Connect with us

חדשות ואקטואליה

ישבנו במשך שעתיים וצחקנו. ישראלים היינו, ישראלים נשארנו

Published

on

באלפית של תקציב חודש אחד בת"א, יש לנו כאן ״הבימה״ של עיר המלאכים לתפארת

מבקר (מפקח) עיריית לוס אנג׳לס רון גלפרין נולד בארה״ב, בן של ניצול שואה ואמא צברית, נצר לשושלת רבנים ידועים.  בסוף ההופעה הוא עלה לבמה ובעברית-אמריקאית הודה לאורי דינור וצוות ההפקה, כמו גם לבאים כולם. לרוב, דור שני ושלישי כבר אינו דובר עברית וגם אינו יודע קרוא וכתוב; תרה מכך, אותם דורות של בני ונכדי ניצולי שואה, ישראלים שירדו ויהודים שהיו תומכים נלהבים של ישראל סטו מדרך הישר והם מרוחקים מרחק יום מלילה ממדינת ישראל, התגשמות כל שאיפותנו. לכן היה זה יוצא כה יוצא דופן, כה מרענן.

ראו הבדל: הנה נבחר ציבור שבא לתמוך ולעודד, מיוזמתו ולא לבקשת המארגנים, ואף הביא איתו תעודת הוקרה. בא ודיבר בשפה מוכרה-מוזרה, שהיא לו אינה שפת אם, והפך את הערב שנועד לתורמים ותומכים למיוחד במינו.

מי לא היה? הפילנתרופים הישראלים הרגילים, שאת שמותיהם אנחנו רגילים לראות מתנוססים בכל מקום, ושאותם אנו זוכים לראות פעם אחר פעם, כשהם נואמים, מרצים או מעודדים זה את זה לתרום יותר בנסיון לבייש את הזולת בפומבי, להביכו כדי שיגדיל ויתן יותר מכספו.

היכן זה לא התרחש?  במרכז הקהילתי המקומי, זה שאמור לשרת את הקהילה הישראלית-אמריקאית ואשר לו תקציב של שבע או שמונה ספרות, שזה הבית הטבעי לפעילות מסוג זה.

מה כן היה?  ראשית הכיבוד – מבחר מנות ראשונות שהוגש בצורה אישית – סלט חצילים, חומוס, פטריות, כרובית – והכל טעים להפליא ומוגש בטוב טעם – אפילו עם פרחים אכילים לקישוט. בצד אחד עמדו המכינים והכינו (מלשון בנו) את המנות האישיות, לידם משגיח ישראלי-דתי שנתן הרגשה של אכפתיות במקום כפיה. הוא אף דאג שיכתבו ליד היינות שהם אינם כשרים, למי שמקפיד, שלא יטעה מישהו בתום לב במחשבה שהאוכל כשר ולפיכך גם היין. לא הייתי בצ׳רקול (פחם) גריל ובר בשדרות בוורלי, אך עתה המסעדה מצפה לסועד נלהב חדש.

בסיום הוגשו מנות אחרונות, עבודת מחשבת של פסקל. ברי שכל קינוח נעשה בקפידה יתרה, ואני רק מקווה שהיו מגשים נוספים למלא את החסר, כה טעימות היו המנות האחרונות, ולי מיד נראו כלא מספיקות לכל הקהל שגדש את המקום. גם מראה וגם טעם וחשק לעוד.

כמו הכיבוד, כך המשתתפים. למעט מספר זוגות, לא הכרתי את מרבית הבאים, ואני תמיד מתפלא מחדש על מספר הישראלים בעיר – אלו הותיקים ואלו הטריים לחלוטין.

מצאתי כאן הרגשה של משפחה, עם מערכות העתונים המקומיים התומכות (כמו גם מתחרות) זו בזו. הרגשה טובה של עשיה ברוכה. ערב תומכים, ללא הממסד וללא התורמים שבד״כ מחפשים את עצמם, רוצים לראות ולשמוע את שמם מוזכר פעם ועוד פעם ועוד פעם (עד שכולם כבר מתעייפים). והנה הממסד האמיתי מגיע אליהם, ואין זו מחמאה סתם.  אם רון גלפרין יכול גם להגיע תקציב, שכן לעיר לוס אנג׳לס תקציב ייעודי לתרבות. עבורו (ועבור העיר לוס אנג׳לס), תקציב זניח שאפילו לא חושבים עליו שניה יכול להוות מסד לכמה שנות פעילות פוריה עבור היוזמת, מפיקה והשחקנים כולם. עבורם כולם זו עבודה התנדבותית (וזו דורשת השקעה עצומה של זמן ואנרגיה). קל מאד כשמישהו אחר עושה ומשקיע, והכל מגיע מן המוכן, אך מעטים המשוגעים המוכנים ויכולים להשקיע את כל כולם עבור דבר שאפילו לא משלם פחות ממשכורת מינימום.

מה מצאתי בערב, ולא בפעם הראשונה?  דבקות במטרה, חזון לבאות, התגשמות משאלות ועשייה לשמה. אורי טאייר-דינור מאמינה בתאטרון ישראלי בעברית. מהכתוב, דרך השחקנים ועד אחרון הפרטים, הכל על טהרת הישראליות, קרי תמצית מזוקקת של ״אנחנו״. בלי תמיכה ממשית, אורי נלחמת עבור חזונה מזה שנים, ואחת לתקופה אנחנו נהנים מהצגה חדשה מבית היוצר המקומי. השחקנים אינם אותם שחקנים, המקום אינו אותו מקום, ואפילו אם המציאות מזכירה מעט ״צועניות״ התוצאות על ציר הזמן מרשימות ביותר. יש לנו תאטרון ישראלי בעברית, מקומי ומשלנו. מה עוד ניתן לבקש שלא ניתן? איך אורי (ובעלה התומך) עושה (עושים) זאת? חייבים להיות משוגעים לעניין.

ישבנו משך שעתיים וצחקנו. ישראלים היינו, וישראלים נשארנו. אלו לא הגיעו בזמן. זו ישבה עם כובע (כי זה מאוד אופנתי באמצע החורף, ולא אכפת לה אם זה מסתיר). זוג אחד (לא צעיר) היה צריך לגעור בזוג אחר שאמר משהו והם הסתובבו והסתכלו בתרעמה. היו גם אלו שהגיעו כיוון שהם צריכים להראות. והיו אחרים שפשוט באו להנות, קיוו ולא התאכזבו.

יש משהו מיוחד כשניתן להתגאות בתוצרת מקומית, ממש משלנו. בארץ תיאטרון הבימה כל כך הסתאב שהשחקנים והאיגודים המקצועיים מאיימים כל הזמן בשביתות, חובות של עשרות מיליונים הולכים ותופחים, תגמולים וחובות לא משולמים, לא בארץ ולא בחו״ל והממשלה אמורה להוציא את הבימה מהבוץ של ניהול כושל ע״י המשך הזרמת מזומנים.

כאן יש תיאטרון מקומי, שאמנם חסר בית וגם אינו מגיע עדיין לרמת הבימה, אך יש בו נפש ומסירות ונשמה, ויש בו התקבצות הקהילה ועזרה הדדית ותמיכה (אם כי לא מספקת), ויש משוגעת לענין, אחת בשם אורי טאייר-דינור, שבארץ ודאי כבר היתה מקבלת פרס מפורסם זה או אחר, הוקרה של תודה וכבוד, וכאן, עליה להמשיך להאבק. באלפית של תקציב של חודש אחד של הבימה, יש לנו כאן ״הבימה״ של עיר המלאכים בעיר המלאכים לתפארת.

אני מקווה באמת ובתמים שאורי תזכה בתמיכה שתאפשר לה למסד את ״הבמה היהודית-עברית״ בהווה ובעתיד, כך שנמשיך להנות בשנים ובעשורים הבאים, להרגיש קצת פחות מבדואים (אפילו הם השתקעו כבר בארץ) ולאבד את המאפיינים הצועניים. הגיע הזמן לעלות כיתה, דבר טכני הדורש השקעה כספית. השקעה שמספיק ישראלי מקומי אחד, מאלו האוהבים לראות ולשמוע את שמם, שיקום ויגיד, ״אכן זה חשוב, וברצוני לתרום". רעיון: עשו זאת בעילום שם, ופשוט בואו להנות מההצגה הבאה. השקעה נפלאה ששכרה בצידה!

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

נכשל בתפקידו

Published

on

אחרי שלא הצליח לפתור את בעיית ההומלסים בחוצות לוס אנג'לס, ממשיך ראש העיר אריק גרסטי לאמלל את תושבי העיר בהוראות דרקוניות * הגיע הזמן לשלוח אותו הביתה

מחלקת בריאות הציבור במחוז לוס אנג'לס דיווחה ביום שני האחרון על 12 מקרי מוות הקשורים לנגיף הקורונה. זהו המספר השני הנמוך ביותר של מקרי המוות המדווחים ביום אחד מאז שהפנדמיה החלה לפשוט כאש בשדות קוצי לוס אנג'לס, בחודש במרץ. כמו כן דווח על 1,047 מקרים חדשים ולמעלה מ- 46,000 תושבי המחוז הנגועים בווירוס, כמחצית מכל המקרים שפורסמו בקליפורניה.

מספרים מבהילים? לא ממש. בסך הכל  2,116 בני אדם במחוז לוס אנג'לס מתו מסיבוכים הקשורים ל- COVID-19 (המהווה יותר ממחצית ממקרי המוות הכוללים במדינה). המחוז בדק עד עכשיו כחצי מיליון איש, כאשר בערך 8% מהם נמצאו חיוביים לנגיף. במחלקת האשפוזים, אחד המדדים החשובים ביותר לדעת אם התפשטות הנגיף מאטה, נמשכה העקומה כלפי מטה כאשר 1,440 איש אושפזו בלוס אנג'לס. בשיא ההתפרצות בעיר ב- 29 באפריל אושפזו כמעט 2,000 איש. גורמי הבריאות במחוז יהיו ככל הנראה עסוקים השבוע.: מושל קליפורניה גאווין ניוסאם אישר בתחילת השבוע פתיחה מחדש של קניות קמעונאיות ומתן שירותי דת בבתי כנסת, כנסיות או מסגדים עם פחות 100 איש או עם קיבולת של 25%. כדי שההנחיות הללו ייכנסו לתוקף בלוס אנג'לס, יידרש אישור ממחלקת הבריאות במחוז.

אבל לוס אנג'לס עדיין סגורה ומסוגרת, וממש ללא סיבה טובה. תושבי לוס אנג'לס מגרדים את ראשם ותוהים מדוע אמריקה, כולל אפילו העיר ניו יורק, נפתחת מחדש בעוד לוס אנג'לס נותרה כמעט סגורה לחלוטין. ד"ר ברברה פרר, פקידת בריאות ציבורית שלא נבחרה, האחראית על חירותם של תושבי המחוז, הודיעה שהיא מצפה לפתיחה מחודשת נוספת רק ברביעי ביולי. ראש עיריית ניו יורק ביל די בלסיו (אימבציל לא קטן), אמר כי עירו נפתחת מחדש בתחילת יוני. משהו פה לא הגיוני.

בעוד ש-LA מכונה "מוקד ההתפרצות" של COVID-19 בקליפורניה, מספרם למעשה נמוך מאוד. שיעור התמותה בעיר ניו יורק מ- COVID-19 הוא 1 מ- 532. שיעור התמותה במחוז לוס אנג'לס הוא כמעט פי 10 פחות,  – מתוך 5,000.

קליפורניה הצליחה לעומת מניו יורק, ככל הנראה בגלל המניעה המוקדמת של הטיסות מסין. מזג האוויר כאן חם יותר והצפיפות פחותה בהרבה. בניו יורק אנשים מתגוררים בגורדי שחקים, משתמשים במעליות, הולכים ברחובות צפופים, נוסעים ברכבת התחתית הצפופה, וקונים וסועדים בחנויות ומסעדות צפופות. אנשים בלוס אנג'לס נוטים להתגורר בבתים או בבנייני דירות קטנים, נוהגים במכוניותיהם, ונוהגים לשמצה לא ללכת לשום מקום. יש בה פחות משליש מהצפיפות שבניו יורק.

עם זאת, הוראות השעה בלוס אנג'לס נותרו אולי הדרקוניות ביותר ביבשת. המחוז פתח לאחרונה סוף סוף את חופי הים, המחוז האחרון במדינה שעשה זאת. אבל, לשבת או לשכב על חוף מחוז, אפילו לבדך, אסור. אתה נדרש ללבוש מסיכה כשאתה על החוף (היזהר מקווי שיזוף מביכים), אך הצו מבהיר שמותר לך להסיר אותה לפני שאתה נכנס למים (ככל הנראה חכם). המחוז גם סוף סוף פתח את הפארקים ומסלולי ההליכה שהיו סגורים במשך חודשיים, בעוד העיר ניו יורק מעולם לא סגרה את הפארקים שלה.

ראש העיר אריק גרסטי הודיע בשבוע שעבר כי הוא מרחיב את "הפתיחה המחודשת" לחנויות לטיפוח חיות מחמד ושטיפות רכב. שיער חיות המחמד נראה כעת טוב; בני אדם, לא ממש. כנסיות נותרו עד השבוע חסומות, ואילו חנויות ליקר ומריחואנה נחשבו "חיוניות" ומעולם לא היו סגורות. במקביל, הוא הודיע כי ההגבלות יישארו במקום עד שתמצא "תרופה". מומחים מזהירים כי ככל הנראה זה ייקח יותר משנה. בינתיים, התושבים ממשיכים לסבול תחת שלטונו של גרסטי ונציגת מחלקת הבריאות שלא נבחרה.

בכלי התקשורת הלאומית זיהו סוף סוף את מה שרבים בלוס אנג'לס, (חוץ מרוב הכלבלבים הכנועים בתקשורת המקומית) לוחשים זה מכבר: ראש עיריית לוס אנג'לס, אריק גרסטי, הוא יצור פוליטי מזיק ומדכא, הנאבק מדי יום להשיג כוח ותשומת לב כדי לספק את התשוקות המוזרות שלו ולא לעשות את מה שהוא נשכר לעשות: לשלוט בהגינות, בשקיפות ובכנות. 

בשבוע שעבר, הפרשן הפוליטי טאקר קרלסון עשה זאת בתוכנית הערב הפופלרית שלו ב"פוקס ניוז". "אריק גרסטי הוא מגלומני ונוירוטי", קבע קארלסון וחשף בצורה מבריקה כיצד גרסטי כפה על כללי התנהגות מגוחכים ב-22 המיילים של חופי דרום קליפורניה: בלי שמץ של ראיות מדעיות, מדוע איננו יכולים לשכב על חול יבש, אך זה בסדר שנצעד בחול רטוב? הוא טוען כי החלטותיו מבוססות על הקשבה המדענים ואנשי המקצוע הרפואי, למרות שלד"ר ברברה פרר, מנהלת המחלקה לבריאות הציבור במחוז לוס אנג'לס, אין תואר רפואי, או לכל מסלול לימודים הקרוב אליו.

גרסטי הוא פוליטיקאי צבוע במיוחד. כך, במצעד האליפות של הקינגס בלוס אנג'לס הוא נתפס עם בקבוק בירה ביד, ואמר "יש שני חוקים בפוליטיקה. הם אומרים 'לעולם אל תצטלמו אי פעם עם משקה ביד, ואף פעם אל תישבע על כך', אבל זה יום גדול ומזוין!" הכישלון המחפיר שלו בפיתרון בעיית ההומלסים מזדקר ומתעצם בעת משבר הקורונה, עד שרבים וטובים (כולל אני) אומרים די! השבוע חתמתי על עצומה להדחתו  (recall Garseti) באתר change.com

החשיפה של טאקר קרלסון רלוונטית לא פחות מכיוון שהמגלומניה הנוירוטית של גרסטי פוגעת עכשיו בכל אחד מאיתנו, ומיליונים רבים מעבר לעיר שהוא אמור להוביל, מכיוון שהוא מופיע בטלוויזיה כל יום ויום כדי להסביר למה אנחנו, וגם אלה שמחוץ לעיר, מנועים מלחזור ולחיות את חיינו  על סמך גחמותיו. המדיניות שלו אינה מנומקת, מהורהרת. קארלסון: "זהו ביטויו של אוטוקרט שהחליט שהוא חייב להיראות קשוח בכך שהוא עושה משהו, או שהוא לא ייבחר לנשיא, מה שהייתה תמיד המטרה העיקרית של אריק גרסטי. זה מפחיד אם אתה חושב מה זה אומר. המשמעות היא שהעיר השנייה בגודלה של אמריקה נפלה תחת שליטה מוחלטת של מגלומנית נוירוטית שמפוחדת מחול יבש. הפוביות האישיות של אריק גרסטי הינן חוקיות כיום בלוס אנג'לס. זה גורם לך לחשוב על ימיו האחרונים של ניקולאי צ'אושסקו ברומניה, כשהוא מתלהם על נתיניו מהבמה ומטיל את האובססיות המוזרות שלו על האוכלוסייה חסרת האונים".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות