Connect with us

קהילה

ימה וקדמה, צפונה ונגבה

Published

on

נא להכיר את שרון פרידמן, ה-National Campaign Director שלJNF בחוף המערבי • ראיון על פיתוח הנגב והגליל, הסיוע לתושבי עוטף עזה, השקעה במאגרי מים ובניית בית חולים חדש והקמת אקדמיה לבישול בקריית שמונה • זה לא הקק"ל שהכרתם

ארגון ה-Jewish National Fund הוא הוותיק והגדול ביותר בהיסטוריה היהודית-ישראלית. הוא נוסד עוד ב-1901 במהלך הקונגרס החמישי של ההסתדרות הציונית על ידי חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. מטרתו אז הייתה רכישת קרקעות בישראל והכשרתן להתישבות יהודית.

הציבור הישראלי הכיר את הארגון בעיקר בזכות פרוייקט נטיעת העצים ברחבי הארץ. נדמה כי אין ילד ישראלי שלא התנסה בחוויה הזו. נתונים של ה-JNF מראים שעד היום ננטעו באמצעות הארגון, שעומד לחגוג בקרוב יום הולדת 120, למעלה מ-240 מיליון עצים ברחבי המדינה.

אך JNF הוא הרבה יותר מזה. עתה, כשהאדמות הללו שלנו ועל קיומה של מדינת ישראל אין עוררין. המטרה החשובה היא ליישב אותה. 60 אחוז ממדינת ישראל הקטנה כלל אינו מיושב. כן, ישראל היא אומנם המעצמה החזקה במזרח התיכון, אימפריה טכנולוגית, היי-טק, מדע ורפואה. אך רוב המוחות הללו מתרכזים במשולש שכולל את חיפה, ירושלים, אזור תל אביב והמרכז. חלקים רבים מהמדינה אינם מיושבים או אינם מפותחים.

ה- JNF מימן בשנים האחרונות סיוע משמעותי בפיתוח הדרום ובאר שבע, שפעם הייתה בסך הכל העיר הזו שאתה עוצר בה בדרך לחופשה באילת. כיום באר שבע היא אחת הערים הצבעונייות והמשגשגות בישראל. ערך הנדל״ן בה עלה ביותר מ-30 אחוזים ( מי שקנה דירות בעיר לפני עשר שנים צוחק עכשיו כל הדרך אל הבנק). מבירת הנגב היא הפכה ל׳בירת ההיי-טק וההזדמנויות של ישראל׳. עם קריית סייבר מפוארת של חברות מובילות כמו אלביט מערכות, IBM ,NESS שהעתיקו את משרדיהן לאזור, בית ספר מצליח לרפואה, מרכז מדע ואוניברסיטה מובילה וגם האמפיתאטרון הגדול בישראל. גם בתחום הספורט העיר עושה חיל, כשקבוצת הכדורגל הפועל באר שבע זכתה באליפות המדינה שלוש שנים ברציפות. עם לא פחות מחמישה קניונים שנפתחו בעיר, ביניהם ׳הגראנד קניון', הגדול במזרח התיכון, לא פלא שהעיר הפכה לאחת התוססות בישראל.

יש לי עוד המון אנשים לפגוש, מקומות ללכת אליהם ומדינה לבנות" שרון פרידמן

JNF שם לו למטרה לפתח את אזורי הפריפריה בדרום הארץ ובצפונה, ולהעביר לשם מאות אלפי ישראלים כדי ׳להפריח את השממה׳. הארגון גם דואג לסייע לישובי עוטף עזה ועוזר למדינה להתגונן ולהתמודד עם האיומים על ביטחונה. מסיבות אלו ועוד רבות נוספות JNF הוא הגב של מדינת ישראל. יהודי ארצות הברית הם בין התורמים הגדולים לארגון ששם לו למטרה לגייס כמיליארד דולר בעשר השנים הקרובות למען ישראל. הם כבר בחצי הדרך, לאחר שגייסו עד כה 585 מיליון דולר. ישבתי לשיחה אישית עם אחת הדמויות המרכזיות בארגון, ה -National Campaign Director בחוף המערבי, שרון פרידמן. לפרידמן וותק של 20 שנים בארגון בו ביצעה תפקידים רבים. היום היא האחראית הבכירה על פיתוח, מרקטינג, החדרת מודעות וגיוס כספים.

קידמה את דילן וספרינגסטין

פרידמן נולדה במונטריאול לאב ישראלי ואמא מצ׳רנוביץ שהיגרו לקנדה. למרות שלא נולדה בארץ, היא מספרת שגדלה עם ישראל בלב כל הזמן. זאת בזכות אביה הצבר שהטמיע בה את הישראליות. היא מדברת עברית שוטפת וגם אילן היוחסין שלה ציוני ביותר פרידמן מגיעה ממשפחת אברהם שפירא (השומר של פתח תקווה) וסבתה היא רבקה שפירא. בילדותה ביקרה בישראל פעם רבות ואף עברה להתגורר בארץ בגיל 20 בעקבות רומן עם בחור ישראלי, בעלה הראשון, ונשארה בישראל 18שנים תמימות.

פרידמן החלה את הקריירה שלה דווקא בעולם המוזיקה, בחברת התקליטים CBS שנקנתה בהמשך על ידי סוני והפכה להיות NMC. היא עבדה במחלקת יחסי הציבור של החברה, בשיווק והפקות. הייתה מנהלת A&R ועבדה תחילה במחלקה הבינלאומית. היא קידמה אמנים בינלאומיים בישראל כמו בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, ׳וואם׳ ודוראן דוראן. בהמשך עברה למחלקה הישראלית: ״זה היה די מפחיד כי העברית שלי לא הייתה טובה. הרגשתי שאם אני לא מכירה ומבינה את המילים של השירים של האמנים, איך אצליח בעבודה?". אך פרידמן הצליחה להשתלב ועבדה עם אמנים כמו אריק איינשטיין, גלי עטרי, כל הבנאים לדרותיהם, דיויד ברוזה, ירמי קפלן, יהודה פוליקר, נורית גלרון, סי היימן, ועוד רבים וטובים. לקראת סוף שנות השלושים של חייה עשתה מהפך בקריירה ובחייה האישיים, עזבה את ישראל ונטשה את עולם המוזיקה.

שרון, מה הביא לשינויים הגדולים הללו בחייך?

״בישראל עבדתי 24/7. לא היה לי יום או לילה. הייתי מרוצה אבל הרגשתי באיזה שהוא שלב שאני צריכה שינוי והפסקה. דני ידין, שהיה הבוס שלי, הציע לי לקחת הפסקה של שלושה חודשים:: ׳סעי לנוח ולחפש את עצמך וכשתחזרי נמצא לך תפקיד שיתאים. אם תחליטי שאת לא רוצה להמשיך אז אני אבין'. נסעתי לחופשה אצל אחותי בסן פרנסיסקו והתאהבתי שם בבחור שאני מכירה עוד ממונטריאול. הוא עבר לבוסטון והחלטתי שאני עוברת ביחד איתו".

איך גילית את ארגון ה-JNF?

״בבוסטון אנשים שמכירים אותי אמרו לי כל הזמן׳ יש לך תשוקה כל כך גדולה לישראל, אולי תעשי משהו למען הארץ?׳ עשיתי מחקרים על ישראל וגיליתי הרבה אירגונים יהודיים נפלאים. הכרתי את ראסל רובינסון, מנכ״ל ה- JNF בארצות הברית. הוא הציג לי את האירגון, ופגשתי מקום שהוא לא פוליטי, לא דתי (למרות שאני יהודיה הכי גאה בעולם וישראלית, אני לא דתיה). זה היה מסקרן להכיר אירגון שכל מה שהוא עושה זה לבנות את הבית שלנו. ראסל לקח איתי צ׳אנס והציע לי עבודה. בהתחלה חשבתי שאעשה את זה רק כדי להיכנס לקהילה היהודית בבוסטון, ואחרי איזו תקופה אחזור לתעשיית המוזיקה בה עסקתי רוב החיים. אבל התחלתי להתקדם באירגון ולקחת אחריות על אזורים שונים. תוך כדי עבודה גיליתי שאני אוהבת לחלוק את הקסם והחשיבות של JNF, להציג איך אנחנו משנים את חייהם של ישראלים בכל יום. קודמתי לניו אינגלנד ועזרתי לפתח את הסניפים בפיטסבורג, קליבלנד, סינסנטי ועוד. שמתי לב שלמרות שגרתי בישראל כל כך הרבה שנים, למדתי יותר על הארץ דרך העבודה שלי ב JNF. לפני כמעט ארבע שנים קיבלתי טלפון מראסל שאמר לי שאנחנו נמצאים במצב מצויין ברחבי ארצות הברית אבל אנחנו צריכים עזרה בחוף המערבי. כששאלו אותי אם אני מוכנה לעבור ל- LA, אמרתי: ׳אני לא עוברת לאל-איי, אני עוברת לגן עדן׳״…

יש בלוס אנג׳לס הרבה אירגונים שמגייסים כסף למען ישראל. מה מבדיל אתJNF מהאחרים?

״ראשית, אני מצדיעה לכל ארגון שפועל למען ישראל. זו מטרה נפלאה. עם זאת, אין עוד ארגון שעושה מה שאנחנו עושים. אני יודעת שזה נשמע כמו קלישאה אבל אנחנו בונים את המולדת שלנו. מחוץ למשולש של תל אביב, חיפה וירושלים יש ארץ שלמה של גליל ונגב. 60% מהמדינה שלנו היום הם עדיין מדבר. פחות מ 15% מהאוכלסיה גרה בנגב ובגליל. זה מטורף.

״לדוד בן גוריון היה חלום. הוא אמר, ׳לכו דרומה׳. ושם אנחנו בונים דרכים, ערים, קהילות ומשאבי מים. בנינו יותר מ-250 מאגרי מים בארץ שמשמשים לחקלאות ולשתייה. כשאנחנו מבקרים בנגב אנחנו פוגשים אנשים, ואני לא מגזימה, עם עיניים דומעות. הם מודים לנו שיצרנו להם שם חיים שלמים. אנחנו לוקחים קהילות קיימות ומפתחים אותן. דרך העבודה שלנו נשענת על הכלכלה, אם אנחנו יכולים להציע אפשרויות עבודה שמתחברת עם הנחת העבודה והמטרות שלנו".

הכפר של דורון וערן אלמוג

הסיפור של האלוף במילואים דורון אלמוג הוא דוגמא נפלאה לסיוע לאזרחי מדינת ישראל וכתוצאה מכך בניית קהילה שמאות ואלפים יכולו להנות ממנה בעתיד. אלמוג, קצין מוערך מאוד ולשעבר אלוף פיקוד הדרום, אוחז בסיפור אישי לא פשוט. הוא ואישתו דידי גילו שבנם האמצעי ערן סובל מצירוף של אוטיזים עם פיגור שיכלי. הזוג נעזר בסיוע ממשלתי כדי לטפל בערן, אך גילו שברגע שימלאו לו 18 לא יוכלו להמשיך ולקבל את הסיוע. השניים חששו לגורל בנם לאחר לכתם מהעולם. ערן אינו עצמאי, אפילו את המילה אמא ואבא לא יכל לומר מעולם. הם בדקו היכן יוכלו למצוא לו בית ומצאו בעיקר מוסדות קרים עם אווירה של מוסד פסיכיאטרי או של בית כלא, לא מקום שמישהו ירצה לשלוח את ילדיו לשם. לבני הזוג אלמוג היה חזון: לבנות כפר ירוק נוח ונעים, שיהיה בו מקום לבנם ערן ולעוד צעירים שסובלים מאוטיזים, שם יוכלו להתבגר ולחיות בכבוד. הם הכינו תוכנית מסודרת ל'עלי נגב׳ ופנו ל-JNF לשותפות. פרידמן: ״הסיבה שהארגון נרתם לעזרתם הייתה כי 'עלה נגב' ממוקם באופקים, עיר בפריפריה שהארגון שם לו למטרה לקדם ולפתח. JNF מימנו מתקן מפואר ויפהפה שנקרא פרוייקט ׳עלה נגב׳. לקחו עיירה כמו אופקים והפכו אותה למקום במעמד גבוה יותר. יותר אנשים עברו לעיר, הכפר הטיפולי יצר מקומות עבודה וקהילה שלמה נבנתה בעקבות כך". בשנת 2007 ערן נפטר מסיבוכים של מחלתו. אך ׳עלה נגב׳ חי וקיים ומשמש בית חם למאות נערים עם לקויות ואוטיזים. פרוייקט ׳עלה נגב׳ נגע בהמון אנשים ובהמשך זיכה את דורון אלמוג בפרס ישראל.

המהפכה שעשיתם בדרום נפלאה, אבל אני למשל שירתתי בצפון והתאהבתי בו. הסיבה שלא נשארתי לגור בו היא כי אין מה לעשות שם. יש לי חברים שנולדו וגדלו במטולה והם החליטו לעזוב מפני שאין אפשרות לפתח שם קריירה

״הפכנו מחדש את באר שבע ואת הדרום ועכשיו אנחנו עושים את זה בגליל. אחת הבעיות עם הצפון הן שלמרות שהוא כל כך שונה מהנגב – ירוק, עם מים ושמיים כחולים מקום קסום לחיות, אנשים עוזבים אותו כי הם לא מוצאים פרנסה, אין אפשרויות כלכליות. אני יכולה להבטיח לך שלחברים הישראלים שלך במטולה יהיו בעוד חמש שנים הרבה יותר אפשרויות עבודה. וכן, אם אנחנו מבקשים ממשפחות לגור במקומות כמו חלוצה, ערד, ירוחם, ספיר או בעכו. אנחנו מחיים עכו מחדש. לדוגמא, בנינו מרכז מבקרים בכניסה לשוק המפורסם בעיר שמשרת אלפי ישראלים. שם ניתן ללמוד על עסקים, מסעדנות בגליל המערבי ולבצע מפגשים עסקיים. יהודים וערבים נפגשים תחת המטריה של JNF שעוזר לפתח את העסקים שלהם ולחלוק ידע, רעיונות
ולסייע אחד לשני ו'לנט וורקינג' ביניהם.

״אנחנו צריכים לוודא שיש להם אפשרויות עבודה, חינוך, מרכזיים רפואים גדולים וגם מקומות לתרבות, מוזיקה, אומנות, תיאטרון וריקודים. הפרוייקט שנקרא ׳לך צפונה׳ כולל תוכנית של פיתוח צפון הארץ. בקרוב ייבנה בית חולים גדול בקרית שמונה, שחוץ מלהעניק שירותי רפואה ברמה גבוהה הוא יספק מקורות פרנסה למאות משפחות. אנחנו גם בונים כרגע בקרית שמונה בית ספר לבישול שיהיה המוסד הקולינרי הגדול במזה"ת ושילמד בין השאר בישול, טכנולוגית מזון, עסקי מסעדנות ובישול למוסדות, עם מקומות לינה לסטודנטים שלו, מה שיאפשר הבאת תלמידים מכל חלקי הארץ והעולם. אנחנו מפתחים גם את ׳מעלות תרשיחא׳, עיר יהודית וערבית. נבנה מרכז מים גדול בצפון. בעיקרון, המטרה שלנו היא להעביר בשנים הקרובות כ-500,000 תושבים מכל רחבי הארץ לדרום וכ-300,000 תושבים לצפון״.

ואתם ממשיכים לסייע לישובים בעוטף עזה.

״התמיכה שלנו בתושבי העוטף היא תמידית, וכמובן שגם בכל פעם שיש שם מצב חרום אנחנו עוזרים. בשנה שעברה כשהיה את טרור העפיפונים, JNF מימנו בניה של מקלטים ותוספת ניידות כיבוי אש. בשדרות בנינו מתחם משחקים ענק שהוא ׳אין דורז׳ וממוגן מבחוץ כמו מקלט. הקמנו שם משחקיה לילדים עם קיר טיפוס ואטרקציות רבות. המקום יכול להכיל 500 ילדים. זה פרוייקט מרהיב שעלה 5 מיליון דולר. המקום ממוגן ככה שבמקרה של ׳צבע אדום׳ הילדים לא צריכים לברוח למקלטים והם יכולים להישאר ולהמשיך לשחק".

ציונות ומוזיקה: שרון בימים הטובים בארץ עם גלי עטרי

תיכון עם תלמידים אמריקאים

במהלך השיחה פרידמן סוקרת שורה של פרוייקטים עתידיים שחלק גדול מהם כבר יצאו לדרך. ביניהם החזון להביא ולממן את תעשיית הסרטים, תיאטרון, אומנות ומוזיקה ותרבות בפריפריה. בבורד נמצאים כבר דמויות מוכרות כמו רון רובינסון, אבי לרנר, צ׳אק מוריס ונועה תשבי.

פרוייקטים נוספים: חוגי סיירות ברחבי הארץ, שהם העתיד של המנהיגות הישראלית והזדמנות לצעירים לרכוש ערכים של מנהיגות; 'מכון ערבה' בקיבוץ קטורה, המקום היחיד בעולם בו ישראלים, ירדנים, פלסטינים וסטודנטים מכל העולם לומדים יחד לתואר באיכות הסביבה; פרוייקט ׳מיוחדים במדים׳ המאפשר קליטה של נערים ונערות בעלי צרכים מיוחדים בצה״ל; תיכון אלכסנדר MASS בהוד השרון, עם תלמידים אמריקאים לסמסטר או תוכנית קיץ בישראל, ללימודים מלאים וחוויות מהמקומות החשובים בישראל ולא רק לימודים מתוך ספר; ובנוסף, מרכז לרכיבה טיפולית על סוסים בקיבוץ גרופית. ה-JNF גם יצר כוח משימה מיוחד שמטרותו לאחד אנשים מאזורים שונים בארץ. כל אחד יכול לייצג את אזור המגורים שלו ולהתנדב שם כדי להביא לשינוי חברתי, אקולוגי, חינוכי ועוד.

לסיום, מה הכי חשוב לך באופן אישי שידעו על JNF?

״למרות שזו כבר השנה ה-20 שלי בארגון, אני מרגישה שיש לי עוד המון אנשים לפגוש, מקומות ללכת אליהם ומדינה לבנות. JNF זוכה בשנים האחרונות ב -Charity Navigator לציון 4 כוכבים, שהוא הכי גבוה שקיים. אחת המטרות שלי באופן אישי היא שגם הישראלים יבינו ש-JNF זה לא אירגון עתיק של סבתא שלנו שרק נוטע עצים, אלא אירגון חי ותוסס שפועל למען המדינה שהם הכי אוהבים בעולם".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

לוס אנג'לס

״הקשר עם הדור הצעיר בצפון אמריקה הוא אתגר עבורנו"

Published

on

הסוכנות היהודית היא אולי לא מה שהייתה פעם, אבל עדיין יש לה אלפי שליחים ברחבי העולם, עשרות פרויקטים בארץ ובחו"ל, תוכנית התחדשות – ואחרי תשעים שנה יש לה גם בפעם הראשונה מנכ"לית. • אמירה אהרונוביץ', שבילתה בנעוריה בלוס אנג'לס, מדברת על האתגרים שיכריעו את גורלו של העם היהודי, ומסבירה איך עוברים מתרבות השנור לעולם של השקעות דיגיטליות

אישה כיהנה בראשות ממשלת בישראל כבר בשנות השבעים, שופטות העפילו לכס הנשיאות של בית המשפט העליון מאז העשור הקודם, אך עד לא מכבר, אף אישה לא הגיעה לעמדות הבכירות ביותר בסוכנות היהודית. ב־90 שנות קיומו של הגוף החשוב הזה, האמון על הקשר בין ישראל לתפוצות ועל העלייה והקליטה, עמדו בראשו לא מעט אישים שהטביעו חותמם בתולדות העם והמדינה – מדוד בן־גוריון ומשה שרת ועד נתן שרנסקי – וכולם ללא יוצא מן הכלל היו גברים. גם בתפקיד מנכ"ל הסוכנות, הגורם המקצועי שמוביל את הפעילות חובקת העולם, כיהנו גברים בלבד. לפני כשנה נכבש סוף־סוף גם המעוז הזה. לראשונה מאז הקמתה נבחרה מנכ"לית אישה לסוכנות היהודית", בישרה הודעה מטעם הסוכנות. אמירה אהרונוביץ', כך דווח, היא זו שתמלא מעתה את התפקיד תחת הנהגתו של יו"ר הסוכנות, יצחק (בוז'י) הרצוג. "יחד
יביאו שינוי לארגון", נאמר בהודעה.

אהרונוביץ', שבמשך יותר משני עשורים מילאה מגוון תפקידים בסוכנות היהודית, מודעת היטב לרסיסי תקרת הזכוכית המוטלים סביבה ונראים למרחוק. לא רק בסוכנות, גם בארגונים יהודיים בולטים אחרים בעולם, כולל אלה שמייצגים את הקהילות הפרוגרסיביות ביותר, כמעט שלא תראו נשים בהנהגה. "ישנה רגרסיה מטרידה מאוד", אומרת אהרונוביץ'. "לפי ההערכות, בקדנציה של הממשלה הבאה ייתכן שתהיה רק אישה אחת שתכהן כמנכ"ל משרד – מתוך כעשרים מנכ"לים. גם שיעורן של הנשים בכנסת נמצא בנסיגה. במערכת הבנקאות היו כמה מנכ"ליות, אך כעת הן הוחלפו על ידי גברים. אני רוצה לקוות שלא נבחרתי בגלל היותי אישה, או למרות היותי אישה. מצד שני, גיליתי שעבור הרבה אנשים בתוך הסוכנות, או בגופים אחרים ששייכים לאקו־סיסטם של העולם היהודי, הייתה משמעות רבה לעצם המינוי שלי: הוא סייע להבין שהמנהיגות בסוכנות היהודית אינה מקובעת.

״אני מאמינה שנשים הן מנהלות ברמ"ח איבריהן. הן מביאות איתן – לעיתים בלי להיות מודעות לכך – סט כישורים שמתאים לסוג הניהול הקיים היום בארגונים: מתן מרחב, ריבוי קולות, ניהול משתף ופחות היררכי. לאישה יש יכולות שמתפתחות במרחב הביתי – ליצור קונצנזוס וחיבור למרות השוני, לדאוג לטיפול מותאם באופן פרטני. הרי כאמא את צריכה לסנכרן בין כמה ילדים, שהם שונים זה מזה באופי ובסגנון, ולכל אחד מהם דרוש יחס מעט שונה. נשים חוות ומדגימות מופעי ניהול בחיים האישיים, הן יודעות לתת מענה לכמה זירות במקביל, והן מביאות את היכולות האלה לתוך מרחב העבודה. בעיניי זו החמצה גדולה, שלא רואים יותר נשים בעמדות ניהוליות. כל שאני יכולה לעשות הוא להעביר מסר בארגון שלי – שנשים יהיו בעלות מוטיבציה, ושירשו לעצמן להרים את הראש, להכיר בכישורים שלהן, ולא לחשוב שעושים להן טובה".

מלבד היותה אישה, יש עוד ייחודיות בבחירה באהרונוביץ' לתפקיד המנכ"לית: בניגוד לרבים מקודמיה בתפקיד, היא לא הגיעה מבחוץ, אלא עשתה בסוכנות את כל הדרך המקצועית הארוכה – מהדרג הזוטר ביותר ועד לצמרת. לשאלה כיצד היא רואה את תפקידה של הסוכנות, היא משיבה: "בתפיסת עולמי, הסוכנות היא זרוע של הקולקטיב שנקרא העם היהודי. בכל דקה נתונה יש במקום הזה שולחן עגול שבו מיוצגים יהודים מכל הקשת הדתית והפוליטית, ומכל העולם. הסוכנות, כגוף משותף לעם היהודי ולמדינת ישראל, צריכה לעסוק בכל הסוגיות המהותיות והמשמעותיות, ועם זאת להישאר בתוך הקונצנזוס.

״הפרויקט הראשון של הסוכנות היהודית היה הקמת המדינה. זה היה השולחן שסביבו התכנסו כולם המנהיגות והמשאבים. האנרגיה שהייתה כאן בעשורים הראשונים תורגמה לפיתוח המרחב הפיזי של ישראל, הקמת התשתיות שלה; בין אם בהבאת עולים, בין אם בייסוד חברת התעופה הראשונה, ובין אם בהקמתם של מאות יישובים ומושבים. אחר כך, במהלך השנים, הסוכנות הייתה שותפה לפיתוח ה'רך' יותר של המרחב החברתי בישראל. זה מוסד שמוכוון למשימות האלה".

המדינה כבר בנויה ומתפקדת. יש הטוענים כי אין עוד צורך בסוכנות היהודית, ומוטב לסגור אותה. גופים כמו נפש בנפש" מפקיעים מכם בהדרגה את הבלעדיות על הבאת יהודים לכאן.

״המדינה אכן עומדת על רגליה ומעניקה לכל האזרחים את מרב השירותים, אך בזירות אחרות יש אתגרים חדשים שלא היו שם קודם, או לא היו כפי שהם היום. מדינת ישראל רחוקה בעיניי מלהיות חברת המופת שאליה כיוונו מקימיה. כמדינת העם היהודי, תפקידנו לשמש בית ומקלט לכל יהודי באשר הוא, ואני שמחה על כל יהודי שקושר איתנו את גורלו. אנחנו עדיין צריכים להיות בית פיזי עבורם, אך האתגר הגדול יותר הוא להבטיח שנהיה בית רוחני ליהודי התפוצות שבוחרים להמשיך ולגור שם; שיבינו שאנחנו מקום משמעותי ורלוונטי. כל דבר שקורה כיום במדינת ישראל בהיבט של
צביון החברה, במיוחד בנושאי דת־מדינה ופלורליזם משפיע על כך. גם ללכידות חברתית יש השלכה דרמטית על השאלה האם מדינת ישראל תיתפס מבחינתם כבית.

״בעיניי, האתגרים שלנו כיום גדולים מאי פעם. בעבר יהודי התפוצות היו מחוברים אוטומטית לישראל, והמחויבות אליה הייתה חלק מליבת הזהות שלהם. כיום זה פחות קיים אצלם, בוודאי בדור הצעיר. הם שואלים הרבה מאוד שאלות על ישראל ומרגישים הרבה אי נחת ממעשים מסוימים של הממשלה. אם בעבר חיברו אותם לפרויקטים של תשתיות, כיום יש צורך לחברם לטולרנטיות ולפלורליזם שיש בחברה הישראלית. הקשר עם בני הדור הצעיר הפרוגרסיבי, בעיקר בצפון אמריקה, הוא אתגר עבורנו, והמשך המעורבות שלהם במה שקורה בישראל חשוב מאוד להמשכיות היהודית".

עובדים בלהיות יהודים

אהרונוביץ' (47), אם לשלושה, מתגוררת במזכרת־בתיה, שם היא חברה בקהילה משותפת לדתיים וחילונים שהייתה בין מקימיה. "ילדת פריפריה", כך היא מגדירה את עצמה, כמי שנולדה וגדלה בבאר־שבע. אמה עבדה תחילה במערכת החינוך, אך עברה לעולם התוכנה. אביה עבד בכור בדימונה, ואת שנות השבתון שלו עשה בארה"ב עם משפחתו. המסעות האלה סיפקו לביתו הזדמנות להתוודע מקרוב לחיים יהודיים מגוונים. כשהייתה בכיתה ג' הם נסעו לשנה לאטלנטה שבג'ורג'יה, ואהרונוביץ' מצאה עצמה פתאום בבית ספר יהודי־אורתודוקסי, ונאלצה להסתגל לסדר יום דתי שלא הכירה. "הייתי קמה בבוקר, לובשת חצאית, מתפללת מתוך סידור. זה היה עבורי שוק תרבותי בהמון רמות. הייתי אפילו חלק מהמקהלה של בית הספר, אני זוכרת ששרנו 'אשר ברא ששון ושמחה'", היא מספרת בחיוך. "גם המשמעות של החגים הייתה פתאום שונה. בכלל, הרבה מאוד דברים נוצקו בי באותה תקופה. המפגש עם יהודים שהם לא מישראל אלא ממקום אחר בעולם, היה משמעותי. רציתי להבין מה הם, מי הם".

כמה שנים אחר כך הם שוב יצאו מישראל לארה"ב, הפעם ללוס־אנג'לס. כתלמידת כיתה ח', אהרונוביץ' לא נשלחה לבית ספר יהודי, אלא לתיכון ציבורי. "במקום להישאר בבועתיות של הקהילה היהודית, הייתי יחד עם נוער אמריקני כללי, שכל צורת החיים שלו הייתה זרה לי. זו הייתה תקופה של בדידות, שיצרה אצלי צורך להתמקדות. זה גרם לי לכל מיני תגובות, למשל – לא הייתי מוכנה להצדיע מדי בוקר לדגל ארה"ב. כשהלכתי לפעילות של הצופים הישראלים בלוס־אנג'לס, ושרו שם את 'התקווה', הייתי אומרת להם: 'מה פתאום אתם שרים כאן את ההמנון הישראלי? אם אתם רוצים לשיר, תחזרו לארץ'. זו הייתה שנה מטלטלת, ומצד שני החוויה של הצופים ושל הקהילה הישראלית בעיר הייתה חמה מאוד. זה אפשר לי בעצם לפגוש את עצמי בנורמליות של השלב הזה בחיים.

״מכיוון שזה היה עדיין גיל של ספיחי בר מצווה ובת מצווה, הכרתי שם לראשונה בתי
כנסת פלורליסטיים, בעיקר רפורמיים. זה היה פוקח עיניים מבחינתי. התרשמתי מאוד מהעובדה שיש שם אנשים שעובדים בלהיות יהודים. ראיתי שזה לא דבר מובן מאליו, וצריך להשקיע בשביל להיות חלק. עברתי מעין 'חוויית אהא!' (הארה פתאומית – צ"ק). בישראל הרי מפרסמים בכל מקום מתי נכנסת ויוצאת שבת, לוח השנה העברי נוכח מאוד בהוויה הישראלית, ואילו שם זה אחרת".

לשתי התקופות הללו הצטרפה חוויה אמריקנית שלישית – השתתפות במשלחת מטעם משרד החוץ, כתלמידת כיתה י"א. לדברי אהרונוביץ', המפגשים האלה עיצבו את אישיותה ואת החיבור שלה לנושא יהודי התפוצות. "במסע ההוא בכיתה י"א קיימתי לראשונה מפגש ממקום בוגר עם הקהילה היהודית בארה"ב. שמעתי למשל את העמדות שלה לגבי האירועים בארץ באותה תקופה, האינתיפאדה הראשונה. התרשמתי מזה שגם אני חלק ממה שחשוב לקהילה היהודית בארה"ב. לא אני אמירה, אלא אני כסימבול. יש לי משמעות בתוך הסיפור היהודי שלהם".

רשימת מפעלותיה של הסוכנות היהודית, בעבר ובהווה, הינה ארוכה ומכובדת. מאז הקמתה הביאה הסוכנות לישראל יותר מ־3 מיליוני עולים חדשים, מכ־80 מדינות. כיום היא מעודדת ומטפלת בעלייתם של כ־30 אלף יהודים מדי שנה, ומסייעת לקליטתם החברתית והתעסוקתית באמצעות מגוון תוכניות. נציגיה בעולם פרוסים ביותר מ־65 משרדים ונקודות, כדי לסייע בקיום חיים יהודיים בבטחה ולתת מענה למצבי חירום. בעקבות אירועים אנטישמיים שונים סייעה הסוכנות במיגון ובאמצעי אבטחה לכ־260 מוסדות ב־58 מדינות.

בהיבט החינוכי של חיזוק הזהות היהודית הכשירה הסוכנות מאות אלפי מורים ומדריכים בארץ ובחו"ל, ומדי שנה היא מביאה עשרות אלפי צעירים מהתפוצות לתוכניות מנהיגות, להתנדבות ולהתמחות מקצועית כאן בארץ. תוכניות אחרות שהיא מפעילה מחברות בין 70 ערים ויישובים בישראל לבין 450 קהילות יהודיות בחו"ל. מדי שנה יוצאים מטעמה כ־2,000 שליחים לקהילות, לקמפוסים, למחנות קיץ ולסניפים של תנועות הנוער הציוניות. לצד החינוך היהודי־ציוני מסייעים השליחים במאבק באנטישמיות וב־BDS. אף שגם היום מדובר בגוף גדול ומשפיע, בחלוף השנים חלו תמורות משמעותיות במעמדה של הסוכנות ובמקום שהיא תופסת בהוויה הישראלית־יהודית.

כוח האדם הצטמצם, התקציבים הצטמקו, ואם פעם נחשבה הסוכנות למקום עבודה שמבטיח משכורות גבוהות, לעיתים בלתי מוצדקות – כעת המצב שונה בתכלית, בוודאי כשמדובר בעובדים חדשים. במקביל איבדה הסוכנות את הבלעדיות שהייתה לה בנושאי עלייה, קליטה וקשר עם התפוצות. כיום ישנן עשרות יוזמות של גופים ציבוריים ופרטיים, כמו למשל פרויקט "תגלית", אשר נכנס לשנתו ה־20. יש אף מיזמים שנמנעים במכוון משיתופי פעולה עם הסוכנות היהודית, מתוך רצון לבדל צמם מגוף שנתפס לעיתים כפוליטי או ארכאי.

הרצוג ואהרונוביץ' מבינים היטב כי הארגון שבראשותם צריך לעבור תהליכים משמעותיים כדי להתאים עצמו לעשור השלישי של המאה ה־21. השניים החליטו להוביל שינוי אסטרטגי בתפקודה של הסוכנות, ואף קיימו כינוס מיוחד שהשיק את הדיונים בנושא. גורמים שונים מהעולם היהודי – רובם דווקא מחוץ לארגון – הוזמנו להשתתף בכינוס הזה, שהתקיים בארה"ב. "יש לפנינו אתגרים גדולים ומורכבים, והגישה שלי אומרת שאין אף גורם אחד שיכול להתמודד איתם בעצמו.

במהלך השנים התפתחו מודלים וידע והתערבויות מוצלחות של גופים אחרים באקוסיסטם של העולם היהודי, ולכן יש היגיון רב בחבירה לידע ולמודלים חיצוניים שהוכיחו את עצמם. אנחנו שואפים להגיע למציאות שבה אחת ועוד אחת שווה שלוש, ולא להיות תקועים בהנחה של 'מה שמישהו אחר עושה לא קיים מבחינתי, אני צריך להיות הבעלים של הכול, ומי שרוצה שיצטרף אליי'. זו מחשבה מצמצמת. מבחינתי זה לא מעניין מי עשה מה, אלא איך פועלים ביחד כדי לזהות את מה שעובד ולשפר אותו עוד ועוד. זו אמירה שתתורגם לתרבות עבודה שונה ממה שקורה היום בסוכנות".

מלבד האתגרים היהודיים ה"פנימיים", אומרת אהרונוביץ', יש אתגרים חיצוניים נצחיים, שפושטים ולובשים צורה. "האנטישמיות והאנטי־ציונות מעלות ראש, ובעיניי זה איום. ישנן קבוצות פוליטיות בארה"ב או בברזיל שצריך להתייחס אליהן" – היא אומרת ומכוונת לימין הקיצוני במדינות הללו – "ולסוכנות יש תפקיד מרכזי בנושא הזה. אנחנו בעצם הפלטפורמה היהודית היחידה שרואה את כל העולם בו זמנית, בין אם זה אמריקה הלטינית, אירופה או צפון אמריקה".

מודלים אחרים של שותפות

גם מהבחינה הכלכלית, עוברת הסוכנות היהודית שינויים שאינם מעודדים במיוחד. מחלקות צומצמו או אוחדו, ובחודשים האחרונים הוצאו כמאה עובדים ועובדות לפנסיה מוקדמת בהסכמה. זרימת הכספים מהקהילות היהודיות הולכת ומידלדלת, והסוכנות, שבעבר אף העניקה תמיכה לארגונים אחרים, נאלצת להשקיע את כל משאביה בפעילות שלה עצמה. "פעם כל התרומות היו מגיעות מהמגביות של הקהילות היהודיות באמצעות הפדרציות שלהן, ומבחינת הסוכנות זה היה כסף חופשי', שהארגון יכול לנצל כראות עיניו", מסבירה אהרונוביץ'. "שלושים שנה אחר כך, יש כבר שינויים דרמטיים באופן שבו מגייסים כספים. אנשים משקיעים בעולמות תוכן שמעניינים אותם, ורוצים להיות מעורבים בכל צעד וצעד".

רבות מהקרנות המשפחתיות היהודיות, מסבירה אהרונוביץ', כבר אינן תורמות למגביות של הסוכנות דרך הפדרציות היהודיות או הקהילה המקומית; הן רוצות להחליט בעצמן באיזה תחום יושקע הכסף, ולנהל את סדרי העדיפויות. "אנחנו מנסים לחשוב כיצד אפשר ליצור מודלים אחרים של שותפות ומימון בין קרנות ופדרציות, ואיך להירתם יחד לטובת האתגר".

מה דעתך על היוזמות הרבות שצצות בשנים האחרונות ביחס לחיבור עם התפוצות?

״אכן, משהו קורה בחברה הישראלית בנושא ההכרה בקהילות בחו"ל. יש היום פרגמנטציה בתוך העולם היהודי פנימה, ישנם אופנים שונים של חיים יהודיים. בארה"ב, המוקד היהודי הגדול ביותר מחוץ לישראל, מעל 60 אחוז מהילדים היהודים נולדים למשפחות מעורבות. האם זו מציאות שמביאה לידי הזדמנות, או מציאות של פאניקה וסף תהום? זה ויכוח לא פשוט.

״בקרב חלק מהמגזרים בישראל אין הכרה למשל בהליכי גיור מהסוג שרווח יותר בתפוצות. המשימה החשובה היא ליצור שלום בתוך הבית, ולהבין שאנחנו צריכים לכידות ולא אחידות. הרי מופע החיים היהודיים בישראל לא יהיה כמו בצפון אמריקה, ולהפך. יש לכך סיבות רבות של מיקום, היסטוריה ומרחב של הקהילה. החתירה
צריכה להיות להכרה בערך ובעושר של השונות".

האתגר החשוב של מדינת ישראל בתקופה הזו, אומרת אהרונוביץ', הוא לגרום ליהודי התפוצות להרגיש שהם מתקבלים כאן בברכה. "חלקים רבים בעולם היהודי בעיקר הצעירים, הפרוגרסיבים, וכאלה שאינם משויכים לאף זרם – חשים היום אי נחת מדברים שקורים בישראל. זה מקור סכנה אמיתי. השאלה היא איך בונים אצלם תודעה שאומרת: 'גם אם יש לי ביקורת על ממשלה, או על מדיניות של ממשלה מסוימת – אני מפריד בינה לבין הערך הסימבולי המהותי של מדינת ישראל עבורי'. הדור הזה לא נמצא במוסדות ובמבנים הקהילתיים שאנחנו מכירים מהעבר, והמשימה הקריטית ביותר היא לאפשר מפגש בלתי אמצעי ושיח. בכל מקרה אסור להפסיק את הקשר עמם. ישנם היום אנשים שאומרים שגם אם אתה יהודי, ישראל לא חייבת לשחק תפקיד בחיים שלך. בעיניי זו אמירה דרמטית ומדאיגה, ואסור לקבל אותה".

״הישראלי הממוצע לא שומע ולא חושב על יהודי התפוצות – אלא אם צריך להציל יהודי אי שם, ואז בוודאי שאנחנו נרתמים. בימי שגרה, הישראלים לא מבינים אוטומטית מה מחבר בינם לבין צעיר יהודי בלוס אנג'לס. אנחנו חייבים לעבוד כדי לשנות זאת. כיום ישנה הבנה שמערכת היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות לא צריכה להיות חד־צדדית, ושכל אחד צריך לסייע לצד השני. ישנה חשיבות ללכידות, לשיח בגובה העיניים, להיכרות עמוקה, לאכפתיות הדדית. החיים היהודיים בעולם שונים מאוד מכפי שהיו לפני ארבעים שנה, ואנחנו חייבים להתאים עצמנו למציאות".

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

קבלת הפנים השנתית של בנק דיסקונט

Published

on

נשיא בנק דיסקונט בארה"ב אורי לוין נפרד בבוורלי הילס מלקחותיו לאחר שמונה למנכ"ל הבנק בישראל • אנחנו נשארנו, בין השאר, עם מוטי לוי צדק

הדבר יוצא הדופן ביותר בקבלת הפנים השנתית של בנק דיסקונט (ארה״ב) שנערכה ערב החג במלון בוורלי הילטון בבבוורלי הילס הוא תשומת הלב הניתנת לקהילה כולה. יושבים להם בצוותא שועי העיר, אשר את שמותיהם ניתן לראות על אולמות ובניינים, צד בצד עם פשוטי העם. יושבים וחוגגים יחד, יושבים ומדברים על ביבי נתניהו, ומה יהיה עם הבחירות. יושבים ומאחלים זה לזו שנה טובה, שנה בריאה, שנת שמחות ובשורות טובות ומקווים ומתפללים שבארץ יהיה שקט ושאולי, רק אולי, המשיח יגיע ויהיה שלום ויהפכו ימי הצום והאבל לימי שמחה.

בין ביס להרמת כוסית, בין קטעי דברים לשיחה שהופסקה אני מציץ מסביב ונהנה ממה שרואות עיניי: שועי עולם ופשוטי העם, כולנו גם יחד, כולנו כאחד, משפחה אחת איש לא נשכח, כולם נכללו: קליינטים מהעבר, בהווה ובעתיד, שכן מפעל לא קיים בואקום.

זו תזכורת שאולי איש אינו שם לב אליה, פרי יצירתו של מנהל מקומי חבר ואיש ערכים –

מוטי לוי-צדק. אולי זה השם (משבט לוי; צדק-צדק תרדוף כל ימי חייך), אולי זה הפנים והתוכן, וללא ספק אין זה קורה בואקום, כי יש צוות וגם למנהל יש מנהלים משלו ואין זה דבר של מה בכך – לא ביחס לציר הזמן של עשרות השנים שעברו ובוודאי לא בהשוואה לבנקים אחרים.

זכינו כולנו בחבר שעובד ומייצג ופועל למען בנק דיסקונט, ולו ולחבריו עובדי הבנק ומנהליו התודה כמו גם ברכות לשנה החדשה שנת התש״פ!

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

״אין איום קיומי על מדינת ישראל!"

Published

on

הפרשן הצבאי אלון בן דוד בהרצאה מטעם "שבוע ישראלי" וטל אוריון בשרמן אוקס המצב, מסתבר, ממש לא חצב

רבים מאיתנו מארחים את אלון בן דוד דרך קבע בביתנו – על מסכי המחשב והטלוויזיה כאחד הפרשנים הצבאיים הבכירים והאמינים בישראל. ערב החג ניתן היה לפגוש ולהאזין לו פנים אל פנים, בהרצאה שאירגנו מערכת "שבוע ישראלי" ומפיקת הארועים טל אוריון, בחצר רחבת הידיים של בית פרטי בשרמן אוקס בין הבחירות בארץ לחגיגות ראש השנה תש"ף, כ-150 ישראלים הגיעו להרצאה מרתקת שנמשכה למעלה משעה.

רה"מ נתניהו כמובן כיכב, כשהתהילה הבינלאומית לה הוא זוכה היא ההיפך הגמור ממצבו בארץ, שם מאמינים שהוא אשם בפשעים חמורים (״ביחוד בתיק 4000, לדברי בן דוד״). הוא גם מעריך נתניהו רוצה להיות הנשיא, בעוד שנתיים, אחרי תום כהונתו של ראובן ״רובי״ רבלין. במקביל בן דוד יצא להגנתו של בני גנץ, אותו הוא מכיר אישית. הוא סיפר שבכל פינה בדרכו הוא הצליח בלי הרבה מאמץ, הכל הגיע אליו כפרי בשל לקטיפה, "אבל כרמטכ״ל הוא החליט אלפי החלטות לחיים ולמוות.הוא מנהיג שהוכיחאת עצמו" ומן הראוי שכולנו נזכור זאת, גם אלו מאתנו שהם חלק ממחנה נתניהו).

בן דוד סקר את המצב הפוליטי והביטחוני במזרח התיכון ודיבר על מצרים, עיראק, מדינות המפרץ ולבנון, עזה ואיראן, עם התמקדות בשתיים האחרונות. לא רבים יודעים למשל, שישראל ביצעה בשנה האחרונה בלבד 3000 תקיפות בסוריה, שבהסכמה שקטה של פוטין ורוסיה; או 200 תקיפות בחצי האי סיני נגד דע"ש בהזמנת המצרים.

לטעמי עיקר ההרצאה היה במה שנאמר אך לא נאמר, ״ממקורות זרים״ אך מהיכרות אישית ומאוד אינטימית עם כוחות הבטחון למיניהם. ישב הקהל מרותק כשבן דוד השווה את כישלון (או יוהרת) המוסד לפני 9 שנים בקטאר ולכישלון המודיעיני והמבצעי האחרון בעזה (בו נהרג סא״ל מ׳, חברו האישי). אפילו סופר הצללים דניאל סילבה לא יכול להתחרות, שכן כאן היו אלו דברים מידע אישי מאוד ולא מהמובא לצריכה כללית בתקשורת.

המסר מתחילת הפגש עד סופו היה פשוט: "ישראל היא ביתי"; "אנחנו (צה״ל וכוחות הביטחון והמודיעין למיניהם) פועלים בהיקפים שלא היו כמותם"; ״היכולות הטכנולוגיות שלנו הן דרמטיות״; ״הסייבר מעניק לנו פירות נפלאים״; ״הילדים שלנו רואים בישראל בית שראוי להילחם עליו, זה לא ברור מאליו!; ובתכלס, "אין כיום איום קיומי ממשי על מדינת ישראל".

זו לא הפעם הראשונה ש"שבוע ישראלי" מארח את אלון בן דוד. בפעם הבאה, אם ניתן להמליץ, כדאי לערוך שני מפגשים – אחד בוואלי ואחד בעיר. ממילא הערב היה סולד אאוט. וכדאי עד מאוד לעשות את המאמץ ולבוא להכיר, ללחוץ את היד ולשמוע את אלון בן דוד, גם אם את ואתה מארחים אותו מדי יום ביומו אצלכם בסלון…

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות