Connect with us

חדשות ואקטואליה

ישבנו במשך שעתיים וצחקנו. ישראלים היינו, ישראלים נשארנו

Published

on

באלפית של תקציב חודש אחד בת"א, יש לנו כאן ״הבימה״ של עיר המלאכים לתפארת

מבקר (מפקח) עיריית לוס אנג׳לס רון גלפרין נולד בארה״ב, בן של ניצול שואה ואמא צברית, נצר לשושלת רבנים ידועים.  בסוף ההופעה הוא עלה לבמה ובעברית-אמריקאית הודה לאורי דינור וצוות ההפקה, כמו גם לבאים כולם. לרוב, דור שני ושלישי כבר אינו דובר עברית וגם אינו יודע קרוא וכתוב; תרה מכך, אותם דורות של בני ונכדי ניצולי שואה, ישראלים שירדו ויהודים שהיו תומכים נלהבים של ישראל סטו מדרך הישר והם מרוחקים מרחק יום מלילה ממדינת ישראל, התגשמות כל שאיפותנו. לכן היה זה יוצא כה יוצא דופן, כה מרענן.

ראו הבדל: הנה נבחר ציבור שבא לתמוך ולעודד, מיוזמתו ולא לבקשת המארגנים, ואף הביא איתו תעודת הוקרה. בא ודיבר בשפה מוכרה-מוזרה, שהיא לו אינה שפת אם, והפך את הערב שנועד לתורמים ותומכים למיוחד במינו.

מי לא היה? הפילנתרופים הישראלים הרגילים, שאת שמותיהם אנחנו רגילים לראות מתנוססים בכל מקום, ושאותם אנו זוכים לראות פעם אחר פעם, כשהם נואמים, מרצים או מעודדים זה את זה לתרום יותר בנסיון לבייש את הזולת בפומבי, להביכו כדי שיגדיל ויתן יותר מכספו.

היכן זה לא התרחש?  במרכז הקהילתי המקומי, זה שאמור לשרת את הקהילה הישראלית-אמריקאית ואשר לו תקציב של שבע או שמונה ספרות, שזה הבית הטבעי לפעילות מסוג זה.

מה כן היה?  ראשית הכיבוד – מבחר מנות ראשונות שהוגש בצורה אישית – סלט חצילים, חומוס, פטריות, כרובית – והכל טעים להפליא ומוגש בטוב טעם – אפילו עם פרחים אכילים לקישוט. בצד אחד עמדו המכינים והכינו (מלשון בנו) את המנות האישיות, לידם משגיח ישראלי-דתי שנתן הרגשה של אכפתיות במקום כפיה. הוא אף דאג שיכתבו ליד היינות שהם אינם כשרים, למי שמקפיד, שלא יטעה מישהו בתום לב במחשבה שהאוכל כשר ולפיכך גם היין. לא הייתי בצ׳רקול (פחם) גריל ובר בשדרות בוורלי, אך עתה המסעדה מצפה לסועד נלהב חדש.

בסיום הוגשו מנות אחרונות, עבודת מחשבת של פסקל. ברי שכל קינוח נעשה בקפידה יתרה, ואני רק מקווה שהיו מגשים נוספים למלא את החסר, כה טעימות היו המנות האחרונות, ולי מיד נראו כלא מספיקות לכל הקהל שגדש את המקום. גם מראה וגם טעם וחשק לעוד.

כמו הכיבוד, כך המשתתפים. למעט מספר זוגות, לא הכרתי את מרבית הבאים, ואני תמיד מתפלא מחדש על מספר הישראלים בעיר – אלו הותיקים ואלו הטריים לחלוטין.

מצאתי כאן הרגשה של משפחה, עם מערכות העתונים המקומיים התומכות (כמו גם מתחרות) זו בזו. הרגשה טובה של עשיה ברוכה. ערב תומכים, ללא הממסד וללא התורמים שבד״כ מחפשים את עצמם, רוצים לראות ולשמוע את שמם מוזכר פעם ועוד פעם ועוד פעם (עד שכולם כבר מתעייפים). והנה הממסד האמיתי מגיע אליהם, ואין זו מחמאה סתם.  אם רון גלפרין יכול גם להגיע תקציב, שכן לעיר לוס אנג׳לס תקציב ייעודי לתרבות. עבורו (ועבור העיר לוס אנג׳לס), תקציב זניח שאפילו לא חושבים עליו שניה יכול להוות מסד לכמה שנות פעילות פוריה עבור היוזמת, מפיקה והשחקנים כולם. עבורם כולם זו עבודה התנדבותית (וזו דורשת השקעה עצומה של זמן ואנרגיה). קל מאד כשמישהו אחר עושה ומשקיע, והכל מגיע מן המוכן, אך מעטים המשוגעים המוכנים ויכולים להשקיע את כל כולם עבור דבר שאפילו לא משלם פחות ממשכורת מינימום.

מה מצאתי בערב, ולא בפעם הראשונה?  דבקות במטרה, חזון לבאות, התגשמות משאלות ועשייה לשמה. אורי טאייר-דינור מאמינה בתאטרון ישראלי בעברית. מהכתוב, דרך השחקנים ועד אחרון הפרטים, הכל על טהרת הישראליות, קרי תמצית מזוקקת של ״אנחנו״. בלי תמיכה ממשית, אורי נלחמת עבור חזונה מזה שנים, ואחת לתקופה אנחנו נהנים מהצגה חדשה מבית היוצר המקומי. השחקנים אינם אותם שחקנים, המקום אינו אותו מקום, ואפילו אם המציאות מזכירה מעט ״צועניות״ התוצאות על ציר הזמן מרשימות ביותר. יש לנו תאטרון ישראלי בעברית, מקומי ומשלנו. מה עוד ניתן לבקש שלא ניתן? איך אורי (ובעלה התומך) עושה (עושים) זאת? חייבים להיות משוגעים לעניין.

ישבנו משך שעתיים וצחקנו. ישראלים היינו, וישראלים נשארנו. אלו לא הגיעו בזמן. זו ישבה עם כובע (כי זה מאוד אופנתי באמצע החורף, ולא אכפת לה אם זה מסתיר). זוג אחד (לא צעיר) היה צריך לגעור בזוג אחר שאמר משהו והם הסתובבו והסתכלו בתרעמה. היו גם אלו שהגיעו כיוון שהם צריכים להראות. והיו אחרים שפשוט באו להנות, קיוו ולא התאכזבו.

יש משהו מיוחד כשניתן להתגאות בתוצרת מקומית, ממש משלנו. בארץ תיאטרון הבימה כל כך הסתאב שהשחקנים והאיגודים המקצועיים מאיימים כל הזמן בשביתות, חובות של עשרות מיליונים הולכים ותופחים, תגמולים וחובות לא משולמים, לא בארץ ולא בחו״ל והממשלה אמורה להוציא את הבימה מהבוץ של ניהול כושל ע״י המשך הזרמת מזומנים.

כאן יש תיאטרון מקומי, שאמנם חסר בית וגם אינו מגיע עדיין לרמת הבימה, אך יש בו נפש ומסירות ונשמה, ויש בו התקבצות הקהילה ועזרה הדדית ותמיכה (אם כי לא מספקת), ויש משוגעת לענין, אחת בשם אורי טאייר-דינור, שבארץ ודאי כבר היתה מקבלת פרס מפורסם זה או אחר, הוקרה של תודה וכבוד, וכאן, עליה להמשיך להאבק. באלפית של תקציב של חודש אחד של הבימה, יש לנו כאן ״הבימה״ של עיר המלאכים בעיר המלאכים לתפארת.

אני מקווה באמת ובתמים שאורי תזכה בתמיכה שתאפשר לה למסד את ״הבמה היהודית-עברית״ בהווה ובעתיד, כך שנמשיך להנות בשנים ובעשורים הבאים, להרגיש קצת פחות מבדואים (אפילו הם השתקעו כבר בארץ) ולאבד את המאפיינים הצועניים. הגיע הזמן לעלות כיתה, דבר טכני הדורש השקעה כספית. השקעה שמספיק ישראלי מקומי אחד, מאלו האוהבים לראות ולשמוע את שמם, שיקום ויגיד, ״אכן זה חשוב, וברצוני לתרום". רעיון: עשו זאת בעילום שם, ופשוט בואו להנות מההצגה הבאה. השקעה נפלאה ששכרה בצידה!

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

"ביבי, מיציצי אותך!":

Published

on

מה קורה כשמפגינות חשופות חזה בירושלים מעתיקות את המודל של פורטלנד

על חליצת שד בפרהסיה: אני רוצה לומר דעה שאינה פופולרית בלשון המעטה בקרב המגזר החילוני אליו אני משתייך. התפשטותן של המפגינות היה מיותר לדעתי הצנועה, ולו רק בשל העובדה שבמעשיהן הן פגעו במגזרים אחרים שמרניים יותר שבחלומינו הרטוב אנחנו מייחלים להצטרפותם למאבק להפלת שלטונו המעוות של ביבי. חבר יקר שלי, דוס בכל רמ"ח אבריו, כבר לא יצטרף אלי יותר לכיכר רבין למחאה הבאה. הוא חושש מפרובוקציות שיפגעו בסולם הערכים שלו. בוודאי שלא יגיע עם בניו בני ה-14 וה-16. האמת עירומה מספיק. היא לא זקוקה לפטמות חשופות בריש גלאי ובלבוש מינימלי ננוחם.

(רוני צפריר, פייסבוק)

***

אלפי מוחים הגיעו השבוע להפגין מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, עם מגוון שלטים וקריאות נגד פעולות הממשלה, שיא נוסף בשורת הפגנות שנמשכות מזה מספר שבועות ומסעירות את המדינה. אחד הדימויים האייקונים ביותר עד כה מהמחאה הזו – שנחרת באופן מיידי בזיכרון הציבורי, והסעיר את הימין והשמאל כאחד – היה זה של המפגינה חשופת החזה על פסל המנורה. היו שגינו ואמרו שמדובר בביזוי סמלי המדינה, והיו שתמכו באקט המשוחרר. מאז עוד מפגינות חשפו את פלג גופן העליון, תוך שהן מסבירות שזהו אמצעי יעיל לתפוס את תשומת הלב של התקשורת.

אבל עירום כאמצעי מחאה הוא תופעה נושנה. לדברי גילי סיטון, בלוגרית ומומחית לאמנות, "לחשוף את החזה כאות מחאה זה לא דבר חדש. זה דבר שנעשה לפני מאות ואלפי שנים, והוא מתועד באמנות באמצעות ציורים כמובן – כי לא הייתה מצלמה בתקופה הזאת. לפעמים העירום מגיע כסמל ממשי, כמו בציור שאנחנו רואים של ליידי גודייבה, שרכבה על סוס ברחבי העיר עירומה כביום היוולדה כדי למחות על גובה המיסים שהטיל בן זוגה הרוזן על אזרחי העיר. עירום יכול להתבטא גם באמצעות אלגוריה, כמו שהוא מופיע בציור 'החירות מובילה את העם' של אז'ן דלקרואה משנת 1830 – ומבטא בעצם פן של המהפכה הצרפתית. זאת אומרת שעירום, כמעט משחר ההיסטוריה, או לפחות ממה שאנחנו יודעים, משמש ככלי של מחאה".

את הטרנד שגלש לישראל החלה צעירה מפורטלנד, שישבה עירומה בפיסוק רגליים מול כוחות השיטור הפדרליים שנשלחו לעיר אחרי חודשיים של מהומות בעיר. את הבחורה הזאת מפורטלנד מכנים היום 'אתנה העירומה', כמו במיתולוגיה היוונית. במיתולגיה הרומית היא נקראת מינרווה. סיטון טוענת שמדובר בעצם באלת המלחמה והחכמה. "אם היא עומדת לצידך בזמן מלחמה, הניצחון שלך מובטח. ברגע שמשהו מתורגם לדבר יפה או אמנותי, וכמובן לא אלים, הוא יכול לשמש ככלי מצוין למחאה. הוא יכול לשמש גם כפרובוקציה כמובן, אבל הנקודה היא לעורר הקשבה ותשומת לב אמיתית, בעזרת הגוף הנשי. אפילו הצילום הזה של הסטודנטית לעבודה סוציאלית, שיושבת על המנורה ומניפה ורד הוא צילום אמנותי לכל דבר. החיבור הזה בין העירום לבין סמל לאומי לבין מחאה, יוצר כאילו תגובה של פרובוקציה – אבל זה בעצם מהלך אמנותי".

אחת המפגינות שבחרה לחשוף את גופה בהפגנה, סיפרה ל-YNETמה עומד מבחינתה מאחורי הצעד הזה. "בשבוע שעבר הייתה מפגינה חשופת חזה, במאבק של העובדים הסוציאליים דווקא, והיא זו שהכי זוכרים מכל המפגינים. מכל מי שהיה שם, זכרו את השדיים שלה. כנראה שלמסרים שאנחנו מעבירים לא מקשיבים, אם בסופו של דבר מסתכלים על שדיים. אז החלטנו להגיע חשופות חזה עם המסרים שהכי בוערים בעינינו, שזה בעצם הכיבוש ועד כמה שהמשטרה אלימה".

לדבריה, "התגובות היו מדהימות. בהתחלה ממש חששנו, אבל בפועל קיבלנו המון תרועות וכפיים ואנשים ממש הביאו לנו את השלטים שלהם כי הם הבינו שאותנו מצלמים. כלומר, אם נחזיק שלט עם מסר, יצלמו אותו". המפגינה הוסיפה: "זכיתי בפריבילגיה הזאת, שכשאני חושפת את החזה אני יכולה להעביר את המסר שלי קדימה ושישמעו אותי. והנה, עובדה, אנחנו מדברים על כמה עוולות נעשות. אז כנראה שכן הצלחתי".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות