יצרנית מרלבורו תרכוש 35% מג'ול ששוויה זינק ל- 38מיליארד דולר - שבוע ישראלי
Connect with us

כלכלה וחברה

יצרנית מרלבורו תרכוש 35% מג'ול ששוויה זינק ל- 38מיליארד דולר

Published

on

ענקית הטבק אלטריה הודיעה כי השקיעה 12.8 מיליארד דולר ביצרנית הסיגריה האלקטרונית ג'ול • העסקה מערערת את דימויה של ג'ול כחברה שמציבה אלטרנטיבה לחברות הטבק המסורתיות

ענקית הטבק אלטריה, החברה האם של פיליפ מוריס ויצרנית מרלבורו, השקיעה 12.8 מיליארד דולר בג'ול – הסיגריה האלקטרונית הפופולרית. אלטריה תחזיק בעקבות כך בנתח של 35% בג'ול, ששוויה המוערך הוא כעת 38מיליארד דולר.

העסקה, שכולה במזומן, כבר עוררה ביקורת על ג'ול שנוהגת להציג את עצמה כחלופה לחברות הטבק הגדולות. היא מציגה את הסיגריה האלקטרונית שלה כאלטרנטיבה לסיגריות רגילות, שאחראיות למותם של כחצי מיליון אמריקאים מדי שנה. עם זאת, עלייה במספר בני הנוער שמעשנים סיגריות אלקטרוניות, ובעיקר ג'ול, עירער את התדמית שלה. בני נוער רבים, כך נטען, מתחילים לעשן משום שנחשפו לסיגריות אלקטרוניות, שכמו סיגריות רגילות כוללות גם ניקוטין.

בהצהרה שפירסם מנכ"ל אלטריה הווארד ווילארד, נכתב כי "אנחנו נוקטים צעד משמעותי כדי להכין את עצמנו לעתיד שבו מבוגרים שמעשנים בוחרים במוצרים ללא בעירה על פני סיגריות, בכך שאנו משקיעים 12.8 מיליארד דולר בג'ול, מובילה עולמית בשינוי מבוגרים מעשנים".

כחלק מהעסקה, אלטריה הסכימה לתת לג'ול מקום מרכזי במדפים לצד מלבורו, שהוא מותג השייך לאלטריה. היא גם תעזור לג'ול בלוגיסטיקה ובהפצה, בין השאר באמצעות ארגון המכירות של אלטריה שמפיץ את מוצריה ל-230 אלף חנויות. העסקה עם אלטריה ככל הנראה גם תעזור לג'ול במישור הרגולטורי, לאחר שרשויות הבריאות בארה"ב חקרו את השימוש של החברה בטעמי פירות ואחרים, שעשויים למשוך ילדים ובני נוער. אלטריה, שהיא בעלת ניסיון רב מול הרגולטורים, תוכל לסייע לה מניסיונה מול הרשויות.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כלכלה וחברה

כשמאיר שלו, שלדון אדלסון והזהות הישראלית נפגשו

Published

on

"ואי אחותי, חפרת. הבנו. יש בעיית זהות לישראלים שחיים בגולה. מה את רוצה?", אני שומעת כמה מכם שואלים אותי בזמן שאני כותבת שורות אלה • לגיטימי • ובכל זאת, חוויות אישיות בהחלט מהכנס הארצי של ה-IAC בפלורידה

"הלכת לכנס של שלדון אדלסון, נהיית ימנית אה?"

"מה לך ולכל מצביעי טראמפ האלה?"

כנס ישראלי במיאמי, נו באמת, אין לי ציפיות" מצאת לך סוף סוף חתן ישראלי?"

וזה רק קצה הקרחון של הערות שקיבלתי מאנשים למשמע הבשורה שהייתי בכנס השנתי של IAC, בחודש שעבר, בפלורידה. (גילוי נאות, הייתי בכנס במסגרת העבודה שלי ובמסגרת היותי פעילה של הארגון באטלנטה).

ואז הגיע הסיפור החוויתי של הסופר מאיר שלו על הכנס, והחגיגה גדלה: "…על הכנס הזה שרתה אווירה ימנית מובהקת, ואנחנו (סתו שפיר ואני) נפלנו זה על צווארי זו כנפול אחים אבודים. אני דיברתי שם על ספרים שלי ועל השפה העברית. ח"כ שפיר הופיעה כפוליטיקאית, וזכתה ללא מעט תגובות גסות רוח, שהעידו על כך שיש ישראלים שגם אחרי שנים בגולה מצליחים לשמור על הזהות הישראלית שלהם…" (מאיר שלו, ידיעות אחרונות, 14.12.2018)

לא, אני לא הולכת לספר לכם כמה ימנים או שמאלנים היו שם, בניגוד לסופר מאיר שלו שבחר לתת לזה נפח משמעותי בחוויה שלו בכנס. אני כן בוחרת להתמקד באבחנה שלו שיש ישראלים שגם אחרי שנים בחו"ל מצליחים לשמור על זהות ישראלית.

ובכן, אני ישראלית, חיה בארצות הברית (רוב הזמן מנסה לא להיות גסת רוח , וזה ללא ספק מאבק יומי-יומי קשה מנשוא), יש לי חברים ישראלים, ואנחנו משתדלים לעשות ארוחת שישי כל שבוע. יש ישראלים אחרים שגרים פה ששומעים מוזיקה ישראלית כל הזמן, צופים בערוצי טלויזיה ישראלים וחברים בקבוצות של ישראלים בפייסבוק שחיים בגולה, ויש עוד כמה ישראלים שאני מכירה פה שהזהות הישראלית שלהם מסתכמת בעובדה שיש להם דרכון ישראלי.

שאלת הזהות, היא שאלה שאני דנה בה לאורך כל התקופה מאז שעברתי להתגורר בארצות הברית. בכנס IAC שמעתי מספר פעמים לא מבוטל את הגדרות הזהות ישראלי – אמריקאי" ו"אמריקאי- ישראלי", מאנשים רבים, גם כאלה שמתגוררים פה עשורים ויש להם פה חיים שלמים ועדיין מתעקשים להיפרד מישראל כמרכיב בזהות שלהם.

מי הוא ישראלי? האם זה מישהו שנולד בישראל וחיי בה? האם זה ילד שנולד בגולה להורים ישראלים? האם זה מישהו שעשה עליה?

ואם אני אכן מגדירה את עצמי ישראלית, האם אוטומטית אמור להיות אכפת לי ממה שקורה במדינה קטנה במזרח התיכון, שאני לא חיה בה? האם אני אמורה לשייך כל מעשה אנטישמי שמתבצע בעולם, כשנאת ישראל? האם יהודים חייבים לתמוך בישראל? האם זה בסדר להגיד שאני ישראלי מבלי שיצפו ממני להסביר על הסכסוך, או שתהייה לי דעה על "חוק הלאום"? ואם אני ממש מרחיקה לכת, אם אני הולכת להופעה של אביב גפן בניו יורק ולא להופעה של עומר אדם, אז אני עוכרת ישראלית, או לחילופין, תומכת ישראל?

ומה זה אומר אם אני מגדירה את עצמי "ישראלי- אמריקאי" או "אמריקאי-ישראלי", כי אני בוחרת לשלב בין שתי המדינות? ואם אני שמה שם של מדינה לפניהשניה, האם אני יותר כזאת מהשניה?

וואי אחותי, חפרת. הבנו. יש בעיית זהות לישראלים שחיים בגולה. מה את רוצה?", אני שומעת כמה מכם שואלים אותי בזמן שאני כותבת שורות אלה.

לגיטימי. אני לא באמת מצפה מאנשים שלא חיו במדינה אחרת בחייהם להבין את מה שאני כותבת פה, ובכל זאת, אני מאפשרת לכם הצצה נדירה לשאלות ותהיות של ישראלים רבים בהקשר של זהות ולהשלכות שיש להן.

אם אתם עדיין כאן, בשמחה אספר לכם שבכנס השנתי של IAC, זה מה שעשיתי כמה ימים, חפרתי. השתתפתי בפנאלים רבים, כאלה שהיו קרובים לליבי וכאלה שפחות, שמעתי מגוון דעות, התעצבנתי, התרגשתי, התעצבתי, ושמחתי. פגשתי מלא אנשים, ביניהם כמה שאני מכירה וירטואלית ברשתות החברתיות וסוף סוף יצא לי להכיר אותם באופן אישי.

היה רגע אחד שאתגר את הסבלנות שלי, בעודי חופרת לעוד מישהו בקבלת פנים של "תגלית", שהייתה מיועדת לצעירים שבכנס, נכנסו לאולם הזוג שלדון.

החמצתי פנים.

"לא הכנתי לכם נאום היום, אז אתם יכולים לשאול אותי שאלות", אמר אדלסון למיקרופון כשהוא יושב על הקלנוע שלו.

"מה גרם לך לתרום לישראל?" שאל מישהו מהנוכחים.

אדלסון גולל בפנינו את ילד ותו, את הקשר לאביו ואתהסיבה שהחליט לתרום ל"תגלית" לפני עשרים שנה. ד"ר מרים אדלסון, הוסיפה משלה, העיניים שלה ברקו. היא הייתה כל כך קורנת וגאה.

פניי עדיין חמוצות, הדבר הזה שנקרא "ישראל היום",ניקר לי בקופסא.

מה יש לך?" חבר שאל אותי ״נורא קל לכעוס עליהם, שהם מתערבים לי במדינה", עניתי

״כן אני יודע, מבין אותך, אבל זאת לא המדינה שלך יותר משלהם, איכפת להם מישראל, והכנס הזה לא היה מתרחש בלעדיהם".

החמצתי פנים עוד יותר, כי ידעתי שהוא צודק.

רגעי השיא שלי היו: החיבוק של מרים פרץ ההופעה של יהודה פוליקר, התמונה עם צחי הלוי (כן, אני שיטחית), ומסיבת הריקודים עם כל המשתתפים, עיתונאים, פוליטיקאים, מושלים, תורמים, ימנים, שמאלנים, אמריקאים, ישראלים, יהודים, שהרעידו את קירות המלון בפלורידה כמו שבחיים לא רעדו.

הרגעים בהם ישבתי לקפה, לדרינק, לצהריים עם משתתפים אחרים ודיברנו על מה ששמענו בפנאלים, על החיים פה בארה"ב, על החיים בישראל בפרספקטיבה של זמן, מרחק ובעיקר על זהות, היו הבלתי נשכחים.

התחושה האישית שלי הייתה שאני נמצאת במרחב בטוח, יחד עם עוד 3200 משתתפים, עם הרצון לחלוק את שאלות הזהות שלנו,  על ולנסות לקבל תשובות. האבסורד הוא שככל שמדברים על זה, השאלות מתרבות, שובות? אין תשובות, יש החלטות לקבל לחיות חיים שלמים עם שאלות.

אני לא פה למכור לכם את הכנס השנתיֿ של IAC ואת פועלו של הארגון, את זה אתם יכולים לקרוא באתר שלהם ולהחליט אם זה משהו שמעניין אתכם או לא.

אני כן פה להציע לכם להקשיב לאנשים אחרים שרואים את הישראליות שלהם שונה משלכם, גם אם היא לא מתיישבת עם דעותיכם שלכם. בין אם זה להיות אקטיבי בקהילה שאתה מתגורר בה לבין אם לא, בין אם זה לנסוע לכנס IAC וללכת להרצאה של מאיר שלו או ללכת להרצאה של בועז ביסמוט. כל אחד מאיתנו מאמץ זהות מסויימת , וזה צריך להיות בסדר שלא כל הישראלים יחלקו את אותה הזהות הישראלית, אם בכלל.

שתהייה לכולנו שנה אזרחית מהממת!

המשך לקרוא

כלכלה וחברה

כמה ישראלים התקבלו או הגיעו לשלבי ריאיון מתקדמים? אפס

Published

on

מה פוגע בישראלים שמחפשים עבודה בחברות אמריקאיות?

מאת: אלון מטס

בחברה שלי מגייסים עובדים באופן קבוע ובגלל המיקום שלנו, ויתכן שגם קצת בגללי, יש לנו הרבה מועמדים ישראליים למגוון של משרות. מתוך הסתכלות על שמות במערכת כוח האדם שלנו, 31 ישראלים הגישו אצלנו מועמדות בחודשיים האחרונים. כמה התקבלו או הגיעו לשלבי ריאיון מתקדמים? אפס.

זה סיקרן והטריד אותי אז חקרתי קצת במערכת וגם שוחחתי עם ה-hiring managers על כמה מהמועמדים. ניסיתי להבין האם יש מכנה משותף שמאפיין ו"מפיל" מועמדים ישראליים, והאם יש טעויות חוזרות שניתן למנוע אותן. הגעתי לחמש תובנות – ארבע טריוויאליות ואחת מפתיעה. כיוון שרבים בקבוצה נמצאים בחיפושי עבודה, חשבתי שיהיה מועיל לחלוק אותן כאן.

תובנה ראשונה: השקעה בקו"ח ובהגשת המועמדות 

זו קצת קלישאה אבל כדרכן של קלישאות יש בה אמת ועד שלא הסתכלתי על הנתונים לא הבנתי עד כמה. אין דרך נעימה להגיד את זה, וסליחה אם זה נשמע ביקורתי, אבל אנחנו (הישראלים) די זורקים זין על התהליך. ההבדלים ברמת הרצינות וההשקעה הם פשוט תהומיים. פחות משליש מהמועמדויות הישראליות הוגשו עם cover letter לעומת כשמונים אחוז בממוצע הכללי. בשאלון ההתאמה שמועמדים מתבקשים למלא היו כאלו שבלי להתבלבל ענו על שאלות ב-"see my resume" (פסילה כמעט אוטומטית). כמות הפעמים שצוין במערכת שהמועמד איחר היתה לא פרופורציונלית עבור מועמדים ישראליים. כמעט באף מקרה לא נראה שהיה ניסיון להתאים את קורות החיים למשרה הספציפית ולדרישות שלה משהו שחלק גדול מהמועמדים האמריקאיים עושה ופעמים רבות מאד אפקטיבי).

וכמובן, יש את העניין של שגיאות כתיב ודקדוק, או סתם ניסוח קלוקל ולא מלוטש. אנחנו יכולים לצחוק וללגלג על זה אבל איך הייתם מתייחסים למועמד שהיה כותב "ניהלתי שלוש פרויקטים בחמישה חברות" במקום "ניהלתי שלושה פרויקטים בחמש חברות"? משפטים שנשמעים לנו לגיטימיים לגמרי יכולים לצרום מאד לאוזן אמריקאית ומבחינת מנהל הגיוס גם מעידים על חוסר רצינות ואי הקפדה על פרטים. החלק העצוב בטעות הזאת היא שהיא לחלוטין ניתנת למניעה. אפשר לתת את קורות החיים לבחינה של מישהו אמריקאי או להשתמש בשירותים כמו Scribendi שעולים גרושים.

תובנה שנייה: מה השגתי, לא מה עשיתי

זו נקודה בולטת מאד שרלוונטית גם לקורות החיים וגם לריאיון הראשוני. כשישראלים מפרטים את הניסיון שלהם הם מתמקדים בתיאור המשרה והתפקיד. אמריקאים מתמקדים בהישגים ובהצלחות. יתכן שמדובר ברצון שלנו לא לצאת שוויצרים" אבל מבחינת מראיין אמריקאי זה איתות לכך שלא היו הישגים או שהמועמד אינו מוטה-הישגים. גם ישראלים שהתייחסו להישגים, נטו לתאר אותם באופן כללי בלי לציין מספרים ספציפיים.

הכי גרוע: "ניהלתי את תחום הגבייה"

יותר טוב: "ניהלתי את תחום הגבייה והקטנתי את כמות החובות האבודים"

הכי טוב: "ניהלתי את תחום הגבייה והקטנתי את כמות החובות האבודים ב-26% תוך 12 חודשים"

תובנה שלישית: עודף אסרטיביות אגרסיביות 

זו גם קלישאה אבל שוב הנתונים מוכיחים שהיא נכונה לגמרי, בעיקר לגבי הריאיון הראשוני שהוא לרוב טלפוני). זה אחלה שאנחנו ישירים ומלאי בטחון עצמי אבל כבר ראיתי הערות של מראיינים "he wouldn't let me talk". ריאיון ראשוני צריך להיות שני שליש שאלות של החברה למועמד וכשליש שאלות של המועמד לחברה. מסתבר שלמועמדים ישראלים יש נטייה לעיתים להפוך את התמהיל וזה לא עובר טוב.

תובנה רביעית: פולו אפ 

באופן מובהק סטטיסטית, מועמדים ישראלים לא עושים מה שמועמדים אמריקאיים עושים לשלוח אימייל תודה קצר אחרי שיחה או פגישה. זה מנומס, זה מזכיר למראיין את קיומכם (תקוע באינבוקס) וזו גם הזדמנות לחדד נקודות שאולי לא עברו טוב. וחוץ מזה, זה חינם לגמרי אז למה לא.

תובנה חמישית ומפתיעה: אנחנו לא באמת דוגרים 

זה קצת סותר את התובנה השלישית ואת מה שאנחנו חושבים על עצמנו, אבל מסתבר שכשלא נוח אנחנו דווקא נותנים תשובות מתחמקות ומעורפלות לשאלות ישירות. החלק הטראגי הוא שמראיין אמריקאי, אולי בניגוד למראיין ישראלי, לא יביע שהתשובה נשמעת כמו בולשיט, אלא יגיד שזו תשובה מצוינת ונפלאה אפילו שהוא מבין שחירטטו אותו. המרואיין הישראלי, מרוצה מעצמו, ימשיך להשתמש בתשובה הזאת גם בריאיון הבא אצל המעסיק הפוטנציאלי הבא וחוזר חלילה.

מקווה שזה עוזר למישהו. בהצלחה לכולם.
(המאמר פורסם במקור בקבוצת הפייסבוק הישראלית של סיליקון וואלי)

המשך לקרוא

כלכלה וחברה

עסוקים בניהול העולם

עמותות שלא למטרת רווח משתלטות על ה"קייס" הישראלי בארה"ב עם מנגנון משומן ומיליוני דולרים במשכורות והטבות • פלא שאין אי-מייל אחד, פרסום אחד או פנייה אחת מהם שאינם כוללים את הבקשה-דרישה-ציפיה ״תרום!״? • כך גם עובדי משרד החוץ בירושלים, שמתקנאים בהם ודורשים חלק מליטרת הבשר • צפי קודר ל-2019

הנשיא ריבלין עם שגרירים ישראלים מאפריקה, אסיה, אמריקה הלטינית והאוקינוס השקט

מאת: ארי בוסל
צילומים: קובי גדעון ועמוס בן גרשום, לע"מ 

ישנם דברים שכבר התרגלתי אליהם. אין פרושו שאני מקבל אותם, או חושב שהם נכונים, אך זו המציאות, ואין לי זמן להלחם בה.

לדוגמא, בעל ואשתו, שכל אחד מקבל כשלוש מאות אלף דולר לשנה משכורת מארגון שאינו למטרות רווח. בכדי שלא נטעה, חייבים להיות ערים לכך שיש עוד ״מיסי מעביד״ כמו גם תוספות רבות אחרות (ביטוחים, פנסיה, וכו׳), כך שהסך גדול משני חלקיו.

הארגון עושה עבודתו נאמנה וחולש על תקציב של בין 12 ל- 15מיליון דולר בשנה.

אך אם נתחיל לסכום את המשכורות – שש מאות אלף פלוס מינוס מאה אלף) לבני הזוג שעומדים בראש הארגון, מאתיים וחמישים אלף למי שאחראי בחוף המזרחי (קרי ניו יורק והסביבה), משכורת נדיבה לא פחות לחלק המזרחי-דרומי של ארה״ב, כמו גם למנהל המשרד בארץ ושאר המשכורות לכל העובדים בסניפים השונים של הארגון, והנה מגיע הסכום למספר לא מבוטל כלל ועיקר – מרבית מהתקציב השנתי. כך גם הגופים והארגונים הקשורים לאוניברסיטאות ולבתי החולים בארץ.

פלא שאין אי-מייל אחד, פרסום אחד, או פנייה אחת שאינם כוללים את הבקשה-דרישה-ציפיה ״תרום!״?

אין זה תיאור יוצא דופן. המשתנה היחיד הוא הפריסה כמה משרדים, כמה עובדים, כמה ״מנהלים בכירים״ ועשרות המיליונים זורמים לארגונים ששכחו לרוב מדוע ולמה הם נוסדו ועסוקים באינרציה של תנועה מתמדת. כסף חייב להיכנס, כי חייבים לשלם את כל המשכורות וההטבות והתוספות.

ונשאלת רק השאלה, האם אפשר להשיג את אותן תוצאות שהארגון משיג ללא כל אותם עשרות המיליונים וכל העובדים-החשובים-עד-מאוד שמקבלים משכורות כה נאות מהתורמים הרבים המאמינים בעבודה ומשקיעים במטרה.

כעיקרון, ככל שארגון צעיר יותר ורעב יותר, הוא יוזם ויוצר ומאלתר ועושה ככל יכולתו עם אמצעים דלים ומועטים, כך שתלותו בתרומות ועיסוקו בטפל במקום בעיקר כמעט ולא קיימים. זה בדיוק היה – בלשון עבר סיפורה של מדינת ישראל המודרנית בעשורים הראשונים להקמתה. חרדנו לעצם הקיום, ולא עסקנו בזוטות. עברו הזמנים, השתנו פני הדברים. ישראל אחרת ניצבת הלום.

ביקור רה"מ בלוס אנג'לס

המצב שתיארתי נכון לא רק לגבי ארגונים שלא למטרות רווח. ארגונים פוליטיים מעסיקים יועצים ומומחים ושאר ״יודעי דבר״ שמבינים הכל יותר טוב מכולם, ולכן חייבים לקבל משכורות בהתאם. אך מדוע לעצור שם? אם יצא לך, הקורא הנאמן, לבקר במוזיאון העצמאות בתל אביב, עצור בתצוגה על תחילתו המאוד צנועה של משרד החוץ.

אין צורך להרבות מילים. המשרד חולש על תקציב של מילארדים, עם מאות שגרירים ואנשי סגל ומשרד במעגל המתנה בארץ לתפקיד הבא, ממוקד במשכורות ונלוות, ואין זה ברור כלל ועיקר שיש צורך בכל כך הרבה פונקציונרים וממלאי תפקידים.

את משרד החוץ איני יכול להסיר ממחשבותי, שכן כבר מספר פעמים אנשיו יצאו ל״חופשה מאורגנת״ (קרי השביתו את העבודה) בזמנים קריטיים ביותר למדינת ישראל. זוכר אני היטב את עמדתם ״מותר לנו לפי חוק לעשות זאת". אך לא כל מה שמותר, נאה או נכון שיקרה.

באחד המקרים הגיע ראש ממשלת ישראל ללוס אנג׳לס, וכל עשרות אנשי הקונסוליה נעדרו. במקרה אחר, הגיע ראש הממשלה לאיטליה, ובמקרה חמור עוד יותר לרוסיה, רק שעובדי משרד החוץ לא ראו לנכון לעשות את תפקידם – בידם הברירה, בידם הכוח והשררה! ניחא, לעובדי משרד החוץ סדר עדיפויות משלהם: ראשית משכורות ונלוות, ובסוף מה שחשוב למדינת ישראל.

בנוסף לאותם מקרים של עיצומים, הטיבו העובדים לדרוש השוואת משכורותיהם לאלו של אנשי כוחות הבטחון העלומים – אלו שמסכנים חייהם יומם ולילה עבורנו. בדיוק גמור יוצאים להם אנשי משרד החוץ לארוחות נוצצות עם נשיא זה או ראשי מדינה אלו, והסכנה בין צלחת השרימפס לבין העגל המתובל בחמאה כה גדולה (לעורקים), שאכן קם מי והודיע ברבים ״מסכנים אנו את חיינו, השוו את משכורותנו!״ הלא מה שאנחנו עושים לא נופל במאומה מפעילויות השב״כ או המוסד או שאר גופים עלומים. סכנה, אוי גוועלד!

יוצאים להם אנשי משרד החוץ המייצגים את מדינת ישראל (כשנוח להם) ומתחרים עם הגופים שלא למטרות רווח הטוענים שהם-הם אלו שמבצעים את הפעולות שמשרד החוץ אמון לעשות. גוף אחד לדוגמא, המקבל את פני העיתונאים הזרים המגיעים ארצה ולוקח אותם לטיסות ולביקורים בשטח טוען מזה שנים שהוא, ורק הוא, ״משרד החוץ של מדינת ישראל״ ולכן חייבים לתרום לו ולתמוך בעשייתו. אז אולי נחליט את מי כדאי לפטר את אלו או את אלו – בכדי למנוע כפילות מיותרת ויקרה במיוחד?

כך הגענו הלום, לתחילת שנת 2019, סיום שני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, ובישראל הרגשה עילאית של כוח. בעיות, פוטרים בלא כלום (״ידינו על העליונה בכל הנוגע למלחמה בתנועת החרם״). בכלל, אנחנו עסוקים בבעיות פנים ומזניחים את כל שקורה מסביב. יבוא יום בעתיד הקרוב ביותר שהכל יתהפך, וכל תשומת לבנותוסב לאיומים הרבים מחוץ, אך כרגע טוב לנו עד מאוד.

ראש הממשלה ושר החוץ נתניהו עם שגרירי ישראל באמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה

רק הם יודעים הכל

כך בארץ. בחו״ל, מסתבר שמשכורות העתק עלו לראשם של הקשורים לחברות שהחליטו שהן מבצעות את המוטל על מדינת ישראל. ראה לעוסקים בדבר (אך לא במלאכה) שלפיהם ישק דבר, שכן רק הם יודעים הכל.

הנה אחד מראשי הארגונים הודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ש״כל הקשור לישראל וליהודים חייב לעבור דרכו". אותו אדם סמוך על שולחנם של האדלסונים (שלדון וד״ר מרים), וכבר החליט מן הסתם שהוא מנהל את העולם, וכך הוא יכול להרעיל כל באר ולהחיות עצמות יבשות בדברו וכרצונו. כמובן שתזכורת שרק הקב״ה נמצא בעמדה זאת תיפול על אזניים ערלות.

ארגון אחר, הלובי ב-הא הידיעה, שומר מאד על הטריטוריה שלו, כמו כלב מוטרף. גופים זרים (לדוגמא, הגוף המייצג את הבוחרים הלטינים בארה״ב) הוזהרו שלא לעבוד עם אף גוף אחר מלבדו. כל כך הרבה על כף המאזנים – נסיעות ארצה, תמיכה כספית במערכות הבחירות המקומיות, אירוח בארועים וכו׳, שהרעיון ש״היהודים שולטים בעולם״ אחז בחוזקה ואינו מרפה, וכך הגופים-התלויים (אלו שאנו רוצים ביקרם) מפחדים להראות או להתקשר עם אף גוף אחר, שמא יאונה להם רע, מיד היהודים החמדנים עצמם!

ראו עד כמה טוב, לא צריך לדאוג לתנועת החרם ופעילויותיה. הגופים שאמורים לתמוך בנו מוטרדים עם מי מותר להם להתרועע בכדי לתמוך בישראל, ומה יקרה אם חלילה יצטלמו או יראו בקרבת ה״אויב״ – ארגון אחר המנסה גם הוא לתמוך בישראל וביהודים!?

בין אותו ״מלך״ שמינה עצמו לבורא עולם לאותו לובי יהודי המכתיב עם מי מותר ועם מי אסור לדבר, לא ירחק היום בו יגיד העולם ״די, עזבו את היהודים וצרותיהם המדומות. הם כל כך עסוקים בניהול העולם, שאולי אכן ייטב אם הם יפסיקו את השליטה בנו!״

המרחק מאותה נקודה לשנאה של ממש, ולשאר הדימויים של יהודים-ארורים המרעילים את המים, גונבים ועושקים הוא כה קצר, שקל לראות בעיני רוחנו יום בו שנות השלושים של המאה שעברה פשוט יחזרו לפנינו במלוא עוצמתן. מיידוף היהודי, ג׳ורג׳ סורס היהודי, שלדון אדלסון היהודי, וכך עוד רבים שאכן, באמת ובתמים, שולטים בעולם.

האם לא הגיע הזמן להיפטר מהיהודים כולם אחת ולתמיד? הצרה היהודית חייבת להיעלם מהעולם, וכנראה שנראה את הזרעים שכבר נזרעו נובטים במהלך שנת 2019.

ימים קשים בפנינו, ואנחנו במקום להתכונן עסוקים במלחמות פנים ובהשתלטות על עמדות כוח מדומות.

כך נכשלים אנו פעמיים: פעם בשל אי-המוכנות ופעם בשל כך שמנענו מאחרים מלעשות את הנדרש.

 

המשך לקרוא

אירועים קרובים

ינו
18
ו
17:57 השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב!!
ינו 18 @ 17:57 – 18:57
השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב" מזמינה אותכם לארוחת שבת באווירה ישראלית עם מלא יהודים מכל רחבי העולם. שירים, הכרויות, הפתעות ועוד. מוזמנים לבדוק בדף הפייסבוק השבת אצל יניב, או ליצור קשר בטל': 877-969-1932. שבת שלום!
ינו
19
ש
20:00 נסרין קדרי איתי לוי על במה אחת @ Wilshire Ebell Theater
נסרין קדרי איתי לוי על במה אחת @ Wilshire Ebell Theater
ינו 19 @ 20:00 – 21:00
נסרין קדרי איתי לוי על במה אחת @ Wilshire Ebell Theater
פואד עובדיה מציג: מופע ענק – שני כוכבים על במה אחת! נסרין קדרי ואיתי לוי יופיעו לראשונה באמריקה, במוצ"ש, 8:00 בערב, ב-19 בינואר 2019, באולמי ווילשר איבל תיאטר בלוס אנג'לס. למידע נוסף ורכישת כרטיסים: 818-919-1170,[...]
ינו
20
א
9:30 mommy and me fitness
mommy and me fitness
ינו 20 @ 9:30 – 10:30
פעילות קשת לילדים בגילאי 2-5 סיפורים ושירים בעברית. אורח מיוחד: השחקן והזמר מייק ברושטיין חוג אומנות ממיחזור לילדים. גילאי 6 ומעלה 8:15-9:15 בערב – חוג לריקודים סלוניים
ינו
24
ה
20:00 Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
ינו 24 @ 20:00 – 21:00
Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
SAVE THE DATE Shiri Maimon January 19 – New York January 20 – Boston January 22 – Miami January 24 – Los Angeles January 25 – Palo Alto January 27 – San Diego Superstar Shiri[...]

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות