Connect with us

תרבות ובידור

טורקיש דילייט

Published

on

אם עדיין לא הצצתם בטלנובלה "הכלה מאיסטנבול" זה אומר שאתם ממש, אבל ממש לא בעניינים

שביתת המורים בבתי הספר הציבוריים של לוס אנג'לס?

השבתת הממשל הפדרלי כבר חודש? הסופה שאיימה להטביע את לוס אנג'לס בשבוע שעבר? איזה סלב יהיה השבוע מועמד לאוסקר?

אף אחד מהנושאים הללו, מסתבר, לא מסעיר את לוס אנג'לס הישראלית יותר מהטלנובלה הטורקית "הכלה מאיסטנבול", שגם משגעת את המעריצים והמעריצות שלה בישראל. הסדרה, שסחפה עשרות מיליוני צופות וצופים בארבעים מדינות באירופה, אסיה ודרום אמריקה, היא הנושא המדובר ביותר בימים אלה בשיחות החולין בין נשות הוואלי, ובשום מקום אחר בעולם ההיסטריה לא מתקרבת למה שקורה איתה בישראל: מאות אלפי אנשים רשומים בקהילות הפייסבוק של הסדרה, שירי הנושא מנוגנים בחתונות ובבר-מצוות, ותמונות הגיבורים מככבים על כוסות וחולצות. אין פלא שיוצרי "ארץ נהדרת" הכניסו מערכון שלם על "הכלה מאיסטנבול" לתוכנית הפתיחה בשבוע שעבר.

מרכז העלילה: סיפור האהבה של סורייה, זמרת יתומה הגרה עם דודתה, ופארוק בוראן, איש עסקים עשיר. השניים מתאהבים ומבקשים להתחתן, אך נתקלים בהתנגדות קשה מצד אמו של פארוק, אסמה. אסמה מייעדת את בנה פארוק לנישואים עם אחרת ומסרבת לקבל את קשר האהבה האסור בין שניהם.

ידיעה הכוזבת שפורסמה בתחילת החודש כי השחקן הטורקי אוזג'אן דניז (פארוק) ואשתו פייזה אקטאן עומדים להתגרש היכתה בישראל ללא התרעה מוקדמת. זעקות שבר נשמעו מעל מקלדות פייסבוק, דיונים ממושכים התקיימו בכל מקום: בבתי הקפה, בתורים לקופות החולים ובארוחות הצהריים של מעוזי ההייטק. במשך יממה שלמה מספר בלתי נתפס של ישראלים (נו טוב, ישראליות), התעניין בחייו של שחקן טלנובלות בן 46, עד שהגיעה צפירת ההרגעה: השניים עדיין ביחד. המעריצות הישראליות ייאלצו להמתין.

ממדי ההערצה והדיונים על הסדרה מדהימים: בקבוצות הפייסבוק של "הכלה מאיסטנבול" יש עשרות אלפי חברים, ולצדן רוחשים עשרות עמודי מעריצים באינסטגרם ובפייסבוק (בקבוצת "הכלה מאיסטנבול  למכורים בלבד!" יש אגב 60,000 חברים ועולים בה כ־100 פוסטים חדשים ביום), שבהם מנתחים את הסטיילינג, העיצוב, הזווית הפמיניסטית והמוזיקה ואפילו משתפים מתכונים שנצפו על המסך (של מנהלת משק הבית נורגול), ומעלים הצעות לשדרוג ולשיפור ("סבתא שלי הייתה עושה ככה").

ד"ר נועה לביא מומחית לתקשורת, ממשל וחברה, סבורה ש"הכלה מאיסטנבול" תפסה כל כך חזק בישראל בגלל שתי סיבות: לוקאלית ואוניברסלית. "אנחנו נמצאות בעידן טלוויזיוני משתנה; מחסום השפה כבר איננו מחסום, ועלילה טובה וזולה להפקה נמכרת בקלות לשוק הגלובלי. לדוגמה 'פאודה', סדרה דוברת עברית שמצליחה כל כך בעולם, למרות שהיא מספרת סיפור מקומי. הטלנובלות יושבות על בסיס ברור של עולם תוכן. ערכים כמו אהבה רומנטית, כסף, עוני ואושר. אלה דברים אוניברסליים שמדברים לאוכלוסיות רחבות. רומן רומנטי קלאסי שפונה למגוון של צרכני תרבות. בישראל טלוויזיה היא עדיין גורם משמעותי שאליו בורחים כאקט אסקפיסטי, בין אם זה נטפליקס או ויוה. את בורחת מהפוליטיקה, מהמלחמה, ומפתחת יחסים עם הדמויות. זה עולם שמחליף את העולם שבו את חיה, יש בו הרבה דרמות ותככים, אבל אין בו מינוס בבנק".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

חיסול עימאד מורנייה במרכז סדרה חדשה של "קשת" ו-HBO

Published

on

יובל אדלר יביים את הסדרה Rise and Kill First, שתתבסס על ספרו של רונן ברגמן

הבמאי יובל אדלר ("בית לחם"), ישראלי שמתגורר בניו יורק, יכתוב ויביים את העונה הראשונה של סדרה ישראלית־אמריקאית חדשה שתתבסס על ספרו של רונן ברגמן "השכם להורגו" על ההיסטוריה של סיכולים ממוקדים במודיעין הישראלי. הסדרה, Rise and Kill First, תהיה שיתוף פעולה בין HBO ל"קשת אינטרנשיונל", והעונה הראשונה שלה תתמקד במבצע שהיה שיתוף פעולה של CIA והמוסד הישראלי לחיסולו של בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה ב–2008. כך דיווח האתר "דדליין הוליווד".

מורנייה, יליד לבנון, היה המפקד הצבאי הבכיר של ארגון חיזבאללה, וכיכב ברשימת המבוקשים של כמה מדינות. הוא היה מעורב בשורה של פיגועים מאז תחילת שנות ה–80, ובראשם הפיגוע במטה המארינס ובשגרירות ארה"ב בלבנון ב–1983, והפיגועים בשגרירות ישראל בבואנוס איירס ב–1992 ובבניין הקהילה היהודית בעיר שלוש שנים לאחר מכן. בפיגועים הללו נהרגו מאות בני אדם. כמו כן הוא היה שותף בתכנון ובביצוע של חטיפות מטוסים ואזרחים מערביים, ופיגועים נגד ישראל בגבול לבנון. הוא חוסל בגיל 46, בפרוור של דמשק, כתוצאה מפיצוץ מטען שהוטמן במכוניתו.

"השכם להורגו" תהיה הסדרה השנייה שתופק בשיתוף פעולה בין קשת ל־HBO, לאחר "הנערים" שיצרו חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. סרט הביכורים של אדלר, "בית לחם", זכה ב–2013 בשישה פרסי אופיר כולל לסרט הטוב ביותר, ובאחרונה יצא לבתי הקולנוע סרטו השני, "המורה לאנגלית", הפקה אמריקאית־ישראלית־אירופית בכיכובה של דיאן קרוגר, על סוכנת מוסד שנשלחת למשימה באיראן.

ספרו של ברגמן היה לרב מכר בארצות הברית ובסוף 2018 נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים של השנה שפירסם "ניו יורק טיימס".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

ויטני יוסטון – בהיכל התהילה של הרוקנ'רול

Published

on

וויטני יוסטון, דייב גהאן מדפש מוד

היכל התהילה של הרוקנ'רול הודיע השבוע מי האמנים שייכנסו בשעריו השנה. דפש מוד, הדובי בראדרס, וויטני יוסטון, ניין אינץ' ניילז, נוטוריוס ביג וטי רקס יצטרפו השנה להיכל בטקס ה-35 שיתקיים ב-2 במאי באוהיו, ויועבר לראשונה אי פעם, בשידור ישיר ברשת HBO. מלבד האמנים גם ג'ון לנדאו, מנהלו של ברוס ספרינגסטין ומבקר המוזיקה, יזכה בפרס לאמנים שאינם מופיעים וכמוהו גם מנהל להקת האיגלס, אירווינג אזוף. הטקס השנה יכלול מן הסתם לא מעט הופעות מחווה, שכן וויטני יוסטון, נוטוריוס ביג ומארק בולאן, מנהיג להקת טי רקס, אינם בין החיים. בהמשך יוכרזו המופיעים בטקס.

השנה נבחרו אמנים מתקופות שונות, כך הדובי בראדרס וטי רקס פעלו בשנות ה-70, דפש מוד והכוכבת וויטני יוסטון מייצגים את שנות ה-80 ואילו ניין אינץ' ניילז ונוטוריוס ביג מגיעים משנות ה-90. גם הסגנונות המוזיקליים מגוונים למדי ונעים בין פופ לרוק והיפ הופ. רק שני אמנים שחורים נכנסו הפעם להיכל (שמורכב ברובו מאמנים לבנים), 

בין האמנים שהיו מועמדים השנה ולא נכנסו ניתן למנות את פאט בנטר, ג'ודאס פריסט, קרפטוורק, דייב מת'יוס בנד, MC5, מוטורהד, סאונדגרדן, ת'ין ליזי, רופוס וצ'אקה קאן וטוד רנדגרן. זו הייתה הפעם הראשונה שעלו למועמדות ארבעה מהזוכים – נוטוריוס ביג, טי רקס, וויטני יוסטון והדובי בראדרס, ואילו קרפטוורק קיבלה סירוב כבר בפעם השישית.

כדי להיכנס להיכל השנה, כל אמן או להקה היו צריכים לשחרר את הסינגל ו/או האלבום הראשון שלהם לפני שנת 1994. מעל אלף אמנים, בהם נבחרי ההיכל בעבר, היסטוריונים וחברי תעשיית המוזיקה השתתפו בבחירה.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

בין גבריות לגבורה

Published

on

"ריצ'רד ג'ול", הנשען על סיפור אמיתי של מאבטח זוטר ההופך לגיבור לרגע, הוא עוד דוגמה משובחת לאופן שבו קלינט איסטווד מטפל באמריקנה על כל מורכבותה

"ריצ'רד ג'ול" הוא סרטו ה-40 של איסטווד והסרט החמישי ברציפות שלו המתבסס על אירוע שקרה במציאות ומציב במרכזו דמות אמיתית. קדמו לו "צלף אמריקאי", "סאלי: נס על ההדסון", "15:17 לפריז" ו"הפרד", היחיד מבין החמישה שאיסטווד גם כיכב בו. גם קודם לכן נגעו כמה מסרטיו של הבמאי בדמויות שהיו קיימות במציאות, בהן ג'יי אדגר הובר, נלסון מנדלה ונגן הג'ז צ'רלי "בירד" פרקר, ובאירועים ממשיים: סרטו "ההחלפה" התבסס על אירוע שקרה בלוס אנג'לס בשנות ה-20 של המאה הקודמת, וצמד סרטיו "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיבו ג'ימה" עסקו באחד הקרבות הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה משני עברי המתרס האמריקאי-יפני.

מבחינות מסוימות נדמה כי "סאלי" משלים את "צלף אמריקאי", סרטו הקודם של איסטווד והמצליח ביותר מבין סרטיו מבחינה מסחרית, וגם מנוגד לו בעת ובעונה אחת. שני הסרטים מציגים את סיפורה של דמות אמיתית – "צלף אמריקאי" הציג את סיפורו של כריס קייל, שנשלח ארבע פעמים לעיראק ונחשב לצלף המיומן ביותר בתולדות הצבא האמריקאי – ושניהם מתייחסים לא רק למעשים שזיכו את גיבוריהם בתהילה, אלא גם למחיר שאלו שילמו על מקצוענותם ותהילתם, ולאופן שבו מעשיהם עיצבו את הדימוי העצמי שלהם.

בדומה ל"צלף אמריקאי" ול"סאלי: נס על ההדסון", וגם לרבים מסרטיו של איסטווד שלא התבססו על סיפור אמיתי, סרטו החדש עוסק במהותו של הגיבור האמריקאי ודן במחיר שגיבור זה משלם בעבור התואר שניתן לו והמעמד המתלווה אליו. 

כשלעצמו, ריצ'רד ג'ול הוא גיבור קולנועי שונה מכל הגיבורים של סרטי איסטווד עד כה. הוא גבר כבד גוף בן 30 פלוס, חסר כל כריזמה אישית, שחבריו לעבודה אוהדים אותו בשל פטפטנותו, חביבותו וחוסר תחכומו, העלולים אף לעורר את ההרגשה שהוא לוקה בפיגור קל. הוא גר עם אמו, בובי (קתי בייטס), והוא משוש לבה. היא אינה מודעת למגבלותיו וחוזה שעוד יקרו לו דברים גדולים. ג'ול עובד כמאבטח והוא מסור לעבודתו בכל נימי נפשו, גם אם הסתבך כבר במקומות עבודה קודמים.

ב-1996 – השנה שבה מתנהלת העלילה – משמש ג'ול כמאבטח בזמן המשחקים האולימפיים באטלנטה, והופך לגיבור אמריקאי לאחר שהוא מגלה בפארק האולימפי סנטנייל ב-27 ביולי פצצה שהוטמנה בו. ההתראה שלו בדבר הפצצה, דקות מספר לפני שהתפוצצה, לא מונעת אמנם את פציעתם של רבים, אבל הודות לה רק אשה אחת נהרגת וצלם טלוויזיה שמיהר לסקר את האירוע לוקה בתוך כך בהתקף לב ומת. אמריקה מאמצת ללבה את ג'ול הנפעם, לא מעט בשל היותו האבטיפוס המושלם של האנטי־גיבור דווקא, שהגיח ממקום בלתי צפוי וחזותו אינה מפגינה ולו שמץ הרואיות. תמונתו מופיעה בשערי כל העיתונים והוא מרואיין בכל תוכניות הטלוויזיה הנחשבות, עד שצוות של סוכני אף־בי־איי, שמפקדם (ג'ון הם) לא מתפעל מהתהילה המורעפת עליו, קובע כי כמו במקרים קודמים, האיש שהזהיר את המשטרה מפני פצצה ואיתר אותה הוא גם זה שהטמין אותה על מנת לזכות בפרסום.

ג'ול, שהופך לחשוד העיקרי בפיגוע משום שהוא מתאים לפרופיל של טרוריסט, נעשה בין יום מיקירה של אמריקה לשנוא נפשה. הוא ואמו נתונים במצור תקשורתי, אך הוא עצמו, שמאמין ללא עוררין בשיטה האמריקאית, נדמה כמושפע פחות מהקורה סביבו מאשר אמו, הדבקה בחפותו ולאחר שהתענגה על רגעי הזוהר הקצרים שלו מאמינה כי כל חלומותיה לגביו התנפצו. כדי להגן על עצמו בחקירה הנערכת נגדו – לאף־בי־איי אין בעצם ראיות מוצקות – ג'ול שוכר את שירותיו של עורך דין לא מצליח במיוחד (סם רוקוול). זה מצדו מסכים להגן עליו ממניעיו הציניים ובגלל הפרסום שהפרשה תביא לו, גם אם יפסיד.

סיפור זה, של הפיגוע בזמן האולימפיאדה באטלנטה והגיבור לרגע שהפך לחשוד, היה יכול לשמש בסיס למותחן ראוותני עתיר אירועים שבמרכזו גיבור הנלחם ללא חת על חפותו, חפות שהצופים מודעים לה. אך איסטווד בחר ללכת בכיוון הפוך, ויצר סרט שהפשטות והאיפוק הם מאפייניו העיקריים. את הסרט – או את אופן הצגת הסיפור בו – מאפיינת גם האמביוולנטיות הרעיונית והרגשית הנלווית לעיסוק המתמיד של איסטווד בקשר שבין גבריות לגבורה 

"ריצ'רד ג'ול" נדמה לסרט המתרחש לצד האירועים שמתוארים בו. הפיגוע בפארק האולימפי אמנם מוצג בו, אך איסטווד אינו מתרפק על תיאור האימה והזוועה שבאו בעקבותיו אלא בוחר להתמקד בעיקר: שרטוט דיוקנו של ג'ול והפן של החברה האמריקאית שדיוקן זה מייצג. לצד הפיגוע, כמעט כל שאר השיאים הדרמטיים של העלילה, כולל חשיפת תוצאות החקירה על מעורבותו של ג'ול בפיגוע, מסופרים לנו לאחר מעשה. נציגות החוק אינה זוכה בסרט ליחס אוהד וגם לא העיתונות. זו מיוצגת על ידי קתי סקראגס (אוליביה ויילד), עיתונאית בכירה ב"אטלנטה ג'ורנל-קונסטיטיושן", שחפותו או אשמתו של ג'ול אינן מעניינות אותה והיא משתמשת ביכולות הפיתוי שלה כדי להשיג סקופ (הסרט הותקף קשות בארצות הברית בשל אופן תיאורו את סקראגס, שמתה ב-2001, בת 43, ממנת יתר של תרופות מרשם. חבריה טענו שלא התאוששה מעולם מכך שהובילה את המהלך התקשורתי שהציג את ג'ול כטרוריסט).

כוחו החמקמק של הסרט נובע גם מהעובדה שאיסטווד הציב במרכזו שחקן כמעט אלמוני (הוא הופיע בתפקידים קטנים בכמה סרטים), פול וולטר האוזר, שכפי שג'ול נדמה לאנטי־גיבור, כך הוא נדמה לאנטי־כוכב. האוזר מצוין וקתי בייטס מצוינת אף היא כאמו של ג'ול. 

הקולנוע של קלינט איסטווד, שבסוף חודש מאי הקרוב ימלאו לו 90, הוא בעיני אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ",  אחת ההרפתקאות הקולנועיות המרתקות, המורכבות והמאתגרות ביותר שהתפתחו בלב לבה של תעשיית הקולנוע האמריקאית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. סרטו החדש הוא חוליה נוספת בשרשרת סרטיו – אלו שביים וגם אלה שבהם היה רק הכוכב – שעיצבו בעקביות מרשימה דיון קולנועי, שנדמה כי ארה"ב כולה, על כל מורכבותה החברתית והתרבותית וניגודיה האידיאולוגיים, גלומה בו. 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות