Connect with us

גוף ונפש

יאללה תביא חיבוק!

Published

on

מגפת הקורונה כפתה שינויים משמעותיים בחיי היומיום * אחד הדברים שאליהם אנשים מתגעגעים במיוחד הוא חיבוק שהיום נראה כמו פעולה מסוכנת במיוחד * אבל אפשר לנקוט כמה אמצעי זהירות שמצמצמים את הסכנה ומונעים הדבקה

תושבת קנדה שהתגעגעה נואשות לחיבוק של אמה בתקופת הסגר לקחה יריעת פלסטיק אטום למים ויצרה ממנו מעין כפפת חיבוק עם שרוולים, וכך הצליחו שתי הנשים להתחבק בלי לחשוש מהקורונה. סרטון וידיאו של שני בני דודים מקנטקי מתחבקים ומתייפחים לאחר בידוד ארוך זכה לאלפי שיתופים. "לא ציפינו שהם יגיבו כך", אומרת אמבר קולינס, שצילמה את המפגש בין בנה הקסטון בן השמונה לבין בת הדוד רוזלינד ארנט בת העשר. "הם שמחו כל כך ולא ידעו איך להביע את עצמם, אז הם פשוט בכו. החיבוק הזה מוכיח עד כמה חשוב המגע האנושי".

אנחנו לא מתגעגעים לחיבוקים סתם כך – אנחנו ממש זקוקים להם. הפגנת חיבה פיזית מפחיתה מתחים ומרגיעה את מערכת העצבים הסימפתטית, שמפרישה הורמוני סטרס שמזיקים לגוף. בסדרת מחקרים הוכח שאחיזת ידיים עם אדם אהוב מפחיתה את המצוקה שנוצרת אחרי שהנסיינים קיבלו זרם חשמלי. "במוח האנושי יש נתיבים שמיועדים אך ורק לזיהוי מגע אוהב", אומר יוהנס איישטדט, מדען חישובי־חברתי ומרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. "מגע כזה הוא הדרך שבה המערכת הביולוגית שלנו משדרת שהכול בסדר, שאנחנו אהובים ושאיננו לבד".

לינסי מאר היא מומחית לדינמיקה של אירוסולים (רסס) מווירג'יניה טק ואחת מהמומחים המובילים בעולם בתחום הידבקות במחלות נישאות באוויר. היא מספרת ב"ני יורק טיימס"על מחקר שנעשה בהונג קונג ואפשר לראות בו כיצד נגיפים שמגיעים מדרכי הנשימה נעים בעת מגע קרוב. על בסיס המודלים המתמטיים במחקר זה חישבה ד"ר מאר שסכנת החשיפה במגע קצר נמוכה באופן מפתיע – גם אם חיבקתם נשאים שלא ידעו שהם כאלה והשתעלו לכיוונכם.

הסיבה לכך היא שאנחנו לא יודעים מהו המינון המדויק שנדרש כדי שנגיף הקורונה יגרום למישהו לחלות. ההערכה המקובלת היא שמדובר בכמות של 200 עד 1,000 עותקים של הנגיף. שיעול ממוצע יכול לפזר בין 5,000 ל-10,000 נגיפים, אולם רוב הרסס נוחת על האדמה או על משטחים קרובים.

כשבני אדם נמצאים במגע קרוב רק כ-2% מהנוזלים שנפלט בשיעול, כלומר 100 עד 200 נגיפים, ייכנסו למערכת הנשימה של האדם שעומד קרוב, או יותזו על בגדיו ועורו. אבל רק אחוז בודד מהנגיפים שרוססו, כלומר נגיף אחד או שניים, יגרמו זיהום. "מן הסתם נדרש יותר מנגיף אחד בשביל להידבק", אומרת מאר. "לכן אם אתם לא מדברים או משתעלים בזמן החיבוק הסיכון להדביק ולהידבק נמוך ביותר".

באופן כללי אפשר לומר שהדבר הבטוח ביותר היום הוא להימנע מחיבוקים. אבל אם מישהו ממש זקוק לחיבוק עדיף לנקוט אמצעי זהירות: לעטות מסכה כל הזמן ולהתחבק באוויר החופשי, להרחיק את המסכה ואת הידיים מגופו ומהמסכה של האדם האחר, ולא לחבק אדם שמשתעל או מפגין תסמינים אחרים שנראים דומים לתסמיני קורונה.

חשוב מאוד להפנות את הפנים לכיוונים מנוגדים ולא לדבר או להשתעל בזמן החיבוק. יש לעשות את זה במהירות, פשוט להתקרב ולהיפרד בזריזות. אחרי שנפרדים צריך לעשות כמה צעדים  אחורה כדי לא לנשום זה על זה ולרחוץ ידיים היטב. עדיף לא לבכות מפני שדמעות ואף דולף מגדילים את הסיכון למגע עם נוזלים שמכילים את הנגיף. אמצעי הזהירות המומלצים יכולים להיראות כמו מאמץ גדול מדי בשביל חיבוק פשוט, אבל המגפה תלווה אותנו עוד זמן רב. אלה כמה כללים שכדאי להקפיד עליהם:

לא להתחבק פנים אל פנים

"התנוחה הזו מסוכנת משום שהפנים קרובים מדי", אומרת מאר. "האוויר שאנחנו נושפים חם יותר מהסביבה ולכן עולה למעלה. כשאדם נמוך מביט אל האדם הגבוה האוויר שהוא נושף מגיע ישר לדרכי הנשימה של הגבוה. אם הגבוה מביט למטה, ייתכן שהאוויר ששניהם נושפים יתערבב ואז הם ישאפו את האוויר המעורב".

לא להצמיד לחיים כשאתם פונים לאותו כיוון

כששני המתחבקים מסתכלים לאותו הכיוון זה מסוכן יותר מפני שכל אחד מהם שואף את האוויר שהאדם האחר נשף.

התחבקו כשאתם פונים לכיוונים מנוגדים

הפנו את הפנים לכיוונים שונים כדי להימנע משאיפה של האוויר אוויר שבן הזוג המתחבק אתכם נשף. אל תשכחו לעטות מסכות.

בקשו מהילדים לחבק אתכם בגובה הברכיים או המותניים

חיבוקים בגובה הברכיים או המותניים מקטינים את הסיכון לחשיפה ישירה לטיפות זעירות של רוק ונזלת משום שהפנים רחוקים. קיים סיכוי שהמסכה של הילד או הפנים שלו יזהמו את בגדיו של המבוגר לכן כדאי לשקול להחליף בגדים, ובכל מקרה לרחוץ ידיים היטב אחרי ביקור שכולל חיבוקים. המבוגר גם צריך להביט הצדה כדי לא לנשוף לעבר הילד.

נשקו את הנכדים על החלק האחורי של הראש

נשיקה על הפדחת היא שיטה מוצלחת להימנעות מהדבקה: הסבים כמעט לא נחשפים לאוויר שהילד נושף. נכון שהילד נחשף לנשימה של האדם הגבוה ממנו, לכן כדאי להשאיר את המסכה על הפנים ולנשק אותו דרכה.

ג'וליאן טאנג, וירולוג מאוניברסיטת לסטר באנגליה שחוקר את המעבר באוויר של נגיפים שמקורם במערכת הנשימה, מציע עוד אמצעי זהירות לחיבוק: לעצור את הנשימה. "מרבית החיבוקים נמשכים פחות מעשר שניות, כך שאנשים אמורים להסתדר עם זה", הוא אומר. "אחרי שמסיימים את החיבוק כדאי להתרחק לפחות שני מטרים ורק אז לשאוף שוב. עצירת הנשימה מונעת נשיפה של כל נגיף או חיידק מסוכנים שאולי אתם או האדם האחר נושאים בלי לדעת שנדבקתם".

מאר מציינת שמכיוון שהסיכון בחיבוק קצר תוך נקיטת אמצעי זהירות מוגדר "נמוך אבל לא אפסי", אנשים צריכים לברור בקפידה את שותפי החיבוק שלהם. "אני הייתי בוחרת לחבק חברים קרובים, אבל אמנע ממחבקים אקראיים", היא מסכמת.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

טעיתי. טעות. טועים

Published

on

במקום להסתובב בעולם בתחושה שיש לנו את התשובות, כדאי לנו להתפקס על איך אנחנו יכולים לטעות קצת פחות היום ועוד קצת פחות מחר

טעיתם  טעות גדולה. וגם אני. קל להגיד איך פעם לא ידענו, לא הבנו ולא קלטנו את מה שהיה מתחת לאף שלנו כל הזמן. מצחיק לחשוב שפעם מדענים האמינו שכדור הארץ הוא שטוח. קולומבוס הפליג לארה״ב וחשב שיגיע להודו. חוקרי המוח של פעם האמינו שגודל וצורת הגולגולת שלכם משקפת את האישיות שלכם. ועד ממש לא מזמן (שנות ה-80 הקשות), האמינו שהומוסקסואליות היא מחלת נפש. 

אנחנו קוראים את זה ומרגישים כמה חכמים ונאורים אנחנו היום, אבל המצב שלנו כנראה לא שונה בהרבה.

אצלי עד גיל 7, שוקולד וסוכריות היו ״מונתקים״ ולא ״ממתקים״. לספונג׳ה היה צריך ״גלי״ ולא ״דלי״. עד גיל 15 האמנתי שהמגניבות עצמה היא ה-״כמו כולם״ ולא הייחודיות והמקוריות שאני יכולה לבטא. הצלחה מבחינתי הייתה דבר די אקראי, אולי רק בגיל 20 הבנתי שזו פשוט עבודה קשה מאוד. האמנתי שלטעות זה מביך, ושעדיף לא לומר כלום מאשר להסתכן במבוכה. חשבתי שהתפתחות אישית זה רק לאנשים ״רוחניים כאלה״. בהמשך האמנתי שכדי להצליח צריך לעשות הכל מהכל, ורק לאחרונה אני מבינה כמה אני צריכה לבחור את המהלכים שנראים לי חכמים. חשבתי שלהקריב מהאושר שלי זה ראוי למען אחרים, אבל טעיתי גם בקשר לזה.

טעיתי בכל נקודה אפשרית בדרך. וגם אתם במהלך חייכם, טועים לגבי כל דבר שאפשר לטעות לגביו – עצמנו אחרים, העולם, הכל. כנראה שנמשיך לטעות. אנחנו מסתכלים על הדורות הקודמים בחצי לגלוג, ואומרים ״אתם קולטים שפעם האמינו ש…״, אבל עוד כמה שנים – אנחנו הבאים בתור. אנחנו נהיה אלו שלא ידענו, לא הבנו, ולמה לא אמרו לנו את זה קודם?

״בחיים, אין דבר קבוע מלבד השינוי״

אולי זה נשמע קודר, אבל זה טוב מאוד. זה אומר שאנחנו מתפתחים, משתנים ומשתפרים כל הזמן. אחד הציטוטים שאני אוהבת הוא ״בחיים, אין דבר קבוע מלבד השינוי״. רק כשאנחנו מוכנים להודות שאנחנו טועים, אנחנו פותחים לגדילה שלנו את הדלת. זה לא תמיד כיף לשמוע שאנחנו טועים, אבל לחפש את הטעויות שלנו במקום להימנע מהם, יכול להקפיץ לנו את החוויה הפסיכולוגית באופן משמעותי.

אחת החוויות החזקות שיש לי היא שכמה שאני לומדת יותר, אני מרגישה שאני לא יודעת שום דבר. התמונה שיש לנו לגבי העולם כל הזמן מתעדכנת. אבל רק כשאנחנו מגלים את ה״חדש״, האמונות הישנות שלנו הופכות להיות ״טעויות״ ואנחנו מתקרבים מעט יותר ״לאמת״. במהלך חיינו אנחנו כנראה עוברים שלבים שמתחילים בטעות מוחלטת, אל עבר ״פחות טעות״. אנחנו כנראה אך פעם לא מגיעים לאמת לאמיתה, אבל להיות בדרך לשם, זה מה שחשוב.

קחו לדוגמא את המחשבות על האושר שלנו. אנחנו מתחילים מלהאמין שיש לנו את כל התשובות. כמה שאנחנו חוקרים יותר, עולים יותר סימני שאלה ורעיונות חדשים. אנחנו מבינים שטעינו. המכונית החדשה לא באמת תגרום לנו להיות מאושרים יותר. רב התפיסות שלנו לא היו נכונות. בן זוג שרירי יותר לא יעלה לנו את הביטחון העצמי ומשכורת גבוהה יותר לא תגרום לנו להפסיק להשוות את עצמינו לאחרים. במקום להסתובב בעולם בתחושה שיש לנו את התשובות, כדאי לנו להתפקס על איך אנחנו יכולים לטעות קצת פחות היום ועוד קצת פחות מחר.

להתקרב עוד קצת אל האמת

אחת ההתנגדויות הנפוצות (שמגיעות בעיקר מתחום הניו אייג׳) על התחום שלי ושל הפסיכולוגיה המבוססת מחקר, היא שגם ככה יש הרבה דברים שאי אפשר עדיין לדעת. גם במחקרים מגלים טעויות, אז למה שנסמוך על המחקרים אם הם גם יהיו טעות? ״ההתפתחות האישיות לא צריכה מחקר אם אי אפשר לסמוך עליו״. וזה נכון. גם המחקר עושה טעויות. ואני בטוחה במאה אחוז שבעתיד גם יתגלו טעויות בכלים שאני מנגישה. אבל זו בכל זאת השיטה הכי טובה שיש לנו: להתקרב בכל פעם עוד קצת אל האמת.

בדיוק כמו שבתהליך המדעי, אנחנו מפריכים ומאוששים השערות, ככה כדאי לנו גם לגשת אל ההתפתחות האישיות שלנו. נסו לראות את זה כך – אתם יכולים לעשות ניסויים על עצמכם ועל מערכת האמונות שלכם וכך תמיד להיות בדרך לאמת שלכם. ההשערות במקרה זה, הן האמונות שלנו. הפעולות וההתנהגויות שלנו הם הניסויים שדרכם אנחנו בודקים את האמונות שלנו. המחשבות והרגשות שקיימים אצלנו כתוצאה ממה שבחרנו לעשות הם המידע שאנחנו צוברים ומנתחים. אנחנו יכולים (וכדאי לנו) להשוות את המחשבות החדשות שלנו לישנות, ולשלב אותן בהבנה שלנו את עצמנו ואת הצרכים שלנו לעתיד, וכמובן – לעדכן ולהתקרב לאמת שלנו. אני מתבוננת במעשים ובמחשבות שלי כל הזמן. האם הן משרתות אותי ומקדמות אותי? מה עוד לא ניסיתי?

נאמר ואתם חולמים להיות שף במסעדת יוקרה. יש לכם סט הנחות לגבי עצמכם – אתם יצירתיים, אוהבים לעבוד עם הידיים, אנשים נהנים ממה שאתם מבשלים. אתם חושבים שתהיו שמחים לבשל אוכל גורמה כל יום. עכשיו אתם רוצים לממש את עצמכם ולהפוך את זה למקצוע. הרבה פעמים אנשים שואלים אותי, איך מגיעים לעסוק במה שאוהבים? פשוט עושים את זה. והרבה.

רוצים את התשובות הנכונות כל הזמן

כדאי ללכת ולבדוק את האמונות שלכם בשטח. מהן התגובות האמיתיות שהן מקבלות מהעולם? איך אתם מגיבים לעשייה באופן רגשי? יכול לקרות, שבפועל לא תאהבו את זה כמו שחשבתם שתאהבו. אולי תרגישו שלבשל בכמויות מוזיל את הייחודיות של האומנות שלכם. אולי עבודה תחת לחץ במסעדה בכלל לא מתאימה לכם והמוזה נוחתת עליכם דווקא ברוגע. אולי תגלו שאתם מבלים יותר זמן בלהסביר לאנשים אחרים איך מבשלים, ושזה בעצם מה שאתם נהנים ממנו באמת, ותעדכנו את החלום המקצועי להיות מורים לבישול. ברגע שאנחנו עושים את ה״ניסוי״, אנחנו יכולים לעשות אינטגרציה וליצור אמונות חדשות, לעדכן את המטרות שלנו ואת ההתנהגויות שלנו בהתאם. ובעצם, לטעות קצת פחות לגבי עצמנו.

זה נשמע הגיוני אבל במהלך הדרך הצדק, האמת והידע הפכו להיות מה שמנחה אותנו. אנחנו רוצים את התשובות הנכונות כל הזמן, כך שאנחנו שוכחים פשוט לבדוק האם מה שאנחנו מאמינים בו בהכרח נכון. הרבה פעמים אנשים לא פועלים, כי הם מחזיקים באמונות לגבי מה אפשר, מה צריך, מה כדאי, מה ראוי ומה נכון. אתם רוצים זוגיות, אבל אתם לא באמת יוצאים מהבית בשביל זה. אולי אתם מפחדים להתעמת עם מה שאתם תופסים ומבינים על עצמכם. אתם לא הולכים לדבר עם הבוס שלכם על קידום שרציתם כבר שנה, כי אולי אתם מפחדים להתעמת עם האמונה של ״האם אתם עובדים טובים ובאמת מגיע לכם״.

למה אנחנו מפחדים להשתחרר מהאמונות החזקות שלנו? הרבה מהאמונות שלנו נותנות לנו ביטחון יחסי ברגע הזה, כשאנחנו מקריבים הרבה מהאושר שלנו אחר כך. האמונות האלו הרבה פעמים משאירות אותנו במקום ולא מחוברים למה שבאמת חשוב לנו. הרבה מהאומללות שלנו מגיעה מתוך המקום שבו אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים. אנחנו בטוחים שאחרים ניסו לפגוע בנו, אנחנו יודעים שאנחנו לא נצליח להתקבל ואנחנו יודעים שלעולם לא נמצא אהבה כמו זו שהייתה לנו.

להכיר בזה שאנחנו טועים

לקדם את החיים שלנו דורש מאיתנו להכיר בזה שאנחנו טועים, לחפש איפה אנחנו טועים ולהשתפר בזה. במה טעיתם היום שיכול להוביל לשיפור שלכם מחר?

נסו את זה. הניחו שאתם טועים. טועים לגבי מה שאתם כבר יודעים על אנשים אחרים, טועים לגבי התפקוד שלכם בעבודה, טועים לגבי בני הזוג שלכם, וטועים לגבי עצמכם. תיראו לאן זה לוקח אתכם. שאלו את עצמכם ״מה אם טעיתי בהנחות שלי לגבי זה?״. כי בטוח טעיתם איפשהו. בדיוק כמו שאני טועה כל יום. 

אלו חדשות טובות. הגישה הזו שינתה את איך שני תופסת את המציאות, את כמה שאני מתעצבנת או מתאכזבת או חושבת שאני יודעת ״מה נכון״. היא עוזרת לי להתבגר ולהתקרב לאני ״האידיאלי״ שלי.

עוד כמה שנים, דור ה-Z החדש, יצחק על כמה שנתנו לכסף ולעבודה לנהל להם החיים, במקום להתמקד במה עושה לנו טוב ולהעריך את היקרים לנו. או אולי הם יצחקו על משהו אחר, שאנחנו עוד בכלל לא יכולים לצפות שאנחנו טועים בו. הם יצחקו על הדאגות שלנו, השיטות שלנו והתגובות שלנו.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות