Connect with us

ארה"ב-ישראל

כאן זה בית, כאן זה לב

Published

on

מירב רהב-מאיר טסה לפלורידה לתת הרצאה בפני חברי הפרלמנט של בוקה, מוסד ישראלי-אמריקאי ותיק ומושרש בעיר * היא הופתעה מהחיבור הציוני  אבל גם מהאובססיה לחדשות מהארץ והפוליטיקה: אנשים שלא הצביעו בבחירות כבר 40 שנה מעודכנים  במה שקורה בכחול-לבן יותר מעמית סגל

"הלב שלי נקרע לשניים", אומר לי הנהג הישראלי שמסיע אותי לבוקה רטון, פלורידה. "אתה אוהב את השיר של ישי ריבו?", אני שואלת. "לא, לא מכיר שיר כזה". המשפט הזה פשוט יצא לו מהפה באופן טבעי. הלב אכן קרוע. "באתי עם אשתי מישראל לעשות כסף. התגרשנו. אחר כך הייתי נשוי לאמריקאית לא יהודייה. התגרשנו. אני מת מגעגועים למשפחה, לחברים מהתיכון, מתגעגע למקום שלי בעולם, אבל יודע שאי אפשר לחזור ולהמשיך מאיפה שהפסקנו".

שתקתי. הוא מדבר כאילו מסך הברזל עומד בינו לבין ישראל, ולא כרטיס ב-800 דולר לטיסה שיוצאת הערב. כל כך הרבה סיפורים כאלה שמעתי: של הזוג שבא "רק לירח דבש" לפני שלושים שנה, של המשפחה ש"מייד חוזרת" כבר 20 שנה, על זוגות רבים שבהם אחד מבני הזוג נשאר למען השני. הופתעתי מהחיבור הציוני והיהודי, מהניסיון לבנות לעצמם קהילה, אבל גם מהאובססיה לחדשות מהארץ, כאילו הדרך היחידה להתחבר לישראל היא פוליטיקה. אנשים שלא הצביעו בבחירות כבר 40 שנה, מעודכנים במה שקורה בכחול-לבן יותר מעמית סגל. שתקתי הרבה, הקשבתי הרבה. הכי קל לבקר, אבל צריך להבין מה גרם להם ללכת, ומה יגרום להם להתחבר ואולי גם לחזור.

יש בארצות הברית כמיליון ישראלים-לשעבר. המספר כולל את הילדים שלהם, הדור השני, שהולך ונעלם. חינוך יהודי וחברות בקהילה עולים כסף, והם לא רגילים לשלם על כך. 

ביקרתי בבית הספר המרשים "ג'ואיש אקדמי" שהוקם לילדי הישראלים. טיפה קטנה בים, אבל טיפה חשובה. מודל לעתיד. חינוך יהודי-ישראלי בזול, בסגנון פחות אמריקאי ובעיקר בתעריף פחות אמריקאי.

בבית של משפחת לוי בשכונת הוליווד הציגו לי את ראש העיר. "נעים מאוד, שוקי", הוא מפתיע אותי בעברית. "אבל פה קוראים לי ג'וש". ההורים ירדו מהארץ, והבן שלהם הפך לראש העיר של הוליווד, שבה כ-150,000 בוחרים. "כל החיים חיפשתי הגדרה, ולאחרונה מצאתי: אני ישראלי-אמריקאי. אבל מה שהכי מפריע לי זה שהילדים שלי כבר לא יודעים עברית", הוא אומר בצער, מבין מה ההשלכות.

בסוף הרצאה במיאמי ניגש אליי שלמה גבע, עם אקורדיון. "אני החובש שטיפל בחנן פורת במלחמת יום הכיפורים. הצלתי את חייו. הוא לא יכול היה לדבר, אבל עיניו היו מלאות אור. אני עוד רואה את האור הזה מול עיני. הלחנתי לזכרו ניגון ושמו 'מעט מן האור', רוצה לשמוע?".

מעט מן האור של ישראל מתנגן פתאום במיאמי. הצלילים המרגשים מלווים אותי החוצה, אל ישראלית מקומית שאוספת אותי ברכבה. היא מנמיכה קצת את המוזיקה כשאני נכנסת, אבל ממשיכה לשיר: "כאן זה בית, כאן זה לב, ואותך אני לא עוזב", ואני תוהה אם היא שרה על ישראל או על מיאמי.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

סלבס דה-לה-שמעטה

Published

on

גם גל גדות נפלה למלכודת הבצה ההוליוודית. הגיע הזמן להגיד לה ולעמיתיה – כרגע אתם ממש לא רלוונטיים

גדות (במרכז) ועמיתיה ל׳אימג׳ן׳ הווירטואלי. הניחו לנו!

"הימים האחרונים גרמו לי להרגיש מעט פילוסופית … והבנתי שכולנו בזה ביחד", היגגה גל גדות במונולוג משמים וארוך מדי שפתח את פוסט האינסטגרם הוויראלי שלה בשבוע שעבר, ובו היא ושחקנים/יות, זמרים/ות, ידוענים הוליוודיים ודוגמניות, שרים את "אימג'ן" של ג'ון לנון. את הפוסט ראו יותר מעשרה מיליון אנשים והוא קיבל יותר מ–32 אלף תגובות. בין התגובות היו אלה שהצטרפו לזו שלי,  התוהים — וואללה, מי בכלל ביקש מכם? שלא לדבר על הבחירה באחד השירים הכי דוחים מבחינה תמלילית (למרות הלחן המקסים); ג'ון לנון הודה בזמנו שמדובר על רעיון השאוב ישירות מהמניפסט הקומוניסטי. עולם ללא גבולות? אנשים ללא רכוש? אר יו קידינג מי?

הרשתות החברתיות הן מקום מורכב בימים אלה, אפילו יותר מהרגיל. יש הכל מהכל ובכמויות מוקצנות, כי כולם בבית וכולם משועממים. יש המון חדשות וכתבות ותחזיות אימים, אינסוף פייק ניוז, לצד ממים וסרטוני וידיאו הומוריסטיים. ואם זה לא מספיק, יש נחשול של אנשים המתעדים את החיים בהסגר. סלבריטאי העולם, מסתבר, מרגישים צורך לעשות זאת באופן מוגבר. אותם יצורים נעלים כלכלית, שיושבים להם באחוזות המפוארות שלהם, עם הבריכות והספא וחדרי הכושר הפרטיים, מעלים סרטונים על השעמום והאמבטיות עם שמן CBD שהם/ן עושים כדי להירגע ומסיכות הזהב שהם/ן שמים על פניהם/ן.

אותם סלבס, כותבת יעל אלבז ב"הארץ", אנשים הצמאים לתשומת לב עד כדי כך שהלכו ועשו מזה מקצוע, לא יכולים לשאת את הדממה, הבידוד ואת חוסר ההערצה של כל האנשים שמכרכרים סביבם בימים כהלכתם. לכן הם מציקים ברשתות החברתיות יותר מאי פעם. 

כפי שכתב יפה הסופר דויד גרוסמן במוסף "הארץ" בשבוע החולף, בימי קורונה אלה, שבהם אדם יושב לעשות חשבון נפש ומפענח מה חשוב בחיים, איך חיינו ייראו בעתיד ומה סדר העדיפויות הנכון שלפיו עלינו לחיות מעתה והלאה (כמו התמקדות בבריאות, אהבה למשפחה, שמירה על חברויות, ערבות הדדית, דאגה לזולת ואנושיות כללית), אנחנו מבקשים מהסלבס בארץ ובעולם — סתמו קצת. אתם בסך הכל אנשים שנראים טוב ויודעים לשחק או לשיר וזה פתאום לא נראה כל כך מרשים ומעורר הערצה.

אנחנו מבינים שאתם רוצים להרים, לשמח, לבדר. אבל עם כל הרצון לאסקפיזם ופיל גוד, אף אחד לא ביקש לשמוע את הזיופים שלכם. אתם רוצים לעשות משהו שעוזר באמת? תתרמו קצת כסף לאנשים שאין להם איך לפוצץ מזווה באוכל שיספיק לשכונה שלמה, תעלו את המודעות לקשיים של מערכת הבריאות, במיוחד באמריקה הקפיטליסטית להחריד, בה אין קופות חולים מסובסדות וביטוח רפואי עולה הון תועפות אם המעסיק לא משלם לך אותו. כאן לעשירים יש יכולת לדאוג לבריאותם ולבריאות משפחתם והעניים צריכים להילחם על כל טיפול רפואי. אבל אותם סלבס מנותקים בעיקר עסוקים באכילת הראש לכולם. ואם הם כבר נתרמים ותורמים, הם מקפידים על הדרך לקדם כמה מוצרים.

יש לקוות, כותבת אלבז, שהטלטלה הגדולה שחווה העולם תארגן מחדש את סדרי העדיפויות המעוותים שתרבות השפע הנחילה ותעשה מעין ריסטארט. הלוואי שבשוך הסערה נזכור שהגיבורים האמיתיים הראויים להערצה הם הרופאים, הרופאות ואנשי הצוותים הרפואיים שלצדם, שעובדים מסביב לשעון בטיפול בחולים. מדענים/ות, חוקרים/ות וכו' שכל מרצם ותשומת לבם במציאת חיסון לנגיף. זאת יחד עם כל הנשים והאנשים שדואגים לתפקוד העולם המתמוטט הזה ועושים זאת בלי לזייף.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות