Connect with us

קהילה

ימה וקדמה, צפונה ונגבה

Published

on

נא להכיר את שרון פרידמן, ה-National Campaign Director שלJNF בחוף המערבי • ראיון על פיתוח הנגב והגליל, הסיוע לתושבי עוטף עזה, השקעה במאגרי מים ובניית בית חולים חדש והקמת אקדמיה לבישול בקריית שמונה • זה לא הקק"ל שהכרתם

ארגון ה-Jewish National Fund הוא הוותיק והגדול ביותר בהיסטוריה היהודית-ישראלית. הוא נוסד עוד ב-1901 במהלך הקונגרס החמישי של ההסתדרות הציונית על ידי חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. מטרתו אז הייתה רכישת קרקעות בישראל והכשרתן להתישבות יהודית.

הציבור הישראלי הכיר את הארגון בעיקר בזכות פרוייקט נטיעת העצים ברחבי הארץ. נדמה כי אין ילד ישראלי שלא התנסה בחוויה הזו. נתונים של ה-JNF מראים שעד היום ננטעו באמצעות הארגון, שעומד לחגוג בקרוב יום הולדת 120, למעלה מ-240 מיליון עצים ברחבי המדינה.

אך JNF הוא הרבה יותר מזה. עתה, כשהאדמות הללו שלנו ועל קיומה של מדינת ישראל אין עוררין. המטרה החשובה היא ליישב אותה. 60 אחוז ממדינת ישראל הקטנה כלל אינו מיושב. כן, ישראל היא אומנם המעצמה החזקה במזרח התיכון, אימפריה טכנולוגית, היי-טק, מדע ורפואה. אך רוב המוחות הללו מתרכזים במשולש שכולל את חיפה, ירושלים, אזור תל אביב והמרכז. חלקים רבים מהמדינה אינם מיושבים או אינם מפותחים.

ה- JNF מימן בשנים האחרונות סיוע משמעותי בפיתוח הדרום ובאר שבע, שפעם הייתה בסך הכל העיר הזו שאתה עוצר בה בדרך לחופשה באילת. כיום באר שבע היא אחת הערים הצבעונייות והמשגשגות בישראל. ערך הנדל״ן בה עלה ביותר מ-30 אחוזים ( מי שקנה דירות בעיר לפני עשר שנים צוחק עכשיו כל הדרך אל הבנק). מבירת הנגב היא הפכה ל׳בירת ההיי-טק וההזדמנויות של ישראל׳. עם קריית סייבר מפוארת של חברות מובילות כמו אלביט מערכות, IBM ,NESS שהעתיקו את משרדיהן לאזור, בית ספר מצליח לרפואה, מרכז מדע ואוניברסיטה מובילה וגם האמפיתאטרון הגדול בישראל. גם בתחום הספורט העיר עושה חיל, כשקבוצת הכדורגל הפועל באר שבע זכתה באליפות המדינה שלוש שנים ברציפות. עם לא פחות מחמישה קניונים שנפתחו בעיר, ביניהם ׳הגראנד קניון', הגדול במזרח התיכון, לא פלא שהעיר הפכה לאחת התוססות בישראל.

יש לי עוד המון אנשים לפגוש, מקומות ללכת אליהם ומדינה לבנות" שרון פרידמן

JNF שם לו למטרה לפתח את אזורי הפריפריה בדרום הארץ ובצפונה, ולהעביר לשם מאות אלפי ישראלים כדי ׳להפריח את השממה׳. הארגון גם דואג לסייע לישובי עוטף עזה ועוזר למדינה להתגונן ולהתמודד עם האיומים על ביטחונה. מסיבות אלו ועוד רבות נוספות JNF הוא הגב של מדינת ישראל. יהודי ארצות הברית הם בין התורמים הגדולים לארגון ששם לו למטרה לגייס כמיליארד דולר בעשר השנים הקרובות למען ישראל. הם כבר בחצי הדרך, לאחר שגייסו עד כה 585 מיליון דולר. ישבתי לשיחה אישית עם אחת הדמויות המרכזיות בארגון, ה -National Campaign Director בחוף המערבי, שרון פרידמן. לפרידמן וותק של 20 שנים בארגון בו ביצעה תפקידים רבים. היום היא האחראית הבכירה על פיתוח, מרקטינג, החדרת מודעות וגיוס כספים.

קידמה את דילן וספרינגסטין

פרידמן נולדה במונטריאול לאב ישראלי ואמא מצ׳רנוביץ שהיגרו לקנדה. למרות שלא נולדה בארץ, היא מספרת שגדלה עם ישראל בלב כל הזמן. זאת בזכות אביה הצבר שהטמיע בה את הישראליות. היא מדברת עברית שוטפת וגם אילן היוחסין שלה ציוני ביותר פרידמן מגיעה ממשפחת אברהם שפירא (השומר של פתח תקווה) וסבתה היא רבקה שפירא. בילדותה ביקרה בישראל פעם רבות ואף עברה להתגורר בארץ בגיל 20 בעקבות רומן עם בחור ישראלי, בעלה הראשון, ונשארה בישראל 18שנים תמימות.

פרידמן החלה את הקריירה שלה דווקא בעולם המוזיקה, בחברת התקליטים CBS שנקנתה בהמשך על ידי סוני והפכה להיות NMC. היא עבדה במחלקת יחסי הציבור של החברה, בשיווק והפקות. הייתה מנהלת A&R ועבדה תחילה במחלקה הבינלאומית. היא קידמה אמנים בינלאומיים בישראל כמו בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, ׳וואם׳ ודוראן דוראן. בהמשך עברה למחלקה הישראלית: ״זה היה די מפחיד כי העברית שלי לא הייתה טובה. הרגשתי שאם אני לא מכירה ומבינה את המילים של השירים של האמנים, איך אצליח בעבודה?". אך פרידמן הצליחה להשתלב ועבדה עם אמנים כמו אריק איינשטיין, גלי עטרי, כל הבנאים לדרותיהם, דיויד ברוזה, ירמי קפלן, יהודה פוליקר, נורית גלרון, סי היימן, ועוד רבים וטובים. לקראת סוף שנות השלושים של חייה עשתה מהפך בקריירה ובחייה האישיים, עזבה את ישראל ונטשה את עולם המוזיקה.

שרון, מה הביא לשינויים הגדולים הללו בחייך?

״בישראל עבדתי 24/7. לא היה לי יום או לילה. הייתי מרוצה אבל הרגשתי באיזה שהוא שלב שאני צריכה שינוי והפסקה. דני ידין, שהיה הבוס שלי, הציע לי לקחת הפסקה של שלושה חודשים:: ׳סעי לנוח ולחפש את עצמך וכשתחזרי נמצא לך תפקיד שיתאים. אם תחליטי שאת לא רוצה להמשיך אז אני אבין'. נסעתי לחופשה אצל אחותי בסן פרנסיסקו והתאהבתי שם בבחור שאני מכירה עוד ממונטריאול. הוא עבר לבוסטון והחלטתי שאני עוברת ביחד איתו".

איך גילית את ארגון ה-JNF?

״בבוסטון אנשים שמכירים אותי אמרו לי כל הזמן׳ יש לך תשוקה כל כך גדולה לישראל, אולי תעשי משהו למען הארץ?׳ עשיתי מחקרים על ישראל וגיליתי הרבה אירגונים יהודיים נפלאים. הכרתי את ראסל רובינסון, מנכ״ל ה- JNF בארצות הברית. הוא הציג לי את האירגון, ופגשתי מקום שהוא לא פוליטי, לא דתי (למרות שאני יהודיה הכי גאה בעולם וישראלית, אני לא דתיה). זה היה מסקרן להכיר אירגון שכל מה שהוא עושה זה לבנות את הבית שלנו. ראסל לקח איתי צ׳אנס והציע לי עבודה. בהתחלה חשבתי שאעשה את זה רק כדי להיכנס לקהילה היהודית בבוסטון, ואחרי איזו תקופה אחזור לתעשיית המוזיקה בה עסקתי רוב החיים. אבל התחלתי להתקדם באירגון ולקחת אחריות על אזורים שונים. תוך כדי עבודה גיליתי שאני אוהבת לחלוק את הקסם והחשיבות של JNF, להציג איך אנחנו משנים את חייהם של ישראלים בכל יום. קודמתי לניו אינגלנד ועזרתי לפתח את הסניפים בפיטסבורג, קליבלנד, סינסנטי ועוד. שמתי לב שלמרות שגרתי בישראל כל כך הרבה שנים, למדתי יותר על הארץ דרך העבודה שלי ב JNF. לפני כמעט ארבע שנים קיבלתי טלפון מראסל שאמר לי שאנחנו נמצאים במצב מצויין ברחבי ארצות הברית אבל אנחנו צריכים עזרה בחוף המערבי. כששאלו אותי אם אני מוכנה לעבור ל- LA, אמרתי: ׳אני לא עוברת לאל-איי, אני עוברת לגן עדן׳״…

יש בלוס אנג׳לס הרבה אירגונים שמגייסים כסף למען ישראל. מה מבדיל אתJNF מהאחרים?

״ראשית, אני מצדיעה לכל ארגון שפועל למען ישראל. זו מטרה נפלאה. עם זאת, אין עוד ארגון שעושה מה שאנחנו עושים. אני יודעת שזה נשמע כמו קלישאה אבל אנחנו בונים את המולדת שלנו. מחוץ למשולש של תל אביב, חיפה וירושלים יש ארץ שלמה של גליל ונגב. 60% מהמדינה שלנו היום הם עדיין מדבר. פחות מ 15% מהאוכלסיה גרה בנגב ובגליל. זה מטורף.

״לדוד בן גוריון היה חלום. הוא אמר, ׳לכו דרומה׳. ושם אנחנו בונים דרכים, ערים, קהילות ומשאבי מים. בנינו יותר מ-250 מאגרי מים בארץ שמשמשים לחקלאות ולשתייה. כשאנחנו מבקרים בנגב אנחנו פוגשים אנשים, ואני לא מגזימה, עם עיניים דומעות. הם מודים לנו שיצרנו להם שם חיים שלמים. אנחנו לוקחים קהילות קיימות ומפתחים אותן. דרך העבודה שלנו נשענת על הכלכלה, אם אנחנו יכולים להציע אפשרויות עבודה שמתחברת עם הנחת העבודה והמטרות שלנו".

הכפר של דורון וערן אלמוג

הסיפור של האלוף במילואים דורון אלמוג הוא דוגמא נפלאה לסיוע לאזרחי מדינת ישראל וכתוצאה מכך בניית קהילה שמאות ואלפים יכולו להנות ממנה בעתיד. אלמוג, קצין מוערך מאוד ולשעבר אלוף פיקוד הדרום, אוחז בסיפור אישי לא פשוט. הוא ואישתו דידי גילו שבנם האמצעי ערן סובל מצירוף של אוטיזים עם פיגור שיכלי. הזוג נעזר בסיוע ממשלתי כדי לטפל בערן, אך גילו שברגע שימלאו לו 18 לא יוכלו להמשיך ולקבל את הסיוע. השניים חששו לגורל בנם לאחר לכתם מהעולם. ערן אינו עצמאי, אפילו את המילה אמא ואבא לא יכל לומר מעולם. הם בדקו היכן יוכלו למצוא לו בית ומצאו בעיקר מוסדות קרים עם אווירה של מוסד פסיכיאטרי או של בית כלא, לא מקום שמישהו ירצה לשלוח את ילדיו לשם. לבני הזוג אלמוג היה חזון: לבנות כפר ירוק נוח ונעים, שיהיה בו מקום לבנם ערן ולעוד צעירים שסובלים מאוטיזים, שם יוכלו להתבגר ולחיות בכבוד. הם הכינו תוכנית מסודרת ל'עלי נגב׳ ופנו ל-JNF לשותפות. פרידמן: ״הסיבה שהארגון נרתם לעזרתם הייתה כי 'עלה נגב' ממוקם באופקים, עיר בפריפריה שהארגון שם לו למטרה לקדם ולפתח. JNF מימנו מתקן מפואר ויפהפה שנקרא פרוייקט ׳עלה נגב׳. לקחו עיירה כמו אופקים והפכו אותה למקום במעמד גבוה יותר. יותר אנשים עברו לעיר, הכפר הטיפולי יצר מקומות עבודה וקהילה שלמה נבנתה בעקבות כך". בשנת 2007 ערן נפטר מסיבוכים של מחלתו. אך ׳עלה נגב׳ חי וקיים ומשמש בית חם למאות נערים עם לקויות ואוטיזים. פרוייקט ׳עלה נגב׳ נגע בהמון אנשים ובהמשך זיכה את דורון אלמוג בפרס ישראל.

המהפכה שעשיתם בדרום נפלאה, אבל אני למשל שירתתי בצפון והתאהבתי בו. הסיבה שלא נשארתי לגור בו היא כי אין מה לעשות שם. יש לי חברים שנולדו וגדלו במטולה והם החליטו לעזוב מפני שאין אפשרות לפתח שם קריירה

״הפכנו מחדש את באר שבע ואת הדרום ועכשיו אנחנו עושים את זה בגליל. אחת הבעיות עם הצפון הן שלמרות שהוא כל כך שונה מהנגב – ירוק, עם מים ושמיים כחולים מקום קסום לחיות, אנשים עוזבים אותו כי הם לא מוצאים פרנסה, אין אפשרויות כלכליות. אני יכולה להבטיח לך שלחברים הישראלים שלך במטולה יהיו בעוד חמש שנים הרבה יותר אפשרויות עבודה. וכן, אם אנחנו מבקשים ממשפחות לגור במקומות כמו חלוצה, ערד, ירוחם, ספיר או בעכו. אנחנו מחיים עכו מחדש. לדוגמא, בנינו מרכז מבקרים בכניסה לשוק המפורסם בעיר שמשרת אלפי ישראלים. שם ניתן ללמוד על עסקים, מסעדנות בגליל המערבי ולבצע מפגשים עסקיים. יהודים וערבים נפגשים תחת המטריה של JNF שעוזר לפתח את העסקים שלהם ולחלוק ידע, רעיונות
ולסייע אחד לשני ו'לנט וורקינג' ביניהם.

״אנחנו צריכים לוודא שיש להם אפשרויות עבודה, חינוך, מרכזיים רפואים גדולים וגם מקומות לתרבות, מוזיקה, אומנות, תיאטרון וריקודים. הפרוייקט שנקרא ׳לך צפונה׳ כולל תוכנית של פיתוח צפון הארץ. בקרוב ייבנה בית חולים גדול בקרית שמונה, שחוץ מלהעניק שירותי רפואה ברמה גבוהה הוא יספק מקורות פרנסה למאות משפחות. אנחנו גם בונים כרגע בקרית שמונה בית ספר לבישול שיהיה המוסד הקולינרי הגדול במזה"ת ושילמד בין השאר בישול, טכנולוגית מזון, עסקי מסעדנות ובישול למוסדות, עם מקומות לינה לסטודנטים שלו, מה שיאפשר הבאת תלמידים מכל חלקי הארץ והעולם. אנחנו מפתחים גם את ׳מעלות תרשיחא׳, עיר יהודית וערבית. נבנה מרכז מים גדול בצפון. בעיקרון, המטרה שלנו היא להעביר בשנים הקרובות כ-500,000 תושבים מכל רחבי הארץ לדרום וכ-300,000 תושבים לצפון״.

ואתם ממשיכים לסייע לישובים בעוטף עזה.

״התמיכה שלנו בתושבי העוטף היא תמידית, וכמובן שגם בכל פעם שיש שם מצב חרום אנחנו עוזרים. בשנה שעברה כשהיה את טרור העפיפונים, JNF מימנו בניה של מקלטים ותוספת ניידות כיבוי אש. בשדרות בנינו מתחם משחקים ענק שהוא ׳אין דורז׳ וממוגן מבחוץ כמו מקלט. הקמנו שם משחקיה לילדים עם קיר טיפוס ואטרקציות רבות. המקום יכול להכיל 500 ילדים. זה פרוייקט מרהיב שעלה 5 מיליון דולר. המקום ממוגן ככה שבמקרה של ׳צבע אדום׳ הילדים לא צריכים לברוח למקלטים והם יכולים להישאר ולהמשיך לשחק".

ציונות ומוזיקה: שרון בימים הטובים בארץ עם גלי עטרי

תיכון עם תלמידים אמריקאים

במהלך השיחה פרידמן סוקרת שורה של פרוייקטים עתידיים שחלק גדול מהם כבר יצאו לדרך. ביניהם החזון להביא ולממן את תעשיית הסרטים, תיאטרון, אומנות ומוזיקה ותרבות בפריפריה. בבורד נמצאים כבר דמויות מוכרות כמו רון רובינסון, אבי לרנר, צ׳אק מוריס ונועה תשבי.

פרוייקטים נוספים: חוגי סיירות ברחבי הארץ, שהם העתיד של המנהיגות הישראלית והזדמנות לצעירים לרכוש ערכים של מנהיגות; 'מכון ערבה' בקיבוץ קטורה, המקום היחיד בעולם בו ישראלים, ירדנים, פלסטינים וסטודנטים מכל העולם לומדים יחד לתואר באיכות הסביבה; פרוייקט ׳מיוחדים במדים׳ המאפשר קליטה של נערים ונערות בעלי צרכים מיוחדים בצה״ל; תיכון אלכסנדר MASS בהוד השרון, עם תלמידים אמריקאים לסמסטר או תוכנית קיץ בישראל, ללימודים מלאים וחוויות מהמקומות החשובים בישראל ולא רק לימודים מתוך ספר; ובנוסף, מרכז לרכיבה טיפולית על סוסים בקיבוץ גרופית. ה-JNF גם יצר כוח משימה מיוחד שמטרותו לאחד אנשים מאזורים שונים בארץ. כל אחד יכול לייצג את אזור המגורים שלו ולהתנדב שם כדי להביא לשינוי חברתי, אקולוגי, חינוכי ועוד.

לסיום, מה הכי חשוב לך באופן אישי שידעו על JNF?

״למרות שזו כבר השנה ה-20 שלי בארגון, אני מרגישה שיש לי עוד המון אנשים לפגוש, מקומות ללכת אליהם ומדינה לבנות. JNF זוכה בשנים האחרונות ב -Charity Navigator לציון 4 כוכבים, שהוא הכי גבוה שקיים. אחת המטרות שלי באופן אישי היא שגם הישראלים יבינו ש-JNF זה לא אירגון עתיק של סבתא שלנו שרק נוטע עצים, אלא אירגון חי ותוסס שפועל למען המדינה שהם הכי אוהבים בעולם".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

לוס אנג'לס

מועדון המשקיעים הכבדים

Published

on

ארז גולדמן וה-Israel Bonds בלוס אנג׳לס הפיקו ערב מרשים שכולו כלכלה וציונות

ארגון ה- Israel Bonds בלוס אנג׳לס ערך ערב אקסולוסבי למובילי ומנהיגי הארגון בחוף המערבי, שאיגד סביבו את מועדון המשקיעים "הכבדים" של הארגון, הנקרא  Platinum Society. מדובר במשקיעים הגדולים ביותר בחוף המערבי שרכשו אגרות חוב בכמיליון דולר ומעלה, כמו גם משקיעים מתחת לגיל 45 שקנו אגרות חוב ישראליות ביותר מ-100 אלף דולר. הם גם זוכים לתמיכה אישית של של מנטורים ואנשי עסקים מובלים בקהילה. האירוע התקיים בדירת הפנטהאוז היפהפייה של סוזנה צוקר בווסטווד. 

הערב נפתח בדברים של הקונסול הכללי לוס אנג׳לס הלל ניומן שהגיע לתמוך, חלק שבחים והזכיר את חשיבותה של ה- Israel Bond לסיוע לכלכלת ישראל. כמו כן דיבר ניומן על מעמדה של  ישראל בכלכלה העולמית, ההון האנושי המצויין שנמצא בשוק הישראלי ועל כך שהיא נחשבת כאחת מ-8 המדינות המשפיעות בעולם.

במרכז הערב  התקיימה שיחה מעניינת בין מייקל זרמסקי, ראש הבנקאות הפרטים של בנק לאומי ארצות הברית לבין סקוט בייסר,  מנכ״ל חברת ההשקעות הענקית  Houlihn Lokey. השניים שוחחו  על חוסנו של ה- ISRAELI BOND (שבנק לאומי הוא אחד ממשקיעיו הגדולים) ועל חברות ההיי-טק והסטראטפ הגדולות כדוגמת Mobile eye שמוקמות בישראל וכובשות את ארצות הברית. עוד דנו השניים בנושא הקשרים ומערכות היחסים העסקיות החדשות שנרקמות בין ישראל לשכנותיה במזרח התיכון, קשרים שלא חלמו עליהם לפני פחות מעשור וכיום הם עתידים לשנות את הכלכלה הישראלית. 

כאשר התבקש זרמסקי להשוות בין הכלכלה הישראלית לזו האמריקאית ולמנות את ההבדלים בינהם מבחינת ההשקעות סיפר, שלדעתו השוק הישראלי הרבה יותר קשיח מפאת גודלו, ואפשרויות הצמיחה בו קטנות יותר. מאידך גרס, שישראל תופסת את המקום השני מבחינת חדשנות והיא גם אחת המדינות עם מרכזי המחקר הכי גדולים בעולם. 

במהלך הערב נערכה גם שיחה עם בנג׳מין ניומן, ישראלי ממוצא בריטי ששירת במלחמת לבנון השניה ובמבצע ׳צוק איתן׳, וכיום עומד בראש ארגון שהקים ב-2007 הנקרא Our Soldiers Speak. מטרת הארגון: להציג את המצב האמיתי של המצב בישראל, ולאזן את הסיקור המעוות לו זוכה צה״ל במדיה הבין לאומית.  

בנג׳מין דיבר על האנטישמיות שהוא פוגש בקמפוסים בארצות הברית ועל הצורך לאזן  ולהסביר את צה״ל ברחבי העולם. 

בנג׳מין, יהודי שנולד וגדל בלידס שבבריטניה, סיפר כיצד נאבק בהחלטה האם לכבוש כיפה בגאווה בעיר מגוריו. כשאביו ביקש ממנו לעשות זאת בעוד רב העיר יעץ לו לא לכבוש אותה מחוץ לבית הכנסת כדי לא לעורר תגבות אנטישמיות. בנג׳מין: ״מה שהיה פעם עדיין קיים היום. אם מישהו חושב שזו נחלת העבר עליו להבין שהיום באירופה כולה, אין אפשרות לכל הקהילות  היהודיות לבטא את היהדות שלהם בביטחון״. 

ארז גודלמן מנכ״ל ה-Israel Bond בחוף המערבי, סיכם את הערב: ״זהו האירוע השני שאנחנו עושים ל-Platinum Society. שמחתי לראות את המשקיעים הבכירים שלנו כאן ודמויות מובילות בקהילה. זה היה אירוע מאוד מוצלח וב-30 ביוני נעשה אירוע נוסף בו ישתתף המייסד של hotels.com שנמצא בבונד הארצי שלנו, יחד עם עוד גופים פננסים גדולים שעובדים איתנו".

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

אתה מכיר את זה שאנשים אומרים לך 'תיזהר מהישראלים באל-איי?'

Published

on

אילת-תל אביב-ניו יורק-לוס אנג'לס * אלו תחנות חייו של מוטי סויסה, הכוכב הבלתי מעורער של ההצגה 'מבקר המדינה' והתיאטרון העברי בעיר * עכשיו הוא מחפש המשך להצלחה בקריירת משחק ובינתיים מתמחה בקעקועים 

בשבוע שעבר הסתיימה בהצלחה סדרת ההצגות ״מבקר המדינה״ של התיאטרון הישראלי העברי של לוס אנג׳לס. ההצגה בבימויה של אורי דינור בהחלט חיממה את לילות החורף הקרים של הקהילה המקומית והוכיחה שוב שיש תיאטרון איכותי באל איי. ההצגה חשפה בפני הקהל כישרונות חדשים. הבולט מביניהם  היה ללא ספק מוטי סויסה ששיחק את התפקיד הראשי בהצגה, סייע במלאכת הבימוי, היה מאדריכלי התפאורה והתאורה ושימש כמנטור בעל נסיון עבור חלק מהקאסט. 

מוטי (30), שנולד וגדל באילת, הביא עימו את צבעוניות העיר הדרומית יחד עם ביישנות שהעצימו את תדמיתו כאמן. כשהוא לא על הבמה, הוא עובד בסטודיוז׳ ברחבי העיר כאמן קעקועים, וגם דואג לטפח את אהבתו לכדורגל במשחקי VIP של נבחרת האמנים הישראלית בארץ שכוללת כוכבים כמו: אקי אבני, אושרי כהן, אנחל בונני  ודני רופ. 

לפני כחצי שנה נחת בעיר המלאכים במטרה להגשים חלום ולמצוא עצמו בתעשיית המשחק ההוליוודית, ונראה שלא יכל לקבל נחיתה רכה יותר מהשתלבות בתאטרון הישראלי.

את ההיכרות הראשונה עם ארצות הברית ערך מוטי בניו יורק, לשם הגיע בשנה שעברה לאחר שהוזמן להשתתף בצילומים לסרט  MOBTOWN של הבמאידני אבוקזיר.בסרט שיחק כשומר ראש של  מנהיג המאפיה האיטלקית בניו יורק של שנות ה-50. מוטי: ״זאת הייתה חוויה  גדולה בשבילי. ההפקה הייתה מדהימה והופתעתי גם מהפרגון של הכוכבים והצוות. כל מי שלוהק התייחסו אליו כשחקן עם המון כבוד.  העבודה על הסט פתחה אצלי משהו, רציתי להמשיך את החוויה הזו. וכמובן שפגשתי שם המון אנשים מהתעשייה חלק מהם ישראלים ששאלו אותי ׳היית באל-איי׳? כשאמרתי שלא הם שכנעו אותי שאני חייב ללכת, וזו אחת הסיבות שהגעתי לכאן".

מוטי נולד וגדל במשפחה מסורתית מאוד, האח הצעיר מבין שישה. ״תמיד הרגשתי עוף מוזר. יש לי אח אחד שהלך בדרכי המשפחה והוא רב במנצ׳סטר, כל המשפחה שלי שומרי שבת, ואני פה באל-איי מתעסק במשחק ומנסה להיות אמן.״ 

אביו של מוטי, עמרם, נפטר לפני 12 שנה לאחר דום לב פתאומי. מה שהוביל לתקופה לא פשוטנ עבורו ועבור משפחתו. ״הוא היה העולם שלי״ נזכר מוטי, למרות שאביו תחילה לא הראה תמיכה בהחלטתו להיות שחקן, תמיד הראה לו שהוא גאה בו : ״אבא שלי לא האמין בעולם הזה, הוא רצה שאהיה בעל מקצוע נורמאלי כמו כולם.למדתי משחק למרות ההתנגדות שלו. אבל כשהוא הגיע לראות אותי על הבמה אמר לי ׳אתה תעשה רק את זה, תשקיע אתה הכי טוב שיש".  

איך גילית את האהבה למשחק?

״אני חושב כשהייתי ילד קטן. יש לי כל מיני סרטונים שצילמו במשפחה שאני רואה עצמי כילד בן 4, שר בבר מצווה ורוקד באירועים משפחתיים. תמידי רציתי את המיקרופון, הייתי אמן קטן, גם ציירתי מגיל צעיר.

"אבל באתי משכונה א׳ באילת. זה מקום שלא עוברים בו בלילות אם אתה לא משם. מפוצצים שם מכוניות, גונבים אופנועים והמון שטויות. זו שכונה של מופרעים. אבל אני ראיתי את עצמי יוצא מהשכונה הזו. תמיד הרגשתי שיש לי משהו להפסיד. המשפחה שלחה אותנו לבית ספר דתי. אחים שלי המשיכו לישיבות אבל אותי ניפו משם מהר. לא מצאתי את עצמי בבית ספר דתי. בכלל קשה לי להיות במסגרות כאלו שאומרים לי מה צריך ואיך צריך. הייתי מרדן".

ובכל זאת שירתת בצבא ועוד בקרבי. 

״כן, שירתתי בשריון. גם כאן היו בעיות. בהתחלה הצבא נתן לי שיבוצים מעולים ויוקרתיים:  669 ושייטת. אבל לפני הצבא קיבלתי הצעה לשחק בסרט של דן וולמן שהוא צילם באילת. ההפקה שלחה לצבא מכתב וביקשה לדחות לי את הגיוס או שישחררו אותי לצילומים. אבל הם כמובן הקשו על כל העניין. לא הגעתי לראיונות הצבאיים והיה סיפור שלם עם זה. ובסוף כשהתגייסתי זה היה באווירה לא נעימה והם פשוט שלחו אותי לשריון".

בתום שירותו הצבאי עבד מוטי בצוותי הבידור המפורסמים בבתי המלון באילת. חסך כסף ועשה את המעבר לתל אביב כדי ללמוד משחק. מוטי: ״באתי כמו קיבוצניק. לצאת מאילת לתל אביב זה לא לדעת כלום. הייתי הולך לאיבוד בשכונה שלי. בתוך עזריאלי לא מצאתי את עצמי.  עשיתי מבחנים ואודישונים לכל בתי הספר והתקבלתי לכולם, אבל בחרתי ב׳בית צבי׳ כי שם הרגשתי הכי טוב".  

ואני מבין שאחרי סיום לימודי המשחק הבנת שהחיים לא קלים בתחום הזה. 

״כן, בבית צבי הייתה לי תקופה מדהימה עם הרבה הצגות. אז כולם ידעו מי אני. אבל אחרי שיצאתי מ׳בית צבי׳ הבנתי שזו הייתה בעצם בועה. התרכזתי בלתת את המשחק הכי טוב שלי. כשהחכמים באמת התרכזו בלעשות לעצמם קשרים בחוץ, והם אלו ש׳הסתדרו׳. 

"אחרי בית ספר למשחק מצאתי את עצמי בחובות כי לקחתי הלוואות כדי לסיים את בית הספר. אז ירדתי לשנה בחזרה לאילת לעבוד ואז חזרתי שוב לתל אביב.  עשיתי קצת תיאטרון פרינג׳, כל מיני תפקידי אורח בטלוויזיה והלכתי לאודישנים. ואז כדי להתפרנס התחלתי ללמד משחק בבית ספר יסודי. עבדתי שם במשרה מלאה כמורה לדרמה. באמת עשיתי תיקון עם עצמי שם, לעבוד עם ילדים-  על דרמה ופסיכו-דרמה ולקחת אותם ממקום שהם בקושי מצליחים להגיד את השם שלהם עד למצב שהם רוקדים ומדברים על הבמה. ההורים שלהם היו מחבקים אותי מאושר. זו עבודה שמאוד אהבתי והשפיעה עליי. אם אני חוזר לארץ אז אני בטוח חוזר לעבוד שם".

 מה גרם לך לעבור לאל-איי?

״זו באמת הייתה עבודה נהדרת. היה לי חוזה טוב עם משכורת מאוד יפה. אתה מסיים את העבודה בשתיים בצהרים ויש לך זמן לעצמך וגם קיבלתי מלא אהבה. אבל באיזה שהוא שלב אתה מבין שאתה שחקן ואתה רוצה לממש את עצמך. הרגשתי שאני שוכח את עצמי ואת המקום שאני אוהב להיות בו שזה הבמה. 

באתי לאל-איי באנרגיות הכי טובות, תומכות וחיוביות לעשות פה דברים יפים ואני מקבל את זה בחזרה. אתה מכיר את זה שכל מיני אנשים אומרים לך 'תיזהר מהישראלים באל-איי?' אני חייב לומר שעד עכשיו אני מגלה פה קהילה מפרגנת וקהילה אוהבת. הספקתי להכיר פה אנשים טובים וההצגה של ׳מבקר המדינה׳ עזרה לי להכיר אנשים נפלאים פה".

איך קיבלת את התפקיד הראשי בהצגה?

״כשתכננתי להגיע ללוס אנג'לס עשיתי בדיקות ודרך הפייסבוק גיליתי שיש אצלכם תיאטרון ישראלי. שלחתי לאורי הודעה שאשמח להיפגש. נפגשנו בישראל כשאורי הייתה שם והיה מקסים. באתי בהתחלה בלי הרבה צפיות, רק רציתי להשתלב ולראות איך זה מרגיש. שמתי לב שאורי שאלה אותי שאלות וניסתה באמת להכיר אותי. לאט לאט היא קלטה את הניסיון שלי ושאלה שאלות על תאורה, נתנה לי לעשות אותה. ואז היא הבינה שאני יודע לצייר אז ביקשה ׳אולי תצייר את התמונות להצגה?׳. 

"היא התחילה להתייעץ איתי – ׳מוטי מה אתה חושב על התפאורה׳? וככה כל פעם מצאתי שהיא מערבת אותי ומכניסה אותי יותר ויותר לתוך הדבר הזה. אני יודע שהיא גם הייתה ממש עסוקה, היה לה את פסטיבל הסרטים הישראלי על הראש אז באמת יכולתי לעזור לה. התחלנו לביים ביחד שזה לא דבר קל כי לכל אחד יש את החזון שלו ואיך שהוא רואה אותו. אורי עושה את זה במשך שנים זה הבייבי שלה. 

"בהתחלה הייתי אמור לעשות רק את התפקיד של הפקח לא את התפקיד הראשי. אבל יום אחד היא אמרה לי – אתה עושה את התפקיד הראשי ואני כמובן הסכמתי. מה יותר טוב מזה. אורי נכנסה לי ללב! כל יום אני מגלה עוד משהו חדש עליה והיא ממש מעוררת השראה.״ 

סיימתם את כל ההצגות באל-איי. איך אתה מסכם את התקופה הזו ?

״כל הנחיתה באל-איי והצגה הזו זה משהו שישאר איתי לנצח. מכל ההצגות שעשיתי אני חושב ש׳מבקר המדינה׳ היא זו שהכי נהנתי ממנה. באמת עצוב לי שנגמר. קיבלנו ביקורות טובות והמון מחמאות. אתה יודע, בכל חזרות של כל הצגה יש מריבות וקצת חוסר הסכמה וגם אגו. אני משתדל לדעת איך לנווט בדבר הזה בגלל שאני דמות ראשית וחלק גדול מהיצירה הזו, ועדיין, מנסה להסביר לחבר׳ה שהדבר הזה יגמר וכולנו נבכה. המטרה מקודשת אבל הדרך לא פחות ואנחנו צריכים להנות מכל רגע״.

וכחלק מארגז הכלים האומנותי שלך אתה גם מקעקע מקצועי. 

״כשסיימתי את בית צבי חשבתי מה אני אוכל לשלב כעבודה, עוד לפני שהתחלתי ללמד שמתאים לחיים של שחקן. אז הלכתי ללמוד בווינגט אימון חדר כושר כדי לפרגן לעצמי ובמחשבה שזה גם יעזור לי לגיזרה וזה היה אחלה כיף. ואז באיזה נסיעה עם חבר לאירופה החלטתי לעשות קעקוע. נכנסתי לסטודיו וראיתי את כל המקעקעים עובדים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם בעבודה. שאלתי את עצמי – וואיי איפה לומדים את זה?  אז התחלתי ללמוד בארץ להיות מקעקע ועבדתי בכל מיני סטודיוז. זו אומנות אחרת שמרתקת אותי. 

אחרי זה שהמשכתי לטייל באירופה וכל פעם הייתי לוקח את הציוד איתי ומקעקע בכל מיני מקומות. גם כשהגעתי לכאן פשוט נכנסתי לסטודיוז ושאלתי אותם אם הם צריכים מקעקע. הם ביקשו שאראה פרוטפוליו, לא היה לי מושג מה זה.  הראתי להם עבודות שלי באייפון, הם אהבו וככה התחלתי לעבוד. הוצאתי גם תעודת מקעקע בין לאומי פה״. 

מה החלום הלאה? 

״להמשיך ולעבוד כאן בעולם המשחק, ובאמת שאני חיי את היום יום. אני אוהב ללמוד מאנשים עם נסיון ולהיות מוקף באנשים טובים. אחרי ההצגה ניגשו אליי אנשים כמו אלון אבוטבול ומייק בורשטיין ואמרו לי – אתה שחקן ענק, כוכב  וכו'… מיהרתי לקטוע אותם כדי לא להיות נבוך והסברתי להם שהם המורים שלי. הם שאלו אותי ׳תגיד, איך לא שמענו עליך?׳ אז אולי זה החלום שלי, שיותר אנשים ישמעו עליי".

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

נולדה לרקוד

Published

on

מירי נוריאל נולדה לרקוד. בקרוב תסיים מסע חוויתי של שישה חודשים עמוסים בלוס אנג׳לס. היא הגיעה הנה כדי לללמוד, להכיר ולהכין עצמה להמשך הקרייריה. בינתיים היא כבר יכולה לסמן וי גדול על שיעורים והתנסויות במספר סטודיו'ס עם כוריאוגרפים מפורסמים של אמנים כמו אריאנה גרנדה וג׳ניפר לופז. מירי, בת 23, נולדה וגדלה בקרית אונו. גדלה כצלע משלישייה. שלישייה להורים תומכים ואוהבים, בעלי עסק משפחתי. מירי: ״ההורים תמיד עזרו לי, לקחו אותי לחזרות ואימונים ולמרות שהשקעתי בלימודים, הריקוד היה במקום הראשון. למדתי בלט מודרני וקלאסי וג׳אז, היפ הופ, מחזות זמר וסטפס, ובעצם את כל הסגנונות״.

כיצד גילית את עולם הריקוד בפעם הראשונה?

״אמא לקחה אותי לשיעור בלט לגיל הרך כבר בגיל 3. היא אמרה שעוד בבטן הגדולה שהייתה לה בהריון כי היינו שלישיה) היא הרגישה שיש מישהו שאוהב לרקוד ולזוז כל הזמן. ובאמת, אני יכולה להגיד שמהרגע שנולדתי אני אוהבת לזוז ולרקוד, לשמוע מוזיקה ובגיל 3 סיפור האהבה הזה רק התחיל. בגיל 6 חיפשתי מסגרת מקצועית יותר ועברתי לסטודיו של גלית בלחסן ביהוד, שם למדתי, התאמנתי וגדלתי. הייתי שם כל יום אחרי בית ספר לכמה שעות, ובמקביל הייתי תלמידה מצטיינת בבית הספר, מאלו שחורשות. גם בתיכון השקעתי בריקוד ואני בוגרת 5 יחידות מחול.

״בגיל 15 התחלתי לעבוד בתעשייה בארץ ולהופיע עם כוכבי ילדים. ההפקה הראשונה שלי הייתה עם ׳מיכל הקטנה׳ כשעוד הייתה בתחילת דרכה. רקדתי גם עם ׳טולי בילבולי׳ (ועם דנה דבורין). עשיתי את הקליפ ההודי לסדרה ׳זגורי אימפריה׳ וההזדמנות הגדולה הגיעה ממש לפני הצבא כשהזמינו אותי להשתתף ב׳מותק של פסטיגל׳ – מותק בממלכת הקרח. הייתי צריכה לדחות את הגיוס אבל זה היה שווה. הופעתי כרקדנית מובילה עם מיכל ינאי, עדי הימלבלוי, עודד פז, מיכל הקטנה, סבא טוביה ועוד. השתתפנו בלמעלה מ- 50 הופעות ברחבי ישראל. זה פתח לי המון דלתות".

היית קצינה בצה"ל. איך שילבת את השירות הצבאי עם הריקוד?

״ידעתי תמיד שאני רוצה לתרום, זה חלק מאיך שחינכו אותנו בבית. התגייסתי להיות משקית ת״ש כי רציתי לעזור לחיילים. ראיתי את האחים התאומים שלי, שניהם היו קרביים ובכלל לא ראו בית. ההורים שלי היו לבד כי כולנו היינו בצבא באותו זמן. המשכתי לקורס קצינות ושירתתי כקצינת ת״ש בחיל הרפואה, היו תחתיי 7 מש"קיות ואז התחלתי להיות קרוב לבית. תוך כדי השירות הצבאי התחלתי ללמד ריקוד, בעיקר ילדות. כשהשתחררתי החלטתי שאני לא רוצה לעשות טיול אחרי צבא כמו כולם והלכתי ללמוד קורסים של הוראת מחול ומאמנת כושר בבית ספר למקצועות הספורט בתל אביב. יש לי ארבע תעודות של אימון כושר והוראת מחול״. רגע לפני שעזבה את ישראל עוד הספיקה מירי להשתתף בקליפ של עומר אדם (בוקר טוב) ורקדה גם עם ׳מני ממטרה׳.

מירי בהופעה עם פאיילוט ג׳סטין. כריסטופר (ג׳י סי ג׳ונס) במועדון בווסט הוליווד.

בספטמבר האחרון נחתה מירי באל.איי כדי לחוות כאן את התעשיה עם הרקדנים הטובים בעולם. היא מספרת על ההתנסות המיוחדת כשהיא היא רוקדת ומתאמנת כל יום עם טובי הרקדנים, יוצרת קשרים עם מורים ודמויות מתעשיית הריקוד המקומית. ״זו חוויה מדהימה, הגעתי לשיעורים של המורים הכי טובים, הכוריאוגרפים של ג׳ניפר לופז, אריאנה גרנדה וכריס בראון. הם בחרו בי מתוך 100 רקדניות להופיע בצילומים בסוף השיעורים. הסרטונים האלו מופיעים ביוטיוב ובמדיה החברתית. זה כבוד גדול.״

מה התוכניות להמשך?

״אני כרגע עושה את קורס האינטנסיב של עדן שבתאי. זו ההזדמנות שלי ללמוד ממנה ולדעת יותר. מכאן אני ממשיכה לניו יורק לרקוד שם ואז חוזרת לארץ. בישראל אני רוצה לפתוח סדנאות של ג׳אז, פאנק, עקבים (ריקוד עקבים) בכל רחבי הארץ. גם להמשיך לעבוד בתעשייה עם זמרים ואמנים כרקדנית מקצועית. לטווח רחוק יותר אני כמובן מתכננת מתישהו לחזור ללוס אנג׳לס, כשהחלום הוא להצליח בתעשייה כאן ולצאת לסיבוב הופעות עם זמרים בינלאומיים״.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות