Connect with us

ארה"ב-ישראל

כאן זה בית, כאן זה לב

Published

on

מירב רהב-מאיר טסה לפלורידה לתת הרצאה בפני חברי הפרלמנט של בוקה, מוסד ישראלי-אמריקאי ותיק ומושרש בעיר * היא הופתעה מהחיבור הציוני  אבל גם מהאובססיה לחדשות מהארץ והפוליטיקה: אנשים שלא הצביעו בבחירות כבר 40 שנה מעודכנים  במה שקורה בכחול-לבן יותר מעמית סגל

"הלב שלי נקרע לשניים", אומר לי הנהג הישראלי שמסיע אותי לבוקה רטון, פלורידה. "אתה אוהב את השיר של ישי ריבו?", אני שואלת. "לא, לא מכיר שיר כזה". המשפט הזה פשוט יצא לו מהפה באופן טבעי. הלב אכן קרוע. "באתי עם אשתי מישראל לעשות כסף. התגרשנו. אחר כך הייתי נשוי לאמריקאית לא יהודייה. התגרשנו. אני מת מגעגועים למשפחה, לחברים מהתיכון, מתגעגע למקום שלי בעולם, אבל יודע שאי אפשר לחזור ולהמשיך מאיפה שהפסקנו".

שתקתי. הוא מדבר כאילו מסך הברזל עומד בינו לבין ישראל, ולא כרטיס ב-800 דולר לטיסה שיוצאת הערב. כל כך הרבה סיפורים כאלה שמעתי: של הזוג שבא "רק לירח דבש" לפני שלושים שנה, של המשפחה ש"מייד חוזרת" כבר 20 שנה, על זוגות רבים שבהם אחד מבני הזוג נשאר למען השני. הופתעתי מהחיבור הציוני והיהודי, מהניסיון לבנות לעצמם קהילה, אבל גם מהאובססיה לחדשות מהארץ, כאילו הדרך היחידה להתחבר לישראל היא פוליטיקה. אנשים שלא הצביעו בבחירות כבר 40 שנה, מעודכנים במה שקורה בכחול-לבן יותר מעמית סגל. שתקתי הרבה, הקשבתי הרבה. הכי קל לבקר, אבל צריך להבין מה גרם להם ללכת, ומה יגרום להם להתחבר ואולי גם לחזור.

יש בארצות הברית כמיליון ישראלים-לשעבר. המספר כולל את הילדים שלהם, הדור השני, שהולך ונעלם. חינוך יהודי וחברות בקהילה עולים כסף, והם לא רגילים לשלם על כך. 

ביקרתי בבית הספר המרשים "ג'ואיש אקדמי" שהוקם לילדי הישראלים. טיפה קטנה בים, אבל טיפה חשובה. מודל לעתיד. חינוך יהודי-ישראלי בזול, בסגנון פחות אמריקאי ובעיקר בתעריף פחות אמריקאי.

בבית של משפחת לוי בשכונת הוליווד הציגו לי את ראש העיר. "נעים מאוד, שוקי", הוא מפתיע אותי בעברית. "אבל פה קוראים לי ג'וש". ההורים ירדו מהארץ, והבן שלהם הפך לראש העיר של הוליווד, שבה כ-150,000 בוחרים. "כל החיים חיפשתי הגדרה, ולאחרונה מצאתי: אני ישראלי-אמריקאי. אבל מה שהכי מפריע לי זה שהילדים שלי כבר לא יודעים עברית", הוא אומר בצער, מבין מה ההשלכות.

בסוף הרצאה במיאמי ניגש אליי שלמה גבע, עם אקורדיון. "אני החובש שטיפל בחנן פורת במלחמת יום הכיפורים. הצלתי את חייו. הוא לא יכול היה לדבר, אבל עיניו היו מלאות אור. אני עוד רואה את האור הזה מול עיני. הלחנתי לזכרו ניגון ושמו 'מעט מן האור', רוצה לשמוע?".

מעט מן האור של ישראל מתנגן פתאום במיאמי. הצלילים המרגשים מלווים אותי החוצה, אל ישראלית מקומית שאוספת אותי ברכבה. היא מנמיכה קצת את המוזיקה כשאני נכנסת, אבל ממשיכה לשיר: "כאן זה בית, כאן זה לב, ואותך אני לא עוזב", ואני תוהה אם היא שרה על ישראל או על מיאמי.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

כל אחד והאמת שלו

Published

on

משבר הקורונה הוא מבחן מנהיגות מורכב  משום שהציבור היום יודע הרבה יותר מבעבר (או לפחות חושב שהוא יודע) * אין פלא שחמישית מהאמריקאים מאמינים ש"אנשים בעלי השפעה" הפיצו בכוונה את המגיפה

זה עלול להישמע מוזר, בוודאי כשמדובר במנהיג שהקדנציה שלו היא הארוכה ביותר ביחס לאלה של ראשי הממשלה האחרים, אבל בנימין נתניהו מתמודד כעת בפעם הראשונה עם משבר אמיתי. גם נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ יוכל לתלות את כשלונו להיבחר לקדנציה שנייה באופן בו טיפל (או לא טיפל) במשבר הקורונה.

לא קל להיות מנהיג גדול בלי לנהל משבר גדול. ביל קלינטון הודה בזה כאשר נפרד מכיסאו, בראיון גלוי לב. כמובן, הייתה לו דעה טובה על עצמו, על הישגיו. אבל אי אפשר להיות טרומן בלי פצצת גרעין. אי אפשר להיות רייגן בלי קריסת הגוש הסובייטי. אי אפשר להיות לינקולן בלי מלחמת האזרחים. הגדולים באמת הם מי שמתמודדים עם אתגר גדול, ויכולים לו. דוד בן־גוריון – הקמת מדינה. מנחם בגין – שלום עם מצרים. נתניהו בליגה שלהם, ואולי מעליה, ביכולת תמרון פוליטית, בדומיננטיות ציבורית. הוא לא בליגה שלהם עד שלא יוכיח את יכולתו להתגבר על אתגר חשוב באמת.

מה הציבור בארץ רוצה? הרהורים כאלה עולים כאשר מתברר שביחס למשבר הקורונה, 58% מהציבור הישראלי סבורים שנתניהו מתפקד טוב בהיבט הבריאותי,  אבל רק 35% סבורים שהוא מתפקד טוב בהיבט הכלכלי. משבר הקורונה – המגיפה וההתמוטטות הכלכלית שבאה בעקבותיה – הוא האתגר הגדול הראשון של נתניהו כראש ממשלה. אתגר כולל, מורכב, ארוך טווח. אתגר שמחייב את המנהיג לבחור בדרך הנכונה, להתמיד בה בסבלנות, ובמקביל לשכנע את הציבור שזו הדרך הנכונה. וזה לא קל, משום שהקורונה היא מסוג האתגרים שבהם ברור שהציבור הוא מכשול להליכה בדרך הנכונה. 

מה הציבור יודע? הציבור הוא יועץ רע היום יותר מבעבר, כותב שמואל רוזנר ב"מעריב", בעיקר משום שהוא יודע היום יותר מבעבר. או, אם לדייק, חושב שהוא יודע. שטף של אינפורמציה מציף אותו, מבלבל אותו. מכאן פרשני פוקס ניוז, ומשם ד"ר יורם לס. מכאן שופרות המדיה של המפלגה הדמוקרטית, ומשם דוחות של אמ"ן. כל אחד והחמישה גרוש/סנט שלו. כל אחד והאמת שלו.

לאמריקאים יש המרכז הלאומי למניעת מחלות. המרכז עם המומחים הכי מעודכנים, הכי מיומנים. רק שני שלישים מהציבור מאמינים להם. לאמריקאים יש נשיא. גם הוא אמור להיות מעודכן, להציג עובדות. לדונאלד טראמפ מאמינים, בהקשר של הקורונה, 9% מהבוחרים. 9 מכל 100. לדיווחים בנושא הקורונה בתקשורת מאמינים פחות ממחצית האמריקאים. לפי סקר של פיו, 44%. למה לא מאמינים? כי אין להם דרך לדעת. אחד אומר כך, אחת אומרת אחרת, כנראה שכולם שקרנים. 4 מכל 10 אמריקאים אומרים שנהיה קשה יותר לדעת מי צודק. וכשלא יודעים, לא מאמינים. לאף אחד. לא לזה ולא לזה ולא לזה. וכשלא מאמינים, לא מקיימים הוראות. 

המסיכה היא מקרה מבחן מעניין לשחיקת האמון. ההנחיות בעניינה החלו כך ונמשכו אחרת. לקראת סוף פברואר המנתח הראשי של ארה"ב (יש תפקיד כזה) צייץ לעוקביו: "הפסיקו לרכוש מסיכות! הן לא מועילות במניעת הדבקה בקורונה בציבור הכללי". חודש וחצי חלפו, והמנתח צייץ שוב. "עטיית כיסוי בד על הפנים בצורה נכונה יכולה לסייע במניעת התפשטות של קוביד־19 לאחרים". אותו מנתח, אותה שנה, אותה מגיפה, אותה שאלה – עצה הפוכה. אז למי להאמין, לג׳רום אדמס המוקדם או לג׳רום אדמס המאוחר? שניהם רופאים, שניהם קצינים בכירים לשעבר בצי האמריקאי (תת־אדמירל), שניהם אותו אדם. כך שמשהו קרה להם בחודש וחצי. אולי חשבו כך ואז שינו את דעתם. זו אפשרות אחת. אולי חשבו כל הזמן שצריך מסיכה, אבל בשלב המוקדם של המגיפה פשוט שיקרו לציבור הרחב כדי שלא ייווצר מחסור במסיכות לצוותים הרפואיים. 

זה מה שחושדים אמריקאים רבים שקרה, וכמו שאחד מהם אמר ל"ניו יורק טיימס", "מי ששיקר לי פעם אחת, כבר לא אסמוך עליו יותר". וזה מהווה קרקע פורייה לתיאוריות מופרכות, בהן תיאוריות קונספירציה. כחמישית מהאמריקאים מאמינים ש"אנשים בעלי השפעה" הפיצו בכוונה את המגיפה. וככל שהם מסתמכים על רשתות חברתיות כדי להתעדכן, כך עולה הסיכוי שיאמינו בתיאוריות קונספירציה. מצד שני, למה שלא יסתמכו על הרשתות החברתיות, אם הם לא סומכים על התקשורת הממסדית?

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות