Connect with us

השבוע בלוס אנג'לס

יפות בלה-לה-לנד

הן חולמות על הוליווד, נלחמות למען דימוי גוף בריא, מתלבטות בין צה"ל לקולג' ומרגישות חצויות בין החיים הנוחים באמריקה לחום ולאהבה של ארץ הקודש • ראיונות עומק עם המתמודדות בתחרות "מיס ישראLA ", שנערכה השבוע בדאון טאון לוס אנג'לס

״ישראלים זה אופי, זה כוח", אומרת אביב גדי. "הם לא מנסים להיות חלק מכור ההיתוך האמריקאי, אלא נאבקים לשמור על הזהות שלהם כאן". גדי (22) היא אחת מ־15 שהתמודדה בתחרות "מיס ישראLA", שהתקיימה השבוע במועדון ה"מאיין" בדאון טאון לוס אנג'לס כמו מרבית המשתתפות, היא גדלה בארה"ב, אבל בעלת זיקה מובהקת לארץ הקודש. בגיל 15 חזרה לארץ לשש שנים, למדה בפנימייה בהוד השרון ובחרה להמשיך לשירות צבאי. התחרות, מבחינתה, היא שילוב של האפשרות לקחת חלק בעוד פעילות של הקהילה, עם צעד בדרך לתהילה. "אני מתעסקת במוזיקה, כותבת ושרה. מגיל צעיר החלום שלי היה לבדר, לעמוד על במה לפני קהל גדול, ואני מפזרת את הפירות שלי בכל מקום, כי אני רוצה לגדול בכל מקום".

הזהות של הצעירים שנולדו בארה"ב להורים שהיגרו מישראל מעולם לא היתה חצויה יותר. הקהילה הישראלית בעיר המלאכים מוערכת בכ־300 אלף איש – הגדולה ביותר מחוץ לגבולות ישראל, ובשנים האחרונות, החיבור לארץ ניכר יותר מאי פעם. לא רק בקרב ההורים, אלא גם, ובעיקר, אצל הילדים שגדלו פה עם מחשבות על שָם.

אם פעם התייחסו לישראלים בלוס אנג'לס כאל יורדים" – כאלה שישראל נצורה בליבם, אבל בעיקר נשקפת במראה האחורית של המכונית הענקית שבה הם דוהרים בכבישים המהירים של דרום קליפורניה היום הם בקיאים בכל מה שקורה בארץ, החל בכותרות שקופצות בנייד וכלה בצפייה בסטרימינג בפרק ההדחה של "האח הגדול". אלה לא אותם ישראלים שתקועים עדיין בשנה שבה עזבו את הארץ, עם "זהו זה" ולהקת הנח"ל. הם כבר יודעים את כל המילים של הלהיט החדש של עומר אדם, מבלי שהיו אי פעם בקיסריה.

למשבצת הזאת בדיוק נכנסת תחרות "מיס ישראLA", אפילו אם הפורמט קצת התיישן. אף אחת מהן לא צפתה בתחרויות בחירת מלכת היופי בישראל, אבל הן בהחלט מכירות את הזוכה הנוצצת גל גדות, שאותה הן מכנות המלכה", וחלקן מדברות על בר רפאלי כעל מודל החיקוי שלהן. הן גם לא צפו בתחרות "מיס אמריקה" המקומית ומתחברות לכל היותר לגרסת הריאליטי שלה, "הטופ מודל הבאה". הן כאן בגלל השאיפה לפרסום.

• • •

מאחורי התחרות עומדות שתיים – שני לאובר (40 בעלת חברת הפקות, וחני כהן (38), אם לשלושה, מפיקת אירועים ומייסדת "המרכז" – גוף להוראת עברית וציונות לילדים יהודים אמריקנאם וילדי ישראלים. שתיהן מעדיפות להגדיר את התחרות כ"אירוע ביוטי", או "ערב שמאחד את הקהילה הישראלית, בתיבול אבק כוכבים".

״התחלנו לעבוד על האירוע במאי שעבר", אומרת חני, ״הבנות האלו לא יודעות באמת מה זו תחרות יופי, אבל הן התחברו לרעיון, כי הבינו שהמטרה היא העצמה נשית. שאפשר להיות יפה וגם לעשות דברים טובים". שני: "לפעמים אני חושבת שזה יותר חלום של האימהות מאשר של הבנות שלהן. ראיינו יותר מ־400 בנות שפנו אלינו. התייעצנו עם סוכני דוגמניות מהארץ, עשינו סינונים מטורפים".

רשימת המתמודדות נסגרה כבר בקיץ, ובאוגוסט הן כבר היו במחנה אימונים: יומיים של סדנה שבמהלכה עברו הדרכות בנושאי הליכת מסלול, צילומים, טיפוח, תזונה, ואיך להציג את עצמן. חני: "הבנות עברו איתנו תהליך של תשעה חודשים, מלווה בקואוצ'ינג. כל אחת מהן התנדבה בארגון לפי בחירתה, וגם בזמן הפנוי שלהן זה מה שרובן עושות. לא תראה פה אף אחת שעומדת לגמרי בקריטריונים של דוגמנית. מבחינת המראֶ ה לקחנו הכל מהכל, כי התמקדנו במה שהן משדרות החוצה. מההתחלה גם היה ברור שתחרות בגדי ים לא עומדת על הפרק. אנחנו עושים תצוגת אופנה, לא מוכרים בשר על הבמה".

שני נמצאת בארה"ב כבר 13 שנה. בארץ עבדה כמפיקה וככתבת בערוץ הראשון. היא נשואה ואם לשניים, ומנווטת את התרבות הישראלית בלוס אנג'לס באופן שהקונסוליה המקומית המנומנמת יכולה רק לחלום עליו. חברת ההפקות שלה שותפה לסיבובי הופעות בארה"ב של עשרות אמני סטנד־אפ וזמרים ישראלים. לתחרות, שהתקיימה במועדון "The Mayan" בדאון־טאון אל.איי, היא גייסה בין השאר את המנחים רון שחר ומגי אזרזר, פלוס מופע של כיתרייה מ"הכוכב הבא לאירוויזיון". שני: כמפיקה זה אתגר, לעשות משהו בסדר גודל שלא נראה פה קודם. אני עובדת בכל רחבי ארה"ב עם קהילות ישראלים, ובאל.איי הקהילה מגובשת לגמרי, בניגוד לניו יורק, למשל, שם הישראלים יותר מפוזרים, או בפאלו אלטו, שם בכלל לא צופים בתוכניות ישראליות. תוכניות ריאליטי מהארץ תפסו באל.איי חזק מאוד, ולכן התחרות מתאימה לאוכלוסייה".

• • •

את המתמודדות פגשתי לראשונה בווילה המרהיבה של אריה ורקפת אהרון בוודלנד הילס, כשהן כבר עמוק בתוך החזרות. אהרון היא אחת ממובילות הדעה הבולטות בקהילה הישראלית, מייסדת השלוחה המקומית של עמותת "גדולים מהחיים", קואוצ'רית מצליחה ואחת הספונסריות הגדולות של התחרות. השיחה מתחילה בעברית, ששגורה בפי כל הבנות. מאוחר יותר, לבקשת כמה מהן, אנחנו עוברים לאנגלית.

תמרה אוחנה (22) נולדה בחיפה. כשהיתה בת 6, הוריה התגרשו והיא עברה עם אמה לסיאטל. האב עבר ללוס אנג'לס. אחרי שהיתה על הקו בין סיאטל לאל.איי, בחרה להתגורר עם אביה בבוורלי הילס. "גדלתי ולמדתי פה, נהייתי קצת אמריקנית", היא אומרת בעברית, "כל הזמן חשבתי שישראל זה הבית, וששם ארגיש שלמה. אחרי כמעט 14 שנים נסעתי לארץ לתקופה, אבל לא הרגשתי כמו שחשבתי. עטפו אותי בחום ובאהבה, אבל הבנתי שהחיים שלי פה". לתחרות הגיעה כדי להתפרסם ולהגשים את חלומה להיות דוגמנית. "זו נשמעה לי דרך טובה לחשוף בפני הקהילה הישראלית את השם ואת הפנים שלי. יצרתי חברויות חדשות עם מתמודדות אחרות, ואנחנו קבוצה מגוונת. להיחשף לאנשים ולדעות שונות זה משהו שפותח לך את הראש ועוזר בכל מיני סיטואציות. כשיצאו הפרסומים על התחרות, הרבה קרובי משפחה מהארץ שלחו לי הצעות חברות בפייסבוק, כל מיני 'אוחנה' שלא הכרתי", היא צוחקת.

שירה בן־עמי (17) עברה לכאן מירושלים בגיל 3, וגרה בניו יורק. היא באה לחוף המערבי במיוחד עבור התחרות, אבל יש לה תוכניות אחרות לגמרי מאשר למתמודדות האחרות. "אני רוצה ללמוד מדעי המדינה ולהמשיך ללימודי משפטים, להיות עורכת דין, ואולי פוליטיקאית. המודל שלי הוא שופטת בית המשפט העליון בארה"ב, רות ביידר גינסבורג, שהגיעה מברוקלין, שם אני גרה. היא למדה בבית ספר ציבורי בשכונה שלנו, ותראה מה
יצא ממנה! זה יעד שאני חולמת להגשים".

את מישל לוי (20), שהחיוך לא מש משפתיה, אני מכיר כאחת המתנדבות הצעירות ב"גדולים מהחיים", שמלווה מדי שנה ילדים חולי סרטן בטיול החלומות שלהם בעיר. לוי, גם היא ילידת ירושלים, עברה לגור בוואלי עם משפחתה בגיל 5. "אני אוהבת את ישראל ורוצה להיות חלק ממנה", היא מכריזה באנגלית, "אם זה דרך השתתפות בצופים, התנדבות או השתתפות בתחרות. בכל פעם שיש הזדמנות לעשות משהו שקשור בישראל, אני הולכת על זה. במקומות האלה אני מקבלת את ההרגשה של הארץ. יש לי משפחה בפתח תקווה, בחולון, בנס ציונה ובצפון, וכשאני יכולה – אני נוסעת לבקר. אני
לא באמת יכולה להגדיר את עצמי כאמריקאית".

אמילי רוסק (26), סטודנטית לביולוגיה ובת יחידה לאם יחידנית, עברה לכאן עם אמה מאשקלון בגיל 16 המעבר לאמריקה לימד את שתינו המון, וגם חיזק אותי בתחילת הדרך, כי לא היו לי חברים הרבה זמן", היא אומרת. החלום שלה הוא לפתוח מרפאה הוליסטית, לעזור לאנשים להישאר בריאים פיזית, מנטלית ורוחנית, בלי תרופות וכימיקלים, לרקוח תרופות טבעיות. ככה אמא שלי גידלה אותי. היא מודל החיקוי שלי. ואיך אפשר שלא, היא כל הזמן מול הפנים שלי", היא צוחקת, אני מתעוררת בבוקר – והיא מייד מולי, מכינה לי טוסט עם אבוקדו, שיהיה לי בדרך לקולג' בפומונה (שעה נסיעה ממזרח ללוס אנג'לס).

״היא זו שסיפרה לי על התחרות. בהתחלה היו לי ספקות אם אני רוצה להשתתף. אבל אחרי שפגשתי את חני ושני, אמרתי לעצמי, בעצם, למה לא? זה משהו חדש, ותמיד חשבתי לנסות ולהיכנס לתחום הדוגמנות. עכשיו, שזה באווירה ישראלית, זה מרגיש יותר קרוב לבית. יש לי געגועים לישראל, לא ביקרתי שם מזמן".

שאנל אלטיט (18) נולדה באל.איי למשפחה שמקורה בבאר שבע. "אמא שלי השתתפה בתחרויות בארץ בצעירותה, והיא זו שדחפה אותי", היא מגלה. "היא סוג של stage mom, מדרבנת כל ילד לעשות מה שהוא רוצה ומחדדת לנו את הדרך. במקצועה היא מעצבת אופנה, ובזכותה גדלתי בתעשייה הזאת ואני מכירה כל מה שקשור לעיצוב ולאופנה. באתי לתחרות כדי לגלות את החוזקות ואת החולשות שיש בי. לגלות איפה אני מרגישה בטוחה בעצמי, ומה אני צריכה לתקן. לדעת איך לעבוד עם אנשים ולהיות אישה חזקה, להתבלט בזכות מי שאני אפילו כשיש סביבי נשים יפהפיות ומרשימות".

אוחנה ממחישה היטב את עניין הזהות החצויה. "אני תמיד צריכה להתאים את עצמי: עם חברים אמריקאים אני הישראלית. עם ישראלים – אני המרוקאית. כל הבנות
פה גדלו 'מעורבות'".

אמא של שאנל, מאיה אלטיט (44), היא דמות מוכרת בקהילה הישראלית ומארגנת אירועי חתונות וחינות. בצעירותה התמודדה בתחרות "מיס באר שבע" ודגמנה בתצוגות ובהשקות עם מירי בוהדנה, רוית אסף ומירית גרינברג. בגיל 21 עברה ללוס אנג'לס, התחתנה עם ישראלי והביאה לעולם חמישה ילדים. מאז כבר הספיקה להתגרש. "בדיוק שלחתי למארגנות של התחרות כתבת שער, שעשו עלי בתקופה ההיא במקומון ישראלי. אמרתי אז בתמימותי שאני חולמת להצליח כמו פנינה רוזנבלום, אבל התחתנתי ומייד נכנסתי להיריון, ולא הגשמתי את החלום. אני רוצה שהבת שלי תממש את מה שפספסתי, בשבילי זאת תהיה סגירת מעגל".

• • •

בחזרות, שבוע לפני התחרות, אני מחפש את היצר התחרותי, ולא מוצא. לפחות כלפי חוץ הבנות מפרגנות זו לזו, והתחושה היא יותר של מופע בידור. הסטייליסט הצמוד, שָ לֵ ו לָ בן (33), שעבד עם גלית גוטמן ונטע אלחמיסטר, עבר לפה לא מזמן עם בן זוגו, הרקדן עידו תדמור. "אתן באות לתת שואו", הוא מסביר להן, "גם אם זה לא ייראה מושלם, תתפרעו על הבמה. תנו הכל".

צמד האחיות מאי (22) וים (17) אור באו ללוס אנג'לס בגיל צעיר מחדרה. מאי היתה אז בת 4 וים בת שלושה חודשים בלבד, כך שהחיים בישראל לא ממש זכורים לה. הן כבר חתומות בסוכנות פרסומות אמריקאית. לא היה קל לגדול פה", אומרת מאי באנגלית, "הייתי צריכה ללמוד שפה אחרת ומנהגים חדשים. עברתי הרבה bullying (בריונות; ד"כ) בגלל המבטא הישראלי. היום גם סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, ומקווה להמשיך ללימודי רפואה והתמחות בפסיכיאטריה, ואני גם רקדנית היפ הופ מקצועית. מנסה להכניס את הרגל בכל מקום אפשרי".

אמור עוז (27), המבוגרת שבחבורה, גרה בסטודיו סיטי. היא נולדה בלוס אנג'לס, עברה לישראל לבדה ולמדה באולפנה של בני עקיבא, "עד שבגיל 16 אמרתי 'חלאס' וחזרתי הביתה לאל.איי. עשיתי תואר ראשון בעיצוב אופנה, נסעתי לאוסטרליה, והשלמתי תואר שני בעסקים בינלאומיים. גרתי גם בבלגיה, בפריז וביוון, ופתחתי כאן עסק לעיצוב פנים. תמיד חלמתי להראות את עצמי, אבל אמרו לי שזה לא ריאלי, ושעדיף שאלך ללמוד. הנה, עכשיו הסתדר, ואמרתי לעצמי שמה ששלי יגיע עד אלי".

יש לה במשפחה דוגמה חיה להצלחה: בן דודה הוא הזמר והשחקן טרוי סיוון, בן למשפחה יהודית מדרום אפריקה, שכבר הוציא שני אלבומים והיה מועמד לגלובוס הזהב על השיר המקורי מתוך הסרט "ילד מחוק", שבו כיכב לצד ניקול קידמן וראסל קרואו. "בצעירותנו, עודדו במשפחה את טרוי, ואת שאר הילדים כיוונו למקצוע יותר מציאותי. אבל אתה צריך להאמין בעצמך. אם אין לך עמוד שדרה, בטח כשאתה גדל באזור הוליווד, אתה תידרס בשדרת הלבבות השבורים".

לגדול בלוס אנג'לס זה אומר בהכרח לפזול להוליווד?

אביב: "במאה אחוזים. זה משהו שכל הזמן שומעים עליו סיפורים, וגם רואים ממקור ראשון. הרעב נבנה בשלב מוקדם. אבל צריך לחכות שיגיע הזמן הנכון עבורך, כי אז
הרבה יותר קל ובריא לזרוח".

״רק לעלות על הבמה כבר מעלה את הביטחון העצמי", מוסיפה אורין בנטוב (16), צעירת המשתתפות, שמתגוררת כמו רובן בוואלי. "את מתמודדת עם הפחדים שלך, וזה משהו שאפשר לקחת להמשך החיים. אני מאוד אוהבת את הרעיון שאין בתחרות את שלב בגדי הים, זה מבטל את ההתעסקות במבנה הגוף. כל אחת צריכה להרגיש נוח עם עצמה. זה מסר לילדות, שכל אחת יכולה לעשות מה שהיא רוצה, והמראה החיצוני לא חשוב".

הוריה של בנטוב הכירו בלוס אנג'לס, אחרי ששירתו בצה"ל. גם הבת מתכננת לשרת בצבא בתום הלימודים בתיכון. בינתיים היא משחקת כדורעף ורשג"דית של שכבת כיתות ח' בשבט חן של הצופים בלוס אנג'לס, ודוברת עברית שוטפת. "להיות רשג"דית מצריך אחריות ויכולת הנהגה", היא אומרת. "כל הפעולות שלנו מתקיימות בעברית. הרבה בוגרים של הצופים כאן ממשיכים לצה"ל. אני שוקלת ללכת לגרעין ואז לצה"ל, או להספיק ללמוד לפני כן בקולג'. אני נחושה וממוקדת מטרה, ויש לי גם את החוצפה הישראלית אז אני מאמינה שאסתדר בצבא".

ההתלבטות בין צבא לקולג' היא צומת אקטואלי מאוד בחייהן של רוב הבנות. לרובן,
העולם הגדול והמאורגן שנקרא אמריקה קורץ יותר מטירונות בבה"ד 12. "ההורים
שלי חושבים שפספסתי הרבה כי לא הלכתי לצבא", אומרת מאי. "אבל אני מרגישה שאם הייתי מתגייסת, הייתי אבודה שם. עדיף היה לי להמשיך לקולג', כדי לעלות על המסלול לקריירה. אני נהנית מחוויית הקולג'".

גם שראל מימון (22) מעריכה שלא היתה מצליחה להשתלב במערכת הצבאית. "אחי סיים לאחרונה שירות בצה"ל כלוחם, ויש לי אח צעיר בפנימייה בארץ, שמסתדר נהדר ואולי יתגייס", היא אומרת בקול שקט ומבויש, אחותי רצתה לשרת, התחילה ועזבה, כי לא הסתדרה במערכת. אני כל הזמן ידעתי שזה לא בשבילי, שלא אעמוד בזה".

אביב גאה בכך שבחרה לשרת בצה"ל. "לא הייתי חייבת, אבל התגייסתי ושירתתי בתור מ"כית בבה"ד 20, בחיל חימוש. רצו להוציא אותי לקצונה, אבל אני העדפתי להיות עם החברים בלוס אנג'לס, להירגע קצת. לקבל פרספקטיבה שונה על החיים.

כולנו מדברות על המחשבה לעלות לישראל ולגדל שם משפחה, אבל כולנו גדלנו באמריקה ונטמענו בתרבות המקומית. פה החיים מסודרים. ואני כאן כדי להגשים
חלום הרבה יותר גדול – להצליח בעולם המוזיקה".

״השירות הצבאי בהחלט עושה את ההבדל בינינו לבין האמריקאים", אומרת ליאנה בחרט (24), שהגיעה ללוס אנג'לס לפני שלוש שנים וחצי כשעבדה בביטחון של אל על", והחליטה להישאר וללמוד שיווק וקוסמטיקה רפואית. כשהיא מדברת על ישראל ועל צה"ל, ניצוץ של געגוע ניצת בעיניה. "שירתתי כמדריכת נוער בחיל חינוך. עבדתי עם מלש"בים (מגויסים לשירות ביטחון) מאוכלוסיות קשות. חודשיים אחרי שהשתחררתי עברתי לפה, לבד, ומייד נכנסתי למים העמוקים. זה היה קשה".

זה לא רק הצבא שעושה את ההבדל בין הישראלים למקומיים. "כשגרתי בישראל, כולם בשכונה הכירו את כולם", אומרת שאנל אוהב ציון (18), שבילתה את שמונה שנות חייה הראשונות בתל אביב, עד שהוריה עברו לארה"ב. "פה אני בכלל לא יודעת את השמות של השכנים. אנשים סגורים ודואגים לעצמם. כשאת מוקפת ישראלים, ואת במצב רוח לא מזהיר, תמיד ידאגו שיהיה לך כיף. זה מה שאני אוהבת".

״זו ההרגשה הכי נוחה כשאת עם מישהו שמבין למה את לא יכולה לצאת בשישי בערב, או למה במשך שבוע אחד בשנה את לא יכולה לאכול לחם", מוסיפה שאנל קרפמן (19), סטודנטית להתפתחות ילדים, שעובדת כעוזרת מורה במרכז תרבות ישראלי (מת"י). "צריך את המכנה המשותף הזה. בגלל שאנחנו גרות באמריקה, אנחנו נאחזות חזק יותר בתרבות הישראלית, בחיבור ליהדות ולמסורת, לשמירת כשרות ולביקור בבית הכנסת. שם אנחנו מתחברות למי שאנחנו באמת".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

השבוע בלוס אנג'לס

המטרה: 15 דולר לשעה

Published

on

בית הנבחרים אישר את העלאת שכר המינימום הפדרלי ל- 15 דולר • הרפובליקנים: הדמוקרטים נחושים למחוק את הישגי הכלכלה האמריקאית" • מה יהיה?

בית הנבחרים בארה"ב אישר ביום חמישי האחרון את הצעת חוק להעלאת שכר המינימום הפדרלי מ-7.25 ל-15 דולר עד שנת 2025. למרות שההצעה אינה צפויה להתקדם לאישור סופי בסנאט, פעילי המאבק להעלאת שכר המינימום וחברי המפלגה הדמוקרטית רואים באישור החוק הישג משמעותי שיכול לעודד ערים ומדינות ברחבי ארה"ב העלות את שכרם של העובדים המוחלשים ביותר, וכן זריקת עידוד לקמפיין הבחירות של המפלגה הדמוקרטית.

לאחר אישור בבית הנבחרים, העברת החוק דורשת גם אישור של הסנאט. אך בעוד בבית הנבחרים יש רוב למפלגה הדמוקרטית, בסנאט הרוב הוא רפובליקני, מה שיגרום לעיכוב או דחיה של הצעת החוק. נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ הביע התנגדות להצעה: לאחר ההצבעה בחמישי הוא הדהד ציוץ של מנהיג הרפובליקאים קווין מקארת'י לפיו 'הדמוקרטים נחושים למחוק את הישגי הכלכלה האמריקאית'.

ההצבעה בקונגרס מהווה אחד מהשיאים של קמפיין בן מספר שנים של תנועת הפעילים "Fight For 15" שפועלת להעלאת שכר המינימום ברחבי היבשת. עצם ההצבעה על החוק בבית הנבחרים היא התקדמות עצומה ביחס למה שפעם כונה חלום הזוי וכעת מתקרב להתגשמות – שכר מינימום פדרלי גבוה פי 2 מהשכר הנוכחי העומד על 7.25 דולר לשעה.

בארה"ב יש שכר מינימום פדרלי, אך מדינות או ערים יכולות לקבוע שכר מינימום גבוה יותר. הפעם האחרונה בה הועלה שכר המינימום הפדרלי היתה במאי 2007 אז קבע הקונגרס כי הוא יעמוד על 7.25 דולר לשעה. אי העלאת שכר המינימום הפדרלי במשך עשור ועלייה טבעית במחירים הפכה את יוקר המחיה לדבר בלתי נסבל עבור חלק משמעותי מציבור העובדים. זוהי מציאות שהורידה את רמת החיים של המשפחות העובדות בארה"ב והעמיקה את העוני ואי-השוויון. על הקונגרס מופעל לחץ רב להעביר את חוק העלאת שכר ולתת לעובדים בשכר הנמוך ביותר במדינה אפשרות להתקיים מעבודתם. שבוע לפני ההצבעה התפרסם מחקר שתמך בהעלאת שכר המינימום ויכול להיות גם לכך הייתה השפעה על החלטת הנבחרים.

את המומנטום שצברה תנועת "נאבקים למען ה 15 היא רוצה למנף כדי ללחוץ על מקדונלדס לעלות את שכר המינימום שלה בכל סניפי הרשת. התנועה, שצמחה מעובדי המזון המהיר בשנת 2012, דרשה צדק ושכר מחייה התואמים ליוקר המחיה בארה"ב. כעת, הניצחון בבית הנבחרים הוא איתות נוסף למקדונלד'ס, אשר נלחמת בהתארגנות עובדיה בתקיפות, כי אם היא לא תעלה מרצון את השכר, יכול להיות שהיא תיאלץ לעשות זאת על פי חוק.

מקדונלד'ס היא המעסיק הפרטי השני בגודלו בארה"ב אחרי חברת וולמרט, במקום הראשון) וההשפעה של החלטה מצידה על כלל ארה"ב היא אדירה. חברת אמזון, שכבר החליטה לעלות את שכר העובדים בעצמה ל 15$ שינתה את גישת המאבק בעובדים לתובנה כי בעולם רווי בעבודות בשכר נמוך, אם היא רוצה לגייס עובדים היא צריכה להיטיב איתם. במקדונלד'ס קיימת התנגדות עקבית להעלאות שכר, מאמצי חקיקה והתארגנות עובדים. לפי פורבס, לפני 3 חודשים החליטו במקדונלדס להגמיש את עמדתם ולחדול מהפעלת לוביסטים נגד על מנת להתנגד למאבקי העלאת שכר בענף המסעדות, או העלאת שכר המינימום. לצד הלחץ החקיקתי פועלת התנועה ללחוץ באופן ספציפי על רשת המזון המהיר החזקה בארה"ב לשנות את דרכיה.

חזית נוספת של המאבק של תנועת "נאבקים למען ה-15" היתה לחץ על מושלים ונבחרי ציבור מקומיים להעלות את שכר המינימום במדינותיהם, שנחלה הצלחות ב-29 מתוך 51 מדינות, ביניהן קליפורניה, אורגון, מסצ'וסס וסיאטל. כאמור, הפערים הכלכליים המשמעותיים בין מדינות ואיזורי שונים בארצות הברית, ביחד עם אופי המשטר, מאפשרים למדינות וגם לערים לקבוע שכר מינימום גבוה יותר משכר המינימום הפדרלי. 7 מדינות בארה"ב העלו את שכר המינימום המדינתי ביחד עם העיר וושינגטון הבירה. המועמד לנשיאות, ברני סנדרס הצטרף למוחים ולקריאתם להעלאת שכר המינימום. הקריאות של העובדים להצטרפות למאבק כוללות בקשה ללחוץ על המועמדים לנשיאות עם פרסומי
מספרי הטלפונים שלהם כדי לקדם את המהלך.

מעבר לתנופה הרעיונית, תנועת 'נאבקים למען ה 15' יצרה כוח פוליטי מספיק רחב על מנת לרתום שפוליטיקאים למטרותיה. הניוזלטר של התנועה כולל ציטוטים של פוליטיקאים בכירים המשתתפים בהפגנות למען העלאות שכר. בין השאר מצוטטים בו ראש עיריית סן אנטוניו לשעבר ג'וליאן קסטרו, מועמד דמוקרטי לנשיאות, שאמר כי "אנחנו פה היום להגיד למקדונלדס שזה לא מקובל לשלם לעובדים שלה שכר שלא ניתן לחיות ממנו". פוליטיקאית נוספת שהביעה תמיכה במאבק היא קאמלה האריס, סנאטורית קליפורניה ומועמדת רצינית לנשיאות, שאמרה: "עבדתי במקדונלדס. המציאות היא שהאנשים שעובדים שם מסתמכים על ההכנסה שלהם לקיים משק בית ומשפחה. אלו מפרנסים שראויים להכנסה שניתן לחיות ממנה".

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

אנטישמיות בוואלי: ונדליזם על בניין היברו דיסקוברי סנטר בוודלנד הילס

Published

on

המשטרה באזור וודלנד הילס, מערב סן פרננדו ואלי, מחפשת השבוע אחרי אלמונים שהשליכו פחים של צבע לבן על חזית בית הכנסת 'היברו דיסקברי'. על פי צילומי אבטחה מדובר בפעילות מתוכננת מראש שכן כל החזית של בית הכנסת, מהקרקע ועד הגג, ספגה כתמי צבע לבנים.

רב בית הכנסת, נתנאל לואי, גינה את מעשה האלימות ואמר שהוא מרגיש ש"ביתו חולל בפשע שנאה", כלשונו. הוא גם סיפר שזו אינה הפעם הראשונה שאלמונים פוגעים בבית הכנסת. "לפני זמן מה מישהו נכנס לכאן והחל לצעוק 'אני הולך להרוג את היהודים'. הדבר יצר בהלה גדולה בקרב למעלה ממאה צעירים שהיו בפעילות במסגרת בית הכנסת. גם ונדליזם חווינו כאן לא אחת", הוסיף הרב.

המשך לקרוא

השבוע בלוס אנג'לס

כשהאדמה רועדת

Published

on

החדשות הטובות: סיסמולוגים אומרים כי יש קשר קלוש בין מערכת השברים שגרמה לרעידות האדמה בשבוע שעבר לבין שבר סן אנדראס • הגדולה מכולן – עדיין מחכים

כשתושבי דרום קליפורניה קמו בשבת שעברה בבוקר, הם חשו אסירי תודה על כך שהפעם נמנע מהם אסון גדול, ורבים חשו שייתכן שהרעש בלילה היה רק טעימה ממשהו חזק יותר. בכירים בעיריית לוס אנג'לס קראו לתושבים להחזיק בהישג יד ציוד ומצרכים – סוללות, פנסים, וזוג נעלי ספורט – אם לא עשו זאת קודם לכן. "אל תתנו לפחד לשתק אתכם", צייץ ג'וש רובנסטיין, דובר משטרת לוס אנג'לס, בטוויטר. ערב לפני כן, בסיום האינינג הרביעי, איצטדיון הבייסבול שאבס ראבין של הדודג'רס רעד. המתקנים בדיסנילנד פונו, וכך גם אולמות הקולנוע בלוס אנג'לס. ליד פאלם ספרינגס, בריכות שחייה נסגרו ובאחד מבתי הקזינו הנברשות התנדנדו .

בעיירה רידג'קרסט שבמדבר מוהאבי פרצו שריפות, נרשמו הפסקות חשמל ומדפים במכולת קרסו. בפעם השנייה בתוך יומיים, התרחשה ביום שישי שעבר בלילה רעידת אדמה חזקה בדרום קליפורניה, שזעזעה את התושבים באזור נרחב – מלאס וגאס ועד סקרמנטו, ומלוס אנג'לס ועד מקסיקו. היא מרטה את עצביהם של רבים ושיבשה תוכניות לסוף השבוע. לא דווח על הרוגים, ולא נגרם נזק משמעותי לתשתיות, אבל העוצמה של 7.1 בסולם ריכטר הפכה לרעש החזק ביותר באזור זה 20 שנה. סיסמולוגים מזהירים שצפויים רעשים נוספים. לחיות בקליפורניה פירושו במידה רבה להשלים עם כוחות הטבע. שריפות בשטחים פתוחים ומפולות בוץ הן תופעות שקורות בכל שנה ואף החמירו בשנים האחרונות עקב שינויי האקלים. עם זאת, תושבי קליפורניה חיים עם מודעות מתמדת – אם לא פחד ממשי – מפני האפשרות של רעידת אדמה קטלנית – "הגדולה" כפי שכולם מכנים אותה.

מושל קליפורניה גווין ניוסום הכריז על מצב חירום באזור רידג'קרסט וביקש מהנשיא דונלד טראמפ להכריז על מצב חירום, כדי שניתן יהיה להעביר לאזור מימון פדרלי. לוסי ג'ונס, סיסמולוגית, אמרה בתדרוך של הסקר הגיאולוגי, כי צפויים עוד רעשי משנה. "זאת בבירור מערכת מלאת אנרגיה", אמרה ג'ונס.

בשלב זה נראה שהרעשים מתרחשים באזור מוגבל, אבל כשמדובר בקליפורניה, אחת השאלות המרכזיות היא אם הרעשים האלה במדבר מוהאבי עלולים לגרום לרעש קטלני יותר בשבר סן אנדראס – הבקע העצום בכדור הארץ שנמתח לאורך רוב קליפורניה, סמוך לאזורים צפופי אוכלוסייה. סיסמולוגים אומרים כי יש קשר קלוש בין מערכת השברים שגרמה לרעידות האדמה בשבוע האחרון לבין שבר סן אנדראס. השברים שליד רידג'קרסט קרובים לשבר בשם גרלוק, שבהמשך מצטלב עם שבר סן אנדראס.

עקב הרעש, בלאס וגאס הופסק משחק בליגת הקיץ של ה- NBA בין ניו יורק ניקס לניו אורלינס פליקנס. פרנק ג'קסון, רכז של הפליקנס, כדרר לאורך המגרש כשחש ברעידה. "זה היה מטורף", הוא מספר. "הרגשתי כאילו מישהו דוחף את הירך שלי – התכופפתי וחשבתי 'הו, אלוהים, מה קורה?', ואז ראיתי את הכל מתנדנד".

סרטון שהפך ויראלי הראה את שני המגישים ברשת סי־בי־אס (ערוץ 2) בלוס־אנג'לס מבוהלים ובפאניקה במהלך השידור, כשהרעש היכה. המגישים, חואן פרננדס ושרה דונצ'י, תועדו קוטעים את השידור שלהם בבהלה, כשהיא אוחזת בחוזקה בידיו ואז מבקשת לעצור את השידור כדי לרדת ולמצוא מחסה מתחת לשולחן.

כל זה קרה 25 שנה אחרי הרעידה הגדולה האחרונה שפקדה את לוס־ אנג'לס בינואר 1994 . אותה רעידה שמוקדה היה בנותרת'רידג' בצפון מערב הוואלי גרמה לנזקים עצומים שנאמדו בכ־ 20 מיליארד דולר, למותם של 57 איש ולפציעתם של יותר מ־ 9,000 . הרעידה נאמדה אז בדרגה 6.7 אולם נזקיה היו גדולים בהרבה מהרעידה ברידג'קרסט. היא גם היוותה כר פורה לצמיחה עסקית מטאורית של מאות קבלנים ואנשי עסקים ישראליים שנהנו מהתקציבים האדירים שהיפנה אז ממשל קלינטון לאזור, במסגרת "פימה", תוכנית הסיוע הפדרלית. ההתאוששות המהירה והעלייה במחירי הנדל"ן בעיר המלאכים עמדו אז בניגוד מזהיר לשידור של אילנה דיין, מספר ימים לאחר האסון, שבישרה לצופים בישראל על הישראלים המסכנים של לוס אנג'לס שעומדים בתור לחלוקת מזון לאחר שאיבדו את כל רכושם…

הבעיה שרעידת נורת'רידג' הביאה לפשיטת רגל של חברות ביטוח רבות שלא יכלו לעמוד בתשלומים למבוטחים. היא הביאה גם לשינוי בפוליסת הביטוח שאינן מכסות את המבוטחים ב־ 100 אחוזים במקרה של רעידה. נסו להשיג היום ביטוח לרעידות אדמה עם תשלומים חודשיים הוגנים ודידקטבל מתקבל על הדעת; שיהיה במזל ובהצלחה. אבל כפי שסיכם אושיית הפייסבוק כנען ליפשיץ, החיים בדרום קליפורניה מאתגרים, אבל קשה לחשוב על מקום אחר בעולם שעולה עליהם: "בין השרפות שלא ניראו כמותם 20 שנה, לבין רעידות אדמה שלא ניראו כמותם 20 שנה לבין דרבי שמחכה לנו שלא ראינו כמותו 20 שנה (למי שלא מעודכן, כבר לא צריך להתחבא שהולכים לראות את הקליפרס) ניראה שממש לא משעממם לנו בלוס אנגלס. נתראה בסטייפל סנטר!"

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות