Connect with us

Featured

"יש דברים שיש רק בישראל ואי אפשר לשכפל אותם בשום מקום אחר בעולם"

Published

on

דברי הפקרליטה לענייני הגירה טיפאני פדר • אלעד מסורי על שאלת השאלות הנצחית: האם החיים הטובים בלוס אנג'לס מקהים במשך הזמן את תחושות הגעגועים לארץ? • תחקיר קיץ 2019

קבלו נתון מעניין: על פי מקורות במשרד הפנים מאז קום המדינה 1948 עזבו את ישראל ( או לפי הגדרה אחרת ירדו מהארץ) קרוב ל- 850 אלף ישראלים. בראש רשימת המדינות בהן בחרו הישראלים להקים את ביתם החדש ניצבת ארצות הברית.

על פי הערכה בלוס אנג׳לס וסביבתה מתגוררים כיום כ-250 אלף ישראלים. מה שהופך את עיר המלאכים שלנו להתיישבות הישראלית הגדולה ביותר מחוץ למדינת ישראל.

אז הגענו לכאן בהמוננו, ונדמה שבכל תחום עיסוק קיים תוכלו למצוא ישראלים כאלו או אחרים העוסקים במלאכה. תחום: הבידור, הרפואה, הנדל״ן, מכירות, קולינריה, הייטק ואיך לא, הקונסטרקשיין שנכבש כולו על ידי ישראלים.

אז אין ספק אנחנו כאן ׳לאוד אנד פראוד׳ ורבים מהישראלים באל איי בהחלט הצליחו להגשים את החלום האמריקאי. אך האם אנחנו מאושרים? כמה אנחנו מתגעגעים לישראל, אם בכלל? וגם, האם ישראל של שנת 2019 היא מדינה אטרקטיבית עבור ישראלים אמריקאים?

ענת חיים- מנהלת ׳הבית הישראלי׳ ונציגה רישמית של משרד העליה הקליטה בלוס אנג׳לס, מסייעת לישראלים שרוצים לחזור לארץ להבין מהיכן להתחיל את התהליך. ענת נולדה וגדלה בחיפה והגיעה לכאן לפני מספר שנים. בארץ סיימה תואר ראשון בתקשורת והשתלבה בעבודות במשרדי הפקות גדולים בתל אביב. היא הייתה אחראית על הבאת אמנים והופעות רבות לישראל כמו: ׳דיסני על הקרח׳ ו׳לורד אוף דה דאנס׳ שיצרו את הפלירטוט הראשוני עם חו״ל. כאשר קיבלה הצעה להשתלב במשרדי ׳הבית הישראלי׳ של הקונוסליה באל איי לא התלבטה יותר מידי ועלתה על מטוס לארצות הברית.

כיום פזורים להם ברחבי העולם כ-14 משרדים של ׳הבית הישראלי׳ הממוקמים בתוך קונסוליות משרד החוץ השונות וממומנים עלי ידי משרד העליה והקליטה.

׳הבית הישראלי׳ בלוס אנג׳לס דואג לטפח את הקשר בין הקהילה הישראלית הגדולה המתגוררת כאן לבין הארץ. הוא מארגן ומפיק שלל אירועים חברתיים כמ: ׳מבשלים בעברית׳ שהחל בשנה שעברה, אירוע מוזיקאלי לזכרו של לאונרדו כהן בהשתתפות הכוכבת הישראלית נינט טייב (גם היא עברה לאל איי לפני מספר שנים) ערב נשים עם שיר בליה ועוד. כמו כן, ׳הבית הישראלי׳ מספק שירותי יעוץ והכוונה לישראלים שקיבלו החלטה לחזור לישראל. ומלווה את התושבים החוזרים בכל השלבים עד חזרתם הסופית הבייתה. אבל האם אנחנו בכלל רוצים לחזור הבייתה?

גורמים בקונוסוליות השונות מספרים לי שמרבית הישראלים מתקשים לוותר על החיים הנוחים בארצות הברית. למרות שבמקרים מסויימים הגעגוע הגדול למשפחה והרצון ליצור זהות יציבה וישראלית לילדים שלהם מנתבת את מסלול חייהם בחזרה לארץ.

ענת: ״אני פוגשת ישראלים מכל הסוגים ובמצב כלכלי שונה. יש משפחות שחוזרות לארץ מפני שהן יודעות שאם יחכו הילדים יהיו יותר מידי גדולים ולא יחזרו. או ישראלים מבוגרים שהילדים שלהם ׳עזבו את הקן׳ והם מרגשים לבד ורוצים לחזור כדי להיות סביב המשפחה. ״

התחושה היא שהגעגוע לישראל לא נעלם ותמיד קיימת השאלה האם כדאי לחזור הבייתה. לפעמים הם מגיעים אלינו קצת מתנדנדים אבל ׳בבית הישראלי׳ אנחנו נותנים להם את האינפורמציה ואז יותר קל להם להחליט.״

ענת: ״אני אישית מתגעגעת לארץ, לחברים ולמשפחה. בחוויה האישית שלי ישראל תמיד תהיה הבית. הפער התרבותי מאוד משפיע. גם לאחר חמש שנים של שליחות אני בטוחה שלעולם אהיה ישראלית.״

ראה שלא כל הישראלים מתגעגים לארץ. משה מבורך, ישראלים אמריקאי שהגיע לאל איי באמצע שנות ה-80 פתח את השיחה עימי: ״אלעד לי אין שום כוונה לחזור לארץ אני אוהב את אמריקה.״

משה במקור מתל אביב, גדל ליד כיכר המדינה, למד בגמנסיה הרצליה, שירת בצבא ובאמת עשה את כל הדרך של בחור מלח הארץ שאנחנו הישראלים כל כך אוהבים לחבק. בגיל 24 הגיע לארצות הברית בעקבות חברים מישראל שהתגוררו כאן ושיכנעו אותו לבוא ולרדוף אחרי החלום האמריקאי.

במשך 25 שנה משה עבד כיהלומן. הוא למד את התחום בJIA והחל להשתלב בעסקי היהלומים בדאון טאון ב-1989. בישראל הוא אוהב בעיקר את הים ומספר לי שהוא נוסע פעמים בשנה לישראל בדרך כלל בחודשי אפריל או מאי כשנעים וספטמבר אוקטובר מפני שהוא לא אוהב גשם או כשיותר מידי חם.

על ההקרבה של ישראלים שחיים אמר: ״זה בעיקר המשפחה שאתה לא רואה את ההורים והאחים והאחיות והבני דודים ואתה מדבר איתם בפייס טיים. אתה רואה אותה פעמיים בשנה חוץ מזה כלום. אה כן ואני מתגעגע לים.״

ישראלים רבים שמגיעים לאל איי מתלוננים בתקופה הראשונה על הקשיים בהתאקלמות ועל תשלום ביטוח בריאות גבוה ביותר לו אינם נדרשו בישראל. שנראה כי משה חיבק את הבירוקרטיה האמריקאית ומרגיש די בנוח עם השיטה. ״אין ארוחות חינם בארצות הברית וזה בסדר. מי שעושה כאן כסף צריך לדעת לשלם. אם אתה עושה חצי מליון דולר בשנה ואתה צריך לשלם ביטוח 2500 דולר אז אל תתלונן. תגיד תודה שאתה עושה הרבה כסף ועוזר גם לאנשים מסכנים. לא צריל לקלל את המדינה ואת טראמפ. אף אחד לא אוהב לשלם מיסים וביטוחים הישראלים רוצים בחינם אין בחינם.״

ומה עדיף לקבל שירות בחינם ואז לשבת בבית חולים מפוצץ כמו בישראל עם עודף של חולים ואין מספיק מיטות לכולם. גם בארץ מי שרוצה טיפול רפואי ברמה גבוהה הולך לרפואה הפרטית ומשלם הרבה כסף.״

גם מבחינה חברתית נראה שמשה כמו ישראלים רבים חשים טובס בלוס אנג׳לס .״נוח פה. אף אחד לא נכנס לחיים האישיים שלך. בארץ כולם נכנסים לך לכיס. פה אף אחד לא שואל אחד את השני כמה הוא עושה ולא שואלים שאלות אישיות ופה יש גם ספייס כי זה מקום גדול.״

בארץ תמיד מלחיצים אותך אומרים לך למה לא באת לפה, לא באת לבקר, אתה לא בסדר לא מכבד אותי, כן מכבד אותי. בארץ זה כל הזמן ככה. תמיד נותנים לך להרגיש אשם ושאתה לא בסדר. ״

אף אחד לא עושה פה באל איי הצגות ודרמות. אם לא יוצא לך להיפגש היום אתה ניפגש איתם בשבוע הבא או מחר. בארץ תמיד יאשימו אותך שדפקת להם ברז. אני אוהב את השקט והשלווה ושאף אחד לא יבואו אליי בתלונות. ״

ואכן נראה שהגעגועים של הישראלים האמריקאים כאן הם בעיקר לקרובי משפחה שהשאירו בארץ ולא למדינה עצמה. דודי ורד הבעלים של חברת האופנה המצליחה שמתמחה בייצור ג׳ינסים: YMI מתגורר בלוס אנג׳לס כבר שנים רבות. ורד: ״אני אוהב את ישראל אבל אני לא ממש מתגעגע לחיות שם. אני חי באמריקה וטוב לי פה. אני תומך בישראל מכל הכיוונים ובהרבה נושאים.״ ואכן וורד ידוע במוערבות והעשיה הענפה שלו עם ארגון IAC והוא גם חלק מראשי עמותת ״להושיט יד״ שמביאה ילדים חולי סרטן לטיול חלומת באל איי.

ומה עם ישראלים שעברו לאל איי לפני תקופה קצרה יחסית? קארין אדוני בן דוד התוזנאית – דיאטנית שעברה לאל איי לפני פחות מארבע שנים מספרת: ״ההקרבה הכי גדולה זה המרחק מההורים והמשפחה. לפספסף את החוויות הקטנות כמו לחגוג יום הולדת או לשבת בארוחת שישי ביחד. עכשיו כשאני אמא אני מרגישה את זה יותר. פתאום גבריאל הבן שלי עובר איזה תהליך חשוב בחיים שלו או משתנה וגדל. אני יכולה לחלוק את החוויה הזו עם המשפחה בארץ רק בסירטונים בווידאו וזה לא משהו שהמשפחה שלי יכולה לראות ולהיות חלק ממנו.״

כששאלתי את קארין למה היא הכי מתגעגעת בישראל השיבה: ״הרגעים הכי משמעותיים אלו הרגעים הקטנים- ללכת בתל אביב ולפגוש חברים ולשבת בבית קפה ולהנות. לחזור מהים ביום שישי אחר הצהרים ולאכול ארוחת ערב שבת עם כל המשפחה. סתם לקפוץ לשכנה או ללכת לחברה מבלי לקבוע תוכניות חמישה ימים מראש. וכמובן הפרידות מהמשפחה אחרי כל ביקור בארץ זה לא הופך להיות קל יותר אלא יותר קשה בטח עכשיו שהפכתי להיות אמא.״

גם שרונה קופר מו״ל שבוע ישראלי ב-21 השנים האחרונות, מבטאת היטב את הגעגוע לארץ. ״אצלי הגעגוע קיים כל הזמן. כמו כן, המאבק היום יומי בשאלה האם כדאי לחזור לארץ. אני מאוד אוהבת את חיים בישראל, אבל גם את החיים באל איי ולכן תמיד אשאר חצויה. למרות שאני גרה כאן 28 שנה אף פעם לא הרגשתי שאל איי זה הבית שלי. בשבילי הבית זה תמיד ישראל איפה שנמצאים ההורים והמשפחה.״

טיפאני פדר עורכת הדין לעיניני הגירה, שעוזרת לישראלים רבים להסדיר את מעמדם החוקי בארצות הברית סיפרה לי גם היא : ״אני מרגישה שישראל זה היסוד שלי והמשפחה שלי. אני מתגעגעת הכי הרבה בעיקר בתקופת החגים. להיות סביב המשפחה ולתחושה של חג ולחמימות שאני מרגישה שקיימת רק בישראל. וכן, יש לנו קהילה מדהימה. אבל יש דברים ששייכים רק למדינת ישראל ואי אפשר לשכפל אותם בשום מקום אחר בעולם.״

לאחר עשרות שיחות עם דמויות מגוונות מתחומים שונים מהקהילה הישראלית נראה כי הגעגוע לישראל הוא דבר שכולנו לומדים לחיות איתו. הישראלים המצליחים והעמידים שביננו אומנם עושים לעצמם ״את היאוש יותר נוח״ כמו מילות השיר המפורסם. אך ישנם דברים שגם כסף אינו יכול לקנות. הישראלים באל איי אוהבים את החיים שלהם אך מודעים לכך שהם משלמים מחיר יום יומי שבא לידי ביטוי בריחוק מהמשפחה ומסגנון החיים הישראלי הכל כך אהוב על כולנו. כנראה שלכל דבר יש מחיר. ואנחנו נצטרך ללמוד לחיות עם הגעגוע.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Featured

ככה הכי טוב ללמוד, מניסיון ולא בקולג'

Published

on

יאנה סוזן מנהלת יחד עם בעלה חברת טלמרקטינג שמתמחה באיתור ושיווק לידים לחברות קונסטרקשן ישראליות בדרום קליפורניה מי היה מאמין שבעברה הלא כל כך רחוק הייתה רקדנית פופולרית בכרמיאל, דוגמנית מצליחה בחברת יולי' וסטודנטית בקנדה? עכשיו מה שמעניין אותה זה הרחבת המשפחה והיא מחפשת בנרות מחליפה

סיפור החיים של יאנה סוזן מתחיל בכרמיאל. היא הגיעה מרוסיה לעיר הגלילית בגיל חמש. שנתיים היא הייתה בהלם, לא הוציאה מילה מהפה. שם היא הייתה בכלל יאנה יברגילבסקי. ההורים באו מסאמרה שברוסיה. הילדה-יפה-כרמיאל יושבת עכשיו מולי ומדהימה את העוברים ושבים בבית הקפה בוואלי. יאנה היפהפייה מחזיקה את בלה הכלבה על ברכיה ומלטפת אותה בחיבה רבה. לפניכן היה גם כלב אבל הוא נשאר אצל החבר לשעבר. היום יאנה נשואה טרייה עם שם משפחה חדש: סוזן.

בכרמיאל היו לה חיים טובים, משפחה נהדרת וקריירת ריקודים מצליחה. "בגיל שבע, בכיתה גימל, יצאתי מהבועה הרוסית והתחלתי לרקוד וזה מה ששינה את הכול ועשה לי טוב בחיים, "היא נזכרת ופוצחת במונולוג, הייתי רוקדת הרבה ריקודים סלונים ורוסיים.

אחר כך גילו אותי בסוכנות 'יולי' ובגיל אחת עשרה כבר הייתי דוגמנית מבוקשת. הופעתי בערוץ הילדים והפכתי לכוכבת ילדים בכרמיאל. נהייתי מאוד מקובלת פופולרית.

גם אחי נהיה מפורסם בזכות עצמו. היה אלוף ישראל בהאבקות. לא הייתי מלכת הכיתה אבל צילמו אותי לכל מיני עיתונים. אני חושבת שהתבגרתי מהר מאוד.

מגיל ארבע עשרה היינו כבר על המזוודות. ההורים הגישו ניירות והחליטו להגר לקנדה. שלוש שנים לאחר מכן הצליחו לקבל ויזת עבודה ואני יחד עם כל המשפחה עברנו לקנדה. לפני שעזבנו פתחתי עסק חדש עם החבר שלי. היינו מופיעים באירועים גדולים, עשרים וחמישה רקדנים ולפעמים רקדנו בבת אחת בכמה חתונות, כמו שאומרים. בתור נערה עשיתי כסף מאוד טוב. זה היה מאוד מהנה, אני אוהבת ריקוד, אני מאוד מאורגנת וקפדנית".

המעבר לקנדה: קשיי התאקלמות

בגיל 17 אני נאלצת להתאקלם שוב. לא רציתי לעבור לקנדה. אך זה לא היה תלוי בי. בקנדה היו לנו חברים טובים שעזרו לנו להתאקלם. בגלל האנגלית חזרתי כיתה והייתי גדולה ובוגרת מכל הילדים בכיתה. היה לי מוזר אבל התגברתי. הספקתי לחבוש שנה ספסל בקולג', אלא שרציתי לעבור ללוס אנג'לס. אחרי שגרתי חמש שנים בקנדה קיבלתי דרכון אמריקאי".

"הגעתי ללוס אנג'לס, עבדתי בכל מיני משרות. היה לי ניסיון לא טוב עם ישראלים בעבודה במיוחד בחברות קונסטרקשן. פוטרתי בכמה מקומות שלא באשמתי. היו לי כל מיני הצעות רומנטיות, אבל תמיד עמדתי על שלי ושמרתי מרחק. השתלבתי חברתית מהר מאוד ותמיד גרתי בוואלי.

"הייתה לי קבוצה של חברים מישראל. כבר התחלתי לחשוב על עסק משלי. בשנת 2008 ניסיתי להביא את ההורים אבל הם כבר השתקעו בקנדה ונשארו שם. אחי הצטרף אלי לא מזמן.

"לפני ארבע שנים הכרתי את בעלי, יניב סוזן, עבדנו יחד ב'קונסטרקשן'. הוא היה בעל החברה ואני עבדתי במשרד. אחרי שנה עזבנו ביחד את החברה. מכל חברות הבניה שעבדתי שם למדתי את המקצוע על בוריו. למדתי על ניהול משרד, על 'לידים', טלמרקטינג, הנהלת חשבונות, ניהול צוותים ועל כל תרגילי המכירות של הישראלים לא כולם כאלה אבל הרבה מנצלים את המצבים ואת המצוקה והלחץ'). הייתי למעשה מוכנה לשלב הבא. ככה הכי טוב ללמוד, מניסיון ולא בקולג'.

"יניב למעשה היה הבוס שלי והיה גם שותף. שנינו עזבנו יחד והתחלנו לצאת. ב2016 הציעו ליניב לחזור ארצה ולהיכנס לשותפות עם חבר שחשבנו שהיה ובתחום הפיננסים. תוך עשרה חודשים הבנו שהעסק לא כל כך כשר. אמרתי ליניב שאנחנו עוזבים את העסק מיד וחוזרים ללוס אנג'לס.

בחזרה בת"א: מבצעי עוקץ והונאה

"החיים בארץ היו חיים מאוד שונים מאמריקה. ניסיתי להתרגל לתרבות ולחברה אבל היה מאתגר מאוד, ולמרות שעשינו כסף, גרנו במגדלי 'יו' והיו לנו משרדים יפים, הצלחנו לצערי. הלוואי שזה לא היה מצליח כי לא ידענו למה אנחנו נכנסים. היו יותר מידי אירועי עוקץ והונאה וגילינו את זה מאוחר מדי. ברגע שהבנו מכרנו את החלק שלנו לשותף ואמרנו לו שזה לא בשבילינו, שיעשה מה שהוא רוצה, אנחנו בחוץ.

"לפני שנתיים וחצי ארזנו את המזוודות וחזרנו לאל-איי. מיד פתחנו משרד של 'קונסטרקשן', אבל החלטנו לא לעשות את העבודות בפועל אלא שנעשה את השיווק עצמו. אנחנו נביא את העבודות לחברות הבנייה. לפני כמה שנים זה לא היה קיים. היו חברות שבנו אתרים קידמו את המכירות כך.

אין היום הרבה חברות שמביאות לך את העבודה, את ה'לידים'. אנחנו עובדים היום עם חברות בנייה גדולות מאוד. אצלינו בחברה יש חדרי טלמרקטיג שזו מעין טלפוניה ממוחשבת ואנחנו מתקשרים ללקוחות פוטנציאלים שמתקבלים מכל מיני מקורות ורשימות ומציעים אותם לחברות הבניה. התפקיד שלי בחברה הוא למעשה כבעלת העסק לנהל את החשבונות ואת הטלמרקטינג בפועל.

"יש לנו מנהלים באולמות, ויש לנו עשרים וחמישה סוכנים. הם מנהלים את שיחות המכירה הראשוניות בלבד. קשה מאוד למצוא אנשים לעבודה הזאת.

"אני גם אחראית לאיוש המשרות. עובדים אצלנו גם הרבה ישראלים. אנחנו ידועים במוסר העבודה והתשלומים שלנו. אצלנו משלמים תמיד בזמן ובלי שום בעיות. יש לנו בונוסים יפים והעובדים נשארים נאמנים לנו".

"אני ויניב צוות מנצח"

"יש לנו חוקים מאוד ברורים: אנחנו בודקים כל ליד וליד שיהיו לפי הנוהל שלנו ורק אחר כך אנחנו נותנים אישור להעברת הליד לחברת הבניה. העסק די משומן, בהתחלה היו פה ושם 'גליצ'ים' אבל היום הכול הולך חלק.

"אנחנו גם מקפידים לעבוד עם חברות רציניות שאנשי המכירות שלהן יכולים לסגור את החוזים עם הלקוחות הפוטנציאלים. אם החברה לא רצינית או אנשי המכירות לא טובים אנחנו לא עובדים איתם יותר. זה לא כדאי כלכלית וגם לא משתלם מבחינת המוניטין שלנו.

"חברות הבנייה משלמים גם עבור משכורותיהם של עובדי הטלמרקטינג שעובדים מולם. אנחנו מקבלים את תוצאות המכירה של כל ליד, באופן מפורט. אנחנו נותנים לחברות הבניה נתונים מאוד ברורים ועושים הרבה עבודת הכנה לפני שסוכן המכירות פונה ללקוחות.

"בעתיד הקרוב אנחנו מתכננים להקים משפחה ואז נמצא לי מחליף או מחליפה. אני מעדיפה להיות בבית ולגדל ילדים אבל מאוד קשה לי להעביר את העבודה לאחרים. אני מחפשת מישהי שיהיה לה איכפת.

"אני ויניב צוות מנצח. יניב מטפל בכל החבורה של הטלמרקטינג ואני מאחורי הקלעים. אנחנו מצליחים ואין טענות אבל יש תמיד מקום לגדול ולצמוח".

המשך לקרוא

Featured

תמיד הייתי מצחיק; או שצחקו עלי או שצחקו ממני"

Published

on

לראשונה: יאיר ניצני מגיע ב-24 באוגוסט לטמפל עמנואל בבוורלי הילס עם המופע מרים גבה", המבוסס על 8 שנות כתיבה של טור פופולרי בישראל ובלוס אנג'לס ראיון משעשע עם אחד האמנים המצחיקים והמוכשרים בארץ, שעושה לעצמו מסיבת יומולדת גדולה לכבוד גיל 60 • לא להחמיץ

ב-24 באוגוסט ימלאו אולמי טמפל עמנואל בקהל ישראלי אנין טעם ובעל חוש הומור מפותח, שינהר בהמוניו לשמוע ולראות את הקומיקאי הקדוש והנהדר יאיר ניצני. אלא שאני הקדמתי והזדרזתי לפוגשו על גדות גבעתיים בארץ ישראל, בואכה בית קפה טאטי המהולל בצהריים לוהטים. כשזיעה חמה זולגת מפדחתי ומתערבבת עם זיעתו, פותח ניצני צוהר גדול בסיפור חייו.

כשהכל התחיל, היו המון שערות, בשנים הראשונות היו שערות בכל המקומות אצלי. אל תראה אותי ככה היום, אז מבחינה ויזואלית זה היה כמו אצל ג'סטין ביבר", פותח ניצני את הריאיון, ואוחז בציצת ראשי בבדיחותא חברית. "זה קורה לכולנו במוקדם או מאוחר?"

אחר-כך כך הוא לוגם מהאייס קפה וממשיך, "אני גם תמיד הייתי מצחיק; או שצחקו עלי או שצחקו ממני. בילית את רוב היום מחוץ לכיתה, כי המורים לא אהבו את חוש ההומור המפותח שלי.

כבר מהילדות זזנו מעיר לעיר ממדינה למדינה, בתוקף הצורך של ההורים שלי לנדוד ואני אישית הייתי צריך לבלוט בשטח והיות ובלימודים לא הייתה אופציה. ניסיתי להתחבב על החברים החדשים עם מוזיקה וצחוקים. בבית היינו שלושה אחים שכבר אז רבנו על הירושה, עם כסאות, סכינים ומתיחות עם הרבה לצון.

"אני בכלל נולדתי בבאר שבע וגדלתי קצת, כמה סנטימטרים, בחיפה. שם לימדו אותי לנגן על חלילית והייתי הראשון בהיסטוריה שידע להפיק חצאי טונים מהחלילית. כשניגנתי את 'ירושלים של זהב' במסכת יום העצמאות של כיתה ג' המורה הייתה בהלם ושלחה אותי למפקח על המוזיקה שדירבן אותי ללמוד פסנתר. גרנו על הר הכרמל, אני זוכר שעמדתי על המרפסת והבלורית שלי הייתה מתבדרת ברוח השובבה.

"אבל חבל על הזמן של שנינו; אני רוצה לספר לך על המופע החדש שלי, אותו אני עומד להביא לאמריקה בכלל וללוס אנג'לס בפרט.

"בהגיעי לגיל המופלג 60 החלטתי להעלות מופע חדש בשם 'מרים גבה', המבוסס על הספר מאותו שם שהוצאתי לפני ארבע שנים ומבוסס על הטור השבועי שלי ב"ישראל היום" וב'שבוע ישראלי'. במופע אני סוחף את הקהל למסע בעקבות תחנות חיי המקצועיות והאישיות כשאני מנסה בכל הכוח לשלב הומור, סטנד אפ, מוזיקה ומערכונים בהם השתתפתי לאורך הקריירה הארוכה שלי.

"זה לא סטנדאפ שגרתי עם פאנצ'ים, זה עם יותר עומק. אני מתעסק בעוד דברים ומדבר במופע על שירים, על מוזיקה, צוחק בהומור על הפופ הישראלי והיוצרים הישראלים, עוסק במקורות הפופ והזמר העברי והכל בדאחקות. אני גם מזמר מהשירים ששרתי לאורך השנים, בין אם זה עם להקת תיסלם ובין אם אלו שירים ששרתי במסגרת קריירת הסולו שלי כמו 'האשם תמיד', 'שיר המנגל', ושירים שכתבתי כמו 'שירו של שפשף' ששר מאיר בנאי ז"ל.

"המופע משלב גם סרטונים שמוצגים על מסך וכולל גם דברים שעשיתי בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים ואני אפילו מדבר שם על פינת 'העובדים הזרים' שהייתה לי בתוכנית הטלוויזיה 'אחורי החדשות'".

רגע רגע, ספר לי קצת על להקת תיסלם… שם הכל התחיל בשבילך.

"נכון מאוד", מחייך ניצני חיוך נוסטלגי ועיניו מצטעפות ברגש, "בעצם הייתה לי להקה כבר בגיל 16 בשם 'אחוז בננה', אלא שרק אחרי שנפגשתי בגלי צה"ל עם יזהר אשדות ודני בסן והחלטנו להקים את תיסלם. רק אז התחילו לשים עלי וגם זה לתקופה של שלוש שנים – אחר-

כך הלהקה התפרקה, וכל אחד הלך להגשמה עצמית. אז היה נורא חבל, אבל, הקמנו את הלהקה מחדש לפני כמה שנים. "הלהקה נחשבת עד היום לאחת מלהקות הרוק המשפיעות במוזיקה הישראלית. אנחנו יצרנו את הלהיטים "לראות אותה היום", "עוד פגישה", רדיו חזק", "תנו לי רוקנרול", "פרצופה של המדינה", בים פורחים" ועוד.

מה לדעתך סוד ההצלחה הפנומנלית של הלהקה?

"אנא עראף, אני לא באמת יודע, איך להסביר את זה. ב1979- היה ביקוש בקהל לסוג כזה של רוקנרול ישראלי. אם לא היה ביקוש היינו נפגשים אבל אף אחד לא היה מגיע למה שהגענו ולמה שיצרנו.

"הביקוש נוצר כי השירים הפכו להיות נכסי צאן ברזל נצחיים ועברו את מחסום ה-40 שנים. ברגע שיש לך גם שירים שהם נכסי צאן ברזל וגם יש לך להקה שמנגנת טוב ביחד וזה הופך למסיבה הכי טובה בעיר ויש בזה שמח וכיף והבמה מתפוצצת מאנרגיה וגם אותו הרכב מקורי של אז בלי שום שינוי, אבל עם עיבודים חדשים – זה קסם".

אתם מופיעים עם הדברים הקלאסיים שלכם, או שיש חידושים?

יש בישולים חדשים, אנחנו מדברים על לעשות משהו ויזואלי חדש. פחות עובדים על שירים כי הקהל לא ממש מחכה לשירים חדשים. אבל תבואו למופעים שלנו ותראו בעצמכם. אני מחכה שIAC באל-איי יזמין אותנו לפסטיבל יום העצמאות הבא".

יש קשר בין מוזיקה להומור?

"בהופעות שלי אני מדבר הרבה על דברים מצחיקים במוזיקה הישראלית. זה קשור בשיבוש מילים, בתכנים מוזרים, ומילים מצחיקות לקומדיה למשל יש קצב משלה. יש טיימינג מיוחד. המוזיקה משמעותית עבורי יתוי הקומי."

מה מצבך המשפחתי?"

"כידוע לכל קוראי הטור השבועי שלי, יש לי אישה נהדרת שתומכת בי לכל האורך. פגשתי אותה שמיצית את הרווקות והיא הייתה לחוצת חתונה. יש לנו שלוש בנות מקסימות שירשו ממני את היופי ומאשתי את המוח החריף. אשתי מנהלת עמותה לחיילים בודדים ללא עורף משפחתי ואני עוזר לה. בכלל, אני מתנדב סידרתי."

איך הגעת לכתוב את הטור הפופולרי שלך?

"שנים סירבתי לכתוב לעיתונים, כל העניין של הדד ליין היה לי לזרא. אני לא אדם של עמידה בקצב וזמנים, למרות שאני אף פעם לא מאחר.

"אני גם בהגדרה לא מתעסק בפוליטיקה. את אף אחד לא מעניין מה אני חושב, ולא ירצו ירצה לשמוע את דעתי השמאלית מימין או הימנית משמאל.

"בסוף שכנעו אותי להכין טור אישי. מה אני מעולל יום יום. לאט לאט נוסף קצת הומור וקצת ביקורת ובסוף גם הוצאתי ספר שמאגד כמה טורים והלכתי עם זה להורי שידעו שיצא ממני משהו אחרי הכול..

"אני כבר כותב שמונה שנים את הטור שזו יציבות מפתיעה מבחינתי. בתוכנית אני מקים עסק שעוסק בתכנים מיוחדים לקולנוע, כגון הצגות ומופעים שיראו באולמי הקולנוע לפני הקרנת הסרטים.

לבסוף – ספר לי מה הפואנטה של הברז על המצח שלך?

"הרבה זמן חיפשתי משהו לא שיגרתי, אח שלי מיקי השיג לי את הברז הראשון ומאז יש לי אספקה קבועה של ברזים"…

המשך לקרוא

Featured

במקום מילואים 'עליה פיננסית'

Published

on

אחרי שירות בצנחנים כחייל בודד, ניהול חברה משפחתית וקידום הסניף המקומי של ה-IAC, ארז גולדמן מתמודד עם אתגר חדש: להגדיל את מחזור המכירות של הבונדס הישראלי בלוס אנג'לס • ראיון ציוני נלהב במיוחד

ארז גולדמן הוא דמות מוכרת בקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס. במשך שלוש שנים עמד בראש משרד ה-IAC בעיר, תוך שהוא מחזק משמעותית את הארגון ביחד עם שותפיו לדרך.

השנה התבשרנו על מעברו של גולדמן לתפקיד בכיר בעשייה למען המפעל הציוני ומדינת ישראל, כאשר התמנה ל- Exective Director בחוף המערבי של הארגון הפיננסי הגדול ISRAEL BONDS.

ה- Israel Bonds שנוסדה בתחילת שנות ה-50 ידועה גם כ- Development Corporation for Israel. הרעיון להקים חברה שתמכור אגרות חוב ממשלתיות נולד על ידי ממשלת ישראל בהנהגת דוד בן גוריון, לאחר בחינת תוצאותיה הקשות של מלחמת יום העצמאות, שבמהלכה נזקי המלחמה הביאו לקשיים כלכליים אדירים. החשש היה שמדינת ישראל הצעירה תתקשה לקלוט את זרם המהגרים הרב שהגיע מאירופה לאחר מלחמת העולם השניה, כשברקע הצפי להגירה נוספת של יהודי המזרח התיכון ומדינות אפריקה.

ממשלת ישראל הבינה כנראה שמלחמת העצמאות היא רק הראשונה מרבות העתידות לבוא והחליטה לצאת למסע גיוסי כספים מסביב לעולם. היא פנתה ליהודי הגולה לעזרה, ובראשם יהדות ארצות הברית. המטרה: להשיג מימון לעלייתם וקליטתם של יהודים לארץ ולעודד שיתוף פעולה בבנית המדינה היהודית הצעירה.

מנהיגי הקהילות היהודיות השונות הביעו תמיכה גדולה בחזונו של בן גוריון שהיה נערץ על חלק גדול מהם. בספטמבר 1950 ערך ראש הממשלה הראשון כנס מיוחד במלון ׳המלך דוד׳ בירושלים, אליו הוזמנו מנהיגים מקהילות יהודיות מרחבי העולם. בן גוריון שטח בפניהם את תכניותיו למכור אגרות חוב ממשלתיות של מדינת ישראל, לאפשר להם להשקיע מכספם במדינת ישראל ולהנות בעתיד מהפירות של שגשוג המדינה.

באביב אותה שנה טס בן גוריון לניו יורק כדי להציג את התוכנית בפני הקהילות עם חזון של גיוס 25 מליון דולר. באירוע מתוכנן במדיסון סקוור גארדן, האולם התמלא עד אפס מקום עם עוד אלפים שעמדו מחוץ לבניין. להפתעת רבים הוא חזר לישראל עם 52 מליוני דולרים, וכך נולדה באופן רישמי ה-ISRAEL BONDS.

ה-IAC הם כמו משפחה

גולדמן, (47) נולד בפילדלפיה. בן לאם אמריקאית ואב ישראלי. את ילדותו המאוחרת העביר בישראל ובגיל 13 חזר לחיות עם משפחתו בחוף המערבי. כילד וכנער, הוא מספר, ביקר כל קיץ בארץ ותמיד הרגיש קרוב למדינה. כל כך קרוב, שהיה לו ברור שכשימלאו לו 18 יעשה עליה ויתנדב לשירות קרבי. ואכן, גולדמן שירת כחיל בודד וכלוחם בגדוד 101 של הצנחנים.

בארץ גם הכיר את אישתו איה. הוא התאהב בה מעל לראש והחליט להישאר בישראל שם גם רכש את השכלתו הגבוהה בהנדסה אזרחית בטכניון. בהמשך השתלב בעבודה במגזר הפוליטי כאשר שימש כיועץ בכיר לשר במשרד ממשלתי, והקים ארגון ליחסי ציבור שהיה אמון על שיפור תדמיתו של צה״ל בתקופת האינתיפאדה השנייה.

גולדמן נכנס לתפקידו ב-ISRAEL BONDS לפני כשנה והתחיל ליישם תוכנית אסטרטגית לחיזוק המעמד של האירגון ואפיונו כאמצעי הנוח והכדאי ביותר בנטילת חלק במפעל הציוני מבלי לוותר על אגורה: אירגון וניהל אירוע מרשים ׳במלון ארבע העונות׳ בבוורלי הילס שהעניק את יריית הפתיחה שלו בארגון, במהלכו כינס את כלל מגזרי הקהילה היהודית בלוס אנגלס. היו שם ישראלים אמריקאיים, מנהיגי הקהילה הפרסית, יהודים אמריקאיים, מנהיגי כלל זרמי היהדות ודמויות בכירות מתעשיות ההיי טק, נדל"ן, בנקאות, פיננסיים ותעשיית הבידור.

נראה שגולדמן מביא עימו לתפקיד את הרוח הציונית והפלפל הישראלי שכה אפיינו אותו בעבודתו ב-IAC. ״אחת המטרות שלי שכל יהודי וישראלי בלוס אנג׳לס ידע שקניית אגרות חוב של ישראל היא דרך טבעית לתמוך ולהשקיע במדינה. אנחנו פה ולא עושים יותר מילואים, ובדרך הזו ניתן לסייע למדינה״, אמר לי גולדמן בפגישתנו במשרדו החדש במגדלים ב׳שדרת הכוכבים׳ בסנצ'ורי סיטי.

ארז, בשנים האחרונות אתה כולך מושקע בעשיה הקשורה לישראל. ה- IAC ועכשיו ISRAEL BONDS.לשם כיוונת?

״מהרגע שסיימתי את השירות בצנחנים ועד הרגע שעזבתי את ישראל תמיד הייתי מעורב בפוליטיקה ועשיה ציבורית בארץ. כשהגעתי ללוס אנג׳לס לא עסקתי בנושאים שקשורים לישראל. באתי לכאן כדי לנהל חברה משפחתית ובאמת עשיתי את זה והכל היה טוב.

אחד הדברים שהיו חסרים לי כאן הוא השירות והשפעה על דברים שמעבר לעולם האישי שלך. בארץ יש את ענייני המדינה בחיים כל הזמן, ביו עם זה וויכוחים פוליטיים, חדשות בכל שעה, וכמובן שירות המילואים השנתי.

״החיבור שלי עם ה- IAC נוצר כשהצטרפתי כהורה מלווה למחנה קיץ של הצופים ושם פגשתי את יו"ר ועד ההורים תמיר כהן. שוחחנו, והוא סיפר לי שהם בדיוק מחפשים מנהל לשלוחה של ה- IAC בלוס אנג׳לס. תמיר אמר שאני נראה לו מתאים. האמת שהייתי בתקופה לא פשוטה בחיים שלי. העבודה הקודמת שלי הייתה מלאה במתח והמון לחצים והיה לזה גם השלכות על היחסים במרקם המשפחתי במיוחד עם ההורים.

ההיכרות עם תמיר כהן היתה מתנה משמים. אני זוכר שהגעתי לארוחת צהרים איתו ועם וגיא בכר והיה שם קליק מיידי. העבודה ב- IAC הגיעה בזמן מושלם לעשות את השינוי הנדרש בחיים שלי.

הייתי שלוש שנים ב- IAC, עמדתי בראש הקמת המרכז הקהילתי שפר בוודלנד הילס ואני חושב שהחדרתי את הארגון לתודעה חיובית בציבור. בניתי עם חברי את המרכז הקהילתי וחיזקנו את כל התוכניות באופן משמעותי. הענקנו בית אמיתי לקהילה ומקום שבו יוכלו להתאחד, להתחזק ולהתעצם, גם אישית וגם כקהילה.

ה-IAC זה אירגון שקרוב לליבי, אני 'מת עליו' וממשיך לתמוך בו. איה אישתי היא אחת המובילות של ׳גוונים׳ והיא מאוד פעילה. אני יכול לומר לך שבכל פעם שאני צריך משהו הם עוזרים. הם מדהימים: אדם מילשטיין, נתי סיידוף, מירי שפר, שון אבן חיים, מזל חדד, גיא בכר, תמיר כהן כמובן וכל שאר ההנהגה, שתורמת מכספם וזמנם היקר. הם כמו משפחה בשבילי ואני רואה חשיבות אדירה שישראלים לא רק דרך ה- IAC אלא בכלל, הופכים לחלק משמעותי בקהילה היהודית שפעם הם לא היו חלק ממנה. הקשר הזה הוא קריטי לשמירה והתחזקות של הקהילה היהודית האמריקאית. הישראלים שגרים פה צריכים להבין שגם כשהם גרים כאן הם עדיין צריכים
להשקיע בקשר למדינת ישראל ובמורשת היהודית".

בוא נדבר פיננסים. איך עובדות איגרות החוב הממשלתיות של ישראל?

״כל מדינה שרוצה להתפתח, לבנות כלכלה ורייטינג גבוה חייבת שיהיה לה גם קרדיט שאותו היא מקבלת ממדינות אחרות או מהשוק החופשי שמשקיע בה. החברה שלנו מנפיקה אגרות חוב עבור לקוח אחד – משרד האוצר של מדינת ישראל. זה הלקוח היחיד והבלעדי שלנו. ומה שאנחנו מנפיקים אלו אגרות חוב שהסכומים והתקופות שלהם נקבעות על ידי משרד האוצר בישראל. הכסף נכנס ישירות לתוך קופת המדינה ומגדיל את תקציבה. מי שקונה איגרות חוב מקבל ריבית שנקבעת אחת לשבועים על ידי משרד האוצר והיא נחשבת בטוחה מאד וגם אטרקטיבית ותחרותית.

אם פעם היית מקבל אג״ח על נייר, היום הכל נעשה דרך תוכנת Book Entry שעוקבת אחרי בעלויות והשקעות, כספים ומניות. כך המשקיעים באג״ח הישראלי מקבלים את הכסף של ההחזר והריבית בהעברה בנקאית ישירה. הכל ממוחשב".

ישראל הפכה למעצמה כלכלית ולא ידענו?

ישראל מדורגת היום כמדינה ה-8 הכי משפיעה בעולם לפי דוח של היו.אס.ניוז ווורלד רפורט במרץ השנה. בפעם הראשונה בהיסטוריה ישראל פרצה את העשירייה הראשונה של המדינות המפתחות טכנולוגיות וחדשנות לפי ה'גלובל אינובשן אינדקס'.

״ברמה של כלכלה יציבה, יש רק שתי מדינות שמעולם לא איחרו בתשלום הרבית או סכום ההשקעה (פרינסבול) לרוכשי אגרות החובה שלה וישראל היא אחת מהן.

למדינת ישראל יש דירוג אשראי מכובד של AA לו זכו רק 23 מדינות נוספות בעולם. העליה בדירוג האשראי של ישראל הוא בין היתר תוצאה ישירה לכך שמערכת אגרות החוב שלה היא גדולה. כלומר, שיש אמון רחב מהציבור ומוסדות בעולם שקונה אגרות חוב ישראליות. זה אלמנט שמשפיע בצורה חיובית על כלכלת המדינה ודירוג האשראי שלה. אז כשאתה קונה אגרות חוב ישראליות אתה לא רק משקיע במדינת ישראל ומגדיל את כלכלת ישראל, אלא גם משפר את דירוג האשראי של המדינה ומקבל החזר אטרקטיבי על הכסף שלך. אם זה לא שירות דינה אז מה כן?״

אז כמה אגרות חוב של מדינת ישראל נמכרות?

עד כה מעל ל-43 מיליארד דולר. זאת תהיה השנה השביעית ברציפות ש-ISRAEL BONDS מוכרים מעל 1.1מיליארד דולר״.

עד כמה המצב הבטחוני הלא פשוט בישראל משפיע על דירוג האשראי או התחושה הכללית סביב המדינה מבחינה פיננסית?

״האמת היא שדווקא כשמתרחשים אירועים שמאתגרים את היציבות הביטחונית בארץ כמות ההשקעות בה גדלה. הקהילות היהודיות מסביב לעולם ובטח שבארצות הברית, יודעות שישראל צריכה תמיכה ולא רק בזמנים קשים אלא גם בזמנים טובים. אחד האתגרים בעבודה שלי הם להסביר שמדינת ישראל עדיין זקוקה להשקעות האלו ועל ידי כמה שיותר אנשים. לדוגמא, אם מחר יש לי מטרה להביא השקעות ב- 100 מליון דולר. אם אביא 100 משקיעים שישימו מליון דולר כל אחד זה מבורך אבל לא ישרת את כלל המטרה של הארגון.

אנחנו רוצים לראות כמות גדולה של אנשים שקונים אגרות אפילו ב-36 דולר או ב-100 דולר. או עשרת אלפים איש שיקנו אגרות בעשרת אלפים דולר. זה אולי יותר עבודה עבורנו אבל מעניק הרבה יותר בכל הקשור לתמיכה במדינת ישראל. מפני שברמה האידאולוגית זה מפגן כוח של כמות אנשים עצומה שתומכים בכלכלה הישראלית".

דור שלישי לניצולי שואה

מהן המטרות והיעדים שהצבת לסניף שלכם בלוס אנג׳לס?

״ראשית העברנו את המשרד ל-Century City שזה כידוע מרכז העסקים הכי גדול בלוס אנג׳לס. זה היה מאוד חשוב להכניס לתודעה של מנהלי הכספים היהודים והפרו ישראלים באזור שה-Israel Bonds כאן. בנוסף מצידנו להיות מעודכנים וקרוב ללב הפועם של המרכז הפיננסי הגדול.

המטרה שלי היא להחזיר את התמיכה של הקהילה היהודית במדינת ישראל. התפיסה היא שהתמיכה בכלכלת ישראל היא כמו קריאה לשירות מילואים- אתם לא יכולים לעשות מילואים בישראל, בסדר, תעשו ׳עליה פיננסית׳ – קחו חלק מהכסף שלכם ששוכב בבנק ותשקיעו אותו בישראל. כך אתם לוקחים חלק במפעל הציוני. בנוסף, מדובר בהשקעה כלכלית משתלמת ככה ששני הצדדים מרוויחים".

המצב הפוליטי בישראל מאוד לא ברור בימים אלו. מאתגר משהו, לא?

״קיימתי שיחות מעניינות עם אנשים שהם פרו ישראל אבל הם לא פרו הפוליטיקה הישראלית בימים אלו. אני אומר לך מה שאני אומר להם. אני גדלתי בארצות הברית והגעתי לשרת בצה״ל כחייל בודד מבלי שהייתי חייב על פי חוק. אבל קיבלתי החלטה לעלות לארץ ולשרת מפני שכאדם שהוא דור שלישי לניצולי שואה, אוי ואבוי עם התמיכה שלנו בישראל תהיה בתנאי של מצב פוליטי זמני. אוי ואבוי אם אימהות יתחילו לחשוב אם לגדל את הילדים שלהם לאהוב את ישראל על פי ראש הממשלה הנוכחי שלה. זה לא משנה אם זה יצחק שמיר, שמעון פרס או בנימין נתניהו. כל ראשי הממשלות הם לא מעל המדינה או מעל הרעיון הציוני. הנאמנות שלנו והתמיכה בישראל היא על בסיס הרצון להבטיח שתמיד נהיה עם חזק. אם מחר קהילה יהודית מסויימת תרגיש מאויימת או בסכנה, איזו מדינה תפתח את שעריה ותקבל אותם? מדינת ישראל. לכן אסור להתנות את התמיכה בישראל על פי ראש הממשלה שלה בתקופה נתונה".

ועדיין, השלום שלא מגיע והבעיה הפלסטינית לא מעודדת חלק מהיהודים כאן להשקיע בישראל.

״בעולם ובעיקר במזרח התיכון כבר מזמן הוכח שככול שמדינה חזקה יותר
כך הסיכוי שלה לעשות שלום גבוה יותר. לא סתם אנחנו מכירים את המשפט התנכי המפורסם: ׳ה׳ עוז לעמו יתן אדוני יברך את עמו בשלום׳. על מנת לעשות שלום אתה חייב להיות חזק ולא רק ברובים ובצבא. אלא להיות חזק ביציבות שלך, להיות מתקדם, שופע ומשפיע. מדינת ישראל דורגה במקום השמיני בדירוג המדינות הכי משפיעות בעולם וזה אומר הכל.

״הצד הערכי מאוד חשוב לי. לפעמים אני מדבר עם אנשים שהם לא בעלי הון גדול. אני אומר להם, אתם יודעים מה יותר חשוב מאשר שתקנו אגרות חוב ב-5 מיליון דולר. תקנו בונדס לבר מצווה לילדים שלכם לחמש שנים. וכשהם יהיו בני 18 הם יקבלו צ׳ק שכתוב עליו מדינת ישראל. הם יראו שההורים שלהם השקיעו במדינה והמדינה החזירה להם משהו בתמורה. מבחינתי זה ממש כמו גבר יהודי אמריקאי שיש לו בבית על הקיר תמונה מהבר מצווה עם טלית על הצוואר. כל פעם שהוא עובר במסדרון הוא רואה אותה וזוכר את טקס הבר מצווה שלו ושהוא יהודי. זה שווה יותר מכל סכום כסף שבעולם".

נשמע כאילו האידיאולוגיה של תקופת עבודתך ב-IAC טרם התפוגגה.

״גם מבחינת מספרים בלבד, אני מכיר הרבה ישראלים שמשקיעים את הכסף שלהם ב׳CD's׳ ו׳מאני מרקט׳ והם מקבלים פחות תשואה. עדיף להם להשקיע אותו אצלנו ולקבל יותר תמורת ההשקעה שלהם וגם לעשות שירות למדינה שלנו. בכלל, אם אוכל לעשות פה מה שעשיתי ב – IAC זו תהיה הצלחה מאוד גדולה״.

מה הכי חשוב לך שידעו על Israeli Bonds ?

״שזה כנראה המפעל הציוני הטהור היחידי שנותר ללא שום אג׳נדה או פוליטית או חברתית. לא משנה מה אתה, ימין או שמאל, עשיר או ממוצע, לקנות אגרות חוב ישראליות זה בול פגיעה. זו עשייה ציונית. אם יש לך כסף שיושב לך בבנק ואתה יכול לקחת חלק ממנו ולהשקיע אותו ב Israel Bonds – תעשה את זה. על הצ׳ק כתוב מדינת ישראל, לא מפלגה כזו או אחרת. זה כסף שהולך כהלוואה למדינת ישראל, משפר את כלכלתה ומעשיר את ההשפעה שיש לישראל על העולם. אתה משקיע בישראל נטו״.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות