Connect with us

קהילה

ימה וקדמה, צפונה ונגבה

Published

on

נא להכיר את שרון פרידמן, ה-National Campaign Director שלJNF בחוף המערבי • ראיון על פיתוח הנגב והגליל, הסיוע לתושבי עוטף עזה, השקעה במאגרי מים ובניית בית חולים חדש והקמת אקדמיה לבישול בקריית שמונה • זה לא הקק"ל שהכרתם

ארגון ה-Jewish National Fund הוא הוותיק והגדול ביותר בהיסטוריה היהודית-ישראלית. הוא נוסד עוד ב-1901 במהלך הקונגרס החמישי של ההסתדרות הציונית על ידי חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. מטרתו אז הייתה רכישת קרקעות בישראל והכשרתן להתישבות יהודית.

הציבור הישראלי הכיר את הארגון בעיקר בזכות פרוייקט נטיעת העצים ברחבי הארץ. נדמה כי אין ילד ישראלי שלא התנסה בחוויה הזו. נתונים של ה-JNF מראים שעד היום ננטעו באמצעות הארגון, שעומד לחגוג בקרוב יום הולדת 120, למעלה מ-240 מיליון עצים ברחבי המדינה.

אך JNF הוא הרבה יותר מזה. עתה, כשהאדמות הללו שלנו ועל קיומה של מדינת ישראל אין עוררין. המטרה החשובה היא ליישב אותה. 60 אחוז ממדינת ישראל הקטנה כלל אינו מיושב. כן, ישראל היא אומנם המעצמה החזקה במזרח התיכון, אימפריה טכנולוגית, היי-טק, מדע ורפואה. אך רוב המוחות הללו מתרכזים במשולש שכולל את חיפה, ירושלים, אזור תל אביב והמרכז. חלקים רבים מהמדינה אינם מיושבים או אינם מפותחים.

ה- JNF מימן בשנים האחרונות סיוע משמעותי בפיתוח הדרום ובאר שבע, שפעם הייתה בסך הכל העיר הזו שאתה עוצר בה בדרך לחופשה באילת. כיום באר שבע היא אחת הערים הצבעונייות והמשגשגות בישראל. ערך הנדל״ן בה עלה ביותר מ-30 אחוזים ( מי שקנה דירות בעיר לפני עשר שנים צוחק עכשיו כל הדרך אל הבנק). מבירת הנגב היא הפכה ל׳בירת ההיי-טק וההזדמנויות של ישראל׳. עם קריית סייבר מפוארת של חברות מובילות כמו אלביט מערכות, IBM ,NESS שהעתיקו את משרדיהן לאזור, בית ספר מצליח לרפואה, מרכז מדע ואוניברסיטה מובילה וגם האמפיתאטרון הגדול בישראל. גם בתחום הספורט העיר עושה חיל, כשקבוצת הכדורגל הפועל באר שבע זכתה באליפות המדינה שלוש שנים ברציפות. עם לא פחות מחמישה קניונים שנפתחו בעיר, ביניהם ׳הגראנד קניון', הגדול במזרח התיכון, לא פלא שהעיר הפכה לאחת התוססות בישראל.

יש לי עוד המון אנשים לפגוש, מקומות ללכת אליהם ומדינה לבנות" שרון פרידמן

JNF שם לו למטרה לפתח את אזורי הפריפריה בדרום הארץ ובצפונה, ולהעביר לשם מאות אלפי ישראלים כדי ׳להפריח את השממה׳. הארגון גם דואג לסייע לישובי עוטף עזה ועוזר למדינה להתגונן ולהתמודד עם האיומים על ביטחונה. מסיבות אלו ועוד רבות נוספות JNF הוא הגב של מדינת ישראל. יהודי ארצות הברית הם בין התורמים הגדולים לארגון ששם לו למטרה לגייס כמיליארד דולר בעשר השנים הקרובות למען ישראל. הם כבר בחצי הדרך, לאחר שגייסו עד כה 585 מיליון דולר. ישבתי לשיחה אישית עם אחת הדמויות המרכזיות בארגון, ה -National Campaign Director בחוף המערבי, שרון פרידמן. לפרידמן וותק של 20 שנים בארגון בו ביצעה תפקידים רבים. היום היא האחראית הבכירה על פיתוח, מרקטינג, החדרת מודעות וגיוס כספים.

קידמה את דילן וספרינגסטין

פרידמן נולדה במונטריאול לאב ישראלי ואמא מצ׳רנוביץ שהיגרו לקנדה. למרות שלא נולדה בארץ, היא מספרת שגדלה עם ישראל בלב כל הזמן. זאת בזכות אביה הצבר שהטמיע בה את הישראליות. היא מדברת עברית שוטפת וגם אילן היוחסין שלה ציוני ביותר פרידמן מגיעה ממשפחת אברהם שפירא (השומר של פתח תקווה) וסבתה היא רבקה שפירא. בילדותה ביקרה בישראל פעם רבות ואף עברה להתגורר בארץ בגיל 20 בעקבות רומן עם בחור ישראלי, בעלה הראשון, ונשארה בישראל 18שנים תמימות.

פרידמן החלה את הקריירה שלה דווקא בעולם המוזיקה, בחברת התקליטים CBS שנקנתה בהמשך על ידי סוני והפכה להיות NMC. היא עבדה במחלקת יחסי הציבור של החברה, בשיווק והפקות. הייתה מנהלת A&R ועבדה תחילה במחלקה הבינלאומית. היא קידמה אמנים בינלאומיים בישראל כמו בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, ׳וואם׳ ודוראן דוראן. בהמשך עברה למחלקה הישראלית: ״זה היה די מפחיד כי העברית שלי לא הייתה טובה. הרגשתי שאם אני לא מכירה ומבינה את המילים של השירים של האמנים, איך אצליח בעבודה?". אך פרידמן הצליחה להשתלב ועבדה עם אמנים כמו אריק איינשטיין, גלי עטרי, כל הבנאים לדרותיהם, דיויד ברוזה, ירמי קפלן, יהודה פוליקר, נורית גלרון, סי היימן, ועוד רבים וטובים. לקראת סוף שנות השלושים של חייה עשתה מהפך בקריירה ובחייה האישיים, עזבה את ישראל ונטשה את עולם המוזיקה.

שרון, מה הביא לשינויים הגדולים הללו בחייך?

״בישראל עבדתי 24/7. לא היה לי יום או לילה. הייתי מרוצה אבל הרגשתי באיזה שהוא שלב שאני צריכה שינוי והפסקה. דני ידין, שהיה הבוס שלי, הציע לי לקחת הפסקה של שלושה חודשים:: ׳סעי לנוח ולחפש את עצמך וכשתחזרי נמצא לך תפקיד שיתאים. אם תחליטי שאת לא רוצה להמשיך אז אני אבין'. נסעתי לחופשה אצל אחותי בסן פרנסיסקו והתאהבתי שם בבחור שאני מכירה עוד ממונטריאול. הוא עבר לבוסטון והחלטתי שאני עוברת ביחד איתו".

איך גילית את ארגון ה-JNF?

״בבוסטון אנשים שמכירים אותי אמרו לי כל הזמן׳ יש לך תשוקה כל כך גדולה לישראל, אולי תעשי משהו למען הארץ?׳ עשיתי מחקרים על ישראל וגיליתי הרבה אירגונים יהודיים נפלאים. הכרתי את ראסל רובינסון, מנכ״ל ה- JNF בארצות הברית. הוא הציג לי את האירגון, ופגשתי מקום שהוא לא פוליטי, לא דתי (למרות שאני יהודיה הכי גאה בעולם וישראלית, אני לא דתיה). זה היה מסקרן להכיר אירגון שכל מה שהוא עושה זה לבנות את הבית שלנו. ראסל לקח איתי צ׳אנס והציע לי עבודה. בהתחלה חשבתי שאעשה את זה רק כדי להיכנס לקהילה היהודית בבוסטון, ואחרי איזו תקופה אחזור לתעשיית המוזיקה בה עסקתי רוב החיים. אבל התחלתי להתקדם באירגון ולקחת אחריות על אזורים שונים. תוך כדי עבודה גיליתי שאני אוהבת לחלוק את הקסם והחשיבות של JNF, להציג איך אנחנו משנים את חייהם של ישראלים בכל יום. קודמתי לניו אינגלנד ועזרתי לפתח את הסניפים בפיטסבורג, קליבלנד, סינסנטי ועוד. שמתי לב שלמרות שגרתי בישראל כל כך הרבה שנים, למדתי יותר על הארץ דרך העבודה שלי ב JNF. לפני כמעט ארבע שנים קיבלתי טלפון מראסל שאמר לי שאנחנו נמצאים במצב מצויין ברחבי ארצות הברית אבל אנחנו צריכים עזרה בחוף המערבי. כששאלו אותי אם אני מוכנה לעבור ל- LA, אמרתי: ׳אני לא עוברת לאל-איי, אני עוברת לגן עדן׳״…

יש בלוס אנג׳לס הרבה אירגונים שמגייסים כסף למען ישראל. מה מבדיל אתJNF מהאחרים?

״ראשית, אני מצדיעה לכל ארגון שפועל למען ישראל. זו מטרה נפלאה. עם זאת, אין עוד ארגון שעושה מה שאנחנו עושים. אני יודעת שזה נשמע כמו קלישאה אבל אנחנו בונים את המולדת שלנו. מחוץ למשולש של תל אביב, חיפה וירושלים יש ארץ שלמה של גליל ונגב. 60% מהמדינה שלנו היום הם עדיין מדבר. פחות מ 15% מהאוכלסיה גרה בנגב ובגליל. זה מטורף.

״לדוד בן גוריון היה חלום. הוא אמר, ׳לכו דרומה׳. ושם אנחנו בונים דרכים, ערים, קהילות ומשאבי מים. בנינו יותר מ-250 מאגרי מים בארץ שמשמשים לחקלאות ולשתייה. כשאנחנו מבקרים בנגב אנחנו פוגשים אנשים, ואני לא מגזימה, עם עיניים דומעות. הם מודים לנו שיצרנו להם שם חיים שלמים. אנחנו לוקחים קהילות קיימות ומפתחים אותן. דרך העבודה שלנו נשענת על הכלכלה, אם אנחנו יכולים להציע אפשרויות עבודה שמתחברת עם הנחת העבודה והמטרות שלנו".

הכפר של דורון וערן אלמוג

הסיפור של האלוף במילואים דורון אלמוג הוא דוגמא נפלאה לסיוע לאזרחי מדינת ישראל וכתוצאה מכך בניית קהילה שמאות ואלפים יכולו להנות ממנה בעתיד. אלמוג, קצין מוערך מאוד ולשעבר אלוף פיקוד הדרום, אוחז בסיפור אישי לא פשוט. הוא ואישתו דידי גילו שבנם האמצעי ערן סובל מצירוף של אוטיזים עם פיגור שיכלי. הזוג נעזר בסיוע ממשלתי כדי לטפל בערן, אך גילו שברגע שימלאו לו 18 לא יוכלו להמשיך ולקבל את הסיוע. השניים חששו לגורל בנם לאחר לכתם מהעולם. ערן אינו עצמאי, אפילו את המילה אמא ואבא לא יכל לומר מעולם. הם בדקו היכן יוכלו למצוא לו בית ומצאו בעיקר מוסדות קרים עם אווירה של מוסד פסיכיאטרי או של בית כלא, לא מקום שמישהו ירצה לשלוח את ילדיו לשם. לבני הזוג אלמוג היה חזון: לבנות כפר ירוק נוח ונעים, שיהיה בו מקום לבנם ערן ולעוד צעירים שסובלים מאוטיזים, שם יוכלו להתבגר ולחיות בכבוד. הם הכינו תוכנית מסודרת ל'עלי נגב׳ ופנו ל-JNF לשותפות. פרידמן: ״הסיבה שהארגון נרתם לעזרתם הייתה כי 'עלה נגב' ממוקם באופקים, עיר בפריפריה שהארגון שם לו למטרה לקדם ולפתח. JNF מימנו מתקן מפואר ויפהפה שנקרא פרוייקט ׳עלה נגב׳. לקחו עיירה כמו אופקים והפכו אותה למקום במעמד גבוה יותר. יותר אנשים עברו לעיר, הכפר הטיפולי יצר מקומות עבודה וקהילה שלמה נבנתה בעקבות כך". בשנת 2007 ערן נפטר מסיבוכים של מחלתו. אך ׳עלה נגב׳ חי וקיים ומשמש בית חם למאות נערים עם לקויות ואוטיזים. פרוייקט ׳עלה נגב׳ נגע בהמון אנשים ובהמשך זיכה את דורון אלמוג בפרס ישראל.

המהפכה שעשיתם בדרום נפלאה, אבל אני למשל שירתתי בצפון והתאהבתי בו. הסיבה שלא נשארתי לגור בו היא כי אין מה לעשות שם. יש לי חברים שנולדו וגדלו במטולה והם החליטו לעזוב מפני שאין אפשרות לפתח שם קריירה

״הפכנו מחדש את באר שבע ואת הדרום ועכשיו אנחנו עושים את זה בגליל. אחת הבעיות עם הצפון הן שלמרות שהוא כל כך שונה מהנגב – ירוק, עם מים ושמיים כחולים מקום קסום לחיות, אנשים עוזבים אותו כי הם לא מוצאים פרנסה, אין אפשרויות כלכליות. אני יכולה להבטיח לך שלחברים הישראלים שלך במטולה יהיו בעוד חמש שנים הרבה יותר אפשרויות עבודה. וכן, אם אנחנו מבקשים ממשפחות לגור במקומות כמו חלוצה, ערד, ירוחם, ספיר או בעכו. אנחנו מחיים עכו מחדש. לדוגמא, בנינו מרכז מבקרים בכניסה לשוק המפורסם בעיר שמשרת אלפי ישראלים. שם ניתן ללמוד על עסקים, מסעדנות בגליל המערבי ולבצע מפגשים עסקיים. יהודים וערבים נפגשים תחת המטריה של JNF שעוזר לפתח את העסקים שלהם ולחלוק ידע, רעיונות
ולסייע אחד לשני ו'לנט וורקינג' ביניהם.

״אנחנו צריכים לוודא שיש להם אפשרויות עבודה, חינוך, מרכזיים רפואים גדולים וגם מקומות לתרבות, מוזיקה, אומנות, תיאטרון וריקודים. הפרוייקט שנקרא ׳לך צפונה׳ כולל תוכנית של פיתוח צפון הארץ. בקרוב ייבנה בית חולים גדול בקרית שמונה, שחוץ מלהעניק שירותי רפואה ברמה גבוהה הוא יספק מקורות פרנסה למאות משפחות. אנחנו גם בונים כרגע בקרית שמונה בית ספר לבישול שיהיה המוסד הקולינרי הגדול במזה"ת ושילמד בין השאר בישול, טכנולוגית מזון, עסקי מסעדנות ובישול למוסדות, עם מקומות לינה לסטודנטים שלו, מה שיאפשר הבאת תלמידים מכל חלקי הארץ והעולם. אנחנו מפתחים גם את ׳מעלות תרשיחא׳, עיר יהודית וערבית. נבנה מרכז מים גדול בצפון. בעיקרון, המטרה שלנו היא להעביר בשנים הקרובות כ-500,000 תושבים מכל רחבי הארץ לדרום וכ-300,000 תושבים לצפון״.

ואתם ממשיכים לסייע לישובים בעוטף עזה.

״התמיכה שלנו בתושבי העוטף היא תמידית, וכמובן שגם בכל פעם שיש שם מצב חרום אנחנו עוזרים. בשנה שעברה כשהיה את טרור העפיפונים, JNF מימנו בניה של מקלטים ותוספת ניידות כיבוי אש. בשדרות בנינו מתחם משחקים ענק שהוא ׳אין דורז׳ וממוגן מבחוץ כמו מקלט. הקמנו שם משחקיה לילדים עם קיר טיפוס ואטרקציות רבות. המקום יכול להכיל 500 ילדים. זה פרוייקט מרהיב שעלה 5 מיליון דולר. המקום ממוגן ככה שבמקרה של ׳צבע אדום׳ הילדים לא צריכים לברוח למקלטים והם יכולים להישאר ולהמשיך לשחק".

ציונות ומוזיקה: שרון בימים הטובים בארץ עם גלי עטרי

תיכון עם תלמידים אמריקאים

במהלך השיחה פרידמן סוקרת שורה של פרוייקטים עתידיים שחלק גדול מהם כבר יצאו לדרך. ביניהם החזון להביא ולממן את תעשיית הסרטים, תיאטרון, אומנות ומוזיקה ותרבות בפריפריה. בבורד נמצאים כבר דמויות מוכרות כמו רון רובינסון, אבי לרנר, צ׳אק מוריס ונועה תשבי.

פרוייקטים נוספים: חוגי סיירות ברחבי הארץ, שהם העתיד של המנהיגות הישראלית והזדמנות לצעירים לרכוש ערכים של מנהיגות; 'מכון ערבה' בקיבוץ קטורה, המקום היחיד בעולם בו ישראלים, ירדנים, פלסטינים וסטודנטים מכל העולם לומדים יחד לתואר באיכות הסביבה; פרוייקט ׳מיוחדים במדים׳ המאפשר קליטה של נערים ונערות בעלי צרכים מיוחדים בצה״ל; תיכון אלכסנדר MASS בהוד השרון, עם תלמידים אמריקאים לסמסטר או תוכנית קיץ בישראל, ללימודים מלאים וחוויות מהמקומות החשובים בישראל ולא רק לימודים מתוך ספר; ובנוסף, מרכז לרכיבה טיפולית על סוסים בקיבוץ גרופית. ה-JNF גם יצר כוח משימה מיוחד שמטרותו לאחד אנשים מאזורים שונים בארץ. כל אחד יכול לייצג את אזור המגורים שלו ולהתנדב שם כדי להביא לשינוי חברתי, אקולוגי, חינוכי ועוד.

לסיום, מה הכי חשוב לך באופן אישי שידעו על JNF?

״למרות שזו כבר השנה ה-20 שלי בארגון, אני מרגישה שיש לי עוד המון אנשים לפגוש, מקומות ללכת אליהם ומדינה לבנות. JNF זוכה בשנים האחרונות ב -Charity Navigator לציון 4 כוכבים, שהוא הכי גבוה שקיים. אחת המטרות שלי באופן אישי היא שגם הישראלים יבינו ש-JNF זה לא אירגון עתיק של סבתא שלנו שרק נוטע עצים, אלא אירגון חי ותוסס שפועל למען המדינה שהם הכי אוהבים בעולם".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

לוס אנג'לס

לא נפסיק לשיר

Published

on

מסתבר שלמוזיקה יש כוח ריפוי • דברים שלא ידעתם על בוורלי הילס

מכירים מוזיקה שפשוט מדרבנת אתכם לקום ממקום מושבכם ולהתנועע? מוזיקה שמסרבת לתת לכם לשבת רתוקים למקומכם, מושכת, מדגדגת, מושיטה יד ומתעקשת, עושה זאת בחן נגד כל סירוב אפשרי?

את ״ירושלים של זהב״ והפעם הראשונה שהשיר הושר זוכרים רבים מאתנו שהם מבוגרים מספיק (ומייק בורשטיין ידידנו שהיה שם והשתתף באותו ערב), ואת ״הללויה״ כולנו זוכרים בשל הזכיה בארוויזיון ב-1979. ומי ישכח את יהורם גאון כשהוא שר ״מעל פסגת הר הצופים, אשתחווה לך פים״ ירושלים – מקדש, מלך, עיר מלוכה!

אם לא בירושלים מדובר, הרי ודאי ״כולם היו יודעים אז טוב מאד, למי למי, תמיד למי, יש יותר כבוד!״. מי זוכר את ״אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה״ ״בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות״ – או שיר אחר ממלחמת יום הכיפורים (כמו גם את הגלויות ששלחו האבות מהחזית), שמקפיץ אותנו: ״שילחי לי תחתונים וגופיות״ ״מותק לא לשלוח לי עוגה?״ אם לא זמזמתם מזמן את זה האחרון, מומלץ מאוד להזכר, ומובטח שהשיר לא יעזוב אתכם במנוחה נפלאה במינה.

אותי מלווה תמיד שירו של עוזי חיטמן על חלום שחלם בלילה במיטה, ובחלום ראה מלאך שאמר לו כך ״באתי משמים, עברתי נדודים, לשאת ברכת שלום לכל הילדים, לשאת ברכת שלום לילדי כל העולם". חיטמן כבר מזמן אינו עמנו, אך השאיפה לשלום לא עזבה אותנו, ואותו חלום אכן נשאר כחידה – שכן אנחנו מוקפים באויבים מבית ומחוץ שכל מאוויהם הפוכים לחלוטין.

שואלת המשוררת ״מה אברך לו, במה יבורך, זה הילד, הנער, העלם, הגבר?״ המלאך נתן לו הכל, אך ״אלוהים, אלוהים, אלוהים – לו רק ברכת לו חיים!״ שיר אחר שאינו נותן לי מנוח מגלם בתוכו את התקווה לביאת המשיח. ומדוע כמה אני לביאת המשיח (שכן אינני חב״דניק או דתי)? השיר והמנגינה מסבירים זאת היטב – ועצם חיות האדם גלומה בהם, תרכיז ותמצית החיים של כל אחד ואחת מאתנו: יושב לו נגר אחד מוזר ולא עושה דבר. כך גם סנדלר אחד מוזר, שגם הוא לא עושה דבר. ואתם – באותה שכונה שם בירושלים הבירה – גם בנאי, איש לגמרי לא צעיר, שבנה הרבה בתים בכל פינות העיר. כמו עמיתיו, יושב גם הוא וחולם: מחכים הם כולם לאליהו הנביא.

אותם בעלי המלאכה שהיו דמויות מוכרות בנוף השכונתי ולאו דוקא הירושלמי) כמהים לאליהו שיבוא, ואני ״נושא עיני לעננים", תופס לי עגור במסעותיו לדרום החם, ״ולרגלו אצמיד מכתב דומם, פרישת שלום לכל אחי אי שם". השיר ״העגורים״ מלווה אותי כמו גם ההבטחה ש״אנחנו אם נצא מהכפור והרשע הסוביטי), כבר לא נחזור!״

נושא אני עיני אל על, ורואה אני את ״ההר הירוק כל ימות השנה". בקיבוץ יגור שלמרגלות הכרמל ביליתי חופשות עת הייתי ילד, ושנים אחר כך הייתי מגיע לבקר, צועד בין שדות התירס לעבר מפעל הפלסטיקה (טרם הוקמה שם המשתלה) בדרכי לשער הקיבוץ. ההר הירוק כל ימות השנה – אני עוד חולם ושואל, לנשום רוחותיך כבראשונה. אכן, למרגלות ההר קבורה דודתי, ודודי חרט על מצבתה למראשותיך ההר".

במוזיקה גלום כח עצום. נעימה מסוימת פורטת על הנשמה (כמו מיתרי הכינור ב״רשימת שינדלר״). מארש זה או אחר מזכיר את רוסיה הקומוניסטית. הגבעטרון מחיה את ישראל של פעם, ישראל היפה, וכשנעמי שמר ישבה לה ליד הפסנתר או שרה אחד משיריה (לדוגמא ״הכל פתוח״ על שפת הכנרת), ארץ ישראל המאחדת והמיוחדת מופיעה בכל הדרה.

אני נזכר בהופעה של עידן רייכל בנמל תל אביב. ישבתי עם דיפלומטים זרים, והנה נכנס לו איש צעיר בימים, אדם שעד יומו האחרון חלם והלהיב את כולנו בצעירותו, הלא הוא הנשיא שמעון פרס ז״ל. אמנם הוא לא נשאר להופעה כולה, אך הוא ריגש את כולנו.

למוזיקה כוח רב והיפה בה, כמו גם בשאר יצירות הטבע, שכל אחד ואחת יכולים להנות ממנה בלי לגרוע מהנאתם של האחרים (אלא אם כן מדובר במוזיקה המרעידה את הסיפים, כי המאזינים לה שוכחים שהם לא היחידים בעולם, וגם אם הם רוצים להרוס לעצמם את השמיעה, מן הראוי שיתחשבו קצת בזולת). זכינו לא רק בנעמי שמר, נורית הירש ונחצ׳ה היימן, כי אם בכל כך רבים אחרים, שיצרו והפיקו ומלווים אותנו עד עצם היום הזה, בעבר, בהווה ובעתיד.

למי שהגיע עד הלום, שתפו אותנו בשיר שגורם לכם לתזז, לקפץ, להתמתח ימינה ושמאלה, להתמלא בשמחה המחייבת מתיחת איברים. ״תחתונים וגופיות – מותק לא לשלוח לי עוגה!״

שירה בציבור כתראפיה

מסתבר שלמוזיקה כוח ריפוי, ועל כך רוצה אני לספר: יום לפני חג האהבה בארה״ב (ה-14 בפברואר) לפני שנה ומחציתה, התחילה מיירה לורי, יהודיה מראשי הקהילה בבוורלי הילס, פרויקט חדש – מוזיקה לאנשים עם בעיות קוגנטיביות (קרי אנשים עם אלצהיימר, חולים המחלימים משבץ מוחי מסיבי וכו׳). מדי יום שלישי, בין 1:30 לשלוש אחה״צ, מגיעים עשרות אנשים עם מלוויהם. רובם אינם יכולים להתנהל בכוחות עצמם.

חלקם בשל מחלה, אך אצל רובם בשל גילם המתקדם. בקור ובחום מגיעים הם, למרכז הקהילתי בפרק רוקסברי שבעיר. בחוץ משחקים להם ילדים בגיל הרך כשהוריהם משגיחים עליהם, מדי פעם בורח לו פרחח פנימה, עומד נפעם ולא מבין, פוקח עינים ונשבה בקסם המוזיקה. לילד כולם נראים מבוגרים, וה״זקנים״ שבחדר לא נראים יוצאי דופן במיוחד (כך גם ילד לו אח או אחות עם מוגבלויות לא יודע להתייחס אליהם אחרת, ובדומה ילדים הם ״עיוורי צבעים״ ולא מבחינים בהבדלי צבע עור…)

מיירה נגשת ולוחצת את יד האנשים בשתי ידיה, מחבקת חיבוק עז ואומרת פה מילה טובה, שם חיוך רחב. כל אחד ואחת הם אורחי כבוד, חלק אינטגרלי מהארוע השבועי. בסיבוב הבא היא מחלקת מקלות תופים ויש כאלו שמקבלים תוף מרים טמבורין).

ספרתי שבעים אנשים, אולם מלא מפה לפה. המארח יושב ליד הפסנתר, ולידו במרכז שלושה נגנים מתנדבים. על המסך תופענה מילות השירים, לחנים השגורים בפי כל. אחד אחד הוא מזמין אורחים להוביל את הנוכחים בשירה – כאן מימי קמה (מזכירה קצת את אדית פיאף) ומישהו מעיר ״אוי, מי-מי, היא לא יודעת לשיר". שם קמה פמלה (ומנסה לדברן את חברה שיושב לצידה), המזכירה לכולם את פמלה אנדרסון – בלונדינית, יפה, צנומה, וכשהיא שרה גופה נע עם השיר עצמו, וכבר אי אפשר להפריד את השניים. ביל יושב באמצע, ומסתבר שכשהוא מוביל בשירה, התוקפנות שלו שוככת, ואשתו נרגעת לדקה.

שירה שמשחררת אנרגיה וזכרונות מן העבר, וכך מצטרפים כולם, זה במילים, זה במנגינה והאחרת במקלות התופים. רבים כבר אינם יכולים לתקשר במילים, אך המוזיקה משחררת אותם ממוגבלויותיהם, והשעה וחצי עוברת בלי שממש מרגישים.

כיוון שמחצית המשתתפים אינם יכולים לנוע בקלות, אם בכלל, מגיעות שתי מתנדבות – זו רוקדת מאדם לאדם, והשניה רוקדת ליד המסך, כשתוף מרים בידה.

אני מביט נכוחה ולמעט הגיל, כולם נראים לי בדיוק כמוני, עד שאשה צעירה ומטפל מהמזרח הרחוק עוזרים לאביה לקום ממקומו. הם ״מושכים״, והוא מנסה לעזור, אך זה נראה כאילו שהוא מתנגד. הוא מתאמץ, וכך גם הם, וכל צעד ושעל הם אתגר קשה ביותר. פתאום אני מבין את הקסם שכל זמן שכולם נתונים במוזיקה ובמילים המוקרנות על המסך, נשכחים הכאבים, נעלמים הקשיים, הופכים הם לצעירים כמו שהיו לפני שבעים או שישים או חמישים שנים.

משיר לשיר עוברים כולם, מסוג מוזיקה אחד לאחר, וההרגשה כל כך עילאית, כמו במחזמר מיוחד שבו אנחנו מככבים, כמו אותם המחזות המוזיקליים שמכירים בכל רחבי העולם והומצאו (מילים ומנגינה) ע״י האחים שרמן, כאן בעיר בורלי הילס.

הכוח הטמון במוזיקה, והנה אישה שכבר עשתה רבות, שירתה כנבחרת ציבור, נשיאת רוטרי, נשיאת בית הכנסת המקומי ועוד, שכאילו הביאה מפתח קסמים ופותחת היא מדי יום שלישי מזה שנה וחצי – קופסת קסמים מיוחדת, זריקת אנרגיה ועידוד, מתנה החוזרת ונותנת ולא נגרעת ולו במאומה. ואני מצפה כבר לשבוע הבא, ליום שלישי הבא עלינו לטובה כמו גם לזה שאחריו.

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

אם אמצא פה עבודה או חתן זה לגמרי יכול לקרות"

Published

on

אמילי היא נשיאת סטודנטים למען חב"ד באוניברסיטה שלה • אייזיק רוצה שתדעו שגם הוא יהודי טוב • ראיון קיץ ובדיקת דופק לגבי עליה עם צעירים אמריקאים באמצע הדרך, באברהם הוסטל, תל-אביב

אמילי אזואלוס (22), אייזיק אזואלוס (23)
מאיפה: טמפה, פלורידה.
מתי הגיעו: לפני שבועיים וחצי

אז מאיפה אתם?

אמילי: שנינו מפלורידה, אני יודעת קצת עברית אבל בוא נדבר בכל זאת באנגלית.

בטוח שאתם אחים?

אמילי: כן. מה, לא רואים?

פחות, נשמה. אבל רגע, מאיפה הקצת־עברית שלָ ך? ולמה אתה לא יודע גם את הקצת הזה? אתם אמורים להיות עשויים מאותם הגנים.

אמילי: (צוחקת) אבא שלנו נולד פה ועבר לארה"ב אז יש קצת עברית אצלנו. אבל האמת שאני מתעסקת ביהדות שלי יותר מהיהודי־האמריקאי הממוצע, אז כנראה שזה משם.

אייזיק: היא הרבה יותר יהודייה מכולנו.

מה זה אומר, עיסוק מוגבר?

אמילי: אני שומרת כשרות, ומעורבת אצלנו באוניברסיטה בהרבה פעילויות של חב"ד. האמת שאני בכלל הנשיאה של סטודנטים למען חב"ד אצלנו.

הופה, אז למה לא אמרתם, הייתי פונה אלייך בתור כבוד הנשיאה".

אני נשיאה טובה, שתדע לך. אני מארגנת הרבה מאוד אירועים באוניברסיטה. אני עוזרת להם למצוא יהודים בין הסטודנטים, אבל אין שם יותר מדי וזה מבאס אותי.

למה מבאס?

כי בא לי שיהיו יותר אנשים בפעילויות שלנו. אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם הרב של חב"ד בקמפוס. הוא סיפר לי על הארוחות שהוא עושה ומאוד התרגשתי. ואז הגעתי בשבת לקידוש והיו שם שלושה אנשים…

ואז את הגעת לעסק…

אל תצחק! היום יש כבר כמעט עשרים. פתחתי דוכן בכניסה לקמפוס עם כל מיני דברים שחב"ד הביאו לי אלתי כל אחד שעובר אם הוא יהודי.

לפני שאת שואלת, הנחתי כבר תפילין הבוקר.

יש לך מזל! סתם, אבל בקמפוס אני כל הזמן מחלקת דברים כמו חלה לשבת, נרות להדלקה, חנוכיות – כל דבר שיכול לעורר את העניין היהודי אצל הסטודנטים.

יש כאלו שרואים אותך ועוברים לצד השני של המדרכה
כדי להתחמק?

יש גם כאלו, במיוחד אם הרב נמצא, אבל אל תדאג, אני תופסת אותם גם. הרב בקמפוס הוא בן אדם כל כך טוב ומיוחד, שכל מי שמכיר אותו רק רוצה להישאר לידו. לא מזמן סטודנט לשעבר התקשר אליו ואמר לו שהוא רק רוצה להיפרד ושהוא הולך להתאבד. הרב ישב שעות ודיבר איתו והרגיע אותו. הוא המשפחה שלנו כשאנחנו רחוקים מהמשפחה המקורית שלנו.

אייזיק, מה אתה עושה כל היום במקום להיות יהודי
טוב כמו אחותך?

אייזיק: אני כן יהודי טוב! אבל רוב הזמן שלי הולך על דברים אחרים שאני עושה. אני עמוק בסצנת משחקי הווידאו, משקיע בזה הרבה. אבל ברצינות, אני עמוק בלימודים. בהתחלה הלכתי ללמוד רובוטיקה אבל זה היה לי קשה מדי, אז הלכתי לכיוון של סייבר ואבטחה.

חברים שלך בבית הם רק יהודים?

כן. יש לנו רביעייה כזאת שכל הזמן מסתובבת ביחד וכולנו יהודים. גדלנו לגמרי בבועה, רק בקולג' ובאוניברסיטה פגשתי לא יהודים. תמיד מספרים פה שהקמפוסים זאת זירה לא ממש קלה בקטע הזה, בטח אם אתה תומך ישראל.

אמילי: הקמנו סוכה, ובלילה רעו לנו את החבלים שלה.

אייזיק: לי היה מקרה די קיצוני. רוב האנשים היו נחמדים בלימודים שלי, אבל דווקא מהצוות הרגשתי קצת אנטישמיות. היה לי פרופסור שבסוף כל מצגת שלו היה עמוד שאומר תודה רבה בכל מיני שפות.

ואתה חיפשת את העברית.

כן… אחרי השיעור השלישי העזתי להרים את היד ושאלתי למה אין עברית. המבט שלו אמר הכול, הוא ממש נגעל מהשאלה ובכלל לא ענה עליה.

גם לחברה שלי נפל פעם מבחן על יום כיפור. היא ביקשה מהמרצה שידחו לה את המבחן, והיא טוענת שמאותה נקודה המרצה היה ממש קשוח כלפיה והכשיל אותה בכל דמנות שהייתה לו.

את כולם אני שואל בסוף אם הם יחזרו לארץ.

אמילי: מה תחזרו, אחי בא בשבוע הבא לעשות בר מצווה בכותל, אז אנחנו נשארים פה עד שכל המשפחה תגיע גם. התאמנו את זה לתגלית שעשינו, אז זה יצא ממש מושלם.

אזהרת סוכנות: נראה לי אתכם יותר מתאים לשאול אם עלייה באה בחשבון. אייזיק, תפור עליך תעשייה אווירית.

אייזיק: אם זה תלוי באבא אז ברור שנעלה, הוא בכלל רצה שאלך לצבא, אבל אמא שלי התעקשה שאלך לקולג'. האמת, הייתי בצד שלה. אני מאוד אוהב את ישראל, אבל מרגיש בסופו של דבר יותר בבית בארה"ב.

אמילי: יותר קל בארה"ב, דברים יותר זולים ונוחים. אבל קודם אסיים את הלימודים ואז נראה. אם אמצא פה עבודה או חתן אז זה לגמרי יכול לקרות.


המשך לקרוא

לוס אנג'לס

סיימתי את הצבא עם חיוך וסיפוק גדול"

Published

on

נא להכיר את יעל רום, המרכזת החדש של שבט חן בוואלי • היא כבר הספיקה להתנדב בגרעין של תנועת הצופים בקריית שמונה, ולהתמחות כמדריכת מרגמות מדופלמת בצבא ההגנה • בואו לפגוש אותה ב-8 בספטמבר, במקום בו אפשר להיות הכי ישראלי שיש באמריקה

החופש הגדול מאחורינו, השכבה הבוגרת וועד ההורים מתכוננים ומתרגשים לקראת פתיחת שנת הפעילות של שבט חן, קבוצת הצופים בסן פרננדו וואלי; והשבוע נחתתי בעיר המלאכים לשליחות מרכזית השבט.

שמחה להכיר: שמי יעל רום, בת 22 ואני הולכת לרכז בשנה הקרובה את שבט חן, אחד משבטי הצופים הגדולים בארה"ב. נולדתי בחיפה וכל חיי גדלתי בחדרה, שם נשארו שתי האחיות הקטנות שלי מאיה שירה וההורים, אריק ואביבית, שמאוד מתרגשים ותומכים בהחלטה שלי לצאת לשליחות.

הצטרפתי בכיתה ח' לשבט אילן, שהיה חלק מאד גדול בשבילי מאז ובכל תקופת התיכון. הייתי מדריכה, ראשגד"ית, מדריכת קורס ובכללי מאד פעילה בשבט.

סיימתי תיכון במגמה ריאלית ואחריו, בהמשך לשנים בצופים ומתוך אהבה וחיבור לעשייה בתנועה יצאתי לשנת שירות בגרעין "רעים" של תנועת הצופים בקריית שמונה. גרתי עם עוד 5 שותפים בקומונה וקידמנו את שבט הצופים בעיר – שבט גונן. במהלך השנה התנדבתי במסגרות רבות כמו בית ספר, מועצת נוער, מתנ"ס, עשינו פעילויות לנוער בעיר, מילאנו תפקידים רבים בשבט ובעיקר הפצנו שיש צופים בקריית שמונה. זאת הייתה שנה משמעותית ומהנה, התאהבתי בעיר ובצפון הארץ.

את השירות הצבאי שלי התחלתי כמדריכת שריון, התמקצעתי כמדריכת מרגמות והסמכתי לוחמים רבים בתחום. המשכתי לקורס קצינים שבסיומו חזרתי לחיל השריון כקצינת מרגמות. תקופה שהייתה בשבילי בלתי נשכחת ומלמדת. אחריה המשכתי בעולם המרגמות, עברתי לחיל הרגלים ופיקדתי על קורס מדריכות מרגמות שם הכשרתי את המדריכות הבאות.

השירות הצבאי היה בשבילי תקופה מאתגרת ומפתחת מאד, אהבתי את העשייה, המקצוע והפיקוד, נהניתי מהעבודה עם אנשים 24/7 ונחשפתי לישראל על שלל גווניה בהיבט האנושי, בהיבט הגיאוגרפי ובהווייה. סיימתי את הצבא ממש לא מזמן עם חיוך וסיפוק גדול.

אני אוהבת מאוד לטייל, אוהבת בעיקר את הגליל וצפון הארץ, אוהבת לרוץ (משתדלת) וליהנות עם חברים ומשפחה (בדיוק בחיפוש אחרי ממלאי מקום…)

מתוך אהבה לעבודה עם אנשים ובני נוער בעיקר, חיבור לישראל ואמונה בתנועת הצופים ובכלים שהיא נותנת לבני הנוער, החלטתי לצאת לשליחות ולהגיע אי שם ל- LA הרחוקה.

אני מגיעה עם המון אנרגיות ולהט בציפייה שהצופים, לא משנה אם בארץ או בתפוצות, ימשיכו לפתח אחריות ועשייה חברתית אצל הנוער תוך חיבור וזיקה למדינת ישראל.

שנת הפעילות מתחילה ביום ראשון ה-8 לספטמבר, במרכז הקהילתי שפר בוודלנד הילס. מחכה לראותכם בשבט ומחוצה לו, לעשייה וחוויות משותפות. בואו גם אתם להיות חלק ממשפחת שבט חן- המקום בו אפשר להיות הכי ישראלי שיש באמריקה! להרשמה וקבלת מידע על פעילות הצופים כנסו לפייסבוק או בקרו באתר shevetchen.com לפרטים נוספים ניתן לפנות למרכזת השבט יעל רום – 818-836-9412 או לשלוח מייל merakez@shevetchen.com.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות