Connect with us

חדשות ואקטואליה

יאיר נתניהו בראיון בארה"ב: "הנשיא טראמפ נערץ כמו כוכב רוק בישראל"

Published

on

בראיון לערוץ האמריקאי "בלייז", בנו של רה"מ ייעץ לנשיא טראמפ על חשיבות בניית החומה עם מקסיקו: "הוא הידיד הטוב שהיה לנו אי פעם בבית הלבן"

יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אמר השבוע בראיון לערוץ האמריקאי-הימני "בלייז" כי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נערץ בישראל כמו "כוכב רוק" בשל ההכרה האמריקאית בירושלים וברמת הגולן. בחלק מהראיון שצולם בארה"ב, נתניהו נשאל על בניית הגדר בגבול עם מקסיקו וסיפר כי הגדר שבנתה ישראל בגבול עם מצרים עצרה את ההגירה אליה מאפריקה. "לפי דעתי, הנשיא טראמפ הוא הידיד הטוב ביותר שהיה לישראל והעם היהודי אי פעם בבית הלבן", אמר בנו של ראש הממשלה.

"הוא ייזכר בהיסטוריה היהודית לנצח על העברת השגרירות לירושלים והכרה בה וברמת הגולן. העם היהודי עדיין זוכר את כורש מלך פרס שהכיר בירושלים לפני 2,500 שנה, יש לנו זיכרון ארוך טווח, והרוב המכריע של הישראלים מעריץ את אמריקה ואת הנשיא טראמפ, הוא כוכב רוק אמיתי בישראל".

נתניהו הבן העירך כי הגדר בגבול עם מצרים מנעה את "השמדתה" של מדינת ישראל. "הייתה לנו בעיה שהחלה בשנות ה 2000- המוקדמות עם הגבול עם מצרים שהוא מדבר פתוח. החלה זרימה גדולה של מהגרים לא חוקיים שחצו מאפריקה. הם פשוט הלכו מסודן למצרים ואז ישר לתוך ישראל וכל הדרך עד לתל אביב, ממדינות עולם שלישי למדינת עולם ראשון. בישראל יש רק 8 מיליון בני אדם אז בסופו של דבר עשרות ואף מאות אלפי מהגרים היו מביאים להשמדת ישראל. ב 2011- בנינו גדר גבול מחוף לחוף ומאז שנבנתה ההגירה הבלתי חוקית נעצרה לחלוטין", הוסיף נתניהו.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

טיפול שורש בימי קורונה

Published

on

במחוז לוס אנג׳לס חיים כמיליון אנשים יותר מאשר בישראל. כ-1800 אנשים נפטרו כאן מקו-ויד-19, בארץ כ-270. * כאן אנחנו עדיין מסוגרים בבתינו, בארץ הכל מתחיל מבראשית * הדרך ארוכה, וודאי לא תהיה קלה, ואם תהיה התפרצות נוספת (״גל שני״ כתוצאה מחזרה לשגרה מוקדמת מדי או ״גל שלישי״ עם תחילת עונת השפעת עם בוא הסתיו), נוחזר אחורנית. אך בינתיים, החגיגה בעיצומה

מוזר היה ב-15 במאי לראות את העיר מתעוררת לאיטה לחיים. לעסקים מותר עכשיו לפעול כל זמן שהקונים מגיעים לפתח החנות ולא נכנסים או אפילו לא יוצאים ממכוניותהם. שני מרויחים גדולים: מקומות הדפוס, שכן יש עכשיו הנחיות ברורות וצריך להדפיס את כל השלטים והתמרורים החדשים; וספקי הכפפות והמסכות החד פעמיות.

הכל עדיין רדום, כמו בימי ראשון בבוקר. בכל זאת הרבה אנשים הולכים, לרוב ללא תשומת לב ללבוש או למראם החיצוני. כאילו נהיינו קרובים זה לזה, ואנחנו מרגישים בבית. אמנם לא יוצאים בפיג׳מות החוצה, אך כל שאר פרטי הלבוש והזלזול החיצוני אינם רחוקים מכך.

לאחר חודשיים של סגר, שהתחיל בגלל וירוס שתקף אותי והמשיך בגלל קו-ויד-19, לא היתה לי ברירה אלא לשבור את הבידוד בכדי לצלם שן שגרמה לנפיחות הלחי ולכאב. בהתחלה ניסיתי לסדר את הכאב ע״י כדורים לשכוך כאבים. זה היה מצחיק, כי התקשרתי לרופא השיניים לשאול אם יש סכנה אמיתית לפציינט, ואני אף פעם לא לוקח אקמול, בפרין, אספרין או אחד מקרוביהם. הרופא שלח אותי לבדוק אם במקרה יש בבית אדויל, ובגאווה גדולה בישרתי לו שמצאתי קופסא שלמה, שאולי אפילו לא נפתחה.  רק אליה וקוץ בה – תאריך פג תוקף הוא אפריל 2015, ואנחנו חמש שנים אחר כך.

ניחא, נמצאה גם קופסא חדשה ואחרי הכדור השני הרגשתי תופעות לואי שאיש לא האמין להן. (לי הן היו ברורות לחלוטין, אך כולם פטרו אותי בניד ראש ובהבנה שזה פרי דמיוני.)

כך החל לו מסע ההתחמקות מהגעה לרופא השיניים. לאחר התייעצות עם רופא נוסף ורופא שלישי, שמטרתה היתה להמנע משבירת המצור-סגר-בידוד, הוחלט שאקח אנטיביוטיקה, שלוש פעמים ביום 500 מ״ג, למשך שבעה ימים (שבסוף הוארכו לעשרה). אני, שמסכים לשמוע על אנטיביוטיקה רק על ערש מוות, הכנסתי לגופי כדור שלוש פעמים ביום משך עשרה ימים, ומי יודע איזה נזק גרמתי לקיבה (בלי פרוביוטיקס שתפקידם לנסות להשיב את האיזון לכנו ולמתן את הרס הדופנות ע״י האנטיביוטיקה).

עשרה ימים שאחריהם מדי יום משכתי ומשכתי, אך הכאב נשאר וסירב להעלם. הלחץ מצד המשפחה היה כה גדול עד שבסוף הרמתי ידים, התקשרתי לאחד משלושת הרופאים בצוות השן של ארי, ונאמר לי שהם ישחילו אותי לצלום למחרת הבוקר. ראשית, עברתי תשאול טלפוני:  האם יש לי סימפטומים? לא, אני בבידוד מזה חודשים. האם הייתי במגע עם מישהו שיש לו את הסימפטומים? לא.  מישהו שחזר מחו״ל – באמת, כמעט אף אחד לא טס עכשיו. האם אני מרגיש טוב היום?  כן, למעט השן, העצב והלחי.

אח״כ הודיעו לי שיש אזור המתנה וירטואלי, שאסור לי להגיע עד שלא ישלחו לי טקסט. כשהגיע האות המיוחל, גיליתי שהכניסה הראשית של הבניין סגורה, למעלית נכנסתי לבד (לאחר הטיפול מנעתי משני אנשים בשתי קומות להכנס למעלית, שכן תא המעלית כה קטן) ובמסדרון ראיתי שלט ענק עם הוראות. הדלת היתה פתוחה. הורו לי לנקות את ידי באלכוג׳ל, ולידי נתחב עמוד עם אותן שאלות עליהן הייתי צריך לענות פעם נוספת ולחתום. ״הכל מחוטא, רק תמלא ותחתום.״ אלא שהדבר לא היה פשוט: המשקפיים התכסו כל שניה באדים, שכן הנשיפה דרך המסיכה גורמת לאויר החם להתנקז דרך המשקפיים. לגעת במסיכה או במשקפיים אני לא מעז, ובדרך לא דרך הצלחתי למלא את השאלון.

אקדח מד-חום הופיע מולי, והתוצאה נשמעה בקול מתכתי בחלל כולו: ״תשעים ושבע״ (מעלות פרנהייט). אין לי חום, הללויה! בינתיים עמד אחד מהצוות בצד השני של הדלת ממתין לפתוח אותה אם אין לי חום. הובהלתי מיד לחדר והצטוותי לשטוף את ידי (אחרי שהורדתי בזהירות את הכפפות). הורדת המסיכה, שטיפה שניה, ואז שטיפת הפה בנוזל כחול (לכך אין קשר לקו-ויד-19).

בפינת החדר מטהר אויר רפואי, והרופא שנכנס מספר לי את סטטיסטיקת טיהור האוויר. הם הזמינו כאלו לכל הקומה. לאחר כל פציינט הם מחטאים את החדר ומשתמשים ב״ערפל.״ איזה המצאות, איזו הוצאה אדירה.

היום היום הראשון שהם פתחו (למעט טיפולי חירום עד כה), ולכן הם בהרצה. אין טוב מקליינט כמוני, המקשה ודורש, שואל ומתענין.  לאחר שהרופא דפק על השיניים באזור הנגוע והודיע ״צילום,״ שאלתי אותו ״אולי זה למעלה?״ והוא כבר התייאש, שכן הוא היה צריך להוציא פטישון סטרילי חדש ולבדוק. ״טוב, אולי זה פשוט הכאב שנדד בעצבים מהחלק התחתון לחלק העליון", הסקתי.

הצילום הוכיח ללא צל של ספק שהאנטיביוטיקה וכל נסיונות הסרק שלי למשוך ולמשוך היו לא במקום. טיפול שורש (רופא שני מהצוות) וסתימה – גשר (רופא שלישי מהצוות). לכל אחד פרקטיקה משלו, כל אחד בחלק אחר של העיר, ולכל אחד נוהלים שונים לפתיחת העסק. הם רואים מעט מאד פציינטים, כך שצריך לתמרן, ואני רק בתחילת הדרך. הבעיה היא מעבר לשן, לחור ולטיפול השורש ולאלפי הדולרים שזה יעלה. מהיום אני בבידוד מוחלט, ואפילו הדלת חייבת להשאר סגורה, אך 14 הימים יתחילו רק אחרי שאסיים את כל הביקורים בכל המשרדים של כל הרופאים של צוות השן שלי!

״זה יעלה לך 875 דולר – 100 לצילום והשאר לקו-ויד-19״ אמר רופא השיניים בחיוך, אך לי לא היה זמן להתעכב. הייתי צריך להחליף כפפות, לשים מסיכה חדשה ומיהרתי החוצה ״אני אתקשר עם מספר כרטיס האשראי, תודה שראיתם אותי!״ העלות כולה היתה בדיחה, אך הנכונות שלי לשלם היתה רצינית לחלוטין. אחרי החזרה ומבצע ההטהרות לפני הבידוד, התקשרתי עם כרטיס אשראי בידי. ״אין חיוב עבור היום״ הודיע לי דינה.  ואני לתומי חשבתי שהם רוצים לשלם לי על בדיקת התהליכים ביומם הראשון של פתיחת העסק בעולם חדש, שלא ידענו כמותו בעבר. (אפילו אני שידוע כ״ג׳רמופוב״ – מפחד מחיידיקים, וירוסים ובקטריות – לא תיארתי בחלומותי הפרועים ביותר שיגיע היום כמו היום והעולם כולו יתנהג בשגרה כמוני ממש.)

ישב לו יהונתן בן מלכה פולארד משב 25 שנים בבידוד מוחלט, ואני מספיק מבוגר לדעת שאם ארצה, אצליח לשבת בבידוד שבועיים או שלושה.  זה לא נעים, זה משגע, זה גם גורם לפחד וליאוש ולהרגשה לא טובה, אך באמת, מה הורי יגידו, הם וחבריהם שניצלו בשואה מהגטאות ומחנות ההשמדה ומישיבה במחבוא משך חודשים ואפילו שנים?  

בצד הסיפור מוסר השכל.  כתוצאה מהצו להתרחק ולהשאר בבית, שהרוב לקח ברצינות תהומית, שכן דיני נפשות בידנו (וראינו בניו יורק, איטליה, ספרד ומקומות אחרים מה קורה כשמזלזלים בוירוס או לא נשמעים להוראות), הרבה מאד אנשים העדיפו לדחות ניתוחים או טיפולים ולא לראות רופא  כנדרש. מסתבר שהרבה מאד אנשים מתו לא מהוירוס כי אם ממחלות אחרות, בגלל הפחד ו/או אי היכולת לקבל טיפול רפואי נאות ולראות רופא בזמן.

כמובן שהדלקת של השן שלי, שמצאה לה פתח ולכן שוחרר הלחץ (בין היום הראשון של אדויל לעשרת הימים הבאים של אנטיביוטיקה), היתה ועודנה מסוכנת גם היא. הדלקת היתה יכולה לנדוד ולפגוע בעין או במוח. אסור לשחק, ואסור לדחות. גם אם אין ברירה ומסכנים את עצמכם ואת הסובבים אתכם בחשיפה לקו-ויד-19.  

צריך להיזהר, לעשות את המקסימום להגן על עצמך, לנקוט משנה זהירות בכל צעד וצעד, אך להגיע ללא דחיה לרופא או לטיפול!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות