Connect with us

מצב הרוח

יש לי חלום (וזה לא טבעת יהלום) / מצב הרוח של יאיר ניצני

Published

on

על רוב החלומות שלי ויתרתי. את גיל שלושים עברתי בלי מכונית ספורט פתוחה ובלי שיער מתבדר ברוח. על משבר ארבעים התגברתי ללא אופנוע הארלי דיווידסון ובלי קעקוע של ערומה על הכתף ובנדנה על הראש, ואת יומולדת חמישים העדפתי להעביר בלסדר את המחסן   ולא באשרם הודי בלסדר את הראש. ובכל זאת על חלום אחד קטן לא הייתי מוכן לוותר…

yair-hammond-300x200

מאז שאני זוכר את עצמי חלמתי לקנות האמונד. למי שלא מכיר מדובר באורגן בעל צליל חם ומרטיט שהומצא בשנות השלושים בארה"ב על ידי לורנס (איך לא) האמונד, והוא נחשב למרצדס של האורגנים. הרולס רויס. הטופ של הטופ. הבסט של הבסט, הדובדבן שעל הקצפת, השומשום שעל הבייגלה, העדית של השמנת, הקשיו של הפיצוחים וה… טוב נראה לי שהבנתם.

ההאמונד עשוי עץ חום, יש לו שתי קומות, שוקל כמעט מאתיים קילו והוא מוגבר באמצעות מנורות, ממש כמו שהיו פעם ברדיו המתחמם של סבתא. השמועה אומרת שבזכות משקלו שקלו בצבא ארה״ב שאחרי פרל הארבור, להשליך על יפן כמה האמונדים  ממטוסי B52, אך בגלל שהאורגנים לא נכנסו בבגאז' ויתרו והסתפקו בפצצות אטום. 

במקור הוא נועד להיות אורגן זול לכנסיות עניות שאין להן כסף לקנות עוגב. ההתחלה הייתה מהוססת אבל מהר מאוד הרעיון תפס וכנסיות רבות קנו את הרהיט הענק הזה, ואחר כך שברו את הראש איך להכניס אותו פנימה ואת הכסף שהם חסכו על עוגב הם הוציאו על מנוף. 

מרגע שההאמונד כיכב במצעדי המזמורים  של יום א' החל תהליך מעניין. הוא התחיל לדלוף לנגני גוספל , למוסיקאי ג׳אז ומשם ללהקות הרוק המובילות של הסיקסטיז . הצליל שלו שהפך לסטנדרט בתקליטי התקופה מוכר לכם בוודאי  מ "בהיר יותר מחיוורון" של פרוקול הרום מנעימת "החתול" של ג'ימי סמית ו מ״בצלים ירוקים ״ של Booker t. קרלוס סנטנה נשאר בבית אם לא ארגנו לו אחד האמונד על הבמה, ג'ו קוקר משקר שהוא לא יגיע כי הוא תקוע בפקקים ודיפ פרפל מתחזים לחולים. וככה גם סטיב מילר, קולד פליי ועוד רבים וטובים שהכריזו : אין האמונד- אין הופעה.

כלים מהסוג הזה קשה למצוא. הם נדירים אצלנו כמו גשם בפברואר. כמעט ואין. יש בארץ אולי שלושה ארבעה ואם אתה מעוניין באחד כזה עליך לייבא אותו מחו״ל. זה מה שבאמת חשבתי לעשות עד שמישהו  לחש באוזניי שהמוסיקאי המצוין דוד קריבושה חושב להיפרד מהאמונד יפה תואר שהוא הביא ארצה בשנות ה70. 

קבענו במחסן בפתח תקווה ומיד התאהבתי בו. לא בדויד, בהאמונד. אבל גם דויד הוא אחלה. האורגן שלו נולד ב 1959 כשאני הייתי בן שנה ולצערי הוא נראה שמור הרבה יותר ממני. העץ שלו מתוח ואין לו בכלל קמטים. לפני שקריבושה התחרט סיכמתי אתו מחיר ונמלטתי בחריקת צמיגים, וכשנכנסתי הביתה צוהל כמו ילד זרקתי לאשתי ש״קניתי איזה אורגן״.

כמה ימים אחרי זה כשהיא ראתה אותו ואותי בדלת היא הפסיקה לנשום. ארבעה סבלים עם פנים אדומות שלא הפסיקו להפליץ ממאמץ,   הכניסו אותו לבית בקושי רב וחיכו לשמוע היכן לשים אותו. לא זו בלבד שבשל גודלו העצום לא היה ברור לאיזה חדר בדיוק הוא נכנס , אני עוד הגדלתי לעשות ובניתי לו ארגז משוריין על גלגלים כדי שאוכל להסיע אותו בנוחות להופעות.   פרצוף כל כך מודאג לא ראיתי על פניה של אשתי מאז קיץ   2010 . אז בן דוד רחוק שלי מחו"ל הגיע להתארח אצלנו והביא איתו את החברה האמריקאית המעצבנת וחובבת הפנקייקים שלו וכלב פודל צווחני ומסריח שסבל ממחלת עור. זה היה נורא. לא היו יותר מדי אפשרויות ונאלצנו להניח אותו בסוף בסלון כשאני מבטיח שזה זמני. 

אבל כדרכו של כל זמני להפוך לקבוע גם גורלו של ההאמונד לא היה שונה. בימים הראשונים אשתי לא הפסיקה להטריד אותי   עם "נו מתי תיקח אותו, אני לא רוצה אותו בסלון שלי, אני אזרוק אותו ואותך החוצה" וכיו"ב אבל עם הזמן היא התרככה והחלה לראות את יופיו הקלאסי. והנה יום אחד כשחזרתי מהעבודה הופתעתי לראות שהיא עיצבה אותו ככוננית והניחה עליו מפית רקומה, פמוטים לנרות, קערה עם תפוחי עץ ותמונה של המשפחה. הבנות קלטו את המסר והעמיסו עליו מחברות וספרים, ואני קיטרתי אבל הנחתי עליו טלפונים להטענה.

מה שמצחיק הוא שמאז שהוא אצלי לא ממש הצלחתי לנגן עליו. עד שסוף סוף מצאתי איזה ערב פנוי אז אישתי הייתה חייבת לראות את אורלי וגיא נדהמים מזה שאורי זוהר היה מניאק. פעם אחרת הילדה נרדמה מוקדם והתבקשתי לא להעיר אותה. יכולתי לנגן עם אזניות אבל לצערי ההאמונד יוצר עוד לפני שהמציאו את האוזניות. הימים עברו בלי שנשמע תו אחד והתנחמתי בכך שגם כשאני לא מנגן הערך שלו לפחות עולה.

hammond-box-300x224

חבר שהיה עד לכל התהליך ניג'ס לי מאוד שאארגן מסיבה "חנוכת האמונד". אז ביום שישי הזמנתי חברים פיזרתי כיבוד והכנתי רשימת שירים מתאימה. ניסיתי להסביר קצת על מוצאו וההיסטוריה של האורגן (כמו שכתבתי למעלה)  אבל אנשים פיהקו. חבר שהוא גם נגר חובב, דפק על העץ בידענות ואמר שזה לא מסיבית. מישהו אחר ביקש שאנגן את הפתיחה של ״רק בישראל״ . ידידה שלקחה פעם שיעור וחצי על פסנתר ניגנה לנו את המנגינה של האוטו גלידה ובעלה הפליא לנגן את יונתן הקטן. הרגשתי שמחללים את קודשו של האורגן והתפללתי שכולם ילכו כבר.

מאז עבר חודש. לנגן ממש עוד לא יצא לי אבל חוץ מהקטע הזניח הזה אני די מרוצה. אני מצלם אותו הרבה ומראה לכולם. פעם הייתי מראה תמונות של הבנות אבל בזכות האורגן זה עבר לי. פעם בשבוע דוד קריבושה מתקשר בגעגועים לשאול מה שלום ההאמונד שלו ואני מניח את הטלפון עליו ומנגן כמה צלילים כדי שישמעו אחד את השני. אשתי אומרת שהיא לא מבינה בשביל מה בכלל קניתי אותו. "כי זה היה חלום שלי" אמרתי " וחלומות צריך להגשים".

 

1 Comment

1 Comment

  1. אריאל

    12/31/2015 at 7:55

    אחלה חלום !
    אני נאלצתי להסתפק באיזה שבדית אדמדמה.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות