Connect with us

קהילה

יש להם ארץ אחרת

Published

on

איך זה להתחיל חיים חדשים בצפון אמריקה – אחרי גיל 50?  * כיצד מוצאים עבודה, משתלבים חברתית ואיך מתמודדים עם הגעגועים שלא נפסקים? * שלוש משפחות שעזבו את הארץ באמצע החיים מספרות

בשנים האחרונות תופעת ההגירה מישראל הופכת למדוברת יותר ויותר. צעירים רבים נוסעים לנסות את מזלם בחו"ל, שם המשכורות טובות יותר, החיים זולים יותר וכמו שכתב חנוך לוין, הייאוש נעשה יותר נוח. אך האם התופעה ייחודית לאנשים צעירים? מתברר שלא. גם בני ה-50 פלוס נאלצים לקבל החלטות מורכבות בקשר למגוריהם, ולא מעט עוקרים מישראל. 

מיכל רביד עזבה לארה"ב בעקבות האהבה, משפחת פליגלמן (מהצד הימני של המפה הפוליטית) ומשפחת ארביב (מהצד השמאלי של המפה), עזבו לקנדה מסיבות פוליטיות. שוחחנו עם המהגרים החדשים על הלבטים, הגעגועים, ובעיקר המסקנה העצובה – לארץ הם לא חוזרים.

"בישראל זורקים לזבל את מי שמבוגר"

יצחק פליגלמן בן ה-56 עומד לעזוב את הארץ בימים הקרובים, עם אשתו מיטל (39), לקנדה. לזוג, שבארץ התפרנס ממרכולית בבעלותם, שלושה ילדים בני 3, 9, ו-10. ליצחק עוד שני ילדים גדולים מנישואים קודמים, ושלושה נכדים שנשארים בארץ. לפני הנסיעה בילו השניים חודש בטורונטו, מיטל כבר הספיקה לפתוח שם מקום קטן ליצור שוקולד, ויצחק מתכנן לעבוד במוסך, עד שימצא עבודה טובה יותר. זה לא מטריד אותו. "יש כל כך הרבה סיבות לעזיבה שלנו, שהנייר קצר מלהכילן", אומר יצחק. "קחי מרים משקולות שמצליח להרים 200 ק"ג ואז תוסיפי לו 100 גרם והוא קורס – ככה אני מרגיש. אנחנו לא עוזבים בגלל בעיות כלכליות".

אז למה? 

"אני פטריוט ימני, שירתתי בקרבי, הבן שלי היה בסיירת דובדבן, ואני לא יכול להיות פה יותר. אין מצב שאני שולח לצבא את הילדים שלי. החינוך פה הוא מתחת לכל ביקורת. מבתי הספר ועד להתנהגות ברחוב. היינו בקנדה בביקור, והיה לי ברור שזה המקום שאני רוצה לחיות בו. אני רוצה שהילדים שלי יהיו חנונים. בקנדה ילדים לומדים בבית ספר מתשע בבוקר עד שלוש אחר הצהריים, ומגיעים הביתה למשפחה ולחוגים. אין שיעורי בית ועבודות – הכל עושים בבית הספר. פה אנחנו יושבים שעות עם הילדים על שיעורי בית".

בגילאים מבוגרים, סביר כי החשש מהלא נודע יהיה יותר משמעותי. אם מקור פרנסה טוב יותר מדרבן צעירים לעזוב, המבוגרים עלולים לחשוש שימצאו את עצמם ללא פרנסה בכלל. אבל יצחק, שכבר התגורר בעברו כמה שנים בארה"ב, מרגיע: "יש סטיגמה במדינה שלנו שאדם אחרי גיל 40 הוא כלום. בגיל 47 הגעתי לארה"ב, שם לא התייחסו לשום דבר מלבד הקטע המקצועי. בני 80 ובני 20 עבדו באותה עבודה. אצלנו, קודם כל מסתכלים על תאריך לידה, וזורקים לזבל את מי שמבוגר. כל יום אני קם בבוקר, עובד מסביב לשעון וחי במדינה, שסוחטת אותך מכל הכיוונים. זה בלתי נתפס, זו מדינה שעושקת את יושביה. אנחנו הולכים למשהו חדש, ואנחנו לא מפחדים מעבודה קשה, אנחנו אנשים חרוצים".

"ישראל שאהבתי כבר לא קיימת"

מי יודע, אולי בטורונטו הפליגלמנים יפגשו את אלי (58) ואסתי ארביב. שניהם מהנדסים המתגוררים בקנדה כבר 15 שנה עם שלושת ילדיהם. "ההורים הגיבו בהתחלה בהלם. זאת הייתה הרפתקה די מטורפת, בגיל 43 לקחת שלושה ילדים ולעזוב", אומר אלי. "חשוב לי להדגיש שמעולם לא חשבתי שאעזוב את הארץ. כשהייתי בן 30 התגוררנו שלוש שנים בדרום אפריקה בעקבות עבודה, הילדים נולדו שם ואני רציתי שהם יגדלו בישראל".

וכאן, מה קרה?

"היה סיוט. אף פעם לא הכרתי את התרבות הישראלית עם ילדים, גנים ומחלות. הכל הפריע, אבל אמרנו 'אוקיי זאת המדינה שלנו'. קנינו בית ביישוב עומר וניסינו להסתגל. מבחינה כלכלית לא היה חסר כלום. הרגע המכונן היה רצח רבין. זה היה נורא, קו פרשת המים. הבנתי שאין סיכוי לשמאל, שהפסדנו ונצטרך לחיות כל החיים על גזל. לקח לי עוד כמה שנים להתלבט, ואז עלה ביבי לשלטון, והבנתי שהוא אסון, ושהוא פה כדי להישאר ואנחנו חייבים לסיים את הפרק הישראלי. ישראל שאהבתי כבר לא קיימת. אני ממוצא מזרחי, גידלו אותי בבית לא לקחת את המוצא שלך ולהתמסכן. אף פעם לא שמעתי את אבא שלי מתלונן על קיפוח. ואז, באה מפלגה שהופכת את המסכנות למקצוע".

נסעה בעקבות האהבה

בשנת 1975, כשמיכל רביד (56) הייתה בת 15, היא נפצעה בפיגוע חבלני בכיכר ציון. מאז נהגה להתלוצץ שאם פיגוע חבלני לא הוציא אותה מהארץ אז שום דבר לא יוציא אותה למוזות אחרים. אבל לחיים יש דינמיקה משלהם. רביד, מפיקת סרטים במקצועה, עזבה ב-2003 ליוסטון טקסס, כדי לחיות עם גבר שהכירה כשפנו אליה מאתר ההכרויות ג'יי דייט, כדי לקדם את האתר בארץ. בתה מנישואיה הראשונים כבר הייתה בצבא ונשארה בישראל – והיום לרביד שני נכדים ממנה.

ביוסטון רביד ובן זוגה, ישראלי לשעבר, מגדלים את בנם המשותף, כיום בן 12. "הוא מבין עברית והולך כאן לצופים, אבל קשה לו לדבר עברית", היא מספרת.

את לא מתגעגעת לבתך ולנכדים שהשארת מאחור? 

"אני בקשר יום יומי עם הבת שלי ועם הנכדים, אבל זה לא פשוט, אני מוצאת את עצמי לא פעם בוהה בתמונות ובוכה. לא נראה לי שאחזור, גם כי בעלי לא רוצה, וגם הילד שלי לומד בבית ספר בזרם החינוך המונטסורי שמאוד מתאים לו".

ואיך מתמודדים עם געגועים למשפחה? האם יש סיכוי שישובו? התשובות בהחלט עצובות ומעוררות מחשבה.

מיכל: "בהתחלה זה כמו מלכודת דבש, החיים בארה"ב עם כל הקושי הם הרבה יותר קלים. קונים בית ארמון במחיר בדיחה, רכב מעולה. עם הזמן אחרי שמסיימים להתלהב מהחומריות, מתחילים להרגיש את הריקנות בשבתות ובחגים. יש חברים אבל לא כמו בארץ. החומריות כאן היא ערך עליון".

אלי: "אני מאד מחובר לעברית, זאת השפה שלי. ולכן הקפדתי על עברית נכונה גם עם הילדים שלי כאן בקנדה. זה חסר לי. אני אוהב את הנופים. אם אני אחזור זה יהיה רק אם ארגיש שאני ממש תורם, נניח להתיישבות במצפה רמון. זה כנראה לא יקרה. לו הייתי יכול להביא את המשפחה ואת החברים אלי, הייתי מתנתק לגמרי מהארץ".

יצחק: "אנחנו לא נוסעים לירח, אנחנו במרחק עשר שעות טיסה אז פעם בכמה חודשים ניפגש, אני לא נפרד מהמשפחה שלי. רציתי, ניסיתי, עשיתי את שלי. עכשיו אני רוצה לתת לילדים שלי חיים טובים יותר. נכון שאין לנו ארץ אחרת, אבל האזרח פה הוא כלום".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

קהילה

וודלנד הילס: טורניר כדורשת ראשון מסוגו בלוס אנג'לס

Published

on

ביום ראשון האחרון בשעות אחר הצהריים התכנסו 24 שחקניות כדורשת (Catchball) בחצר ביתם של רקפת ואריה אהרן בוודלנד הילס לטורניר ראשון של ארגון הכדורשת בלוס אנג׳לס. הנשים מתאמנות ומשחקות משחקי ידידות מזה מספר חודשים, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שבה נערך טורניר מסודר עם ארבע קבוצות, שישה משחקים, עיצוב וקישוט של כל השטח וארגון מופתי ויעיל .

מירב בר-יוסף, נשיאה משותפת של איגוד הכדורשת בארה״ב והמנהלת המקצועית של הליגה בלוס אנג׳לס: ״משחק הכדורשת הוא פעילות גופנית במיטבה. הוא משלב תחרותיות, ההתנתקות מחיי השגרה וחברויות חדשות. העוצמה הנשית על המגרש יוצרת הרמוניה, עבודת צוות, שיתוף פעולה, פרגון, הכלה ותחושה של משפחתיות.״

לדברי מירב, "משחק הכדורשת נכנס ל-DNA; הוא הוסיף ושיבח לי את החיים ועושה נפלאות לנשים בכל רחבי העולם. המשחק מתאים לכל אחת, מגיל 25 ומעלה (בישראל קיימות קבוצות של גילאי 60-70). בין אם מעולם לא נגעת בכדור ואת לא בכושר, או שיש לך רקע ספורטיבי מקצועי, הכדורשת הוא בשבילך״.

בסיום הטורניר הוגשה ארוחת ערב מרעננת ואחריה קיבלו כל המשתתפות מתנות, מדליות ותעודות. האווירה השמחה והאנרגטית מבטיחה רבות להמשך הפעילות בשנה הקרובה. מפגשי אימון של כדורשת נערכים מדי יום שלישי בערב.

תודות רבות מקרב לב לכל נותני החסות ולמתנדבים:

אירוח המשחקים והאימונים; תרומה: רקפת ואריה אהרן ולימור ואלון פדרמן

נותני חסות לטורניר: ירון יהודה וצחי אופנגרט

מתנדבי הטורניר: חגית כהן – חימום: אימון ריקוד, סיגלית עצמון – צילום, בן אור – וידאו וצילום, אבישי לבנון – שופט, אלי לבני – מעקב תוצאות, רן יניב – סיוע טכני, סיגל ארז – הרשמה ומנהלה.

צוות מתנדבי הכדורשת הקבועים: אורלי טל – איסוף תרומות, יונית בוסאני – מדי הקבוצות ואבזרים, פני לבנון – לוגיסטיקה וקייטרינג, ענת יפרח – הנהלת חשבונות, עדי כהן – תיאום מנהלה, יאיר גבריאלי – מעקב תוצאות.

ארגון וניהול: דנה לבני – צוות ההנהלה, מדיה חברתית, מוציאה לפועל

קארין ויינגרטן – צוות ההנהלה, גיוס שחקניות ותיאום אולמות

מירב בר-יוסף – צוות ההנהלה, Catchball USA

תודה מיוחדת למיכל ודורון זילברמינץ על העזרה, הפרגון והתמיכה לכל אורך הדרך, ולדורון גם על האימונים הנפלאים.

להצטרפות לפעילות הארגון ולפרטים נוספים, צרו קשר עם קארין ויינגרטן: 818-493-0884, Catchball.LA@gmail.com

מידע כללי על המשחק: https://www.icf-sport.com/playcatchball

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות