Connect with us

ארה"ב-ישראל

יצא לא ממש צדיק

Published

on

סיפור על שני אינסטלטורים ישראלים ואחד אמריקאי • וסימפטום המזרח התיכון באחת הערים העשירות בעולם

מאת: ארי בוסל

בישראל פרש באחרונה השדר חיים הכט מהנחיית תוכנית טלוויזיה בשם ״יצאת צדיק״ אחרי 12 שנים. עיקרה מצלמה נסתרת, כשהה מפיקים מזמינים בעלי מקצוע שונים עבור ״בעיות״ שהם עצמם יצרו, ואנחנו כולנו יושבים וצופים בבעלי המלאכה בעת עבודתם. אלו מרמים, האחרים מקצרים פינות או מדלגים על שלבים קריטיים, אלו מוסיפים נדבכים שאינם נחוצים לעבודה ומתי מעט עושים עבודתם נאמנה, ואף מחייבים עבורה בצורה הוגנת ויפה (לעיתים אפילו לא כלום, או את המינימום שבמינימום, ביחוד כשהתגלה, שפיתרון הבעיה הוא פשוט לחלוטין – לדוגמא הברגת נורה חזרה לביתה או הכנסת תקע שאחיזתו נהיתה רופפת לשקע).

הצופים מרותקים, כי כל אחת ואחד מאתנו הזמין בעל מקצוע בעבר – לפרוץ את המכונית כשנעלנו את המפתחות בפנים, לתקן את המנעול כשהמפתח נשבר וחציו נשאר בפנים, לתקן את המזגן (תמיד בתקופת החמסינים הגדולים ביותר) או הטלויזיה או המקרר כמובן שכל האוכל התקלקל), לטפל בנזילה או בדוד המים – ולא תמיד יצאנו מרוצים.

אנחנו יושבים על קצה הספה וכוססים את צפורנינו אולי אדם זה יהיה הגון, מקצועי וישר? יושבים ומה תאכזבים, יושבים אך לא מאבדים תקווה.

אם מזמינים עשרה בעלי מקצוע בתחום מסוים, כמה מהם היתם מצפים שיעשו עבודתם בצורה מקצועית ויחיבו בהתאם? כל העשרה? תשעה? שמונה? שבעה? בחברה נורמלית, היינו מצפים שלמעלה ממחצית יהיו בסדר, וככל שהחברה מערבית יותר, המספר יהיה קרוב יותר לתקרה, לאותם עשרה שבחרנו באקראי. אשאל את אותה שאלה בצורה הפוכה: האם הייתם מצפים שיהיו רמאים בין אלו העשרה, שאתם אלו שהם יעקצו?

אם התוכנית ״יצאת צדיק״ היא אינדיקציה אמינה למה שקורה בארץ, הרי שאנחנו מקרינים את סימפטום המזרח התיכון: גנבים ורמאים ושודדים לאור יום, שלא בוחלים לעשוק זקנים ויתומים ואלמנות, וכשהם ״נתפסים״ וקלקלתם משודרת ברבים, הם מיד תוקפים חזרה, מאיימים ומגיבים באלימות. כמקובל בכל הזרמים בארץ, הם משתריינים בדוברים ועורכי דין ושאר יחצ״נים, ואלו מסבירים בשפה רהוטה שמראה העיניים הטעה, והשמיעה גם היא קלוקלת היתה, ובכלל לא היו הדברים מעולם וגם לא היתה כוונה כזו כלל ועיקר, ומי שיוצא אשם הם מפיקי התוכנית שכל שהם מחפשים הוא רייטינג גבוה (גם אם אכזב).

המעניין הוא שאנחנו לא מופתעים מהעובדה שיש כל כך הרבה בעלי מקצוע שמנסים לסדר את לקוחוה תיהם (לעיתים בצורה נבזית ונוכלית ביותר). דבר זה צריך להדאיג אותנו. במקום שהם יהיו מקרים נדירים, יוצאי דופן, הם הפכו לדבר בשגרה. תופעה שחייבים למגר, וגם אם נשאר כמעט בלי בעלי מלאכה, עדיף הדבר.

ארץ סדום ועמורה הפכנו, ואני נזכר בשאלתה של סבתי, עם קום המדינה, ״מתי כבר נהיה מדינה ככל המדינות, עם גנבים ושאר ׳בעלי מקצוע?׳״ למראה האלימות שפשטה בארץ, הכוחניות והאכזריות, סבתי, שניצלה ממלתעות השואה והמשטר הסובייטי, ודאי מתהפכת בקברה מרוב דאגה ״מה יהיה אתנו, מי יצילנו, מה יהיה גורלנו?!?״

הזמן קצר והמלאכה מרובה

אינסטלטורים הם זן מיוחד במינו. בלוס אנג׳לס אינסטלטורים ישראלים למכביר. על שניים מהם ואחד אמריקאי) ידובר כאן השבוע.

הראשון עבד עם אשתו כצוות. היו מגיעים ביחד, הוא היה עובד והיא היתה משגיחה. (אילו רק היתה משגיחה שיתקלח לעיתים תכופות יותר…) שעות על גבי שעות ארכה העבודה, כיוון שכשהוא התחיל לדבר, הוא פשוט לא הפסיק. בין מברג לפטיש, בין סיבוב ללחיצה, היינו שומעים סיפורים למכביר.

הוא היה בעל מקצוע טוב, אך עלות עבודתו נקבעה לפי שעה, וזו היתה פונקציה של דיבורים, לא של העבודה עצמה. כמו סכר שנפרץ, לא ניתן היה להפסיק את זרם דיבורו.

במהלך השנים התרגלנו, אפילו נהנינו, עד שהגיע היום וגם הוא גם אשתו חזרו ארצה (או שמא עברו למדינה אחרת להיות קרוב לילדים ולנכדים). מאז אנחנו פשוט מתגעגעים.

איני יודע כיצד מצאנו את האינסטלטור הבא, וזה מגיע לא עם אשתו כי אם עם שוליה-נושא כלים דובר לטינית. כמו רופא שיניים ואסיסטנטית לצידו, כך גם האינסטלטור שלנו. כשברז נוזל או שרותים סתומים, אי אפשר לחכות, ולוס אנג׳לס אזור ענקי, כך שלוקח זמן גם אם הוא מתכוון להגיע ״כבר מיד״. הוא תמיד נענה ובא עוד באותו יום (כשהוא לא בחופשה), ואת הבעיה הוא פותר כנדרש.

אך פה הוא קצת מלכלך, שם שובר, ובעיקר אין תשומת לב לפרטים ״קטנים״ לכאורה. בדיוק הדברים שאיתם אנחנו צריכים להתמודד יום יום, ואז להזמינו פעם נוספת, שכן הוא כל כך מיהר שאת זה הוא שכח ואת זה לא בדיוק סיים כנדרש.

הגדיל לעשות כשנשבר הברז במטבח, והוא נסע להביא בדיוק את אותו אחד (דבר נהוג הוא במקומנו, שהאינסטלטור נוסע ומביא את החלקים וכמובן מחייב עבורם ועבור זמנו.) כיוון שלא היה לו זמן לפרק את הברז השבור ולהרכיב את זה החדש, שכן הוא היה באמצע עבודה אחרת, הוא הודיע שיגיע למחרת היום.

אלא מה, מרוב מהירות, או חוסר תשומת לב מספקת, הוא לא הביא את הברז הנכון, ובעת ההתקנה ביום המחרת הוא הבין שצריך לנסוע פעם נוספת. הפעם הצטרפתי גם אני, והבאנו שלושה ברזים, כדי שנוכל לבחור.

האינסטלטור הישראלי שלנו, משגיח על שולייתו הנאמן-עושה דברו לצידו, היה עסוק בשיחה נכנסת בעברית: ״שלום, כן, אני יכול בהחלט לספק את השרות. איפה אתם נמצאים? כן, אני יכול להגיע. הנה, אני אומר לעוזר שלי לרשום את הכתובת״.

הקליינט הבא כבר בפתח, ולכן כל דקה יקרה. חייבים לסיים ולצאת לדרך.

האינסטלטור מנחה את שולייתו מה לעשות, ואותנו הוא הודף. רצינו, לדקה, לראות את שלושת הברזים זה לצד זה שם מעל לכיור, כך שנוכל לבחור, להחליט על אחד מהשלושה.

אך האינסטלטור בשלו, לא מוכן! ״גם אתמול נסעתי, גם היום״ (שכח הוא שהיום הוא נסע בגלל טעות שהוא עשה והביא את הברז הלא נכון). ״אין זמן, אני מוכרח לזוז!״

היכרות רבת שנים פירושה שללקוח קבוע ניתן להתייחס בזלזול, שכן לקוח חדש בפתח!

כל כך הרבה לקוחות יש לו, שפשוט לא אכפת לו. הכסף זורם, ואת הזרם יש להגביר, לא לצמצם או להגביל. כאמור, הזמן מוגבל והמלאכה מרובה, ומאתנו לא איכפת לו כלל וכלל.

אני הטוב ביותר

לא רק משלנו, מסתבר שלזן זה דוגמאות נהדרות. אחי ואשתו לא היו בנמצא, ואני התבקשתי בדחיפות לסור לדירתם שכן היתה שם נזילה.

הגיע שרברב שועד הבית זימן. הוא נכנס והכריז, בקול רם ובודאות, ״אני הטוב ביותר!״ כבר מנקודה זו הייתי צריך להיות מודאג ביותר. כבר מנקודה זאת ידעתי שחייב אני להשגיח השגח היטב.

הוא ניגש, הסתכל בצנרת והחל לפרק אותה ולהסביר שצריך להחליף את כולה. בסופו של דבר הוא יגיד ״אבל עשיתי לכם טובה.״) כמובן שלא היה צורך לגעת בצנרת. הסתימה היתה בפנים, והשרברב שהגיע לפניו לא היה מצויד כהלכה (היה לו ״נחש״ שהגיע רק עד לנקודה מסוימת, והסתימה היתה אחריה).

כיוון שהיה שרברב אחר לפניו, וכיון שהוא ״הטוב ביותר״ לפי הכרזתו הוא עצמו, הרי שהשרברב לפניו לא ידע את מלאכתו. כך הוא הצהיר, למרות שבדיעבד יתברר שכל מה שהשרברב הקודם אמר, זה מה שצריך היה להעשות.

החלטתי לתומי לשאול כמה יעלה השירות, כך שלא תהינה הפתעות בסוף התהליך. ההפתעה התפוצצה בפניי 350 דולר וזאת לפני החלקים והעבודה של החלפת הצנרת כולה), ו״זה באחריותכם!״ כך הוא הצהיר והתחיל להסביר על מיקום הסתימה וחלוקת האחריות בין בעל הדירה (עד לקיר) וועד הבית (מהקיר החוצה). הוא דיבר מהר ובבטחון, כמעט בתוקפנות, אך דבריו לא היו נכונים. האחריות במקרה זה היתה של ועד הבית, וזו לא היתה שאלה שהוא בכלל היה צריך להתעסק בה (ועד הבית הסכים במקום והנחה אותו לבצע את הנדרש).

בנקודה זאת, השרברב ״אני-הטוב-יותר״ נאלץ לעשות את עבודתו (בדיוק מה שהשרברב הקודם אמר שצריך לעשות). אלא ששוד ושבר, כל הסיפורים הקודמים התנפצו כמו גלים מול קיר סלעים.

״השרברב הקודם לא ידע מה הוא עושה, וכך הנחש הגיע למעלה במקום למטה״. זו היתה ההצהרה/סיפור-בידור/הטלת אשמה ששמענו פחות מחצי שעה קודם לכן. והנה עתה: ״הנחש משום מה הגיע למעלה במקום למטה. משהו לא בסדר בצורה שהצנרת נבנתה כאן בבניין״.

תמיד מישהו אחר לא בסדר, אף אחד לא יודע את מלאכתו למעט השרברב ה״טוב ביותר״ שאתנו נמצא. כיוון שהוא עבד קשה כל כך עד עתה, צריך לנוח ולספר בדיחה גסה (לא אלאה אתכם בפרטים).

אחר צהריים שלם בוזבז על אדם שיודע להתרברב ולהטיל דופי באחרים, לסחוט בעלי דירות תמימים שבד״כ לא יתווכחו אתו (ומסתבר שכנראה הוא מחייב אותם ומקבל תשלום כפול גם מועד הבית!).

והנה, פעם נוספת אני מתגעגע לאיסטלטור הישראלי חסר הסבלנות זה האחרון שעבד אתנו וכמובן לקודמו שעזב ולא חזר אפילו לביקור בעיר המלאכים.

אלו הם סיפורי שרברבות, ואפילו לא נגעתי ב״קונסטרקשן״ – שטח בו ישראלים הם אלופים. קולגה כתבה כאן לפני מספר שנים וסיפרה סיפורי אימה עליהם (אמיתיים או בדויים, כולם הזויים לחלוטין), שהיו מגיעים ושוברים והורסים בכדי להגדיל את כלל העבודה.

אינסטלטורים, עסקי הריסה-בניה, ויש גם את עסקי ההובלות וגם שם ישראלים הם אנחנו) אלופים!

מסתבר שאת כל היפה בארץ למדנו ושכללנו, וכבר הספקנו ליצא לשבע ועשרים ומאה מדינה, מהודו ועד כוש, וגם בכל פינה נידחת ברחבי העולם בו ניתן למצוא אותנו, אנחנו ממשיכים בדרכינו היפות וכל כך גאים בהן!
ממש, הישראלי היפה!

לתגובות: bussel@me.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

כאן זה בית, כאן זה לב

Published

on

מירב רהב-מאיר טסה לפלורידה לתת הרצאה בפני חברי הפרלמנט של בוקה, מוסד ישראלי-אמריקאי ותיק ומושרש בעיר * היא הופתעה מהחיבור הציוני  אבל גם מהאובססיה לחדשות מהארץ והפוליטיקה: אנשים שלא הצביעו בבחירות כבר 40 שנה מעודכנים  במה שקורה בכחול-לבן יותר מעמית סגל

"הלב שלי נקרע לשניים", אומר לי הנהג הישראלי שמסיע אותי לבוקה רטון, פלורידה. "אתה אוהב את השיר של ישי ריבו?", אני שואלת. "לא, לא מכיר שיר כזה". המשפט הזה פשוט יצא לו מהפה באופן טבעי. הלב אכן קרוע. "באתי עם אשתי מישראל לעשות כסף. התגרשנו. אחר כך הייתי נשוי לאמריקאית לא יהודייה. התגרשנו. אני מת מגעגועים למשפחה, לחברים מהתיכון, מתגעגע למקום שלי בעולם, אבל יודע שאי אפשר לחזור ולהמשיך מאיפה שהפסקנו".

שתקתי. הוא מדבר כאילו מסך הברזל עומד בינו לבין ישראל, ולא כרטיס ב-800 דולר לטיסה שיוצאת הערב. כל כך הרבה סיפורים כאלה שמעתי: של הזוג שבא "רק לירח דבש" לפני שלושים שנה, של המשפחה ש"מייד חוזרת" כבר 20 שנה, על זוגות רבים שבהם אחד מבני הזוג נשאר למען השני. הופתעתי מהחיבור הציוני והיהודי, מהניסיון לבנות לעצמם קהילה, אבל גם מהאובססיה לחדשות מהארץ, כאילו הדרך היחידה להתחבר לישראל היא פוליטיקה. אנשים שלא הצביעו בבחירות כבר 40 שנה, מעודכנים במה שקורה בכחול-לבן יותר מעמית סגל. שתקתי הרבה, הקשבתי הרבה. הכי קל לבקר, אבל צריך להבין מה גרם להם ללכת, ומה יגרום להם להתחבר ואולי גם לחזור.

יש בארצות הברית כמיליון ישראלים-לשעבר. המספר כולל את הילדים שלהם, הדור השני, שהולך ונעלם. חינוך יהודי וחברות בקהילה עולים כסף, והם לא רגילים לשלם על כך. 

ביקרתי בבית הספר המרשים "ג'ואיש אקדמי" שהוקם לילדי הישראלים. טיפה קטנה בים, אבל טיפה חשובה. מודל לעתיד. חינוך יהודי-ישראלי בזול, בסגנון פחות אמריקאי ובעיקר בתעריף פחות אמריקאי.

בבית של משפחת לוי בשכונת הוליווד הציגו לי את ראש העיר. "נעים מאוד, שוקי", הוא מפתיע אותי בעברית. "אבל פה קוראים לי ג'וש". ההורים ירדו מהארץ, והבן שלהם הפך לראש העיר של הוליווד, שבה כ-150,000 בוחרים. "כל החיים חיפשתי הגדרה, ולאחרונה מצאתי: אני ישראלי-אמריקאי. אבל מה שהכי מפריע לי זה שהילדים שלי כבר לא יודעים עברית", הוא אומר בצער, מבין מה ההשלכות.

בסוף הרצאה במיאמי ניגש אליי שלמה גבע, עם אקורדיון. "אני החובש שטיפל בחנן פורת במלחמת יום הכיפורים. הצלתי את חייו. הוא לא יכול היה לדבר, אבל עיניו היו מלאות אור. אני עוד רואה את האור הזה מול עיני. הלחנתי לזכרו ניגון ושמו 'מעט מן האור', רוצה לשמוע?".

מעט מן האור של ישראל מתנגן פתאום במיאמי. הצלילים המרגשים מלווים אותי החוצה, אל ישראלית מקומית שאוספת אותי ברכבה. היא מנמיכה קצת את המוזיקה כשאני נכנסת, אבל ממשיכה לשיר: "כאן זה בית, כאן זה לב, ואותך אני לא עוזב", ואני תוהה אם היא שרה על ישראל או על מיאמי.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

מוזיקה: ריקי לייק הגיבה לשיר של נטע ברזילי

Published

on

בסוף השבוע האחרון שחררה נטע ברזילי את השיר החדש שלה "Ricki Lake", שמגיע כעשרה חודשים אחרי צאת הסינגל הרשמי האחרון שלה, "Nana Banana". השחקנית ומגישת הטלוויזיה האמריקאית ריקי לייק, שעל שמה כמובן נקרא השיר, הגיבה למחווה של הזמרת הישראלית ואפילו שוחחה עמה בטלפון.

בתגובות לפוסט שזוכת האירוויזיון הישראלית שיתפה בעקבות צאת השיר, כתבה ריקי: "אני!" והוסיפה אימוג'י של אש. לאחר מכן, היא כבר החלה לעקוב אחרי נטע באינסטגרם.  "מאוד מרגש אותי לקבל הודעה מריקי לייק. אהבתי מאוד לראות את התוכנית שלה וזו סגירת מעגל בשבילי", מספרת נטע, "זאת פאקינג ריקי לייק".   

לייק, זוכת פרס האמי, מוכרת באמריקה בזכות תכנית האירוח הפופולרית שלה, ששודרה בין השנים 1993 ל-2004. 

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

בכיר המגישים באל ג'זירה: "מפעל הציונות – הפרויקט המצליח בעולם"

Published

on

תמיכה מפתיעה בישראל מעוררת סערה: פייסל אל קאסם, המגיש הבכיר של רשת אל ג'זירה שנחשב לאחד המגישים הבכירים והנצפים ביותר בעולם הערבי, צייץ בטוויטר: "כשרוצים לקלל אותך בעולם הערבי מכנים אותך ציוני, אבל הפרויקט המצליח בעולם במאה האחרונה הוא המפעל הציוני". הציוץ של אל קאסם, דרוזי יליד סוריה שבתכניתו צופים עשרות מיליונים, גרר מיד שלל תגובות זועמות. אחמד מוסא, מגיש בטלוויזיה המצרית, אמר בזלזול: "איזה מישהו בתחנה הישראלית אל ג'זירה החמיא לישראל. פייסל אל קאסם הראה לנו את הפנים האמיתיות של אל ג'זירה – הם דובריה של ישראל… הוא ברח מסוריה, יש שם נגדו גזר דיו מוות. הוא שייך לארגוני טרור, לתחנה ציונית. הוא ואל ג'זירה עשו לנו כאב ראש". באתר חדשות מצרי התפרסמה הכותרת "אנחנו בהלם" וגולשים רבים כינו אותו בוגד. 

אל קאסם הגיב לביקורת ולכינויי הגנאי וכתב בציוץ נוסף: "אני אומר שהפרויקט הישראלי הצליח שלא כמו הערבים הנחשלים. הרבה אנשים חושבים שאני משבח סתם את הציונים". הוא שאל את עוקביו בסקר "מי לדעתכם יותר מתקדם ודמוקרטי – ישראל או גופי השלטון הערביים?" והתוצאות היו מוחצות – כ-82 אחוזים השיבו ישראל.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות