Connect with us

ספורט

כולם משתגעים על דני

Published

on

דווקא התכונות, המסגרת והסיפור של דני אבדיה, ביחד עם הכישרון הגדול שלו, הם אלה שמעוררים את התקווה והציפייה לכך שהוא יהפוך לשחקן בולט באמת ב-NBA

אפתח בוידוי: כבר כמה חודשים אני מוצא את עצמי מבלה שעות ארוכות בלילות בחיפוש אחר כל אזכור של דני אבדיה באתרים אמריקאיים כאלה ואחרים. ובטוויטר. ותכלס גם באתרים ישראליים שממחזרים כתבות מאתרים אמריקאיים (בלי להזכיר שמות). קורא כל Mock Draft (חיזוי של אנליסטים שונים לגבי איזה שחקן ייבחר באיזה מקום ועל ידי איזו קבוצה בדראפט ה-NBA הקרוב); כל ניתוח על מידת התאמתו של אבדיה לקבוצה מסוימת; כל ביקורת על מכניקת הזריקה שלו (שהשתפרה פלאים לא?). מתרגש מציוץ של מייק שמיץ על עוד משחק מעולה של דני בליגה הישראלית המתקמבקת, מתעצבן מתחזית שממקמת אותו רק בבחירה העשירית (מה לא למדתם כלום מדונצ׳יץ׳?!).

במהלך אחד הלילות האחרונים שבהם חזרתי על הכרוניקה הידועה מראש הזו, עצרתי רגע כדי לתהות –למה בעצם? למה אני כל כך מתרגש מילד בן 19 שאני לא מכיר, שהולך לעשות רילוקיישן לארה״ב ולפצוח בקריירת כדורסל? החלטתי לנצל את הזמן שהקורונה פינתה, ולנתח בצורה מעט שקולה יותר, מה גורם לי, ונדמה שלעיתים גם למדינה שלמה, להתרגש כל כך מילד מוכשר בכדורסל.

רגע לפני שאשתף אתכם במסקנותיי, צריך להגיד. הבסיס לכל הסיפור הוא שדני אבדיה, כאמור, ממש ממש מוכשר בכדורסל. להתכחש לזה תהיה גניבת דעת גדולה  הוא מאוד טוב במשחק הזה. כל סיבה נוספת שאפרט נכונה ורלוונטית מבחינתי, אבל לא הייתה מדוברת בכלל אם לא האמת הדי פשוטה הזאת. למעשה, לא תהיה הגזמה פרועה מצידי להגיד שיכול להיות שדני אבדיה הוא שחקן הכדורסל הכי מוכשר שצמח בארץ. כלומר, נדבר גם על זה. אז אחרי ההקדמה הארוכה הזו, הנה רשימה קצרה של הסיבות לכך שכולנו משתגעים על דני.

אלפא דוג

אבדיה הוא לא רק שחקן כדורסל מעולה ומוכשר, יש בו הרבה מעבר לזה. מעין כוכבות, ווינריות. או כמו שהגדרתי את זה, דני אבדיה הוא אלפא דוג של כדורסל. אפשר היה לראות את זה בטורנירי הגילאים הצעירים בהם הוביל את הנבחרת, או בתנועת ה״ביי ביי״ שעשה לאוהדי ספרד בגמר אליפות אירופה. בכך שהצטיין בכל מסגרת צעירה בה שיחק, ואחרי שנה – שנה וחצי של הסתגלות, הוא מצטיין גם בקבוצת הבוגרים של מכבי תל אביב.

שוב, אני לא מתכוון בכך רק לזה שהוא שחקן איכותי, אלא לאופן שבו הוא מתנהל עם האיכויות שיש לו. האופן בו הוא מככב במשחקים חשובים,   מתמודד עם אתגרים ועם לחץ. לא מפחד להראות את עצמו, לבלוט, להוביל. השוואה קלה: תנסו להיזכר בעומרי כספי לפני שעבר ל-NBA. הוא היה שחקן טוב ומוכשר. אבל בשום שלב הוא לא היה כוכב. גם בנבחרת ישראל, כשהיה מגיע בפגרות הקיץ, לרוב הוא לא הצליח לקחת על עצמו את הנבחרת, להנהיג. וכמובן שעומרי כספי שחקן מעולה, שעשה דברים גדולים ומרגשים – אבל לעצם הדיון, דני אבדיה הוא בחור כריזמטי, כוכב, ווינר, אלפא דוג. וככזה, כמו עם מנהיגים ואנשים בולטים מחוץ לכדורסל, הוא ממגנט אליו את תשומת הלב.

אגב, מי שלא יצא לו לצפות בתכנית האירוח של עומרי כספי, בפרק הראשון שבו אירח את אבדיה – מומלץ בחום. הדיסוננס בין הדמות הווינרית והדומיננטית שאבדיה על המגרש, לבין הצעיר האנושי והמעט ביישן שמתגלה שם מרתקת בעיניי.

תסמונת גל גדות

הסיבה הבאה לא נעוצה דווקא באבדיה, אלא יותר בחברה הישראלית שסובבת אותו. אפשר לקרוא לזה תסמונת גל גדות, דניס לויד, אסף גרניט, אסף אבידן, waze, מובילאיי או עדה יונת. המשותף לכולם הוא שאנחנו ממש אוהבים לאמץ הצלחות של ישראלים אחרים בחו״ל. להתגאות בהם, בין אם זה בסרטי וונדר וומן, או אקזיט של מיליארדי דולרים, כאילו לכולנו מניות בהצלחה.

אני לא מתיימר לנסות ולנתח לעומק את התופעה, אבל אני מאמין שמדובר בשילוב של רגשי נחיתות מסוימים הטבועים בכולנו, בשילוב של ״גאוות יחידה״ ותחושת שייכות. נוסף על היותנו מדינה קטנה, שבה באמת כמעט כולם מכירים מישהו שמכיר מישהו שמכיר את המאמן של אבדיה בילדים א׳. הערת שוליים ראויה לציון היא שכמו שאנחנו מתרגשים ומאמצים את הצלחותיהם של ישראלים, אנחנו די מהר גם מפנים להם את גבינו, כשהם פחות מצליחים, או חס ושלום כשהם מתנכרים לישראליותם.

כישרון ונעורים

דני הוא לא רק מוכשר, הוא גם צעיר. אני יודע, זה לא סקופ מרעיש, אבל בעיניי זו נקודה חשובה נוספת להבנת הבאזז שנוצר סביבו. דני אבדיה הוא כישרון, עתידו עוד לפניו, הוא צעיר מבטיח. וככזה, הוא בעצם בעלייה, אנחנו מתרגשים ממה שהוא יכול להיות, מדמיינים לאילו גבהים הוא עוד יכול להגיע. כל מי ששיחק משחקי וידאו ספורטיביים, או עקב אחרי קבוצת הנוער של המועדון אותו הוא אוהד, מכיר זאת – תמיד תעדיף את השחקן הצעיר והמבטיח, שיכול עוד להשתפר, על פני המוצר המוגמר, השחקן הבשל. שחקן מבוגר הוא מה שהוא, זה מה יש. וגם אם מה שיש הוא מעולה, הוא לא יהיה טוב יותר מעכשיו. לעומת זאת, את השחקן הצעיר והמוכשר תמיד אפשר לדמיין מתפתח, משתפר, נהיה כוכב.

הפיכת ה-דֵּנִי ל- דָּנִי

אני מגיע לנקודה האחרונה, ואולי החמקמקה ביותר מבין כל הסיבות שפירטתי. קשה להתכחש לכך שכששומעים את השם דֵּנִי אבדיה, עולה שאלה בנוגע למוצאו של האדם. נכון, גם השם יוֹבֵל, שמו של חברו והישראלי המבטיח השני של מכבי תל אביב, לא מאוד נפוץ (חוץ מאצל אנשים שנולדו בשנת 1998), ובכל זאת, לדני אבדיה יש צליל זר.

חלקנו מכירים את סיפור הרקע המשפחתי, וחלקנו פחות. ובכל זאת, בפעם הראשונה ששמעתי את דני מתראיין, לא ממש ידעתי למה לצפות. העובדה היא שאין לו מבטא. הוא מדבר ומתנהג כמו ישראלי צעיר. כמו דָּנִי לכל דבר ועניין. בנוסף, עומדת לזכותו גם העובדה שבחר לשחק בנבחרות ישראל, על אף האפשרות הריאלית שעמדה בפניו לשחק עבור סרביה. "אני מגדיר את עצמי 99.9 אחוז ישראלי, אבל חלקיק אחוז סרבי. זה היצר התחרותי, ולפעמים הדבר המשוגע הזה שאני עושה אחרי סלים, המבט. יש משהו תחרותי מאוד אצל הסרבים, אולי אינסטינקטים, אבל אני ישראלי לכל דבר“. אולי זה הסוד?

המתח הזה, ובמיוחד העובדה שאבדיה בחר לייצג את נבחרת ישראל (ראו סעיף תסמונת גל גדות להרחבה), מדבר לליבם של ישראלים רבים. ייתכן שיש פה אפילו פיצוי יתר של הערצה והתרגשות מאבדיה, אולי ממקום לא-מודע מחבק ומאמץ – ״היי, אנחנו אוהבים אותך, מתרגשים בשבילך – רק תמשיך לבחור בישראל״.

בסופו של דבר, על אף ההפרדה המלאכותית של הגורמים השונים, הכל בעצם שזור אחד בשני. ההתרגשות הגדולה אצל כולנו נובעת מכך שדני אבדיה הוא ישראלי, צעיר ומוכשר שעשוי באמת לעשות את הצעד הבא. היו ספורטאים ישראלים רבים שהצליחו בחו״ל במידה כזו או אחרת. אבל כמעט אף אחד לא בלט באמת, לא הצליח באמת על הבמה של הגדולים. כמעט תמיד הם ליד, בולטים בליגות שוליות יחסית, בקבוצות קטנות יחסית, מחליפים בקבוצות הגדולות, נפצעים ברגע האמת, נחתכים לפני הפלייאוף, מושאלים לצ׳מפיונשיפ אחרי שהעפילו לפרמייר ליג. דווקא התכונות, המסגרת והסיפור של אבדיה, ביחד עם הכישרון הגדול שלו, הם אלה שמעוררים את התקווה והציפייה לכך שאבדיה יהפוך לשחקן בולט באמת ב-NBA. הרי עד כה הוא עמד והצטיין בכל מבחן שעמד בפניו.

בין אם זה מהסיבות שמניתי, או מכל סיבה אחרת, ההתרגשות סביב אבדיה ועתידו גדולה. בינתיים אני אאחל לו המון בהצלחה, שימשיך עם גרף ההשתפרות והווינריות שלו ושיביא לעצמו ולנו הרבה כבוד ועוד רגעים מרגשים. כנראה שהראשון שבהם יקרה כבר בדראפט הקרוב, ב-16.10, כל עוד לא יהיו עוד שינויים.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ספורט

חוזרים לאקשן: האם הלייקרס בדרך לאליפות ה-17?

Published

on

האוהדים מקווים שה-Playoffs Mode של לברון ג'יימס והתוספת של אנטוני (הגבה) דיוויס יובילו את הסגולים זהובים לגמר ולהשוואת שיא האליפויות של בוסטון * סקירה ותחזית

מאזן: 14-49, מקום ראשון במערב (5.5 משחקים מהמקום השני ו-7 מהשלישי).

מאמן: פרנק ווגל, עונה ראשונה בקבוצה אחרי תקופות באינדיאנה ואורלנדו. נחשב לאחד ממאמני ההגנה הטובים בליגה ולאחד האחראיים המרכזיים על קפיצת המדרגה של הלייקרס בצד האפור של המגרש.

שחקנים מרכזיים: לברון ג'יימס. אחרי 8 גמרים רצופים ועונה חלשה, במיוחד בהגנה, ג'יימס הגיע לעונה הזאת והפך לאחד המועמדים המרכזיים ל-MVP. הלייקרס השתמשו בו כפוינט גארד במשרה מלאה, מה שהוביל ל-10.6 אסיסטים למשחק, הנתון הטוב בליגה. נוסף על כך יש 25.7 נקודות ו-7.9 ריבאונדים כשהוא משתפר בהדרגה לאורך העונה. מלבד ג'יימס יש את אנטוני דיוויס בעונת בכורה בלייקרס. ג'יימס מסר העונה 172 אסיסטים לדיוויס, יותר מכל שני שחקנים אחרים בליגה, וה"גבה" הסקורר המוביל של הסגולים-צהובים עם 26.7 נקודות למשחק. הוא מוסיף לזה 9.4 ריבאונדים, 2.4 חסימות ו-1.5 חטיפות כעוגן ההגנתי שלהם. סביב שניהם יש צוות מסייע לא רע כשהשמות הבולטים הם דני גרין, דוויט הווארד, ג'בל מגי וראז'ון רונדו. האחרון נחשב לאקס פקטור פוטנציאלי בפלייאוף אבל נפצע באגודל ועלול להחמיץ את הסיבוב הראשון והשני.

העונה בקצרה: הלייקרס הפתיעו בתחילת העונה, כשלא מעטים חשבו שיקח להם זמן להתחבר בהתחשב בכך ש-4 מ-7 ממקבלי הדקות המובילים (דיוויס, גרין, הווארד ואייברי בראדלי) לא שיחקו בקבוצה בשנה שעברה ובמחזור השנתי של הקבוצות של לברון ג'יימס – התחלה טובה, דעיכה ומשבר באמצע העונה ושיפור עמדות לקראת הפלייאוף. זה לא קרה. ההגנה של הלייקרס הייתה מהטובות בליגה הודות לשחקני ההגנה הטובים שיש להם: דיוויס הפך למועמד לאחד משחקני ההגנה של העונה, אייברי בראדלי עשה עבודה נהדרת על מובילי הכדור של היריבה ויחד עם דני גרין ולברון, בעונה הטובה ביותר שלו בהגנה מאז 2015, הלייקרס הפכו להגנה השלישית הכי טובה בליגה. אף קבוצה של ג'יימס לא סיימה בטופ 5 של הדירוג ההגנתי מאז 2012.

השיפור הורגש גם בהתקפה. התפקוד של לברון כרכז לצד שני גבוהים שרצים לטבעת וקלעים הפך את ההתקפה של הלייקרס ליעילה מאוד ולא היה להם משבר משמעותי על המגרש במהלך העונה (כשמחוצה לו יש כמובן את מותו הטראגי של קובי בראיינט, אולי גדול שחקני הלייקרס בכל הזמנים). הקבוצה השתפרה ממשחק למשחק כשמאז הראשון לפברואר הם עם 3-13 חיובי כולל ניצחונות על הקליפרס, לה הפסידו פעמיים העונה, והבאקס.

על מה נשאר להם לשחק (השלכות הפגרה): לא יותר מדי. אין משמעות ליתרון הביתיות בגמר, כי כל המשחקים באותו מקום, והם הבטיחו מעשית את המקום הראשון במערב. מה בכל זאת המטרות של הלייקרס?

לחזור לכושר. בחודש וחצי האחרונים של העונה ג'יימס קלע 27.3 נקודות עם 10.6 אס' ו-8.5 ריב' למשחק ודיוויס 26.7 עם 9.7 ריבאונדים כשהלייקרס היו הקבוצה הטובה בליגה. הפגרה הכפויה עצרה את המומנטום שלהם אבל אפשרה לשניהם להגיע רעננים לפלייאוף. פרנק ווגל יוכל להגביר את הדקות של ג'יימס ודיוויס באופן הדרגתי כשהעונה הסדירה פחות חשובה לקראת הפלייאוף, ולא מן הנמנע שנראה אותם, בפרט את לברון, מקבלים 30 דקות למשחק ופחות מזמן המשחק שלהם עד עכשיו העונה (34.3 ו-34.9 דקות בהתאמה).

לפתור את בעיית הגארדים. אייברי בראדלי היה מהשחקנים המשמעותיים של הלייקרס ולא משתתף בבועה עקב כך שרצה להיות עם בנו בעל בעיות הנשימה. מלבדו יש את הפציעה של רונדו שיכול לפספס 4-6 שבועות אחרי הפציעה באגודל. הלייקרס החתימו את ג'יי אר סמית' ודיון וויטרס בניסיון לתגבר את מצב הגארדים. סמית' לא שיחק מאז 2017/18, וויטרס שיחק מאז 47 משחקים והיה רע. שניהם לא שחקני הגנה ברמה של בראדלי או רונדו (בפלייאוף), אבל שניהם היו שחקני התקפה טובים מאוד בשיאם ואם אחד מהם יתעלה במשחק פלייאוף חשוב ההבאה של השניים תשתלם, במידה והם יזכו לזמן משחק.

הפציעה של רונדו פחות תשפיע על הלייקרס. הוא יכול לחזור בסוף הסיבוב השני ואמור לחזור לגמר המערב המסתמן נגד הקליפרס. השאלה היא איך הפציעה תשפיע עליו, אבל הלייקרס יכולים להיות אופטימיים: הם לא צריכים את הזריקה של רונדו שתושפע מהפגיעה באגודל, אלא יותר את ההגנה וחוכמת המשחק שלא נפגעו. סביר שנראה את דני גרין נכנס לנעליו ההגנתיות של בראדלי ושומר על הגארד המוביל של היריבה כשפופ מרווח את המגרש. הוא שחקן יותר חד-מימדי מבראדלי, אבל קלע עדיף עליו. המשחקים של הלייקרס נגד קבוצות מרובות גארדים כמו אוקלהומה, יוטה או יוסטון יהיו אינדיקציה לא רעה.

אז איך הם יהיו בפלייאוף? יש כמה שאלות שיכולות להכריע את זה. הראשונה היא מצב הפלייאוף של לברון. בפלייאוף המלא האחרון של ג'יימס הוא קלע 34 נקודות למשחק ולקח קבוצה מוגבלת מאוד לגמר, אבל עברו מאז שנתיים. הוא היה טוב במשחקים האחרונים של הלייקרס נגד מילווקי (37-8-8) והקליפרס (28-8-9), אבל הקליפרס עצרו אותו על 16 מ-43 מהשדה בשני המשחקים הקודמים בין הקבוצות, שנגמרו בניצחון של הקליפרס. יחד עם הדעיכה של ג'יימס מהעונשין – 69.7% העונה, כשהשנה הוא מגיע לקו בכמות יותר נמוכה מכל עונה אחרת בקריירה – לא בטוח שהוא עדיין יכול לדחוף את כל הקבוצה לגמר או לאליפות. שני המשחקים האחרונים נגד הבאקס והקליפרס כללו 15 ו-14 זריקות עונשין שלו בהתאמה, מה שהראה שעדיין יש לו את היכולת להעלות אגרסיביות ולהכריע משחקים בעצמו. סימן נהדר להמשך. 

שאלה חשובה אחרת היא המצ'-אפ של הלייקרס עם שתי המועמדות האחרות לתואר, מילווקי והקליפרס. שתיהן מתבססות על הרבה שחקני כנף בזמן שהלייקרס משחקת כמעט תמיד עם שני גבוהים. נגד הבאקס המצ'-אפ יותר נוח ללייקרס, כשאנטוני דיוויס יכול לשמור את יאניס אנטדקומפו ודני גרין את קריס מידלטון, אבל לא ברור איך זה יהיה נגד הקליפרס כשלברון כנראה יצטרך לשמור על פול ג'ורג'. הפלייאוף שלהם יכול לחיות מהמצ'-אפ הזה שיהיה יותר משמעותי כתלות ביריבות.

תחזית: ממה שניתן לנבא עכשיו אחרי כמה חודשים בלי כדורסל אפשר להעריך שהם יגיעו, ובקלות יחסית, לגמר המערב. משם זה תלוי בפציעות, קורונה וההשפעה של האולם הנייטרלי על הקבוצות השונות, אבל יש לי הרגשה שה-Playoffs Mode של ג'יימס יוביל אותם לגמר ולהשוואת שיא האליפויות של בוסטון.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות