Connect with us

Featured

"יש דברים שיש רק בישראל ואי אפשר לשכפל אותם בשום מקום אחר בעולם"

Published

on

דברי הפקרליטה לענייני הגירה טיפאני פדר • אלעד מסורי על שאלת השאלות הנצחית: האם החיים הטובים בלוס אנג'לס מקהים במשך הזמן את תחושות הגעגועים לארץ? • תחקיר קיץ 2019

קבלו נתון מעניין: על פי מקורות במשרד הפנים מאז קום המדינה 1948 עזבו את ישראל ( או לפי הגדרה אחרת ירדו מהארץ) קרוב ל- 850 אלף ישראלים. בראש רשימת המדינות בהן בחרו הישראלים להקים את ביתם החדש ניצבת ארצות הברית.

על פי הערכה בלוס אנג׳לס וסביבתה מתגוררים כיום כ-250 אלף ישראלים. מה שהופך את עיר המלאכים שלנו להתיישבות הישראלית הגדולה ביותר מחוץ למדינת ישראל.

אז הגענו לכאן בהמוננו, ונדמה שבכל תחום עיסוק קיים תוכלו למצוא ישראלים כאלו או אחרים העוסקים במלאכה. תחום: הבידור, הרפואה, הנדל״ן, מכירות, קולינריה, הייטק ואיך לא, הקונסטרקשיין שנכבש כולו על ידי ישראלים.

אז אין ספק אנחנו כאן ׳לאוד אנד פראוד׳ ורבים מהישראלים באל איי בהחלט הצליחו להגשים את החלום האמריקאי. אך האם אנחנו מאושרים? כמה אנחנו מתגעגעים לישראל, אם בכלל? וגם, האם ישראל של שנת 2019 היא מדינה אטרקטיבית עבור ישראלים אמריקאים?

ענת חיים- מנהלת ׳הבית הישראלי׳ ונציגה רישמית של משרד העליה הקליטה בלוס אנג׳לס, מסייעת לישראלים שרוצים לחזור לארץ להבין מהיכן להתחיל את התהליך. ענת נולדה וגדלה בחיפה והגיעה לכאן לפני מספר שנים. בארץ סיימה תואר ראשון בתקשורת והשתלבה בעבודות במשרדי הפקות גדולים בתל אביב. היא הייתה אחראית על הבאת אמנים והופעות רבות לישראל כמו: ׳דיסני על הקרח׳ ו׳לורד אוף דה דאנס׳ שיצרו את הפלירטוט הראשוני עם חו״ל. כאשר קיבלה הצעה להשתלב במשרדי ׳הבית הישראלי׳ של הקונוסליה באל איי לא התלבטה יותר מידי ועלתה על מטוס לארצות הברית.

כיום פזורים להם ברחבי העולם כ-14 משרדים של ׳הבית הישראלי׳ הממוקמים בתוך קונסוליות משרד החוץ השונות וממומנים עלי ידי משרד העליה והקליטה.

׳הבית הישראלי׳ בלוס אנג׳לס דואג לטפח את הקשר בין הקהילה הישראלית הגדולה המתגוררת כאן לבין הארץ. הוא מארגן ומפיק שלל אירועים חברתיים כמ: ׳מבשלים בעברית׳ שהחל בשנה שעברה, אירוע מוזיקאלי לזכרו של לאונרדו כהן בהשתתפות הכוכבת הישראלית נינט טייב (גם היא עברה לאל איי לפני מספר שנים) ערב נשים עם שיר בליה ועוד. כמו כן, ׳הבית הישראלי׳ מספק שירותי יעוץ והכוונה לישראלים שקיבלו החלטה לחזור לישראל. ומלווה את התושבים החוזרים בכל השלבים עד חזרתם הסופית הבייתה. אבל האם אנחנו בכלל רוצים לחזור הבייתה?

גורמים בקונוסוליות השונות מספרים לי שמרבית הישראלים מתקשים לוותר על החיים הנוחים בארצות הברית. למרות שבמקרים מסויימים הגעגוע הגדול למשפחה והרצון ליצור זהות יציבה וישראלית לילדים שלהם מנתבת את מסלול חייהם בחזרה לארץ.

ענת: ״אני פוגשת ישראלים מכל הסוגים ובמצב כלכלי שונה. יש משפחות שחוזרות לארץ מפני שהן יודעות שאם יחכו הילדים יהיו יותר מידי גדולים ולא יחזרו. או ישראלים מבוגרים שהילדים שלהם ׳עזבו את הקן׳ והם מרגשים לבד ורוצים לחזור כדי להיות סביב המשפחה. ״

התחושה היא שהגעגוע לישראל לא נעלם ותמיד קיימת השאלה האם כדאי לחזור הבייתה. לפעמים הם מגיעים אלינו קצת מתנדנדים אבל ׳בבית הישראלי׳ אנחנו נותנים להם את האינפורמציה ואז יותר קל להם להחליט.״

ענת: ״אני אישית מתגעגעת לארץ, לחברים ולמשפחה. בחוויה האישית שלי ישראל תמיד תהיה הבית. הפער התרבותי מאוד משפיע. גם לאחר חמש שנים של שליחות אני בטוחה שלעולם אהיה ישראלית.״

ראה שלא כל הישראלים מתגעגים לארץ. משה מבורך, ישראלים אמריקאי שהגיע לאל איי באמצע שנות ה-80 פתח את השיחה עימי: ״אלעד לי אין שום כוונה לחזור לארץ אני אוהב את אמריקה.״

משה במקור מתל אביב, גדל ליד כיכר המדינה, למד בגמנסיה הרצליה, שירת בצבא ובאמת עשה את כל הדרך של בחור מלח הארץ שאנחנו הישראלים כל כך אוהבים לחבק. בגיל 24 הגיע לארצות הברית בעקבות חברים מישראל שהתגוררו כאן ושיכנעו אותו לבוא ולרדוף אחרי החלום האמריקאי.

במשך 25 שנה משה עבד כיהלומן. הוא למד את התחום בJIA והחל להשתלב בעסקי היהלומים בדאון טאון ב-1989. בישראל הוא אוהב בעיקר את הים ומספר לי שהוא נוסע פעמים בשנה לישראל בדרך כלל בחודשי אפריל או מאי כשנעים וספטמבר אוקטובר מפני שהוא לא אוהב גשם או כשיותר מידי חם.

על ההקרבה של ישראלים שחיים אמר: ״זה בעיקר המשפחה שאתה לא רואה את ההורים והאחים והאחיות והבני דודים ואתה מדבר איתם בפייס טיים. אתה רואה אותה פעמיים בשנה חוץ מזה כלום. אה כן ואני מתגעגע לים.״

ישראלים רבים שמגיעים לאל איי מתלוננים בתקופה הראשונה על הקשיים בהתאקלמות ועל תשלום ביטוח בריאות גבוה ביותר לו אינם נדרשו בישראל. שנראה כי משה חיבק את הבירוקרטיה האמריקאית ומרגיש די בנוח עם השיטה. ״אין ארוחות חינם בארצות הברית וזה בסדר. מי שעושה כאן כסף צריך לדעת לשלם. אם אתה עושה חצי מליון דולר בשנה ואתה צריך לשלם ביטוח 2500 דולר אז אל תתלונן. תגיד תודה שאתה עושה הרבה כסף ועוזר גם לאנשים מסכנים. לא צריל לקלל את המדינה ואת טראמפ. אף אחד לא אוהב לשלם מיסים וביטוחים הישראלים רוצים בחינם אין בחינם.״

ומה עדיף לקבל שירות בחינם ואז לשבת בבית חולים מפוצץ כמו בישראל עם עודף של חולים ואין מספיק מיטות לכולם. גם בארץ מי שרוצה טיפול רפואי ברמה גבוהה הולך לרפואה הפרטית ומשלם הרבה כסף.״

גם מבחינה חברתית נראה שמשה כמו ישראלים רבים חשים טובס בלוס אנג׳לס .״נוח פה. אף אחד לא נכנס לחיים האישיים שלך. בארץ כולם נכנסים לך לכיס. פה אף אחד לא שואל אחד את השני כמה הוא עושה ולא שואלים שאלות אישיות ופה יש גם ספייס כי זה מקום גדול.״

בארץ תמיד מלחיצים אותך אומרים לך למה לא באת לפה, לא באת לבקר, אתה לא בסדר לא מכבד אותי, כן מכבד אותי. בארץ זה כל הזמן ככה. תמיד נותנים לך להרגיש אשם ושאתה לא בסדר. ״

אף אחד לא עושה פה באל איי הצגות ודרמות. אם לא יוצא לך להיפגש היום אתה ניפגש איתם בשבוע הבא או מחר. בארץ תמיד יאשימו אותך שדפקת להם ברז. אני אוהב את השקט והשלווה ושאף אחד לא יבואו אליי בתלונות. ״

ואכן נראה שהגעגועים של הישראלים האמריקאים כאן הם בעיקר לקרובי משפחה שהשאירו בארץ ולא למדינה עצמה. דודי ורד הבעלים של חברת האופנה המצליחה שמתמחה בייצור ג׳ינסים: YMI מתגורר בלוס אנג׳לס כבר שנים רבות. ורד: ״אני אוהב את ישראל אבל אני לא ממש מתגעגע לחיות שם. אני חי באמריקה וטוב לי פה. אני תומך בישראל מכל הכיוונים ובהרבה נושאים.״ ואכן וורד ידוע במוערבות והעשיה הענפה שלו עם ארגון IAC והוא גם חלק מראשי עמותת ״להושיט יד״ שמביאה ילדים חולי סרטן לטיול חלומת באל איי.

ומה עם ישראלים שעברו לאל איי לפני תקופה קצרה יחסית? קארין אדוני בן דוד התוזנאית – דיאטנית שעברה לאל איי לפני פחות מארבע שנים מספרת: ״ההקרבה הכי גדולה זה המרחק מההורים והמשפחה. לפספסף את החוויות הקטנות כמו לחגוג יום הולדת או לשבת בארוחת שישי ביחד. עכשיו כשאני אמא אני מרגישה את זה יותר. פתאום גבריאל הבן שלי עובר איזה תהליך חשוב בחיים שלו או משתנה וגדל. אני יכולה לחלוק את החוויה הזו עם המשפחה בארץ רק בסירטונים בווידאו וזה לא משהו שהמשפחה שלי יכולה לראות ולהיות חלק ממנו.״

כששאלתי את קארין למה היא הכי מתגעגעת בישראל השיבה: ״הרגעים הכי משמעותיים אלו הרגעים הקטנים- ללכת בתל אביב ולפגוש חברים ולשבת בבית קפה ולהנות. לחזור מהים ביום שישי אחר הצהרים ולאכול ארוחת ערב שבת עם כל המשפחה. סתם לקפוץ לשכנה או ללכת לחברה מבלי לקבוע תוכניות חמישה ימים מראש. וכמובן הפרידות מהמשפחה אחרי כל ביקור בארץ זה לא הופך להיות קל יותר אלא יותר קשה בטח עכשיו שהפכתי להיות אמא.״

גם שרונה קופר מו״ל שבוע ישראלי ב-21 השנים האחרונות, מבטאת היטב את הגעגוע לארץ. ״אצלי הגעגוע קיים כל הזמן. כמו כן, המאבק היום יומי בשאלה האם כדאי לחזור לארץ. אני מאוד אוהבת את חיים בישראל, אבל גם את החיים באל איי ולכן תמיד אשאר חצויה. למרות שאני גרה כאן 28 שנה אף פעם לא הרגשתי שאל איי זה הבית שלי. בשבילי הבית זה תמיד ישראל איפה שנמצאים ההורים והמשפחה.״

טיפאני פדר עורכת הדין לעיניני הגירה, שעוזרת לישראלים רבים להסדיר את מעמדם החוקי בארצות הברית סיפרה לי גם היא : ״אני מרגישה שישראל זה היסוד שלי והמשפחה שלי. אני מתגעגעת הכי הרבה בעיקר בתקופת החגים. להיות סביב המשפחה ולתחושה של חג ולחמימות שאני מרגישה שקיימת רק בישראל. וכן, יש לנו קהילה מדהימה. אבל יש דברים ששייכים רק למדינת ישראל ואי אפשר לשכפל אותם בשום מקום אחר בעולם.״

לאחר עשרות שיחות עם דמויות מגוונות מתחומים שונים מהקהילה הישראלית נראה כי הגעגוע לישראל הוא דבר שכולנו לומדים לחיות איתו. הישראלים המצליחים והעמידים שביננו אומנם עושים לעצמם ״את היאוש יותר נוח״ כמו מילות השיר המפורסם. אך ישנם דברים שגם כסף אינו יכול לקנות. הישראלים באל איי אוהבים את החיים שלהם אך מודעים לכך שהם משלמים מחיר יום יומי שבא לידי ביטוי בריחוק מהמשפחה ומסגנון החיים הישראלי הכל כך אהוב על כולנו. כנראה שלכל דבר יש מחיר. ואנחנו נצטרך ללמוד לחיות עם הגעגוע.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Featured

על כוס קפה עם מאיה

Published

on

מעוטף עזה להוליווד: ילדותה של השחקנית מאיה שמחי-עטר בקיבוץ ניר-עם לוותה בטראומות הקשורות לממ"דים וקסאמים • עכשיו היא השאירה את הבעל בבית לטובת מרתון אודישנים בלוס אנג'לס במטרה להפוך לגירסה הישראלית של פנלופה קרוז • חשיפה נאה

ההחלטות הכי גדולות בחיים של השחקנית מאיה שמחי עטר נעשו בממ"ד בביתה שבקיבוץ ניר-עם בעוטף עזה. שם היא גם החליטה לנסות את מזלה בלוס אנג'לס. בעבר היא נבחנה לתפקיד ראשי לסרט הוליוודי שובר קופות "DIVERGENT" וההזדמנות הזו
השאירה לה טעם של עוד.

"מאוד התלבטתי אם להגיע לכאן. הרגשתי נוח כבר מקצועית בישראל וזה היה נראה לי מפחיד. אני זוכרת את הרגע שבעלי ואני דיברנו על זה, ישבנו בממ"ד בבהלה היסטרית כשהקסאמים מתפוצצים בחוץ וגרמו לי לחשוב על מה עוד חשוב לי להספיק בחיים האלה. לא רציתי להתעורר עוד עשרים שנה ולהגיד לעצמי "יאללה, איך לא העזת?!" וזהו, זה היה זה, החלטתי שאני נוסעת. בכלל, יצא שהממ"ד הפך להיות סמלי עבורי לרגעי החלטות משמעותיות בחיים."

לפני הנסיעה נערכה לכבודה מסיבת פרידה ואחר כך היא עלתה על המטוס וטסה בעקבות החלום כמו שחקנים רבים מכל העולם. היא פחות מחודשיים בלוס אנג'לס אבל כבר יש לה מנהל, הולכת לאודישנים ומשתדלת לא לקחת דחיות באופן אישי. "אודישנים זו עבודה, כמו כל עבודה אחרת וה'לא' הוא חלק מהמקצוע, כבר הרבה פחות מתרגשת. נושמת עמוק וממשיכה. ככל שאני יותר מקורקעת ויודעת לשמור על איזון יהיה לי יותר קל וכייף במקצוע שלי. אני זוכרת שחבר טוב שלי, השחקן 'יהודה נהרי' ("ימים נוראים") אמר לי שהוא מאמין שלכל אדם יש את המתנות שלו, ואם הוא לא קיבל תפקיד כזה או אחר, זו פשוט לא הייתה המתנה שלו". אימצתי את זה. גם תראי איזו מתנה הוא קיבל עכשיו?"

היא נולדה וגדלה בניר-עם, בת לאם ממוצא ארגנטינאי ואב תימני. עד גיל 12 היא מספרת שהיא חיה בגן עדן, במקום היפה ביותר, עם מדשאות מטופחות, שדות שיבולים ומרחבים פתוחים. "בועה של אושר", היא מוסיפה, עד שהגיעו הטילים.

"לפני גיל 12 לא הייתה לי שום הכרות עם המוות. עד אז לא היו הפגזות וכל הילדות שלי גדלתי על הסיפורים של אבא; על נסיעות הטובות לשווקים בעזה. לצערי הפעם הראשונה שהמציאות הכתה לי בפנים הייתה שאספתי את אחותי הקטנה מהגן. אני זוכרת שהחזקנו ידיים והפתיע אותנו רעש מחריד. באותו היום נכנסו למציאות
חדשה ששינתה לנו את החיים."

בשנה האחרונה מצטלמת שמחי-עטר לסרט דוקומנטרי המתעד את חייה של שחקנית הגרה בעוטף עזה. "ההפקה נתנה לבעלי מצלמה וביקשה שיתעד רגעים בחיי היום יום. יום אחד הוא תפס אותי מתפרקת ובוכה על הריצפה בבית בקיבוץ תוך כדי התקפת טילים. בהתחלה הייתי נבוכה מהסיטואציה אבל אחר כך הרגשתי שחשוב יותר שאנשים יבינו מה אנחנו עוברים שם."

איך זה לגדול בצל הקסאמים וההפצצות?

"אני מרגישה שאני לא באמת אצליח לדייק את התחושה בתשובה שאתן לך. אולי פשוט: מורכב, מורכב מאוד. כנראה זו קשת רגשות מטורפת שרק אנשי העוטף יבינו. אנחנו בעיקר מותשים. עזבי, גם מותשים היא מילה קטנה מדי. תחושת הביטחון נאבדה וגם על הממ"ד קשה לסמוך שבאמת יגן עליך. התקרית הכי קשה שהייתה לי קרתה כשננעלתי מחוץ לבית במהלך הפגזת פתע. זה היה ערב מושלם, אחרי כמה חודשים של רגיעה ובדיוק החזרתי את האחיינים שלי לבית מטיול בקיבוץ. כשהייתי בדשא בדרך לבית של ההורים ופתאום הופעלה אזעקת צבע אדום' וירי הטילים כחמש שניות אחרי. מיד רצתי להתגונן וכשהגעתי לדלת גיליתי שהיא נעולה. צרחתי דפקתי על הדלת כשהטילים מתפוצצים תוך כדי מסביבי. בסוף אבא שלי שמע אותי ופתח לי את הדלת. התחושה מזעזעת, חוסר אונים מוחלט."

"החצי שנה האחרונה הייתה מטורפת והרגשתי שאני כבר על הקצה. ישבתי בין ארבעת הקירות הלבנים של הממ"ד, מאות טילים בסוף שבוע אחד, אי אפשר אפילו לברוח מהקיבוץ, כי רק בפתיחת הדלת של הממ"ד את מסכנת את עצמך. לא האמנתי שזו המציאות חיים שלי."

למה אתם נשארים שם?

״זאת שאלה שתמיד שואלים, אבל זה הבית, המשפחה, הזכרונות. אני לא יכולה להגיד לך שזו רק אידיאולוגיה, ומה ישתנה אם נעזוב? אפילו תקווה לא נותנים לנו. הנגב המערבי יכול להיות גם גן עדן קטן עלי אדמות כששקט. מי שמגיע לקיבוץ מתאהב. תחושת קהילתיות מאוד חזקה. אם מישהי יולדת למשל, כולם מגיעים אליה עם סירי אוכל, עוזרים במשך חודשים. כמו משפחה גדולה.

אפרופו ילדים, אחותי אומרת שהמציאות בעוטף דומה לחווית לידה כשנשים אומרות שהן לא יצליחו להכיל את הכאב הזה פעם נוספת ונכנסות שוב להריון. היום כשאני בשלב שלפני הילדים והחוויה הקשה של הפוסט טראומה, אני לא חושבת שאגדל את ילדי בקיבוץ בלי שיהיה שינוי משמעותי במצב הביטחוני.

מה עשית בצבא?

״הייתי מפקדת של עולים חדשים מכל העולם, העברתי טירונות וציונות יחד. שירתתי בצפון והיו פעמים שלא יכולתי לחזור הביתה כשהמצב היה מסוכן מדי. אמא היתה מתקשרת אלי ואומרת: אני מצטערת אהובה אי אפשר להגיע עכשיו הביתה".

אולי בגלל כל מה שעברת, קטן עליך להתמודד עם הוליווד

״לחלוטין. לפחות יש לי הרבה מטענים רגשיים להשתמש הם בתור שחקנית" היא צוחקת.

תמיד רצית להיות שחקנית?

״כן, אני מרגישה שזו המהות שלי. זה מה שמרגש אותי וגורם לי לרצות לחיות. זו הייתה הרגשה פנימית שכבר לא יכולתי ללכת נגדה, על אף שניסיתי בהתחלה להילחם בזה וללכת עם הזרם, עם המסלול "הנכון": צבא, טיול, תואר. למדתי במכללת 'ספיר' לימודי תואר ב'תרבות'. ואני זוכרת את הרגע הזה, יושבת בשיעור והמרצה מדבר על אקזיסטנציאליזם" והמחשבות על משמעות קיומיות לא הניחו לי תרתי משמע. אני זוכרת שחשבתי למה יש כאלה שיכולים לעשות הכל כדי לממש את החלום שלהם ואני לא?

אחרי שבוע עזבתי הכל, עברתי לתל אביב לפני שידעתי איזה בתי ספר למשחק קיימים בכלל. הייתי לפני סיום התואר והחלטתי שזה עכשיו או אף פעם, כבר לא היה אכפת לי מכלום. בפעם הראשונה בחיים שלי, עזבתי את כל מה שהכרתי והלכתי ללמוד משחק. ומאותו רגע התחלתי להבין שהמסלול חיים שבחרתי לעצמי לא הולך להיות קל, עם הקרבות אינסוף אבל לפחות עם אמת.״

כשסיימה שלוש שנים לימודי משחק היא מספרת על הרגשה של 'ריק' גדול. "היה מן תחושה של: אוקיי, מה עושים עכשיו? ואני זוכרת שבאחד האודישנים המלהקת הילה יובל' אמרה לי: "מאיה את נורא מצחיקה, למה את לא עושה עם זה משהו?!" היא בטח לא יודעת אבל היא הראשונה שעודדה אותי ליצור. באותו לילה ישבתי לכתוב וכתבתי סרטון קצר על המקום הראשון שעלה לי בראש; הקיבוץ."

שמחי עטר יצרה סרטונים ברשת שצברו מאות אלפי צפיות וגילתה שיש לה יכולות קומיות גדולות. בעקבות כך, חברות פרסום בארץ התחילו להגיע אליה עם הצעות לשיתופי פעולה והיא התחילה להופיע בפרסומות של החברות הכי הגדולות במשק. "אחת ההצלחות שלי המרגשות שלי היא פרסומת בינלאומית למונדיאל".

מה היה התפקיד הראשון שקיבלת?

״התפקיד הראשון שקיבלתי היה בהצגת תאטרון אל נקמות". הבמאי רצה שאגיע לאודישן במיוחד, אחרי שפספסתי את האודישנים כי ישבנו שבעה על סבא שלי. ביום שנגמרה השבעה הגעתי לאודישן, די שבורה וקיבלתי את התפקיד הראשי. אני מניחה שזה קשור גם לאיך שהייתי והכובד שבאתי איתו שהתאים לדמות. אבל זה היה גם רגע גדול של אושר, אחרי הרבה מאוד קושי.

״לאחר מכן הגיעו תפקידים נוספים ובמאים מוכשרים שעבדתי איתם בתעשיית הקולנוע הישראלית". התפקיד הקולנועי הראשון שלה היה בסרטו של הבמאי יעקב נס "ההספד של פיני גורביץ". זו הייתה הפקה גדולה עם בין היתר לא אחר מאשר דובל'ה גליקמן ויהודה ברקן. הסרט הסתובב וזכה בעשרות פסטיבלים בעולם. לאחר מכן הגיע תפקיד משמעותי נוסף למאיה בסרט כוס קפה" בבימויה של נורית צורף. "הסרט התעסק בסיפור האישי של נורית ותחושות החרטה והאשמה שעלו בה לאחר שנפרדה מהגבר איתו יצאה ובדרכו חזרה ממנה היא מגלה שהוא נהרג בתאונת דרכים". הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל 'קאן' וזכה מקום ראשון בפסטיבל הסרטים WIFF באמריקה. סרטים זו האהבה הגדולה ביותר שלי אבל לשמחתי יצא לי לעבוד עם אנשים מדהימים גם בתעשיית הטלוויזיה וקיבלתי תפקיד בסדרה 'איפה אתה חי' בבימוי של ירון שילון".

איך היה להופיע ב'ארץ נהדרת?'

״ארץ נהדרת' זו התכנית בידור הגדולה והטובה בארץ ולשמחתי קיבלתי הזדמנות מדהימה לשחק שם עם משפחת טורטל'. לעבוד לצד השחקנים המצחיקים בארץ
זו מתנה".

שמחי עטר עבדה בנוסף לצד זמרים מהשורה הראשונה בארץ כאשר כיכבה בקליפים שלהם, מעמיר בניון עד אפרת גוש ולאחרונה בשיר חדש של שלמה ארצי. מבחינתי אחרי שלמה ארצי אפשר לסגור את הבסטה".

מה המשפחה שלך אמרה על ההחלטה שלך להגיע לכאן?

״לאבא שלי היו חששות, אבל ככה הוא: "אבו אל בנת'", גבר רגיש עם ארבע בנות. אבל ההורים שלי הם הכוח המאזן שלי והיום הם גם המפרגנים הכי גדולים. בכלל, האחיות שלי הן הבסיס והכוח לדרך. אני רק מדברת עליהן ואני בוכה. אולי כי אני גם רחוקה עכשיו."

לפני שהגיעה ללוס אנג'לס, היא נסעה למדריד והתגוררה שם במשך חודשיים במטרה למצוא סוכנות שחקנים ולפרוץ לשוק האירופאי. "לא ידעתי ספרדית כמעט לפני שטסתי לשם, רק: "שלום, מה קורה וכמה עולה" ולמרות שסבתא שלי היא ארגנטינאית היא לא רצתה לדבר אתנו ספרדית, רק עברית. ציונות של עולים חדשים. אני מעריכה את זה, אבל אין ספק שזה גרם לי לעבוד קשה יותר, יופי סבתא. החלטתי שאני הולכת על זה 'אול אין'. נרשמתי שם לקורס ספרדית אינטנסיבי ולקחתי מורה פרטית. למדתי מדי יום ספרדית עד שלמדתי לשלוט היטב בשפה. תעשייה הקולנוע והטלוויזיה שם ענקית עם הכניסה של נטפליקס" לשוק דרך הסדרה "בית הנייר". הנציגות של השחקנים הישראלים עדיין מצומצמת שם, לא קרוב למה שמתרחש פה מבחינת קהילת אמנים ישראלית. יש לי שם סוכנות גדולה שמייצגת אותי וזו הגשמת חלום עבורי לשחק בספרדית."

לצד מי היית רוצה לשחק?

״פנלופה קרוז הפנומנלית. היא מרגשת כל נים בנשמה שלי".

בקרוב יצא הסרט הגדול "גבורות" בו היא משחקת תפקיד ראשי בבימוי של יואב ארזי. "הסרט חוזר אחורנית לשנת 1948, לארבעה ימים שעיצבו והשפיעו על חייהם המשותפים של חברי קיבוץ מסדה ושער הגולן מאז ועד היום. הימים, ימי מלחמת העצמאות. צבא סוריה תוקף וחברי הקיבוץ מוצאים עצמם בחזית שהבינו שהקבוצה דלה בנשק וכי אין להם סיכוי לעמוד לבד אל מול הטנקים של האויב, החברים בוחרים לעזוב את הקיבוץ. הסרט נוגע בסיפור ומתרחש במרוצת 70 שנה. כשקראתי את התסריט ידעתי שאני חייבת לשחק בו. אני משחקת שלוש תקופות בחיי 'יעלי', כצעירה בת 17, בת 20 פלוס ו-30 פלוס. היא מתלבטת אם להישאר בקיבוץ בימי המלחמה".

מאיה בקושי הספיקה לדרוך ב-LA וכבר הספיקה לחבור לארגון שלא למטרות רווח: 'Women Creating Change שמעודד שיתופי פעולה ולאחד בין נשים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה לתעשייה ההוליוודית. שמעתי על הארגון המדהים הזה ועל המקימה שלו, לי ברודה. היא אישה עוצמתית שהפכה להיות שם דבר בהוליווד. יש לה אמביציה מטורפת להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר וזה נותן לי המון השראה באופן אישי. אני יודעת שנשים הן הכוח לשנות סדרי עולם".

בעלך בישראל, האם הוא חושב לעבור לכאן בהמשך?

״בעלי מטפל ברפואה סינית ויש לו קלינקה בארץ. הוא אמר כשנגיע לגשר נעבור אותו. היום לא חייבים דווקא לגור כאן, אפשר לחיות על הקו. 'הוונדר וומן' שלנו פתחה הרבה מאוד שערים. בקרוב אני מגיעה לארץ להצטלם לסרט חדש ושאקבל תפקידים בספרד, אטוס גם לשם. היום אני כבר מאפשרת לעצמי להיות מי שתמיד חלמתי".

המשך לקרוא

Featured

איזו מין שלוה

Published

on

הורים אומרים ששינינו לילדיהם את החיים" • להקת שלוה תופיע בלעדית בכנס השנתי של ארגון ה- IAC בפלורידה בפני 3500 משתתפי הכנס לפני שנה אף אחד לא הכיר אותם אבל היום הם ממלאים אולמות ומצטלמים לסלפי עם מעריצים בכל העולם • ראיון עם המנהל המוזיקלי שי בן שושן וסולנית הלהקה דינה סרטה

לפני כשנה עלו חברי להקת שלוה להופיע במועדון; שמונה מוזיקאים שכל אחד מהם בעל לקות שונה – לקות ראיה, סינדרום דאון וסינדרום וויליאמס. אנשים בקהל התבוננו בלהקה ולא ידעו איך לאכול אותה. "כן, זה לא היה נעים", נזכר המנהל המוזיקלי של הלהקה, שי בן שושן, "אנשים היו צוחקים, מתלחששים ואז קמים ויוצאים. מתוך 100 איש שהיו שם, נשארו אולי עשרה שפשוט לא היה נעים להם לצאת, אז נשארו במקום. זה לא היה נעים. יאיר, חבר הלהקה עם תסמונת דאון, היה כל הזמן בוכה ואומר לי: למה לא אוהבים אותי? למה בורחים ממני? היה מאוד קשה בהתחלה כשרק התחלנו להופיע, אבל תמיד אמרתי להם לא לוותר. אנחנו נמשיך להופיע, להילחם ולהוכיח שאנו כמו כולם".

והם כמובן עשו את זה. היום, שנה מאוחר יותר, אין מישהו בישראל שלא מכיר את להקת שלוה ואף אחד לא נוטש כשהם עולים לבמה. למעשה, הם כל כך מפורסמים שהם הספיקו כבר לצאת להופעות בחו"ל, בין השאר בלונדון, ארה"ב, קנדה ומכסיקו. בחודש הבא הם יופיעו בכנס השנתי של ה-IAC בהוליווד, פלורידה שיתקיים בין ה-5-8 בדצמבר.

הלהקה פרצה לתודעה כשהתמודדה בעונה השישית של תוכנית הריאליטי "הכוכב הבא לאירוויזיון", במהלכה העפילה לגמר. אז הלהקה הכריזה שלא תוכל להשתתף בתחרות האירוויזיון בגלל שהם לא רוצים לחלל את השבת וכך למעשה, ויתרה על האפשרות לנצח ולייצג את ישראל באירוויזיון, שנערך כזכור בתל אביב. עם זאת, הלהקה השתתפה בחלק האמנותי בחצי הגמר השני של האירוע הנוצץ עם השיר "מיליון חלומות", שנכתב על ידי בנג' פאסק וג'סטין פול. ביום העצמאות היא הופיעה הלהקה באחד הארועים הנחשבים והמרגשים ביותר בישראל, טקס הדלקת המשואות.

"רגע הניצחון הגדול שלנו היה אחרי אחת ההופעות הגדולות בישראל", מספר בן שושן בראיון טלפוני. "יותר ממאה מעריצים עמדו מחוץ לאולם וחיכו ליאיר, ביקשו לעשות איתו סלפי ולקבל חתימה ועטפו אותו באהבה וחיבוקים. המעריצים כל כך אוהבים אותו שלפעמים הוא אומר: די, מספיק, נמאס לי, אני רוצה קצת שקט".

סיפורה המדהים של להקת שלוה מתחיל אולי עם פציעתו של בן שושן שנפצע ב-2002, במהלך שירותו הצבאי ביחידת דובדבן, כשהיה בן 22 בלבד. במהלך פעולה בשטחים הגיע בן שושן עם היחידה שלו ללכוד מבוקשים בכפר ליד טול כרם. התפתח קרב יריות שבמהלכו התפוצץ לו הנשק בפנים. למרות הכל, הוא המשיך להילחם בלית ברירה כשהוא חוטף עוד ועוד רסיסים. הוא הוגדר כפצוע בינוני עד קשה. כשהגיע לבית החולים הוא לא ראה בעין שמאל, היו לו רסיסים בעין ובלסת ובכל הגוף ושיניים רבות נשברו לו. הפה שלו היה סגור כמה חודשים והוא נאלץ לקבל אוכל טחון. גם הדיבור נפגע לו כתוצאה מהפגיעה והוא היה צריך לעבור תראפיה בדיבור.

שי: "ביום בו נפצעתי לא חשבתי יותר מדי על הפציעה שלי כי התאבלתי על מותו של המפקד שלי שנהרג באותה פעילות. רציתי להשתקם ולחזור להיות לוחם ביחידה ובאמת, אחרי שמונה חודשי שיקום שבתי ליחידה אבל אז שוב נפצעתי בפעילות מבצעית והפעם קשה יותר. לאחר מכן כבר לא יכולתי לחזור. תהליך השיקום היה קשה מאוד. פתאום מלוחם גדול כזה שכולם מסתכלים עליו בהערצה, אתה הופך לנצרך ונזקק לעזרת אחרים, שצריך ללמוד איך לאכול ולשתות. במהלך השיקום התחברתי לאנשים בעלי תסמונת דאון ופתאום הרגשתי שוב כאחד שיכול לעזור למישהו אחר. הם היו מעודדים אותי ואילו חברים ובני משפחה הסתכלו עלי כמסכן. פתאום הבנתי איך בעלי מוגבלות מרגישים ואיך החברה מתייחסת אליהם כאל מסכנים וידעתי שברגע שאתאושש מהפציעה, אני עושה משהו בנידון. כך גם הגעתי למקום המדהים הזה, מרכז שלוה, מקום שמשרת מאות אם לא אלפי ילדים ביום. נותן להם בית חם ומגשים להם חלומות. באתי אליהם וביקשתי לעשות משהו. אחר וכך נולד הרעיון ללהקה ביחד עם קלמן סמואלס, שייסד את שלוה לפני30 שנה".

המפגש עם שלוה שינה את חייך.

"לחלוטין. הייתי במקום הכי גבוה בחיי ואז ירדתי למקום הכי נמוך עם הפציעה שלי ושוב עליתי למעלה וחזרתי להיות מי שהייתי, אולי לא לוחם, אבל לוחם בדרך אחרת, לוחם למען שוויון חברתי ולמען קבלת האחר. אם לא הייתי פוגש את הלהקה הזאת הייתי כמו חלק מחברים שלי, סובל מפוסט־טראומה. חברים שלי לא יכולים לישון ולנהל חיי משפחה בצורה תקינה. אני באמת מודה לחבורה הזו שפגשתי".

בן שושן התחיל לעבוד עם בעלי לקויות משלוה, ערך אודישנים וליהק את הלהקה המפורסמת. בין השאר הוא צירף ללהקה את דינה סמטה, צעירה בת 21 שהתעוורה בילדותה. הראיון עם השניים נערך בשיחת ועידה בין לוס אנג'לס ותל אביב, רגע לפני יציאת הלהקה מסע ההופעות שלה בארה"ב.

דינה, ספרי לי על ההופעה הראשונה שלך עם הלהקה.

״הגעתי לשלוה במטרה לעזור לילדים לשיר כי שמעתי על המקום ועל הלהקה ואז שי בא ושאל אותי: 'דינה, את רוצה להופיע אתנו עוד יומיים?' אמרת לו: כן, אבל קצת חששתי. פתאום מצאתי את עצמי בבנייני האומה בהופעה הראשונה שלי. מאוד התרגשתי,. שאלתי את שי: כמה אנשים יהיו בערך בקהל והוא ענה לי: אל תדאגי, לא יהיו הרבה, אולי מאה'. סיימתי לשיר ופתאום שמעתי מחיאות כפיים סוערות והבנתי שהוא עבד אלי והופעתי מול 3000 איש. זאת אחת המתיחות הכי טובות שהיו לי והיא הוכיחה לי שאני יכולה להופיע בפני קהל גדול שכזה".

היום את יכולה לחוש באיזה סדר גודל קהל מדובר?

״היום כבר אי אפשר לעבוד עלי… גם כשאני לא רואה, אני יכולה להרגיש אם זה קצת או הרבה. גם ענאל כליפה, אחת הסולניות בלהקה) וגם אני יכולות להרגיש אם יש קהל גדול או קטן".

ספרי לי על היום בו הבנת שאת לא רואה יותר

״קודם כל, גדלתי בהודו עם לקות ראיה במקום שלא היה בו שום מענה למישהו כמוני עם בעיית ראיה. למרות כל הניתוחים, לא הצלחתי לראות טוב. בגיל חמש עוד ראיתי צבעים ואור אבל שבועיים לפני שהתעוורתי התחלתי לראות צלליות וזה מאוד הפחיד אותי. ביום בו התעוורתי לחלוטין הייתי בבית הספר והרגשתי סחרחורת והבנתי שהולך לקרות אתי משהו. לקחתי את התיק שלי והתחלתי לרוץ הביתה. בקושי הצלחתי להגיע וכשהגעתי הביתה הכל היה כבר חשוך, לא יכולתי לראות כלום. ההורים לא היו בדיוק בבית, וכשאמא חזרה מהקניות, ניגשתי ואמרתי לה: 'אמא אני לא רואה יותר' והיא פשוט התחילה לבכות. כשראיתי אותה בוכה, הבנתי שאני חייבת להיות חזקה בשבילה. אמרתי לה: 'אל תדאגי, הכל יסתדר'. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ להגיד את זה. אבל הנה, הכל באמת הסתדר והגשמתי את החלום הכי גדול שלי – להיות זמרת".

איך אמא שלך מרגישה היום כשהיא רואה אותך עולה על הבמה, שרה ומצליחה?

״היא מאושרת. הזמנתי את ההורים שלי לכוכב הבא, לקראת האורוויזיון עשינו את השיר 'חלומות של אחרים' של עידן רייכל ואמא ניגשה אלי אחרי התוכנית ואמרה לי: 'אם הייתי יודעת שאלו יהיו החיים שלך לא הייתי בוכה כל כך הרבה'. זה מרגש מאוד".

משפחתה של סמטה, משבט המנשה ממאניפור שבהודו, עלתה לישראל לפני כ-11 שנים. קודם לעלייתה של המשפחה ארצה, סמטה למדה בבית כי חבריה לכיתה חששו שעיוורון הוא דבר מדבק. "הייתי מאוד בודדה. הרגשתי שאף אחד לא רוצה אותי. חברים לא רצו לשחק אתי. היה לי עצוב מאוד אבל המוזיקה הצילה אותי".

הסיפור שלך בטח מעורר השראה בקרב הרבה ילדים עם לקויות והוריהם

״הסיפור שלי מראה שאסור לאבד תקווה. הרבה אנשים ניגשים אלי ואומרים לי תודה על העבודה שאני עושה, אנשים פונים אלינו ומספרים שאנו מחזקים אותם וכמה שאנו מדהימים. בתקופה האחרונה יש לי קשר עם הורים שיש להם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. לפעמים הם קמים בבוקר ושולחים לי הודעות, לפעמים הילדים בעצמם שולחים אלי הודעות וזה מאוד מרגש, הפכתי להיות חברה שלהם. אנשים מבקשים סרטונים ואני עושה את זה בשמחה. בשנה האחרונה, הראנו שגם אנשים כמונו יכולים לחלום ולהגיע למקומות רחוקים וגם אם יש לך מגבלה זה לא אומר שאתה לא יכול ללכת רחוק, זה נותן כח להרבה אנשים".

הפכתם ממש להיות סלבס בישראל.

״משהו כזה" צוחקת דינה, "כל הזמן עוצרים אותי לסלפי ואני עושה את זה בכיף. אני עושה כל מה שאני רוצה, הולכת לקניון, יוצאת לבלות עם חברים, עושה קרחנה".

בן שושן: "דינה כבר לא יכולה לאכול בחוץ, כולם פצים עליה. גם על ענאל וכל חברי הלהקה".

שי, אתה רואה את השינוי שחל בחברי הלהקה?

בן שושן: "מה שאני אוהב אצלהם הוא שלמרות כל התהילה וההופעות והמעריצים, הם נשארו אותו דבר, הכי מחבקים ואוהבים והם ממשיכים להתרגש בכל הופעה כאילו זו ההופעה הראשונה ולא מאמינים שזה קורה להם. עברה כבר שנה מאז התחלנו להופיע ואני מאחל להם שתמיד ישארו כך".

בזכות הלהקה היחס השתנה לאלו עם ליקויים שונים?

בן שושן: "כשדינה הולכת ברחוב, או כל אחד מהלהקה, אומרים להם שהם מקור להשראה. הורים לילדים עם מוגבלות מספרים שנתנו להם את התקווה ושהם יותר יוצאים עם ילדיהם החוצה וגאים בהם. קיבלנו מכתב לאמא לילד עם תסמונת דאון שכתבה: 'תקשיבו, עד היום לא שיחקו אתו בחוץ ועכשיו הילד שלי הפך לכוכב בשכונה, כולם מדברים איתו. החשיפה של הלהקה גרמה לאנשים להכיר ילדים עם תסמונת דאון כי עד אז, אנשים התרחקו מהם כי לא ידעו איך יגיבו. הלהקה גרמה לאנשים להבין שהם כמו כל בן אדם, שלא צריך לפחד מהם ויש לקבל אותם כשווים בין שווים. אני חושב שזה השינוי הכי הגדול שעשינו שנתנו תקווה להרבה אנשים. ולא רק לאנשים עם מוגבלויות כי הרי לכל אחד מאתנו יש איזושהי מוגבלות, איזה קושי שהוא צריך להתמודד אתו. אם הם יכולים, אז גם אתם יכולים".

המשך לקרוא

Featured

מכשפת: הקאמבק של אנג'לינה ג'ולי

Published

on

אחרי הפרידה הקשה מבראד פיט והקריירה המגמגמת כבמאית, אנג'לינה ג'ולי חוזרת לשחק בגיל 44, הגרושה הלוהטת בעולם מככבת בסרט ההמשך של "מליפיסנט" שייצא השבוע, לפני שתהפוך לגיבורת-על בסרט של מארוול • נערה בהפרעה? תתפלאו, היא לא פוסלת אפילו ריצה לנשיאות

אנג'לינה ג'ולי קצת נעלמה לנו בעשור האחרון. התכנסה בתוך עצמה ומשפחתה כדי להיות אמא במשרה מלאה ולגדל – לבדה – שישה ילדים לתפארת. אבל אם מורידים את ההסעות לחוגים, השיעורים הפרטיים והפעילויות עם הילדים, ג'ולי היתה ונשארה נערה בהפרעה. או שאוהבים אותה או ששונאים אותה. קשה להישאר אדישים אליה.

וכשהיא מחופשת למליפיסנט, המכשפה המפחידה מאגדת הילדים "היפהפייה הנרדמת", שאותה גילמה ג'ולי לראשונה בסרט ב־2014, בכלל לא קל לעכל אותה. גם לא לילדיה.

״בזמן צילומי הסרט ההוא מתחתי את הילדים שלי וממש הבהלתי אחד מהם, לא אגיד מי", סיפרה ל"יו.אס וויקלי". "חשבתי שאם אלבש את התחפושת והם יראו אותי בדמות, זה יהיה מצחיק. אבל זה התקבל בצורה ממש רעה בבית והשפיע לא טוב על הילדים. הייתי צריכה לקלף את כל שכבות האיפור מול הילדים ולהגיד להם זה בסדר, זה בסדר, הכל בסדר'. רק אז הם התרגלו לזה. אחד מהם, חשבתי שהוא צחק, אבל הוא לא – הוא באמת לא אהב את זה. כשאנחנו קטנים, אנחנו לא באמת מבינים את המשמעות של אמא עבור ילד. לכן אני חושבת שמליפיסנט מפחידה כל כך: כי היא כמעט כמו אמא. ופתאום המשמעות של אמא משתנה לחלוטין כשהיא הופכת למשהו שנראה כמו שד.

״לפני צאת הסרט הראשון, מליפיסנט לא היתה מוכרת בשום צורה שהיא כמרשעת. לכן, כשמישהו היה מביא ילד לסט והייתי אומרת לו שלום, לא חשבתי על זה שאני עלולה להפחיד אותו. הרי אני אוהבת ילדים. לא פעם הייתי מתחילה לדבר עם ילדים כשאני מחופשת לדמות, והם היו קופאים קצת. מישהו מהם אפילו אמר פעם אחת:
תוכלו להגיד למכשפה להפסיק לדבר איתי?'

״אבל עכשיו, אחרי הסרט הראשון, ילדים אוהבים אותי. הם ממש בסדר איתי".

בין מכשפה לגיבורת על

בגיל 44, ג'ולי היא גרושה טרייה, שמנסה להרים מחדש את הקריירה הקצת צולעת שלה בשנים האחרונות. הגירושים מבראד פיט והילדים שהתבגרו הוציאו לעולם אנג'לינה חדשה, כפי שעולה מצילומי הפפראצי שעוקבים אחריה לכל סמטה ומשלל הראיונות שהעניקה לקראת עליית סרט ההמשך "מליפיסנט: אדונית הרשע". היא מסתובבת עם הילדים בלונה פארקים ברחבי העולם, עולה על רכבות הרים ועושה שופינג בקניונים, מדלגת מלונדון לקמבודיה, מטוקיו ללוס אנג'לס, וצועדת על שטיחים אדומים לצד ילדיה, שמלווים אותה כמעט לכל אירוע.

הפרויקט הגדול הבא בהשתתפותה הוא תפקיד מוביל בסרט המדובר של מארוול "הנצחיים", שמתוכנן לצאת בעוד שנה. לצידה ישחקו גם סלמה הייק וכוכבי "משחקי הכס" קיט הרינגטון (ג'ון סנואו) וריצ'רד מאדן (רוב סטארק). מדובר ביקום קולנועי חדש של מארוול, המבוסס על קומיקס ועל סיפור של מאבקים בין גזעים מהונדסים גנטית. במארוול בונים על הסרט כשואב ההכנסות החדש שלהם, שיירש את "הנוקמים". ג'ולי תשחק שם את ת'נה – גיבורת על עם כוחות עוצמתיים. לשחק גיבורת על עזר לי להרגיש מועצמת. כשאת מקבלת את החליפה, את מרגישה באמת גיבורת על, את נכנסת לדמות. ואז את רואה את הילדים שלך, ואת האופן שבו הם מסתכלים עלייך, ואת שואלת את עצמך, 'מה את עושה?'

״הבן שלי נוקס מתאמן בכלי לחימה, ובתי ויוויאן לומדת בחוג קראטה, אז מצאתי את עצמי מדלגת בין השיעורים שלהם ומצטרפת. אני האמא הזאת שממשיכה לנסות. זאת אומרת, שבאה כל הזמן לחוגים של הילדים שלה. זה מאוד כיף. ואנחנו גם הולכים יחד לחדר כושר".

ילדים זה שמחה

שלושה מילדיה של ג'ולי מאומצים – מדוקס (18 פאקס (16) וזהרה (14), ושלושה ביולוגיים – שיילו (13 והתאומים ויוויאן ונוקס (11). "כשהילדים שלך קטנים, את חשה הרבה יותר 'אימהית'", סיפרה למגזין "הלו!".

אבל כשהם הופכים לנערים בגיל ההתבגרות, את פתאום מתחילה להיזכר בעצמך כנערה. אני רואה אותם יוצאים לכל מיני מועדוני פאנק ותוהה, למה אני כבר לא הולכת למקומות כאלה? עכשיו אני בתקופה משעשעת מאוד בחיי ומתחילה לגלות את עצמי
מחדש".

את מדוקס איתרה ג'ולי בבית יתומים בקמבודיה כשהיה בן 3, בערך שנה לפני גירושיה מבילי בוב ת'ורנטון. בחודש שעבר ארז הנער את חפציו וטס ללימודי ביוכימיה באוניברסיטת יונסיי שבסיאול. אמו ליוותה אותו לבית הספר ביום הראשון, ועדי הראייה שלפו טלפונים כדי לתעד אותה דומעת מאחורי משקפי שמש גדולים, שהסתירו את עיניה ברגעי הפרידה. "אני בכיתי, ומדוקס היה חמוד מאוד", סיפרה ל"Entertainment Tonight". "הוא חיבק אותי חיבוק ארוך. זה השלב שבו הם מתחילים לדאוג לי ומוודאים כל הזמן שאני בסדר. הוא דווקא לקח את הכל בקלות, זאת ני שלא הפסיקה לבכות. אני כל כך גאה בו ונרגשת.

״אני חשה כאילו העולם שלי מתרחב, עם התרחבות העולמות של ילדיי. אני לומדת מהם כל כך הרבה, ואני מתה על השלב הזה בהורות. וזה עומד להיות שונה ומיוחד עם כל אחד מהילדים.

״מדוקס באמת היה כבר מוכן לעוף מהקן. זה היה קשה, אבל גם מרגש מאוד. הוא חכם כל כך, ואני גאה בו. אני מתלהבת מהבחירות ומההחלטות שלו. הבית שלנו בקמבודיה מרוחק בסך הכל שש שעות טיסה מבית הספר שלו. זאת אוניברסיטה מצוינת, ואני נדהמת מכך שיש לי ילד כזה חכם ונהדר".

את זהרה אימצה ג'ולי באתיופיה כשהיתה בת חצי שנה, לאחר שננטשה על ידי אמה. כשהילדים שלך מגיעים לגיל מסוים את רוצה להיות בטוחה שהם מוגנים ומבינים את המשמעות של ערכים מסוימים", הסבירה ג'ולי בראיון לערוץ Extra. "ואז מגיעים לשלב שבו את מרגישה שעשית למענם מספיק והם יהיו טובים. מכאן את רק רוצה שהם ישמחו, והרצון הזה החיה אצלי חלק רדום שהוא כיפי, חי ושטותי".

כל אחד מהילדים מושך אותה לכיוונים אחרים. "נכון לעכשיו, אף אחד מהם לא שואף לכיוון של קריירת משחק", היא אומרת. פאקס, למשל, שאומץ כתינוק מווייטנאם, מחובר מאוד למוזיקה והחל להתנסות בעבודות תקליטנות. ועדיין, אין להם בעיה לצוץ מדי פעם בתפקידי אורח קטנים בסרטים של הוריהם. נוקס דיבב דמות בסרט "קונג פו פנדה 3", ואילו ויוויאן גילמה את הגרסה הצעירה של הדמות הראשית אורורה ב"מליפיסנט" הראשון. "היא עדיין מתקשה להאמין שהפכתי אותה שם לנסיכה ורודה", צוחקת האם. "אני חושבת שייקח לה זמן להתגבר על זה".

שיילו, הבת הביולוגית של פיט וג'ולי, קיבלה כבר בגיל חודשיים בובת שעווה במוזיאון "מאדאם טוסו" בניו יורק והיתה לאדם הצעיר בהיסטוריה שזוכה לכבוד הזה. עוד כשהיתה בת 4 סיפרו הוריה בראיונות שהיא דורשת שיתייחסו אליה כאל בן. מאז היא נראית תמיד בשיער קצר, לבושה בבגדים גבריים רחבים. לאחרונה הגדירה את המגדר שלה כ"בלתי ברור", והיא נחשבת לסמל בקהילת הלהט"ב.

כל ששת הילדים קיבלו חינוך ביתי. על פי הדיווחים, ג'ולי אחראית לרוב השכלתם ומלמדת אותם בעצמה חלק מהשיעורים. מגזין "פיפל" טען כי הילדים לומדים מקצועות בסיסיים כגון קריאה, מתמטיקה ומדעים, ובמקביל לומדים גם שפות ומשתתפים בחוגי ספורט דוגמת כדורגל, שיעורי הגנה עצמית וסקטבורד.

בחודש ינואר שעבר הציבו ג'ולי ושלושת הילדים הצעירים שולחן במרכזו של פארק כלבים ליד ביתם בלוס אנג'לס, ובמקום כוסות לימונדה צוננת, מכרו לשכנים ממתקים טבעיים לכלבים, ארוזים בשקיות נייר חומות. כשנשאלה על הערכים שהיא מעבירה לילדיה, אמרה ג'ולי למגזין "הלו!": "טוּב לב לאחרים ולעצמם. חשוב מאוד להיות צנוע, להכיר את חירותך ואת מה שהתברכת בו, ותמיד לעזור לאחר. אני אומרת להם: תמיד תזכרו את מקומכם. כולנו בני אדם, וכולנו שבריר קטן מתוך עולם גדול בהרבה.

״אני מנסה לתת להם דוגמה אישית ולהיות נחמדה ואדיבה, כמו שאמא שלי היתה – אוהבת וסובלנית. כשצריך להיאבק למענם, אני מייד שם. אנחנו חייבים להכין את הדור הבא לחיים כאן, משום שכל כך הרבה קורה בעולם. אני עובדת עם ה־BBC על פרויקט חינוכי בשם 'העולם שלנו' (בהפקתה), שעלה למסכים לאחרונה. זה סוג של מהדורת חדשות דוקומנטרית לילדים. מחובתנו להעביר לילדינו את המידע הנכון ולספק להם את כל התמיכה".

דם, יזע ובגידות

אנג'לינה נולדה בלוס אנג'לס לשחקן ג'ון וויט ולשחקנית/דוגמנית מרצ'לין ברטרנד. הוריה נפרדו כשהיתה בת שנה, ואמה זנחה את המשך הקריירה שלה כדי להתרכז בגידול ג'ולי ואחיה. כבר כילדה היא הופיעה לצד אביה בסרט לצאת מצרות" (1982). בגיל 14 החלה לדגמן ושיחקה בקליפים ובסרטי סטודנטים שהפיק אחיה. בגיל 20 השתתפה בסרט "מרדף ממוחשב", שבו פגשה את בעלה הראשון, השחקן ג'וני לי מילר. הם התחתנו ב־1996 והתגרשו כעבור שלוש שנים.

את הפריצה הגדולה עשתה ב־1998, כשגילמה את הדוגמנית ג'יה קרנג'י בסרט "ג'יה". כעבור שנה כבר זכתה באוסקר על תפקיד המשנה בסרט "נערה בהפרעה". את בעלה השני, בילי בוב ת'ורנטון, הכירה כששיחקה לצידו בסרט "מגדל פיקוח". הם נישאו בשנת 2000 בלאס וגאס והקשר ביניהם תרם לחיזוק התדמית המופרעת שלה, שכן הם הסתובבו עם מבחנות דם של בני זוגם על שרשרת סביב צווארם.

התפקיד של לארה קרופט ב"טומב ריידר" בתחילת המילניום הפך את ג'ולי לשחקנית בעלת השכר הכי גבוה בהוליווד (12 מיליון על סרט ההמשך) וחיזק את הדימוי הסקסי המחוספס שבנתה לעצמה. גם בבראד פיט היא התאהבה תוך כדי צילומי סרט, "מר וגברת סמית'" ב־2005 (בהפקת ארנון מילצ'ן). השניים הוכתרו לסופר־קאפל של תעשיית הבידור העולמית, והיתה הסכמה כוללת שמדובר בגבר ובאישה הסקסיים בתבל. מאז 2011 ביימה ג'ולי ארבעה סרטים – "בארץ של דם ודבש", לא נשבר", "ליד הים" ו"בהתחלה הם הרגו את אבא". אף אחד מהם לא רשם הצלחה. שווייה נאמד כיום ב־100 מיליון דולר, ועל פי ההערכות, גובה ההכנסות השנתי שלה מגיע עד כמעט 30 מיליון דולר.

במאמר שכתבה ל"ניו יורק טיימס" לפני שש שנים חשפה ג'ולי כי עברה בחשאי כריתת שדיים מונעת, לאחר שהתברר לה כי היא נושאת את הגן שמגדיל את הסיכון לחלות בסרטן. אמה מתה בגיל 56 מסרטן השחלות וג'ולי כתבה "הסיכויים שלי לחלות בסרטן השד צנחו מ־87 אחוז ל־5 אחוזים. אני יכולה להגיד לילדים שלי שהם לא צריכים עוד לחשוש לאבד אותי בגלל זה". כעבור שנתיים, ב־2015, אובחן אצלה גידול ממאיר בשחלות וג'ולי עברה בהצלחה ניתוח לכריתת השחלות והחצוצרות, שקטע את התפשטות המחלה.

שנאה, אהבה, שנאה

את ג'ולי וילדיה לא תמצאו בפייסבוק, וגם לא באינסטגרם. לדבריה היא מקפידה להזהיר את הילדים מפני הסכנות שאורבות ברשת. למרות זאת היא עדיין נחשבת לאחת מהמשפיעים הגדולים בתעשיית הבידור, לאייקון תרבותי ולמודל לחיקוי. מצד שני – לא כולם מחבבים אותה. יש אפילו רכילאים וצהובונים, בהם "Globe", שהכתירו אותה לאחת הנשים השנואות בהוליווד.

״אף אחד לא אהב את הדרך שבה היא ניסתה להרחיק את הילדים מבראד, או את העובדה שכינתה אותו 'אבא פגום'", אמר מקור בתעשייה ל"Globe". בראד הלווה לה 8 מיליון דולר כדי לקנות בית מפואר בקליפורניה, וגם שילם לה יותר מ־1.3 מיליון כדי לכלכל את הילדים. הוא לא מושלם, אבל יצא טוב מכל סיפור הפרידה, במיוחד אחרי שהודה במגרעותיו וגם נגמל מהאלכוהול".

בין שונאיה הידועים אפשר למצוא את ג'ניפר אניסטון, שלה היה נשוי פיט כשג'ולי והוא הפכו לזוג; את מנחת הלייט־נייט צ'לסי הנדלר, חברתה של אניסטון, שכינתה את ג'ולי "שטן" ו"הורסת משפחות"; ואת אמל קלוני המסוכסכת עם ג'ולי, אף שבעלה ג'ורג' הוא אחד מחבריו הקרובים ביותר של בראד פיט. זו הסיבה שג'ולי העדיפה להבריז מהחתונה של הזוג קלוני.

ג'ולי ופיט עשו שני סרטים משותפים. בראשון הם התאהבו, בשני, "ליד הים" משנת 2015, הכל התפוצץ. זה היה סרט שג'ולי ביימה, ובו גילמו השניים בני זוג בנישואים נטולי אהבה. בדיעבד, זה היה הרמז הראשון להתמוטטות מערכת היחסים שלהם. "אכן, היו כמה ימים במהלך הצילומים שבהם חשבנו שעבודה צמודה היא לא הרעיון הכי מוצלח שהיה לנו", הודתה ג'ולי בראיון ל"טלגרף". בסביבתה של ג'ולי טוענים כי השחקנית חשה שהופעל עליה לחץ מצד פיט להתחתן, בשנת 2014. החתונה, בטקס אינטימי עם ששת ילדיהם בטירה בדרום צרפת, לא עזרה לחיזוק הקשר. שנתיים לאחר מכן, ובתום 12 שנות זוגיות, היא הגישה לבית המשפט בקשה לגירושים, הגדירה את הסיבה לפרידה כ"הבדלים בלתי ניתנים לגישור", ודרשה משמורת מלאה על כל הילדים. בשיאו של העימות נטען כי פיט התנהג באלימות כלפי מדוקס, אז בן 15, במהלך טיסה במטוס פרטי. ה־FBI חקר את ההאשמות וזיכה את השחקן מכל חשד. בנובמבר שעבר פורסם כי השניים סיכמו על תנאי המשמורת, מה שביטל את הצורך במשפט מתוקשר.

השנה חשף פיט כי נגמל משתיית אלכוהול, ואף הצטרף לקבוצה של אלכוהוליסטים אנונימיים. "הבנתי שברחתי מרגשות קשים וכואבים, כאלה שלא ידעתי איך להתמודד איתם. התעסקתי כל הזמן במה ששימש עבורי כבריחה סמים, אלכוהול, נטפליקס, חטיפים. הכל", אמר ל"ניו יורק טיימס". בראיון ל־E! News אמרה ג'ולי: "אולי הצלחתי להסתיר את זה היטב מהציבור, אבל היו רגעים בחיי שבהם הרגשתי כבולה. לא הרגשתי ביטחון או חופש, לא חשתי מוגנת מפגיעה. הרגשתי מוקטנת, שדחקו אותי לפינה. לקח לי הרבה זמן למצוא את זה מחדש, והיום אני במקום הרבה יותר טוב מזה שהייתי בו בארבע השנים האחרונות".

הפוליטיקה החדשה

היא שירתה במשך עשור כשגרירה של רצון טוב מטעם האו"ם ופועלת לשיפור מצבם של הפליטים ברחבי העולם. בשנת 2012 קודמה לתפקיד יועצת מיוחדת של אנטוניו גוטרש, אז ראש נציבות האו"ם לפליטים, והיום מזכ"ל האו"ם. היא מקדמת גם נושאים כמו מעמד הנשים וזכויות אדם. ואף קיבלה אות כבוד מידיה של המלכה אליזבת' על פעילותה להגברת המודעות לאלימות מינית. היא גם היתה הראשונה שזכתה בפרס "אזרח העולם" מטעם האו"ם וב"פרס החירות" של ועדת ההצלה הבינלאומית. חלק מזמנה היא מבלה בקמבודיה, שם הקימה את "קרן מדוקס ג'ולי־פיט", ארגון ללא מטרות רווח שלו עשרה בתי ספר ושתי מרפאות.

בשנים האחרונות רמזה כמה פעמים על כוונה עתידית להשתלב בפוליטיקה, ואולי גם לרוץ לנשיאות. כשנשאלה על כך לפני חצי שנה בראיון ל"פיפל", אמרה: "never say never. כרגע אני מצפה מאחרים לקחת על עצמם את ההנהגה, ומשתדלת לדבר ולפעול למען הנושאים שאני מאמינה בהם. "על ממשלות לתקן חוקים שמתייחסים לנשים כאל אזרחיות סוג ב'. אני מציעה לייסד גוף בינלאומי קבוע שיחקור פשעי מלחמה, כולל אונס המוני ותקיפות מיניות על רקע גזעני".

בראיון ל־BBC הוסיפה: "אם היית שואל אותי לפני 20 שנה על שאיפות פוליטיות, הייתי צוחקת. היום אני ממש לא יודעת. תמיד אמרתי שאלך לאן שיצטרכו אותי. אני לא יודעת אם אני מתאימה לפוליטיקה, אבל לפחות לא נותרו לי שלדים בארון. הכל כבר פורסם ונמצא בחוץ. אני יכולה לספוג הרבה, זה בסדר. אני יושבת היום במקום מעניין מאוד מבחינת היכולת שלי לעשות המון בלי שום תואר רשמי. לעת עתה, אני מתכוונת להישאר בעמדה הזאת".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות