Connect with us

השבוע בלוס אנג'לס

יפות בלה-לה-לנד

הן חולמות על הוליווד, נלחמות למען דימוי גוף בריא, מתלבטות בין צה"ל לקולג' ומרגישות חצויות בין החיים הנוחים באמריקה לחום ולאהבה של ארץ הקודש • ראיונות עומק עם המתמודדות בתחרות "מיס ישראLA ", שנערכה השבוע בדאון טאון לוס אנג'לס

״ישראלים זה אופי, זה כוח", אומרת אביב גדי. "הם לא מנסים להיות חלק מכור ההיתוך האמריקאי, אלא נאבקים לשמור על הזהות שלהם כאן". גדי (22) היא אחת מ־15 שהתמודדה בתחרות "מיס ישראLA", שהתקיימה השבוע במועדון ה"מאיין" בדאון טאון לוס אנג'לס כמו מרבית המשתתפות, היא גדלה בארה"ב, אבל בעלת זיקה מובהקת לארץ הקודש. בגיל 15 חזרה לארץ לשש שנים, למדה בפנימייה בהוד השרון ובחרה להמשיך לשירות צבאי. התחרות, מבחינתה, היא שילוב של האפשרות לקחת חלק בעוד פעילות של הקהילה, עם צעד בדרך לתהילה. "אני מתעסקת במוזיקה, כותבת ושרה. מגיל צעיר החלום שלי היה לבדר, לעמוד על במה לפני קהל גדול, ואני מפזרת את הפירות שלי בכל מקום, כי אני רוצה לגדול בכל מקום".

הזהות של הצעירים שנולדו בארה"ב להורים שהיגרו מישראל מעולם לא היתה חצויה יותר. הקהילה הישראלית בעיר המלאכים מוערכת בכ־300 אלף איש – הגדולה ביותר מחוץ לגבולות ישראל, ובשנים האחרונות, החיבור לארץ ניכר יותר מאי פעם. לא רק בקרב ההורים, אלא גם, ובעיקר, אצל הילדים שגדלו פה עם מחשבות על שָם.

אם פעם התייחסו לישראלים בלוס אנג'לס כאל יורדים" – כאלה שישראל נצורה בליבם, אבל בעיקר נשקפת במראה האחורית של המכונית הענקית שבה הם דוהרים בכבישים המהירים של דרום קליפורניה היום הם בקיאים בכל מה שקורה בארץ, החל בכותרות שקופצות בנייד וכלה בצפייה בסטרימינג בפרק ההדחה של "האח הגדול". אלה לא אותם ישראלים שתקועים עדיין בשנה שבה עזבו את הארץ, עם "זהו זה" ולהקת הנח"ל. הם כבר יודעים את כל המילים של הלהיט החדש של עומר אדם, מבלי שהיו אי פעם בקיסריה.

למשבצת הזאת בדיוק נכנסת תחרות "מיס ישראLA", אפילו אם הפורמט קצת התיישן. אף אחת מהן לא צפתה בתחרויות בחירת מלכת היופי בישראל, אבל הן בהחלט מכירות את הזוכה הנוצצת גל גדות, שאותה הן מכנות המלכה", וחלקן מדברות על בר רפאלי כעל מודל החיקוי שלהן. הן גם לא צפו בתחרות "מיס אמריקה" המקומית ומתחברות לכל היותר לגרסת הריאליטי שלה, "הטופ מודל הבאה". הן כאן בגלל השאיפה לפרסום.

• • •

מאחורי התחרות עומדות שתיים – שני לאובר (40 בעלת חברת הפקות, וחני כהן (38), אם לשלושה, מפיקת אירועים ומייסדת "המרכז" – גוף להוראת עברית וציונות לילדים יהודים אמריקנאם וילדי ישראלים. שתיהן מעדיפות להגדיר את התחרות כ"אירוע ביוטי", או "ערב שמאחד את הקהילה הישראלית, בתיבול אבק כוכבים".

״התחלנו לעבוד על האירוע במאי שעבר", אומרת חני, ״הבנות האלו לא יודעות באמת מה זו תחרות יופי, אבל הן התחברו לרעיון, כי הבינו שהמטרה היא העצמה נשית. שאפשר להיות יפה וגם לעשות דברים טובים". שני: "לפעמים אני חושבת שזה יותר חלום של האימהות מאשר של הבנות שלהן. ראיינו יותר מ־400 בנות שפנו אלינו. התייעצנו עם סוכני דוגמניות מהארץ, עשינו סינונים מטורפים".

רשימת המתמודדות נסגרה כבר בקיץ, ובאוגוסט הן כבר היו במחנה אימונים: יומיים של סדנה שבמהלכה עברו הדרכות בנושאי הליכת מסלול, צילומים, טיפוח, תזונה, ואיך להציג את עצמן. חני: "הבנות עברו איתנו תהליך של תשעה חודשים, מלווה בקואוצ'ינג. כל אחת מהן התנדבה בארגון לפי בחירתה, וגם בזמן הפנוי שלהן זה מה שרובן עושות. לא תראה פה אף אחת שעומדת לגמרי בקריטריונים של דוגמנית. מבחינת המראֶ ה לקחנו הכל מהכל, כי התמקדנו במה שהן משדרות החוצה. מההתחלה גם היה ברור שתחרות בגדי ים לא עומדת על הפרק. אנחנו עושים תצוגת אופנה, לא מוכרים בשר על הבמה".

שני נמצאת בארה"ב כבר 13 שנה. בארץ עבדה כמפיקה וככתבת בערוץ הראשון. היא נשואה ואם לשניים, ומנווטת את התרבות הישראלית בלוס אנג'לס באופן שהקונסוליה המקומית המנומנמת יכולה רק לחלום עליו. חברת ההפקות שלה שותפה לסיבובי הופעות בארה"ב של עשרות אמני סטנד־אפ וזמרים ישראלים. לתחרות, שהתקיימה במועדון "The Mayan" בדאון־טאון אל.איי, היא גייסה בין השאר את המנחים רון שחר ומגי אזרזר, פלוס מופע של כיתרייה מ"הכוכב הבא לאירוויזיון". שני: כמפיקה זה אתגר, לעשות משהו בסדר גודל שלא נראה פה קודם. אני עובדת בכל רחבי ארה"ב עם קהילות ישראלים, ובאל.איי הקהילה מגובשת לגמרי, בניגוד לניו יורק, למשל, שם הישראלים יותר מפוזרים, או בפאלו אלטו, שם בכלל לא צופים בתוכניות ישראליות. תוכניות ריאליטי מהארץ תפסו באל.איי חזק מאוד, ולכן התחרות מתאימה לאוכלוסייה".

• • •

את המתמודדות פגשתי לראשונה בווילה המרהיבה של אריה ורקפת אהרון בוודלנד הילס, כשהן כבר עמוק בתוך החזרות. אהרון היא אחת ממובילות הדעה הבולטות בקהילה הישראלית, מייסדת השלוחה המקומית של עמותת "גדולים מהחיים", קואוצ'רית מצליחה ואחת הספונסריות הגדולות של התחרות. השיחה מתחילה בעברית, ששגורה בפי כל הבנות. מאוחר יותר, לבקשת כמה מהן, אנחנו עוברים לאנגלית.

תמרה אוחנה (22) נולדה בחיפה. כשהיתה בת 6, הוריה התגרשו והיא עברה עם אמה לסיאטל. האב עבר ללוס אנג'לס. אחרי שהיתה על הקו בין סיאטל לאל.איי, בחרה להתגורר עם אביה בבוורלי הילס. "גדלתי ולמדתי פה, נהייתי קצת אמריקנית", היא אומרת בעברית, "כל הזמן חשבתי שישראל זה הבית, וששם ארגיש שלמה. אחרי כמעט 14 שנים נסעתי לארץ לתקופה, אבל לא הרגשתי כמו שחשבתי. עטפו אותי בחום ובאהבה, אבל הבנתי שהחיים שלי פה". לתחרות הגיעה כדי להתפרסם ולהגשים את חלומה להיות דוגמנית. "זו נשמעה לי דרך טובה לחשוף בפני הקהילה הישראלית את השם ואת הפנים שלי. יצרתי חברויות חדשות עם מתמודדות אחרות, ואנחנו קבוצה מגוונת. להיחשף לאנשים ולדעות שונות זה משהו שפותח לך את הראש ועוזר בכל מיני סיטואציות. כשיצאו הפרסומים על התחרות, הרבה קרובי משפחה מהארץ שלחו לי הצעות חברות בפייסבוק, כל מיני 'אוחנה' שלא הכרתי", היא צוחקת.

שירה בן־עמי (17) עברה לכאן מירושלים בגיל 3, וגרה בניו יורק. היא באה לחוף המערבי במיוחד עבור התחרות, אבל יש לה תוכניות אחרות לגמרי מאשר למתמודדות האחרות. "אני רוצה ללמוד מדעי המדינה ולהמשיך ללימודי משפטים, להיות עורכת דין, ואולי פוליטיקאית. המודל שלי הוא שופטת בית המשפט העליון בארה"ב, רות ביידר גינסבורג, שהגיעה מברוקלין, שם אני גרה. היא למדה בבית ספר ציבורי בשכונה שלנו, ותראה מה
יצא ממנה! זה יעד שאני חולמת להגשים".

את מישל לוי (20), שהחיוך לא מש משפתיה, אני מכיר כאחת המתנדבות הצעירות ב"גדולים מהחיים", שמלווה מדי שנה ילדים חולי סרטן בטיול החלומות שלהם בעיר. לוי, גם היא ילידת ירושלים, עברה לגור בוואלי עם משפחתה בגיל 5. "אני אוהבת את ישראל ורוצה להיות חלק ממנה", היא מכריזה באנגלית, "אם זה דרך השתתפות בצופים, התנדבות או השתתפות בתחרות. בכל פעם שיש הזדמנות לעשות משהו שקשור בישראל, אני הולכת על זה. במקומות האלה אני מקבלת את ההרגשה של הארץ. יש לי משפחה בפתח תקווה, בחולון, בנס ציונה ובצפון, וכשאני יכולה – אני נוסעת לבקר. אני
לא באמת יכולה להגדיר את עצמי כאמריקאית".

אמילי רוסק (26), סטודנטית לביולוגיה ובת יחידה לאם יחידנית, עברה לכאן עם אמה מאשקלון בגיל 16 המעבר לאמריקה לימד את שתינו המון, וגם חיזק אותי בתחילת הדרך, כי לא היו לי חברים הרבה זמן", היא אומרת. החלום שלה הוא לפתוח מרפאה הוליסטית, לעזור לאנשים להישאר בריאים פיזית, מנטלית ורוחנית, בלי תרופות וכימיקלים, לרקוח תרופות טבעיות. ככה אמא שלי גידלה אותי. היא מודל החיקוי שלי. ואיך אפשר שלא, היא כל הזמן מול הפנים שלי", היא צוחקת, אני מתעוררת בבוקר – והיא מייד מולי, מכינה לי טוסט עם אבוקדו, שיהיה לי בדרך לקולג' בפומונה (שעה נסיעה ממזרח ללוס אנג'לס).

״היא זו שסיפרה לי על התחרות. בהתחלה היו לי ספקות אם אני רוצה להשתתף. אבל אחרי שפגשתי את חני ושני, אמרתי לעצמי, בעצם, למה לא? זה משהו חדש, ותמיד חשבתי לנסות ולהיכנס לתחום הדוגמנות. עכשיו, שזה באווירה ישראלית, זה מרגיש יותר קרוב לבית. יש לי געגועים לישראל, לא ביקרתי שם מזמן".

שאנל אלטיט (18) נולדה באל.איי למשפחה שמקורה בבאר שבע. "אמא שלי השתתפה בתחרויות בארץ בצעירותה, והיא זו שדחפה אותי", היא מגלה. "היא סוג של stage mom, מדרבנת כל ילד לעשות מה שהוא רוצה ומחדדת לנו את הדרך. במקצועה היא מעצבת אופנה, ובזכותה גדלתי בתעשייה הזאת ואני מכירה כל מה שקשור לעיצוב ולאופנה. באתי לתחרות כדי לגלות את החוזקות ואת החולשות שיש בי. לגלות איפה אני מרגישה בטוחה בעצמי, ומה אני צריכה לתקן. לדעת איך לעבוד עם אנשים ולהיות אישה חזקה, להתבלט בזכות מי שאני אפילו כשיש סביבי נשים יפהפיות ומרשימות".

אוחנה ממחישה היטב את עניין הזהות החצויה. "אני תמיד צריכה להתאים את עצמי: עם חברים אמריקאים אני הישראלית. עם ישראלים – אני המרוקאית. כל הבנות
פה גדלו 'מעורבות'".

אמא של שאנל, מאיה אלטיט (44), היא דמות מוכרת בקהילה הישראלית ומארגנת אירועי חתונות וחינות. בצעירותה התמודדה בתחרות "מיס באר שבע" ודגמנה בתצוגות ובהשקות עם מירי בוהדנה, רוית אסף ומירית גרינברג. בגיל 21 עברה ללוס אנג'לס, התחתנה עם ישראלי והביאה לעולם חמישה ילדים. מאז כבר הספיקה להתגרש. "בדיוק שלחתי למארגנות של התחרות כתבת שער, שעשו עלי בתקופה ההיא במקומון ישראלי. אמרתי אז בתמימותי שאני חולמת להצליח כמו פנינה רוזנבלום, אבל התחתנתי ומייד נכנסתי להיריון, ולא הגשמתי את החלום. אני רוצה שהבת שלי תממש את מה שפספסתי, בשבילי זאת תהיה סגירת מעגל".

• • •

בחזרות, שבוע לפני התחרות, אני מחפש את היצר התחרותי, ולא מוצא. לפחות כלפי חוץ הבנות מפרגנות זו לזו, והתחושה היא יותר של מופע בידור. הסטייליסט הצמוד, שָ לֵ ו לָ בן (33), שעבד עם גלית גוטמן ונטע אלחמיסטר, עבר לפה לא מזמן עם בן זוגו, הרקדן עידו תדמור. "אתן באות לתת שואו", הוא מסביר להן, "גם אם זה לא ייראה מושלם, תתפרעו על הבמה. תנו הכל".

צמד האחיות מאי (22) וים (17) אור באו ללוס אנג'לס בגיל צעיר מחדרה. מאי היתה אז בת 4 וים בת שלושה חודשים בלבד, כך שהחיים בישראל לא ממש זכורים לה. הן כבר חתומות בסוכנות פרסומות אמריקאית. לא היה קל לגדול פה", אומרת מאי באנגלית, "הייתי צריכה ללמוד שפה אחרת ומנהגים חדשים. עברתי הרבה bullying (בריונות; ד"כ) בגלל המבטא הישראלי. היום גם סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, ומקווה להמשיך ללימודי רפואה והתמחות בפסיכיאטריה, ואני גם רקדנית היפ הופ מקצועית. מנסה להכניס את הרגל בכל מקום אפשרי".

אמור עוז (27), המבוגרת שבחבורה, גרה בסטודיו סיטי. היא נולדה בלוס אנג'לס, עברה לישראל לבדה ולמדה באולפנה של בני עקיבא, "עד שבגיל 16 אמרתי 'חלאס' וחזרתי הביתה לאל.איי. עשיתי תואר ראשון בעיצוב אופנה, נסעתי לאוסטרליה, והשלמתי תואר שני בעסקים בינלאומיים. גרתי גם בבלגיה, בפריז וביוון, ופתחתי כאן עסק לעיצוב פנים. תמיד חלמתי להראות את עצמי, אבל אמרו לי שזה לא ריאלי, ושעדיף שאלך ללמוד. הנה, עכשיו הסתדר, ואמרתי לעצמי שמה ששלי יגיע עד אלי".

יש לה במשפחה דוגמה חיה להצלחה: בן דודה הוא הזמר והשחקן טרוי סיוון, בן למשפחה יהודית מדרום אפריקה, שכבר הוציא שני אלבומים והיה מועמד לגלובוס הזהב על השיר המקורי מתוך הסרט "ילד מחוק", שבו כיכב לצד ניקול קידמן וראסל קרואו. "בצעירותנו, עודדו במשפחה את טרוי, ואת שאר הילדים כיוונו למקצוע יותר מציאותי. אבל אתה צריך להאמין בעצמך. אם אין לך עמוד שדרה, בטח כשאתה גדל באזור הוליווד, אתה תידרס בשדרת הלבבות השבורים".

לגדול בלוס אנג'לס זה אומר בהכרח לפזול להוליווד?

אביב: "במאה אחוזים. זה משהו שכל הזמן שומעים עליו סיפורים, וגם רואים ממקור ראשון. הרעב נבנה בשלב מוקדם. אבל צריך לחכות שיגיע הזמן הנכון עבורך, כי אז
הרבה יותר קל ובריא לזרוח".

״רק לעלות על הבמה כבר מעלה את הביטחון העצמי", מוסיפה אורין בנטוב (16), צעירת המשתתפות, שמתגוררת כמו רובן בוואלי. "את מתמודדת עם הפחדים שלך, וזה משהו שאפשר לקחת להמשך החיים. אני מאוד אוהבת את הרעיון שאין בתחרות את שלב בגדי הים, זה מבטל את ההתעסקות במבנה הגוף. כל אחת צריכה להרגיש נוח עם עצמה. זה מסר לילדות, שכל אחת יכולה לעשות מה שהיא רוצה, והמראה החיצוני לא חשוב".

הוריה של בנטוב הכירו בלוס אנג'לס, אחרי ששירתו בצה"ל. גם הבת מתכננת לשרת בצבא בתום הלימודים בתיכון. בינתיים היא משחקת כדורעף ורשג"דית של שכבת כיתות ח' בשבט חן של הצופים בלוס אנג'לס, ודוברת עברית שוטפת. "להיות רשג"דית מצריך אחריות ויכולת הנהגה", היא אומרת. "כל הפעולות שלנו מתקיימות בעברית. הרבה בוגרים של הצופים כאן ממשיכים לצה"ל. אני שוקלת ללכת לגרעין ואז לצה"ל, או להספיק ללמוד לפני כן בקולג'. אני נחושה וממוקדת מטרה, ויש לי גם את החוצפה הישראלית אז אני מאמינה שאסתדר בצבא".

ההתלבטות בין צבא לקולג' היא צומת אקטואלי מאוד בחייהן של רוב הבנות. לרובן,
העולם הגדול והמאורגן שנקרא אמריקה קורץ יותר מטירונות בבה"ד 12. "ההורים
שלי חושבים שפספסתי הרבה כי לא הלכתי לצבא", אומרת מאי. "אבל אני מרגישה שאם הייתי מתגייסת, הייתי אבודה שם. עדיף היה לי להמשיך לקולג', כדי לעלות על המסלול לקריירה. אני נהנית מחוויית הקולג'".

גם שראל מימון (22) מעריכה שלא היתה מצליחה להשתלב במערכת הצבאית. "אחי סיים לאחרונה שירות בצה"ל כלוחם, ויש לי אח צעיר בפנימייה בארץ, שמסתדר נהדר ואולי יתגייס", היא אומרת בקול שקט ומבויש, אחותי רצתה לשרת, התחילה ועזבה, כי לא הסתדרה במערכת. אני כל הזמן ידעתי שזה לא בשבילי, שלא אעמוד בזה".

אביב גאה בכך שבחרה לשרת בצה"ל. "לא הייתי חייבת, אבל התגייסתי ושירתתי בתור מ"כית בבה"ד 20, בחיל חימוש. רצו להוציא אותי לקצונה, אבל אני העדפתי להיות עם החברים בלוס אנג'לס, להירגע קצת. לקבל פרספקטיבה שונה על החיים.

כולנו מדברות על המחשבה לעלות לישראל ולגדל שם משפחה, אבל כולנו גדלנו באמריקה ונטמענו בתרבות המקומית. פה החיים מסודרים. ואני כאן כדי להגשים
חלום הרבה יותר גדול – להצליח בעולם המוזיקה".

״השירות הצבאי בהחלט עושה את ההבדל בינינו לבין האמריקאים", אומרת ליאנה בחרט (24), שהגיעה ללוס אנג'לס לפני שלוש שנים וחצי כשעבדה בביטחון של אל על", והחליטה להישאר וללמוד שיווק וקוסמטיקה רפואית. כשהיא מדברת על ישראל ועל צה"ל, ניצוץ של געגוע ניצת בעיניה. "שירתתי כמדריכת נוער בחיל חינוך. עבדתי עם מלש"בים (מגויסים לשירות ביטחון) מאוכלוסיות קשות. חודשיים אחרי שהשתחררתי עברתי לפה, לבד, ומייד נכנסתי למים העמוקים. זה היה קשה".

זה לא רק הצבא שעושה את ההבדל בין הישראלים למקומיים. "כשגרתי בישראל, כולם בשכונה הכירו את כולם", אומרת שאנל אוהב ציון (18), שבילתה את שמונה שנות חייה הראשונות בתל אביב, עד שהוריה עברו לארה"ב. "פה אני בכלל לא יודעת את השמות של השכנים. אנשים סגורים ודואגים לעצמם. כשאת מוקפת ישראלים, ואת במצב רוח לא מזהיר, תמיד ידאגו שיהיה לך כיף. זה מה שאני אוהבת".

״זו ההרגשה הכי נוחה כשאת עם מישהו שמבין למה את לא יכולה לצאת בשישי בערב, או למה במשך שבוע אחד בשנה את לא יכולה לאכול לחם", מוסיפה שאנל קרפמן (19), סטודנטית להתפתחות ילדים, שעובדת כעוזרת מורה במרכז תרבות ישראלי (מת"י). "צריך את המכנה המשותף הזה. בגלל שאנחנו גרות באמריקה, אנחנו נאחזות חזק יותר בתרבות הישראלית, בחיבור ליהדות ולמסורת, לשמירת כשרות ולביקור בבית הכנסת. שם אנחנו מתחברות למי שאנחנו באמת".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

השבוע בלוס אנג'לס

ישראל בפארק, בגשם ובשמש

תהפוכות מזג האוויר והאיומים הבטחוניים לא מנעו מקרוב לרבבת משתתפים להגיע לראנצ'ו פארק, לחגיגת יום העצמאות הגדולה ביותר מחוץ ישראל • המראות והקולות

חגיגת יום העצמאות השנתית של ארגון ה-IAC בלוס אנג׳לס התקיימה ביום ראשון האחרון לאחר שעמדה באתגרים לא פשוטים; מזג האוויר חורפי והממטרים הפזורים בוואלי ובעיר היקשו על ההכנות ועוררו דאגה בקרב המארגנים. אבל בסביבות 12 בצהריים התבהרו השמיים וניתנה האות לישראלי העיר: ׳יאללה, אפשר להתחיל בחגיגות!'.

קרוב לרבבת המשתתפים, מהקהילה היהודית והישראלית וגם מאות נוצרים אוהבי ישראל, הגיעו במהלך אחר הצהרים והערב לראנצ׳ו פארק, שלבש חג בצבעי כחול לבן. האבטחה תוגברה בצורה חסרת תקדים ונדמה היה שהמקום הבטוח ביותר להיות בו בלוס אנג׳לס הוא הפסטיבל – עם כל צוותי LAPD ששהו במקום וברחובות הסובבים את הפארק.

המפיקה עדי דרורי מ-Event Pros LA והנהלת הפסטיבל הכינו לקהל אטרקציות רבות. על הבמה המרכזית נערכו הופעות לילדים, ביניהם ההופעה הצבעונית והמוזיקלית של נעמה סופר-על והדוד חיים. מאוחר יותר בלטה הופעתה של להקת המחול רוי-טל, שהציגה במגוון תלבושות מרהיבות את העיר העתיקה בירושלים על שלל העדות והדתות המתגוררים בה.

בשטח הפארק הוצבו מיצגים רבים לילדים ולכל המשפחה. מרכיבה על גמלים, מיני לונה פארק ואפילו החוף של תל אביב שעשה את כל הדרך ללוס אנג׳לס. הורים וילדים השתעשעו ובנו ארמונות בחול והצטלמו עם פסל ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן גוריון עומד על ראשו.

דוכני האוכל והשתייה דאגו שאיש לא ישאר רעב. את הפארק קישטו שלל דוכנים של אירגונים וחברות בעיר המלאכים ביניהם ״גדולים מהחיים״, "שבוע ישראלי", ארגון ידידי צה״ל״, מגן דוד אדום, ה- JNF, ארגון ׳הצלה׳, העמותה לרווחת חיילים בודדים, השבת אצל יניב ועוד רבים וטובים. את המתחם הגדול ביותר בנה ג׳מינה, שמארגן אירועים ליהודי ספרד והמזרח התיכון: אוהל ענק בו נערכו תחרות תלבושות של יהדות מרוקו, טורניר שש בש ועבודות יצירה וצביעה. בין הדוכנים מצאנו גם את ״מאמאנט״ שעומדים בפני פתיחת טורניר ארצי גדול. הצוות בראשות גלית פלד גם ערך משחקים ספונטניים במגרש הכדורסל שבפארק ושיתף בהם את שוטרי לוס אנג'לס. גם מתחם ריקודי העם הישראלים, שנמשכו לכל אורך הפסטיבל, משך קהל רב.

אחת ההברקות של הפסטיבלים בשנים האחרונות הוא מתחם הבר הסגור של IAC LEAD, בו נפגשים גילאי ה-20 וה-30 בשילוב משקאות אלכוהוליים וצלילי מוזיקה עכשווית.

האטרקציה המרכזית-חינוכית הגדולה הייתה פרוייקט ׳פורצי הדרך׳ של IAC בשיתוף מוזיאון בית התפוצות בישראל. מתחם גדול ובולט הציג את הדמויות החשובות בתרבות היהודית במגוון התחומים; מאלברט איינשטיין, חנה סנש ועד ג׳רי סיינפלד. עוד במתחם – סימולטר טיסה לילדים שזכו לקבל את חוויית הטסת מטוסים ישראלים. עוד בתחום התעופה: מטס אווירי מרהיב של מטוסי סילון אמריקאים במפגן צבעוני מעל שמי הפארק לכבוד חגיגות יום העצמאות, שהרים את ראשי הקהל למעלה בהתלהבות. מחיאות כפים רמות נרשמו.

את הטקס המרכזי, שהחל ב-4 אחה"צ, הינחה השחקן מייק בורשטיין. נושאי דגלי ארה"ב וישראל בטקס היו שמיניסטים אנג'לוסים שעוברים הקיץ לארץ ומתגייסים לצה"ל. בטקס נכחו בכירים מהפוליטיקה המקומית: ראש העיר אריק גרסטי, הקונגרסמן טוני קארדנס, הקונסול הכללי איתן וייס, אילן קר, נציג מחלקת המדינה למאבק באנטישמיות, חברי מועצת העיר פול קורץ, ג'סי גבריאל וריצ'ארד בלום, פרקליט עיריית לוס אנג'לס מייק פיורר, ראש מועצת העיר ווסט הוליווד, וגם מלכת היופי
לשעבר של עיראק, שרה עידן.

ראש העיר גרסטי בירך את הקהל והפציר בו למחוא לעצמו כפיים: אתם חיים בעיר המלאכים, שהיא גם המקום שבו מתגורר המספר הרב ביותר של ישראלים מחוץ למדינת ישראל". גרסטי חזר רק יומיים לפני כן מסיור אינטנסיבי בישראל בחברת ראשי ערים מרחבי היבשת – פרויקט שאירגנה דבי סיידוף, רעייתו של נתי, יו"ר הפסטיבל והספונסר הראשי שלו.

הוא ניפגש עם ראשי העיר של חיפה, ת"א וירושלים, ביקר בגליל והתרשם מהיכוליות של המדינה בתחומים כמו התפלת מים, טכנולוגיה, איכות הסביבה וחדשנות. למרות ההבדלים הפוליטיים-הפנימיים בינינו אנחנו מאוחדים בדבר אחד: הקשר בין לוס אנג'לס וישראל והמחויבות שלנו אחד כלפי השני", הדגיש ראש העיר.

לקראת השעה 6 בערב, לאחר הופעת חימום של ישראל לוי ולהקתו, עלה על הבמה כוכב ההופעה המרכזית זמר הפופ הים תיכוני ליאור נרקיס. נרקיס שעוד מאחורי הקלעים התרגש מאוד, עלה לבוש לבן כשהוא עטוף בדגל ישראל גדול ונתן שאו ענק ומקפיץ. בשעה זו, רחבת ההופעות הייתה מלאה באלפי ישראלים שבאו לחגוג, לשיר ולרקוד. ״שלום לוס אנג׳לס, אתם לא מבינים כמה אני מתרגש להיות כאן איתכם״, אמר נרקיס ונתן הופעה אנרגטית שכללה את מיטב להיטיו, ביניהם גם הסינגל האחרון ׳עולם יפה וחדש׳. התלהבות מיוחדת נרשמה כאשר נרקיס שר את ׳שגעת/טרפת׳ – הלהיטים הגדול שלו בשנים האחרונות.

יו"ר הפסטיבל, נתי סיידוף, השכים בבוקר יום ראשון כדי להצטרף לקבוצת רוכבי האופניים המייצגים את ישראל ברחבי העולם. "רכבנו למאליבו וחזרה בגשם שוטף ואח"כ השתתפנו בצעדה למען ישראל שקדמה לפסטיבל", מספר סיידוף בן ה-65. "החבר'ה מ'ישראל סייקלינג אקדמי' עושים לנו שם טוב ומתחרים באומץ רב במקצים הכי פופולריים בעולם. בנאום שלי בפסטיבל הזכרתי רוכב מניו זילנד שנשאל אם הוא לא פוחד לרכב עם דגל ישראל. התשובה שלו הייתה: אם נגזר עלי למות זו הדרך הכי טובה שבה הייתי בוחר לעשות זאת". סיידוף, הדינאמו האנושי מאחורי הפקת הפסטיבל זו השנה השמינית ברציפות, מציין כי עלות הארוע עומדת על כמיליון דולר. סיידוף, שרכש השנה את חברת 'שיכון ובינוי' והפך לאחד מאנשי העסקים המוערכים בישראל, יתמנה הקיץ ליו"ר הארצי של ה-IAC ובמקביל לניהול יותר מ-50 החברות שבבעלותו הוא אינו מתכווון לנוח על שמריו. לצערו, הפדרציה היהודית בעיר אינה משתפת פעולה בהפקת הפסטיבל וארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית נדרש למלא את הוואקום. "יש לנו בעיה בהבאת הקהילות הפרסיות והיהודיות בעיר. הישראלים מהווים כמחצית ממשתתפי הפסטיבל. הנוצרים נענו לקריאתנו ומנהיג אחד, פסטור גרין, אירגן עבורנו תוך שבוע 450 משתתפים.

"הפרויקט של פסטיבל יום העצמאות שהתחלנו כאן, בלוס אנג'לס, היווה מודל לכל הקהילות ביבשת. השנה התקיימו פסטיבלים דומים, בסדרי גודל שונים, ב-22 ערים בארה"ב. זה הישג אדיר. לקראת השנה והשנים הבאות אנחנו בוחנים רעיונות שונים, גרנדיוזיים אפילו, שיעלו את רמת המודעות לישראל לתושבי לוס אנג'לס כולה".

המשך לקרוא

השבוע בלוס אנג'לס

מרגישים בבית

Published

on

רותם עלימה, מנהלת הקהילה של אפליקציית homeis, נחושה להפוך את הישראלים של לוס אנג'לס לשבט אחד גדול, מהוואלי עד לדאון טאון • והמייסד רן הר נבו מתכוון להגיע לרבע מיליארד מהגרים בכל העולם • שווה בדיקה

תשע בערב, מימונה בוודלנד הילס, וחבורה של ישראלים מכל הגילאים והעדות נכנסים למסיבה. מירה טל, מאפרת הוליוודית שגרה באל-איי כבר שנים; גיא ויינר, מעצב פנים מצליח מתל אביב שנחת כאן רק לפני חמישה חודשים; ורותם עלימה, מנהלת קהילת הישראלים בלוס אנג'לס של הומיז, חוגגים יחד מימונה באמצע הוואלי כאילו הם מכירים כבר שנים. "את כל האנשים שכאן הכרתי דרך הומיז", אומרת עלימה. "שנה וחצי שניסיתי בכל הכוח לייצר באל-איי חבורה של אנשים וכלום לא תפס. אני מרגישה שעכשיו סוף סוף מצאתי את האנשים שלי".

אז אם עדיין לא שמעתם על homeis, כנראה שחייתם בחודשים האחרונים מתחת לאבן, או פשוט רחוק רחוק מהקהילה הישראלית בלוס אנג'לס. האפליקציה הישראלית מתכוונת להיות אפיק תקשורת חיוני לכל מה שמעל 260 מיליון מהגרים ברחבי העולם צריכים – החל ממידע חיוני שיעזור להם להסתדר, דרך אנשי מקצוע שמדברים את השפה שלהם, ועד חברים, הזדמנויות עסקיות, ואפילו אהבה.

בינתיים, נראה שדי הולך להם. מעבר לקהילת הישראלים בלוס אנג'לס, החברה מתחזקת שבע קהילות נוספות בארצות הברית ובישראל, עם 'יוזרים' ישראלים, צרפתים, והודים – והיא מתכננת להתרחב, בחזק ובגדול. אבל הקהילות הישראליות של הומיז, בינתיים בניו יורק, סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס, פילדלפיה ופורטלנד, הן עדיין הבסיס והלב של החברה. לא קשה להבין למה.

הומיז נולדה מהחוויה האישית שלי כמהגר", מספר מנכ"ל החברה, רן הר נבו, שעבר בעצמו לניו יורק לפני עשר שנים לאחר שחברת האונליין-וידאו שייסד יחד עם השותף חנן לשובר, 5min, נמכרה לענקית המדיה AOL תמורת כ-65 מיליון דולר. "הגעתי לכאן בלי רישיון, בלי יותר מדי חברים, ועם מבטא ישראלי כבד. עם כל הקשיים שברילוקיישן מצאתי את עצמי נמשך באופן טבעי לישראלים אחרים, אבל לא היה באמת מקום אחד מסודר עם כל התשובות – גם איך עושים ביטוח רפואי וגם עם מי יושבים לבירה אחרי העבודה".

למעשה, כל עובדי הומיז בארצות הברית הם מהגרים, מצרפת, מהודו, ומישראל. "בעצם כולנו עברנו את התהליך הזה על בשרנו", מוסיף הר נבו. "אנחנו מנסים להפוך את האינטרנט למה שאנחנו היינו צריכים כשהגענו לכאן".

קהילת הומיז בלוס אנג'לס נפתחה רק לפני חודשיים, אבל אין ספק שהחברה הצליחה לחדור לקהילה. עשרות אלפי אנשים הצטרפו לאפליקציה בשבועות האחרונים והמספרים רק ממשיכים לעלות. בפסח החברה הרימה את פרויקט "יהיה בסדר", שבמסגרתו אירחו עשרות משתמשים סביב שולחן הסדר משתמשים אחרים שלא היה להם איפה לעשות את החג. וחשוב לא פחות, אירועים קהילתיים קטנים אבל משמעותיים, כמו בראנץ' שישי לנשות הומיז, ופיקניק עצמאות משפחתי בסנטה מוניקה, התחילו לצוץ בכל פינה בעיר – בדרך כלל בהובלתה של עלימה.

כמהגר"ומיז נולדה מהחוויה האישית שלי

מנהלת הקהילה המקומית נחושה להפוך את הישראלים של לוס אנג'לס לשבט אחד גדול, מהוואלי עד לדאונטאון. בפגישה הראשונה שלי עם רן הוא שאל אותי מה האתגר המרכזי שלי כמהגרת. אמרתי לו שהקושי הכי גדול הוא לא להיות חלק מחבורה גדולה של אנשים. בארץ יש לי משפחה ענקית והמון חברים, אבל כאן זה פשוט לא קורה", היא מספרת. "הוא מיד אמר לי, עזבי, הומיז פותרת לך את הבעיה הזאת. חייכתי בנימוס, אבל האמת היא שלא לגמרי האמנתי בזה. ואז הגיעו כל האנשים שהצטרפו אלינו ופשוט מחממים לי את הלב בכל יום מחדש".

"לפני ליל הסדר לא נרדמתי בלילה מרוב לחץ והתרגשות בגלל כל האנשים שפשוט זרמו עם לעשות סדר יחד עם אנשים שהם אפילו לא מכירים", ממשיכה עלימה. "מאז זה רק מתעצם.

הפכנו לגרעין חזק של תמיכה ומשפחת יות . מצאתי את החבורה שלי".

אז לאן מועדות פניה של homeis? בלוס אנג'לס לבדה חיים יותר האנשים שלי"רותם עלימה. "סוף סוף מצאתי את מעשרה מיליון מהגרים, ובעולם כבר מדובר על מאות מיליונים, תופעה שמשנה את המרקם החברתי והפוליטי ברחבי העולם.

בינתיים, החברה ממשיכה את הדרך לפתיחת עשרות קהילות מהגרים נוספות מבלי מודל עסקי מוצהר או ניסיון להכניס רווחים, אלא בעיקר כדי למצוא את התשובה לשאלה שכולנו שואלים את עצמנו כמהגרים מה זה בית?

המשך לקרוא

השבוע בלוס אנג'לס

משואה לתקומה בשבט חן

Published

on

בין ערב "זכרון בסלון" בבית משפ' כהן ומפגש מרתק עם ניצול שואה – לטקס לזכר חללי מערכות ישראל ופרידה מהשמיניסטים שמתגייסים לצה"ל

השבועיים האחרונים רצופים בימי זיכרון המחייבים אותנו לא לשכוח.

ביום ראשון, אפריל 28, השתתפנו בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הטקס היה טקס קהילתי בשיתוף עם מת"י, איתנים ובית ספר עמ"י. הטקס היה בסימן בין זיכרון לחשכה ובמהלכו הוקרן הסרט אחרונים מטרבלינקה". הטקס היה טקס מרגש מאוד ואף עורר המון שאלות ותהיות בקרב ילדי השבט. תודה להודיה קנפו ובן בסון על ייצוג השבט בטקס על הבמה!

ביום שלישי, אפריל 30, ערכנו ערב "זיכרון בסלון" בביתם של משפחת כהן. היה לנו הכבוד לשמוע ולארח את שמואל גרשון, בן 85, עם נפש צעירה כמו של בחור
בן 18.

שמואל שרד את מחנה הריכוז בדכאו שבגרמניה, שם עבד 3.5 שנים; לבד. כל המשפחה שלו נספתה ״תחת חסותם״ של המרצחים הנאצים.

שמואל עלה לארץ מיד אחרי המלחמה, התגייס למחתרת היהודית ולאחר מכן גם לצבא, ותמיד שמר על שמחת החיים, החיוך והאהבה לשירה! איזה מזל שעדיין יש לנו את הזכות לשמוע את המקור הראשון לסיפורי הזוועות ואני מודה על כך שיש לי את הזכות והיכולת להשמיע את זה גם לבני הנוער שלנו בארצות הברית.

הנוער שלנו מדהים, שואל שאלות חכמות ומתעניין! הלוואי שב-2020, עדיין יהיה מי שיספר להם את הסיפור שלו. לסיום הדלקנו נרות זיכרון לזכרם של שישה מליון יהודים שנרצחו בשואה, ושמואל שר עם דמעות בעיינים את היזכור. תודה לשיר נקש וה-IAC על הובלת הפרוייקט והעזרה הגדולה, וכמובן למשפחת כהן על האירוח בסלון ביתכם והעזרה באירגון וההכנות!

ובמעבר ליום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.

ביום ראשון, מאי 5 ציינו בטקס שבטי ומכובד את יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. הטקס נערך בצל החדשות על כך שמדינת ישראל מותקפת בטילים מדרום ועד מרכז הארץ. במהלך הטקס, כל גדוד שלח נציג להדליק נר זיכרון לזכרם של 23,741 חללי צבא הגנה לישראל ו- 3,146נפגעי פעולות איבה.

חלקנו כבוד לסמ"ר מתן גוטליב ז"ל שנהרג במלחמת צוק איתן; לאורי אנסבכר- צעירה כבת 19 בת שירות לאומי, שנרצחה ביער ביישוב עין יעל ביידי מחבל פלסטיני; וסיפרנו את סיפורם של משפחת פרץ, אוריאל ואלירז ז"ל, אחים שנהרגו בפעילויות מבצעיות שונות במהלך השירות הצבאי שלהם כקצינים, ואף על מרים אמם – שהפכה את השכול לעשייה חינוכית ועוצמה. אחד המשפטים אחד המשפטים המזוהים עם אוריאל היו: "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל, ומי שחי בארץ הזאת צריך לדעת לקבל באהבה את קוציה".

היום, לאחר 71 שנות קיום ועצמאות כל שניתן לקוות זה שהקוצים יהפכו לגינה פורחת וצבעונית, ושלא נדע יותר עוד כאב וצער על בנינו ובנותינו, כי עוד לא אבדה תקוותינו.

בסיום הטקס, חניכי השכבה הבוגרת של השבט המתגייסים בשנה הקרובה לצבא דרך המסגרות השונות, עלו להדליק נר אחרון, נר של תקווה; סול עטיה, עידן פרטוש, שגב כהן ויוני עדן- התגייסו בשלום וחיזרו בשלום; אמן!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות