Connect with us

טוב לדעת

כאילו אלוהים נגע בנו

Published

on

מה הסיבה שהכרטיסים לארועי השירה בציבור "קולולם" נחטפים תוך שעות בודדות

אורי טייכר ומשתתפי קולולם. מקנדה עד אינדונזיה

יוזמת "קולולם" מכנסת יחד אלפי זרים ללא רקע מוזיקאלי לביצוע חדשני בשלושה קולות של שיר מוכר, לאחר אימון של 45 דקות. אלא שהמוזיקה היא דווקא החלק השולי. האירוע, שנמשך בדרך כלל כשלוש שעות, כולל שלל תרגילי אינטראקציה חברתיים, אשר השירה המשותפת והווידאו-קליפ הסופי הם רק התוצר האמנותי שלו. קליפ שמהווה ללא ספק מקור השראה ויראלי למשתתפים אחרים.

התופעה, שהחלה מאירועים מקומיים בהשתתפות מאות בודדות, הפכה בחודשים האחרונים לתנועה חברתית שסוחפת מאות אלפים, כבר צברה מיליוני צפיות ביוטיוב ועוררה התעניינות בינלאומית. בשנה האחרונה התקיימו אינספור אירועי קולולם ברחבי העולם. בתחילת אפריל הצטרף לאירוע בטורונטו שהתקיים בסימן "70 שנה לידידות בין ישראל לקנדה" ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו, ששר יחד עם אלפי משתתפים את One Day של מתיסיהו. אירוע הקולולם ששבר את שיא המשתתפים התקיים לא מכבר בוושינגטון וכלל את 18 אלף משתתפי הוועידה השנתית של איפא"ק, השדולה למען ישראל בקונגרס . בספטמבר האחרון, ארגון "אסיה סוסייטי" העניק פרס למיזם על תרומתו ל"שינוי מציאות".

המיזם קם לפני כשנתיים וחצי לאחר שאור טייכר, יזם חברתי ובמאי תל אביבי, צפה בטקס ברכת הכוהנים שמתקיים מידי חג בכותל המערבי. "חשבתי לעצמי למה לא להפוך את הדבר המטורף הזה לתפילה חברתית", הוא אומר בשיחה מרדכי פרידמן מאתר אל-מוניטור. מה שגרם לטייכר להבין את נחיצות העניין היה הדכדוך האישי שלו נוכח מה השיח החברתי האלים בחברה הישראלית. יחד עם היזמית מיכל שחף-שניידרמן והמנצח המוזיקלי בן יפת, החל טייכר לארגן אירועי שירה בציבור במטרה לחבר, באמצעות המוזיקה, בין זרים מוחלטים. גם הם לא יכלו לצפות לתוצאה. נכון להיום, הכרטיסים לאירועים של קולולם (45 שקלים לכרטיס) נחטפים בתוך שעות בודדות.

"המוזיקה היא דבק הפלאים שמחבר בין האנשים, אבל המטרה האמתית היא ליצור חיבור אנושי", מסביר טייכר.

"אירוע של קולולם מתחיל בפעילויות חברתיות שמעודדות היכרות. כשנכנסים לאולם, מקבלים משימה סודית שמחייבת את המשתתפים לנקוט יוזמה חברתית נועזת כלשהי – אם זה ליצור רכבת אנושית עם עשרה אנשים שאינך מכיר, או לעשות סלפי עם זר מוחלט ולהעלות לפייסבוק". אחרי שבירת הקרח, המשתתפים מופרדים מבני הלוויה שלהם, מחולקים לשלוש קבוצות ומתאמנים לקראת השירה המשותפת. החוויה, כך נראה, מהלכת קסם על משתתפיה.

"לאירועים של קולולם יש כוח מאגי. השירה יחד גורמת לך להרגיש חלק ממשהו ענק. אני ממש לא רוצה להישמע מיסטי, אבל מה שאני מרגיש באירועים של קולולם הוא הדבר הכי קרוב לפולחן דתי – אבל בלי כל קשר לדת", אומר שי פרץ, איש עסקים מחדרה. "כשאתה שם, אתה מוצף באהבה לכולם, ומרגיש עוצמתי ושליו. אני רואה את המשתתפים לידי, שרים בעצימת עיניים, כמוני, אנחנו מאושרים כאילו אלוהים נגע בנו. אני אישית נהייתי אדם טוב יותר מאז שהתחלתי להשתתף".

מבחינת טייכר, המיזם כבר מוכיח את עצמו. הוא מספר על אירוע מרגש במיוחד בירושלים שבו השתתפו אלפי יהודים, מוסלמים ונוצרים ששרו יחד את One Love של בוב מארלי. מי שהגיע במיוחד על מנת להשתתף הוא המנהיג הדתי האינדונזי, פאק יא-יא, שמנהיג 90 מיליון מאמינים מוסלמים מהזרם הסוני. שבוע לאחר מכן, אינדונזיה, שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, הודיעה כי היא מתירה למחזיקי דרכון ישראלי לבקר במדינה. טייכר מאמין שלקולולם היה חלק כלשהו במהלך.

החיבור עם העולם הערבי הוא האתגר המרתק ביותר מבחינת קולולם והתקווה הגדולה ביותר של יוזמיה. פנייה שקיבלו לאחרונה בפייסבוק מצעיר מוסלמי מסודאן בשם יאסין ריגשה אותם במיוחד: "כל חיי פגשתי רק ערבים ששונאים את ישראל. אבל אחרי שראיתי מה שאתם עושים, את הכוח של המוזיקה, אני באמת מתחרט על כל שנאה שהבעתי כלפיכם, תודה לכם שפקחתם את עיני".

במקביל לחיבור בין לאומים שונים, קולולם גם יזם אירועים לחיבור בין אוכלוסיות בישראל. כך, למשל, באירוע שנערך בחיפה בפברואר 2018 במטרה לאחד בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, אלפים שרו את השיר One Dayשל מתיסיהו. באירוע שנועד להעביר מסר של קבלת האחר והשונה, התכנסו 8,000 משתתפים, מחציתם בעלי מוגבלויות. מתוך שאיפת היזמים לייצר שינוי חברתי עמוק. קולולם גם פועל בבתי ספר, בגני ילדים, בבתי כלא ועוד.

טייכר משוכנע שסוד ההצלחה של קולולם הוא הכמיהה האנושית לחיבור. "אנשים רוצים לעשות טוב, להתחבר ולאהוב. במדיה הכל מאוד אלים וכוחני, ההפרדה מועצמת ויש דגש רב על המפלג. אבל זה לא מצב טבעי. אנחנו ההוכחה שאנשים כן רוצים להתחבר, הם רק צריכים הזדמנות", הוא אומר. "זו הסיבה שהווידיאו קליפים שלנו מושקעים מאוד. אנחנו רוצים שכשאדם נכנס לפיד שלו ונע מהשמצה אחת לפייק-ניוז אחר, הוא יפגוש גם משהו שמחבר אותו לאנשים ולא מרחיק אותו".

קולולם הצליחה לשמור את עצמה מחוץ לקלחת הפוליטית. "יש כל כך הרבה עניינים חברתיים שצריך לטפל ולגשר עליהם. מבחינתנו לא משנה אם אתה ימני, שמאלי, חילוני או דתי, יהודי או ערבי. קולולם פועלת להסיר את החשדנות והמחיצות ולייצר אחווה. ברגע שאתה מבין שיש מולך אדם, שאתה צריך לכבד אותו ואת הדעה שלו, כל היתר כבר יסתדר מאליו. אנחנו משוכנעים שרב המחבר על המפלג״.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

טוב לדעת

מתים מהלכים עם אייפון

Published

on

התעוררתם בבוקר ומאותו הרגע המוח שלכם מוצף, מותקף ומופצץ בכמויות עצומות של מידע • מרגישים מבולבלים ועייפים? עצרו רגע, חשבו על הדברים ועשו מאמצים להקטין את העומס • טיפים להקטנת הג'אנק פוד המטרטר בראש שלכם

״יש לי שתי תשוקות גדולות, לאוכל ולמידע. הילדים שלי אומרים שאחת התשוקות הללו גלויה יותר לעין…". כך נפתחת הרצאת ה-TED שכותרתה "Information is Food" של החוקר ג'יי.פי רנגאסוומי מאוניברסיטת סאות'המפטון. מאחורי הבדיחה הזו מסתתר רעיון רציני מאוד: רנגאסוומי החל לחשוב על מידע כעל מזון שאנחנו מגישים למוח שלנו, ויצא למסע שבו גילה עוד ועוד הקבלות בין תעשיית המזון לבין תעשיית הידע.

פעם, כשרצינו לאכול משהו לארוחת צהריים, היינו צריכים לעבוד קשה. ממש קשה. למשל, ללקט ביערות ימים על גבי ימים עד שמצאנו מספיק אגוזים ובננות טובים לאכילה, ובלילות לצאת לציד עם יתר חברי השבט. עברו הרבה שנים, ואז היינו צריכים לעבד את השדות ולשתול בהם זרעים חודשים ארוכים לפני שיכולנו להפיק מהם אוכל, והעברנו שעות ארוכות בטחינת החיטה, בפשיטת עור הפרה ובהתססת הבירה. היום אנחנו לוחצים על כפתור וכל האוכל שבעולם מגיע אלינו. לכן, לא מפליא שקו המותניים שלנו, ושל האנושות כולה, התרחב.

באותו האופן, גם כמויות המידע מאיימות להציף אותנו. בעבר היינו יושבים מול המדורה ומקשיבים לזקן השבט מספר מעשיות ששמע מאבות אבותיו. מאוחר יותר הגיע הדפוס, והספרים היו יקרים ונדירים ורובנו עדיין לא ידענו לקרוא. לאט לאט הם נכנסו אלינו הביתה ואז הגיעו גם הרדיו והטלוויזיה, אבל בכל זמן נתון היתה רק תוכנית אחת ולא היה בשביל מה לזפזפ. היום לא צריך ללכת לספרייה או לכוון את האנטנה: המידע מפציץ אותנו גם כשאנחנו יושבים בכורסה, משחקים עם הילד בגן שעשועים, מחכים בתור לדואר או מנסים להירדם.

אנחנו כבר יודעים שכדי לשמור על הגוף שלנו אנחנו צריכים לאכול הרבה פירות וירקות ומעט שומנים וסוכרים. רובנו מקפידים לברר מהו הערך התזונתי של המוצרים שאנחנו קונים בסופר ומשתדלים להתרחק ממאכלים מזיקים. אבל מה בדבר המוח שלנו? גם עבורו צריך לדאוג לתזונה בריאה יותר, שאין בה ג'אנק פוד או מידע עודף שרק מעמיס עליו. זה הזמן לעשות סדר גם ב-Feed האינטלקטואלי שלכם.

טובעים בים המידע

כולנו מרגישים שאנחנו עסוקים מאוד, וזה לא רק נדמה לנו. אם בעבר סוכני נסיעות טיפלו בחופשה השנתית שלנו, זבנים בחנות עזרו לנו למצוא בדיוק את הפריט שחיפשנו ומזכירות הקלידו עבורנו מכתבים ומסמכים, הרי שהיום אנחנו עושים את כל אלה בעצמנו, וזה נוסף על המשרה ה"אמיתית" שלנו.

המוח שלנו לא רק ממלא סוגים שונים ומרובים של משימות, אלא גם מותקף כל העת בסוגים שונים של מידע – חדשות עיתונאיות אמיתיות ומומצאות וקשקשת בפייסבוק, בטוויטר ובווטסאפ. רק המאמץ להבחין בין מידע חשוב שצריך לשמור לבין השטויות שאפשר לשכוח גוזל משאבים רבים. המוח שלנו מוצף, מותקף ומופצץ באלפי פריטי מידע ביום, אז מה הפלא שרובנו מתרוצצים בעולם מבולבלים ומודאגים?

כדי לבדוק איך הגענו למצב הזה, ומה עושים כדי להוריד מעט את העומס המנטלי ולשחרר את המוח נפגשתי לשיחה עם ד"ר תומר בקלש, חוקר ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, המתמחה בהתנהגות צרכנים, מייעץ לחברות גדולות ומטפל ש"מנסה להוריד את המסקנות של חקר המוח אל הכביש".

הראש שלכם מתפוצץ? אולי אכלתם יותר מדי אינפורמציה

אני אוהבת סרטים אבל יש לי בעיה: בשנים האחרונות השתלטו על הענף מתחמי הקולנוע הענקיים. הם משתרעים על פני שטח עצום ויש בהם המוני חנויות, שלטי חוצות, פרסומות מתחלפות, דמויות ענק מתוך סרטים ועוד ועוד. עבורי, ואולי גם עבורכם, כל ביקור במקום כזה הוא הפרעת קשב אחת גדולה, עומס חושי מטורף. אחרי כמה דקות במקום כזה המוח שלי רק רוצה להוריד את התריס ולתת לעצמו קצת מנוחה.

מתברר שלכל אחד מאיתנו יש כמות מסוימת של מידע שהוא יכול להכיל, או Optimal Stimulation Level הרף האופטימלי לגרייה חושית, OSL). בממוצע, אצל גברים הרף הזה גבוה יותר מאשר אצל נשים, כלומר הם "פחות רגישים להצפה חושית", כפי שמנסח זאת ד"ר בקלש. כשאנחנו עוברים את הרף הזה נוצר עומס קוגניטיבי שמתבטא בשלל דרכים: אנחנו סובלים כל הזמן מסטרס, קשה לנו להירדם בלילה, אנחנו עצבניים, נרגזים ולא פעם מתפרצים על הילדים או על בני הזוג, וכל הזמן בטוחים ששכחנו משהו ממש ממש חשוב (מי לא חזר הביתה לוודא שנעל את הדלת וסגר את ברז הגז?).

וזהו סוף הזיכרון

אחד הדברים שנמצאים בסיכון לנוכח העומס המנטלי הוא זיכרון העבודה שלנו. בגדול, זהו המקום שבו נשמרים השלבים שעלינו לבצע כדי להשלים משימה כלשהי. לדוגמה, זיכרון העבודה שלכם עסוק ברגע זה בחיבור משמעותה של השורה הקודמת למשמעותה של השורה שאתם קוראים ברגע זה, ושומר אותן כדי לחבר אליהן גם את הבאה בתור. בו בזמן, אתם מחזיקים בספר ההוראות הפנימי עוד כמה דברים – המייל מהבוס שעדיין לא קראתם, השיר שהמצאתם כדי לא לשכוח לקנות היום חיתולים, והמחשבה על הביצה במחבת שעוד מעט נשרפת וצריך ללכת לכבות את הכיריים.

יש כל כך הרבה דברים לזכור ולחשוב עליהם, אלא שבניגוד לזיכרון לטווח ארוך, זיכרון העבודה שלנו מוגבל מאוד ויכול להכיל בכל עת בין חמישה לתשעה פריטים. אנחנו מצדנו מתעקשים להתעלם מהמגבלה הזו: בטח, אני יכולה לכתוב כתבה, לדבר בטלפון על משהו אחר, לצפות בחצי עין בסרטון מעניין ביוטיוב וגם לתכנן רשימת מוזמנים ליום ההולדת של בן הזוג!".

הבעיה היא שאנחנו משקרים לעצמנו: אנחנו עושים הכול במקביל אלא עוברים במהירות בין משימות. ומכיוון שלא נתנו לאף אחת מהן את מלוא תשומת הלב, רואים את זה בתוצאות.

אז הבנתם את הבעיה, ועכשיו הפתרון בבוקר תשליכו את הטלפון לפח הקרוב ותצאו ליער לחבק עצים… צחוק בצד, דווקא יש מה לעשות כדי להוריד את העומס הקוגניטיבי – והנה הרשימה.

לעצור את הזרם: מה אפשר לעשות נגד הצפת המידע (Overload)

סננו את כמות המידע שאתם צורכים – אפשר להגדיר לתיבת המייל מסננים שימנעו מכם לבזבז זמן על דואר זבל, לצאת מקבוצות ווטסאפ שגוזלות דקות עבודה יקרות ולבטל התראות
מאתרי חדשות שרק מעצבנות אתכם.

עברו ממולטי טאסקינג ליוניטסקינג – עשו רק דבר אחד בכל פעם. אם אתם חייבים לעשות כמה דברים באותו הזמן השתמשו בחלקים שונים של המוח: הליכה תוך כדי דיבור, כתיבה תוך כדי שתיית שייק פירות וצפייה בטלוויזיה תוך כדי קיפול כביסה.

טפחו את עצמכם – כן כן, כולנו כבר יודעים ששינה, תזונה ופעילות ספורטיבית חיוניות לבריאות שלנו. מה שעוד כדאי לדעת הוא שהן חשובות גם למוח, ואחרי הכול, גם אם אפשר לחיות לא רע עם כמה קילוגרמים עודפים, מוח מתפקד היטב הוא דבר שכולנו מעוניינים בו.

העריכו מקורות אינפורמציה – אל תניחו לכל אחד לבלבל לכם את המוח. העדיפו מקורות מידע אמין ואיכותי, שלא יעמיס זבל בכמויות על הקופסה שבין האוזניים שלכם.

פשוט להתנתק: מורידים את העומס החושי (Over Sense)

תרגלו "לבדיות" (התבודדות) – כשאנחנו לבד, ללא גירויים חיצוניים, מתרחש מעין ריסטרט למוח שלנו. וממש כמו במחשב, תהליך זה עוזר לו לנקות את עצמו משאריות מיותרות ולפעול ביעילות רבה יותר.

קחו הפסקה, רק טוב ייצא לכם מזה – זוכרים את אייזק ניוטון? האגדה מספרת שהוא פשוט ישב מתחת לעץ ואז נפל עליו תפוח, דבר שהוביל לכך שהוא פיתח את רעיונותיו על הכבידה. ייתכן שאם ניוטון היה גולל בפיד הלא נגמר בטלפון הנייד שלו הוא לא היה חושב מחשבות מעמיקות אלא מעלה תמונה של התפוח לאינסטגרם ושוכח מזה.

צאו לטבע – הקיפו את עצמכם במראות ובקולות מרגיעים ומנחמים של ים, מים ועצים, במקום בביפים, בקליקים ובסרטוני פרסומת רועמים שקופצים עליכם מהמסך.

הקפידו על תנומת צהריים עשר דקות של שינה בצהריים שוות ערך לשעה וחצי של שינה בלילה. זוהי דרך מצוינת לרענן את עצמכם ולהתייצב רעננים בפני כל מה שיביא איתו החצי השני של היום.

לבחור שלא לבחור: הימנעו מעומס ההחלטה (Over Choice)

צמצמו את מספר ההחלטות שאתם מקבלים שימה. – אפשר היה לחשוב שריבוי אפשרויות הוא דבר טוב, אבל מה שקורה בפועל הוא שאתם עומדים בסופרמרקט ומבלים עשר דקות שלמות בבחירת אחד מ-35 סוגי השמפו שעל המדף. לא חבל על הזמן ועל המאמץ?

תרגלו "אינקובציה" – קחו זמן לחשוב על דברים, אל תשלפו מהמותן. גם אם הבוס לוחץ עליכם ורוצה תשובה מעכשיו לעכשיו, זכרו שההחלטה שלכם תהיה טובה יותר אם יהיה לכם מספיק זמן לגבש אותה בנחת.

• • •

מגפה, אומרת ויקיפדיה, היא "התפשטות מהירה של מחלה בקרב אוכלוסייה". עומס קוגניטיבי והצפת מידע הם מגפה של ממש – לא רק מכיוון שכולנו סובלים מהם, אלא גם מפני שאנחנו מסייעים להפיץ אותם. אנחנו שולחים אינספור הודעות, כותבים פוסטים, מעבירים סרטונים וממליצים על סדרות. אין פלא שכולנו מרגישים כל הזמן את הצורך להתעדכן ולעקוב אחרי כל מה שקורה.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית

לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

המשך לקרוא

טוב לדעת

לחיות עם אנטישמיות

Published

on

המתקפה בבית הכנסת בפאווי החזירה את שאלת האנטישמיות בארה״ב למרכז הזירה

גלעד בחזית בית הכנסת של פאווי, קליפורניה, בשבוע שעבר

קצת קשה להאמין, אבל בפתחה של מערכת בחירות נוספת באמריקה, נדמה שלסט הקבוע של נושאים העומדים על הפרק – ביטוח בריאות והפלות, מדיניות החוץ ובית המשפט העליון, מיסוי העשירים ואפליה מתקנת – נוסף סעיף חדש: שנאת יהודים. תתי־הסעיפים: מי אשם טראמפ, ישראל, השמאל), מי יותר (הימין הלבן, השמאל הרדיקלי), מהי אנטישמיות ומהי אנטי־ישראליות), מה מחוץ לתחום קריקטורות, מאמרים, פוסטים), למי הייתה פליטת פה אחת ומי נכשל בעבירות חוזרות (חברת הקונגרס אילהאן עומר), מי יגן על היהודים, מי מייצג אותם, ועוד ועוד.

האנטישמיות האמריקאית עלתה מדרגה. מעתה – היא נושא לגיטימי לשיח בזירה הציבורית. כמו התחממות כדור הארץ, כמו המועמדויות לטקס האוסקר, כמו מגפת ההשמנה.

המתקפה בבית הכנסת של חב"ד בפאווי, בפרבר שקט של סן דייגו, החזירה את שאלת האנטישמיות למרכז הזירה. המתקפה הזאת, כותב שמואל רוזנר ב'מעריב', נגמרה אומנם במחיר דמים מופחת לעומת פעולת הטרור הקודמת נגד יהודים. עניין של מזל יותר מאשר תושייה. מעצור בכלי הנשק, יורה פחות קר רוח, נסיבות אקראיות הקובעות את מידת תשומת הלב שתוקדש לאירוע הזה לעומת קודמו. אבל המהירות שבה יירד האירוע מסדר היום מלמדת על היכולת של כולם להסתגל לשגרה חדשה. אנטישמיות, דיבורים על אנטישמיות, עלייה של הנושא לראש סדר היום, וחזרה לשגרה. כבר לא מדובר באירוע נדיר או דרמטי.

בתי הכנסת של חב״ד פרושים ברחבי המדינה, הן במדינות עתירות יהודים כמו קליפורניה, והן במדינות שבקושי נותר בהן יהודי. את בתי התפילות של חב"ד פוקד קהל מגוון, שונה מזה של בתי הכנסת הממסדיים, רובם רפורמיים או קונסרבטיביים. לא צריך לשלם דמי חבר, לא צריך להזדהות בכניסה. אלה בתי כנסת מזמיני אורחים, שלא פעם קל להיכנס אליהם עם אקדח. אלה בתי כנסת שקל לזהות את האחראים עליהם על פי מראם ולבושם. חליפות של חב״ד, כובעים של חב״ד. לא מעט ישראלים פוקדים אותם. בין השאר, משום שההשתתפות אינה כרוכה בתשלום. לישראלים קל יותר עם מודל של בית כנסת חינמי שהורגלו אליו בישראל. לוקח להם זמן להבין שבישראל המדינה מממנת, ובארצות הברית צריך מישהו אחר.

הרוצח מסן דייגו שאב השראה מהפיגוע בפיטסבורג, ומהפיגועים נגד מוסלמים בניו זילנד. רוצחים חדשים יספרו ששאבו השראה מהרצח בסן דייגו כאשר יצאו למסע ההרג שלהם, חמושים באקדח ומותירים מאחוריהם שובל של דברי שטנה ברשת, ושל גופות ברחוב. ליהודים שאינם מעורבים עד צוואר בעשייה פוליטית, תתחדד דילמה שהקשתה על יהודים בכל הדורות ובהרבה מקומות: האם לנוכח הנסיבות יש להוריד פרופיל ולהיזהר, לא ללכת לבית כנסת בחגים, כי מסוכן. או לא לחבוש כיפה ברחוב, כי מסוכן. או לא להדליק נרות שבת בחלון, כי מסוכן. בקהילות יהודיות גדולות וצפופות, כמו בניו יורק ולוס אנג'לס, יהיה פשוט יותר ליהודים להיצמד למנהגיהם. בקהילות קטנות יותר, מבודדות, הבחירה עשויה להיות מורכבת.

הקהילה היהודית־אמריקאית עוברת שינוי היסטורי ומדאיג. החלום על קהילה שבטוח לחיות בה וששעריה הפיזיים פתוחים לכול הולך ונעלם. קהילות יהודיות מתחילות לראשונה לנעול את דלתותיהן, מוצבים שומרים, ובחלק מהמדינות ישנה הקצאה מסוימת של שוטרים לאבטחה. סא"ל במיל' אביטל ליבוביץ שימשה במשך שנים דוברת צה"ל לתקשורת הזרה, וכיום היא מנכ"לית הסניף הישראלי של הוועד היהודי־אמריקאי. במסגרת תפקידה היא מרבה לבקר בקהילות יהודיות בארה"ב. "אבטחה היא נושא טקטי, אבל הוא לא נוגע בשורש הבעיה", היא מנתחת. "אני מרצה בכל מיני מוסדות יהודיים, ותמיד רואה רכב משטרה חונה בחוץ. המטרה היא לתת מענה ראשוני במקרה של אירוע, אבל אותם שוטרים לא ינטרלו אדם שייכנס פנימה מחופש ויתחיל לירות לכל עבר. והרי אין בעיה להיכנס לשם ללא מגנומטרים וכדומה". בסקר שנתי שעורך ארגונה של ליבוביץ בקרב יהודי ארה"ב, הם נשאלים בין היתר על תחושת הביטחון שלהם בארצם. 55 אחוזים מהנשאלים שהם מרגישים פחות ביטחון אישי לעומת השנה הקודמת. "שומר בכניסה לא ייתן להם ביטחון", סבורה ליבוביץ, ומצביעה על שלושה תחומים שיש להתמקד בהם: "חייבים לדאוג לחינוך הדור הצעיר בארה"ב נגד אנטישמיות, לאכוף את החוק על טרוריסטים פוטנציאליים ברשתות החברתיות, ולדאוג לענישה אפקטיבית". גידי גרינשטיין, נשיא מכון ראות ומי שחוקר מזה שנים את יחסי ישראל ויהדות התפוצות, מוסיף: "בקהילות שאני פוגש מפנימים כבר מזמן שבשולי החברה האמריקאית צומחת אווירה אנטישמית. היא מהווה איום על דרך החיים של הקהילות היהודיות, ולעיתים משפיעה גם על חיי היומיום. כבר כעת יש שינויים בולטים בסידורי האבטחה של מוסדות ציבור רבים, כולל בתי כנסת".

ישראלית המתגוררת בלוס־אנג'לס והמתפללת בשבתות בבית כנסת של חב"ד בשכונת מגוריה, מספרת שאף שמחוץ לבית הכנסת חונה ניידת משטרה, הם החליטו בחודשים האחרונים לשלם גם לחברת אבטחה. באופן אירוני, הם דנו בשבת בשאלה אם באמת צריך להמשיך לשלם על אבטחה במקום. חלק מהמתפללים חשבו שזה מיותר", היא אומרת. "דקות לאחר מכן, הרב של חב"ד בפאוויי, שהם מכירים היטב, נורה בידו. כעת הם כבר לא חושבים לבטל את האבטחה הנוספת".

המשך לקרוא

טוב לדעת

נאפה ואלי: לטייל שיכורים ברכבת היקבים

Published

on

ב-1976 זכו היינות של עמק נאפה במקומות הראשונים בתחרות יוקרתית בפריז • מאז הפך השם נאפה" למותג של יין איכותי בכל העולם • ניר חכלילי ממליץ לעלות על רכבת היין הקליפורנית – כלי הרכב היחיד שבו אפשר לנסוע שיכורים…

ידוע, שתיית יין לא הולכת טוב עם נהיגה, אז במקום לנהוג מייקב לייקב תוכלו לעלות על "רכבת היין" הצפון קליפורנית שנוסעת לאיטה לאורכו של עמק נאפה ומעניקה חוויה ייחודית של נוף פסטורלי, ארוחת גורמה ויין מצויין.

קו הרכבת עצמו קיים בעמק כבר למעלה מ-150 שנים, אבל לפני כ-25 שנים החליטו בעלי הקו לצרף לרכבות המסע גם רכבת נוסעים מאובזרת במטבח ובר משקאות, ולהציע לתיירים חוויה קולינרית בשילוב נסיעה לאורכו של העמק כולו. לפני כשנתיים נרכשה הרכבת על תחנותיה השונות על ידי מותג מלונאות היוקרה נובל האוס", ואלו הכריזו על תוכנית שיפוץ והרחבה בהשקעה של כ-100 מליון דולר שתכלול מלון בוטיק ותחנת רכבת שקופה בסגנון האירופי, שתאכלס את מסוף הנוסעים של רכבת היין העתידית. באחרונה שודרגו מספר מסלולים של רכבת היין, ולנוסעים מוצע מגוון תוכניות ומסלולים שכוללים ארוחות רומנטיות לעת שקיעה ומסלולים של יום שלם, בהם נכללים ביקורים בשלושה יקבים שונים לפי בחירת הלקוח.

מיד עם יציאת הרכבת מהתחנה הראשונה, מסבירה לנו הדיילת על הצפוי לנו בהמשך היום ומחלקת את התפריטים לארוחת הגורמה בת ארבע מנות שונות, שיוגשו בפרקי הנסיעה בין הביקורים ביקבים השונים. מנת המתאבנים, למשל, כוללת שלוש טעימות שיכולות להתאים גם לארוחת בוקר מאוחרת – טוסט עם דג סלומון, פרפה יוגורט עם פירות וכוס של דייסת דגנים בציפוי קרם ברולה צרפתי דבר שמרמז על היקב הראשון בו עצרנו לביקור.

קב דומיין שנדון (Domaine Chandon)

היה הראשון שהתחיל ביצור של יין נתזים על פי המתכון של השמפניה הצרפתית המפורסמת מתוצרת בית השמפניה Moât שנדון הצרפתי, שהקים את היקב עם שותפים מקומיים בשנת 1973. המיקום הפסטורלי של היקב, כמו גם האדריכלות המיוחדת, הפכו את דומיין שנדון לאחד המקומות היפים ביותר בעמק נאפה. המדריכה המקומית לוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים של עולם היינות המבעבעים והתהליכים המיוחדים שהם עוברים, כדי להגיע לרמה של השמפניה הצרפתית המפורסמת. הסיור ביקב נמשך כשעה ומלווה לכל אורכו בטעימות של יינות הדגל של היקב. כשחזרנו לרכבת, השף מסיים להכין את המנה הראשונה שמורכבת מסלט ירוק מעלים מקומיים שנקטפו רק הבוקר עם פרורי גבינה, אגוזי מלך ומרק ירקות שורש שמתאים במיוחד ליום חורף קריר – אותו מזג אוויר שהפך את עמק נאפה למקום מתאים כל כך לגדל בו ענבי יין.

יקב הול (HALL)

שילוב מרשים של יקב היסטורי בן כ-150 שנה ומבנה מודרני שעשוי רובו מקירות זכוכית, ואוסף מעורר השראה של יותר מ-35 יצירות אמנות של אמנים בני זמננו, שזכו לשבחים בינלאומיים ונכללים באוסף הפרטי של בעלי היקב – הזוג קתרין וקרייג הול. קתרין הול הינה עורכת דין במקצועה ושירתה בעבר כשגרירת ארה"ב באוסטריה. בעלה, קרייג, הינו איש עסקים וסופר שפירסם עד כה שישה ספרים שחלקם הגיע לרשימת רבי המכר
של ה"ניו יורק טיימס".

בכניסה ליקב יקבל את פניכם פסל הארנבון המדהים באורך 35 מטרים המכונה "באני פו פו". ליד הבניין המשומר של היקב העתיק, תוכלו לראות גם את פסל הגמל הלבן ומספר פסלים של כבשים מפוזרים בחצר האחורית. בבניין היקב העשוי זכוכית מוצגות יצירות אומנות מודרנית נוספות, והסיור עצמו כולל טעימות מגולת הכותרת של יקבי הול יין הקברנה. כשחזרנו לרכבת המתינה לנו המנה העיקרית – פילה סלמון בסגנון בשול יפני עם אטריות אורז וירקות מבושלים, בליווי יין תואם.

יקב אינגלנוק (Inglenook)

תחנה אחרונה – טירה וכרם מפוארים שהוקמו בשנת 1879 מיוזמה של קפטן ים פיני, גוסטב ניבאום, מומחה יין שרצה להביא את מסורת היין האירופית לעמק נאפה. במשך השנים היקב ירד מגדולתו, עד שנרכש בשנת 1975 ושוחזר למורשתו על ידי במאי סדרת סרטי הסנדק, פרנסיס פורד קופולה, ואשתו אלינור. באחוזה יש פינות קסם רבות כמו הכיכר בכניסה עם מזרקת מיים גדולה המזכירה פיאצה איטלקית. מערות ארוכות שמאכלסות מאות חביות יין מעץ אלון, וכן מוזאון קטן שמתאר את ההיסטוריה של היקב מאז נטע גוסטב ניבאום את הגפנים הראשונות וייצר את יין הקברנה סוביניון בשנות 1880.

גם הביקור באינגלנוק מלווה בטעימות יין, כך שאת הקינוח שחיכה לנו ברכבת עוגת אגסים אפויים – העדפנו לטעום עם כוס קפה חם וחזק, כדי שנוכל ליהנות מהשקיעה הרומנטית שנשקפת מחלונות הרכבת במהלך נסיעתה האיטית בחזרה לתחנת המוצא.

לסיכום, חווית רכבת היין של נאפה מתאימה לציון אירוע מיוחד, כמו יום הולדת גדול או יום נישואין בעיקר עבורכם, חובבי היין והאוכל. המחיר נע בין 220 ל-320 דולרים לנוסע, תלוי במסלול, וזה כולל את כל הביקורים ביקבים שבעצמם עולים כיום כ-50 דולרים לאדם. כיוון שהבילוי ברכבת נמשך יום שלם, מומלץ ללון בנאפה בלילה שלפני ואחרי הנסיעה. המלצה ללינה:

Napa River Inn

מלון נאפה ריבר אין הוקם ב-1990 בתוך מבנה היסטורי של תחנת קמח עתיקה על גדות נהר נאפה, ממש במרכז העיר. במלון 66 חדרים מעוצבים בסגנון רומנטי של פונדק דרכים משנות המערב הפרוע, רבים עם קמינים של אש מחממת ומרפסות עם נוף לנהר. אם תתארחו בו תוכלו לסעוד במסעדות עטורות פרסים רבות במרחק הליכה, ליהנות ממוסיקה חיה במועדון הלילה סילוס (Silos) הצמוד למלון, או להתפנק בספא של המלון שמשתמש במוצרים מקומיים עשויים מגרעיני ענבים שידועים כנוגדי חימצון.

מרכז העיר של נאפה נמצא בעיצומו של תהליך שיקום ובנייה שכולל הרבה מסעדות חדשות, חדרי טעימות יין של יקבים מפורסמים, בוטיקים, חנויות וגלריות שמציגות אומנים מקומיים. מלון נאפה ריבר אין מאפשר לאורחיו גישה קלה לכל מקום, ברגל, באופניים או באמצעות שירות ההסעות של המלון, שמבטיח לאסוף אתכם אם טעמתם קצת יותר מדי יין.

ואיפה לאכול?

התפתחות תעשיית היין בנאפה משכה אל העמק הפסטורלי באופן טבעי גם שפים ומסעדנים רבים, וכיום פועלות באזור קרוב ל-150 מסעדות מכל הסוגים ובכל הרמות, כולל שבע מהן שזכו להיכנס למדריך המסעדות היוקרתי של מישלן. אנחנו פגשנו מסעדן ישראלי צעיר בשם אוהד מיטבאג, שלקח אותנו למסעדת זוזו האופנתית, וממנו גם שמענו על זוג צעיר שפתח מסעדה למזון מהיר עם תפריט בין לאומי בשםHeritage Eats .

את המסעדה הקים בן קוניג, כשבשנת 2014 הוא הגיע לנאפה עם אשתו הצעירה אחרי חודשים של בילוי בטיולי תרמילאים במזרח התיכון ואסיה, שם קיבל את ההשראה למותג "מורשת האוכל". לפני מסעותיו עבד קניג בחברה לעיצוב בתחום האירוח והמסעדות, ששימש עוזר למנהל כללי במסעדת תומאס בנאפה, ולפני כן עבד כאנליסט פיננסי ב"גולדמן זאקס" בניו יורק. כשביקרנו אותו, הוא סיפר בהתלהבות על הביקור שלו בישראל והפלאפל שלמד להכין במסעדת ה"מזנון" של אייל שני).

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות