Connect with us

תרבות ובידור

טורקיש דילייט

Published

on

אם עדיין לא הצצתם בטלנובלה "הכלה מאיסטנבול" זה אומר שאתם ממש, אבל ממש לא בעניינים

שביתת המורים בבתי הספר הציבוריים של לוס אנג'לס?

השבתת הממשל הפדרלי כבר חודש? הסופה שאיימה להטביע את לוס אנג'לס בשבוע שעבר? איזה סלב יהיה השבוע מועמד לאוסקר?

אף אחד מהנושאים הללו, מסתבר, לא מסעיר את לוס אנג'לס הישראלית יותר מהטלנובלה הטורקית "הכלה מאיסטנבול", שגם משגעת את המעריצים והמעריצות שלה בישראל. הסדרה, שסחפה עשרות מיליוני צופות וצופים בארבעים מדינות באירופה, אסיה ודרום אמריקה, היא הנושא המדובר ביותר בימים אלה בשיחות החולין בין נשות הוואלי, ובשום מקום אחר בעולם ההיסטריה לא מתקרבת למה שקורה איתה בישראל: מאות אלפי אנשים רשומים בקהילות הפייסבוק של הסדרה, שירי הנושא מנוגנים בחתונות ובבר-מצוות, ותמונות הגיבורים מככבים על כוסות וחולצות. אין פלא שיוצרי "ארץ נהדרת" הכניסו מערכון שלם על "הכלה מאיסטנבול" לתוכנית הפתיחה בשבוע שעבר.

מרכז העלילה: סיפור האהבה של סורייה, זמרת יתומה הגרה עם דודתה, ופארוק בוראן, איש עסקים עשיר. השניים מתאהבים ומבקשים להתחתן, אך נתקלים בהתנגדות קשה מצד אמו של פארוק, אסמה. אסמה מייעדת את בנה פארוק לנישואים עם אחרת ומסרבת לקבל את קשר האהבה האסור בין שניהם.

ידיעה הכוזבת שפורסמה בתחילת החודש כי השחקן הטורקי אוזג'אן דניז (פארוק) ואשתו פייזה אקטאן עומדים להתגרש היכתה בישראל ללא התרעה מוקדמת. זעקות שבר נשמעו מעל מקלדות פייסבוק, דיונים ממושכים התקיימו בכל מקום: בבתי הקפה, בתורים לקופות החולים ובארוחות הצהריים של מעוזי ההייטק. במשך יממה שלמה מספר בלתי נתפס של ישראלים (נו טוב, ישראליות), התעניין בחייו של שחקן טלנובלות בן 46, עד שהגיעה צפירת ההרגעה: השניים עדיין ביחד. המעריצות הישראליות ייאלצו להמתין.

ממדי ההערצה והדיונים על הסדרה מדהימים: בקבוצות הפייסבוק של "הכלה מאיסטנבול" יש עשרות אלפי חברים, ולצדן רוחשים עשרות עמודי מעריצים באינסטגרם ובפייסבוק (בקבוצת "הכלה מאיסטנבול  למכורים בלבד!" יש אגב 60,000 חברים ועולים בה כ־100 פוסטים חדשים ביום), שבהם מנתחים את הסטיילינג, העיצוב, הזווית הפמיניסטית והמוזיקה ואפילו משתפים מתכונים שנצפו על המסך (של מנהלת משק הבית נורגול), ומעלים הצעות לשדרוג ולשיפור ("סבתא שלי הייתה עושה ככה").

ד"ר נועה לביא מומחית לתקשורת, ממשל וחברה, סבורה ש"הכלה מאיסטנבול" תפסה כל כך חזק בישראל בגלל שתי סיבות: לוקאלית ואוניברסלית. "אנחנו נמצאות בעידן טלוויזיוני משתנה; מחסום השפה כבר איננו מחסום, ועלילה טובה וזולה להפקה נמכרת בקלות לשוק הגלובלי. לדוגמה 'פאודה', סדרה דוברת עברית שמצליחה כל כך בעולם, למרות שהיא מספרת סיפור מקומי. הטלנובלות יושבות על בסיס ברור של עולם תוכן. ערכים כמו אהבה רומנטית, כסף, עוני ואושר. אלה דברים אוניברסליים שמדברים לאוכלוסיות רחבות. רומן רומנטי קלאסי שפונה למגוון של צרכני תרבות. בישראל טלוויזיה היא עדיין גורם משמעותי שאליו בורחים כאקט אסקפיסטי, בין אם זה נטפליקס או ויוה. את בורחת מהפוליטיקה, מהמלחמה, ומפתחת יחסים עם הדמויות. זה עולם שמחליף את העולם שבו את חיה, יש בו הרבה דרמות ותככים, אבל אין בו מינוס בבנק".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

סיפור ישראלי עם תקציבים אמריקאיים

Published

on

חגי לוי, יוצר סדרת הטלוויזיה "הנערים" המוקרנת במקביל בארץ וב- HBO, מספר על ההתחבטויות המוסריות, הספקות האמנותיים וראיית העולם שהביאו לכך שהסדרה העוסקת בקיץ 2014 בישראל ממוקדת בפרשת רצח מוחמד אבו־ח'דיר, וכמעט לא מתייחסת לרצח שלושת הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל

״במשך ארבע שנים אני חי עם ספקות וייסורים סביב הסדרה הזו, ואולי בגלל זה לקח לנו כל כך הרבה זמן ליצור אותה. היו המון לבטים ותהיות, וניסיון שלי לברר עם עצמי למה אני עושה את הסדרה. אני לא בטוח שהייתי יכול לענות על השאלה הזו עד לפני שנה. לאט־לאט הבנתי את המהות של הסדרה, הבנתי על מה היא מדברת, איפה היא נוגעת בי. וגם אם טעינו, והיינו צריכים לעשות דברים אחרת, אני עומד מאחוריה. אני מקשיב לביקורות ולא מבטל אותן, אבל יש דברים שאני לא מוכן לקבל – טענות על זדון, או על ציניות שלנו כיוצרים, או על רצון שלנו להתחנף לקהל האמריקני. האשימו אותנו ברשעות, בפגיעה מכוונת במשפחות השכולות, בשימוש בהן לצרכים מסחריים או כדי לזכות בפרס האֶ מי. להאשים אותנו בדברים כאלה זו נבלה, זדוניות ואכזריות. מבחינתי, כאן מסתיים הדיון".

את הדברים הנוקבים האלה אומר חגי לוי בסלון ביתו בתל־אביב, על רקע הדיון הציבורי הסוער שעוררה הנערים" (ובאנגלית Our boys, "הנערים שלנו"), סדרת הדרמה שיצר יחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו־ואיל בשביל HBO והזרוע הבינלאומית של "קשת 12 לוי ניגש ליצירת הסדרה על אירועי קיץ 2014 בידיעה שהוא נוגע בחבית חומר נפץ, אך ייתכן שלא שיער את ממדי הכעס שיופנה נגדו ונגד שותפיו. עם הקרנת הפרקים הראשונים עלו טענות על ההתמקדות הבלעדית כמעט בסיפור רצח מוחמד אבו־ח'דיר אל מול הטיפול האגבי בחטיפתם וברציחתם של גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח; עוד נטען כי היהודים מוצגים כהמון מוסת, אל מול הצגת הפלסטינים כקורבנות.

היו שביקרו גם את הפיכת הסיפור הזה לסדרה בינלאומית, שכביכול תקבע את דימויה של ישראל כאומה של רוצחים תאבי דם. משה וינשטוק, איש חינוך מגוש עציון, כתב בפוסט שהפך לוויראלי כי "הסדרה משתמשת שימוש ציני ברצח הנערים ובאמהותיהם המדהימות כקרש קפיצה לקידום הקריירה של היוצרים, ועל הדרך, בשביל הדרמה, טוענת שבקשת אמהות החטופים להתפלל על בניהן היא אחד הדברים שיצר אווירה שבעקיפין הובילה לרצח מוחמד אבו־ח'דיר, בבחינת 'הכה באמהות, בילדים החטופים וביהודים – וקבל את פרס האמי'".

לוי הוא מבכירי יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בארץ, והוא חתום על "בטיפול", אחת הסדרות המוערכות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. את השכול הוא מכיר מקרוב – אחיו ישי נהרג בלבנון בשנת 1990. בסדרה "הנערים" – שמשודרת בימים אלה ב־HBO וזמינה לצופה הישראלי בהוט, יס, סלקום טי־וי ופרטנר טי־וי – הוא ושותפיו מגוללים את סיפור חקירת הרצח של מוחמד אבו־ח'דיר ב־2 ביולי 2014, יומיים אחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון.

הסדרה נעה בין כמה מוקדים: היא נפתחת בפרק עוכר שלווה החוזר אל הדרמה של חטיפת הנערים, ואל שלושת השבועות של התפילות והתקוות. במקביל היא עוקבת אחרי חייו ומותו של מוחמד אבו־ח'דיר, נער משועפאט שבמזרח ירושלים. מרכז הסדרה מוקדש לחקירת הרצח בידי אנשי השב"כ, ולסיפורם של הרוצחים: יוסף חיים בן־דוד, בן 28, ושני אחייניו הצעירים, נערים ממשפחה ש"סניקית שלא משתלבים בתלם החרדי־מזרחי המקובל, סובלים מבעיות חברתיות והתנהגותיות וכמהים לשייכות ולתחושת משמעות.

התוצאה רחוקה מסדרה לצפיית ערב קלילה. "הנערים" היא יצירה מותחת, קצבית, עשויה ביד אמן ולפרקים גם נוגעת ללב, עם תשומת לב גבוהה לניואנסים. היא מצליחה ללפות את הצופה ולשאוב אותו בחזרה אל אירועי הקיץ ההוא, ואל תוך עולמם של רוצחי הנער אבו־ח'דיר. וזו, אם
תשאלו את לוי, המוטיבציה העיקרית שלו.

הרעיון נולד במשרדי ענקית הכבלים האמריקאית HBO בלוס אנג'לס, שאחראית לכמה מהסדרות המצליחות ביותר של העשור האחרון. את לוי הם כבר הכירו היטב: הוא הפיק וביים בשבילם את הגרסה האמריקאית של בטיפול". אנשי HBO שלחו לו קישור לכתבה בניו־יורק טיימס שעסקה במשפטם של רוצחי אבו־ח'דיר, ושאלו אם יהיה מעוניין ליצור סדרה על בסיס האירועים הללו.

בגרסתה הראשונית סיפרה הסדרה סיפור בדיוני, מערבוני באופיו, על נערי גבעות. הרעיון היה לשאוב השראה מאירועים ממשיים, אך לא להתבסס עליהם ישירות. עד מהרה השתנה הכיוון: "באותה תקופה טראמפ נבחר לנשיאות", אומר לוי, "והייתה לי תחושה חזקה שאני לא רוצה לדבר על דת ומשיחיות, אלא על שנאת זרים. נוער הגבעות – וזה עלה גם בשיחות שלי עם השב"כ – הם תופעה קיצונית, נשלטת, ברורה. פתאום זה נראה לי פחות מסוכן ופחות מעניין, כי זה מובחן ותחום במקום. עניין אותי הרבה יותר לדבר על זרמים עמוקים, תת־קרקעיים".

שנה אחרי שנכנס לעובי הקורה ביקש לוי מהבמאי יוסף סידר לחבור אליו, ובהמשך צירף את הבמאי תאופיק אבו־ואיל. במקביל תפסה הסדרה כיוון של מותחן דרמטי, כמעט מהז'אנר המכונה "פשע אמיתי". רגע מכונן מבחינת היוצרים נרשם כשצפו בסרטון שחזור הרצח. אתה רואה בחורי ישיבה, נערים עדינים למראה. באחד מהם ממש התאהבתי: בחור חמד, מגמגם, עם קצת בעיות אבל חכם. ואז עולה השאלה העצומה: איך מגשרים על הפער הזה? איך בחור עדין וחמוד כל כך, בלי רקע אלים, רוצח באכזריות נער חף מפשע? זה למעשה הכיוון המרכזי של הסדרה: ניסיון להבין את נפשו של הרוצח הזה, להבין מהו פשע שנאה.

״התשובה היא שזה מורכב. אני מנסה בסופו של דבר להציג תזה של שכבות. היא אומרת שיש כאן אדם עם בעיות פסיכולוגיות, בעיות סוציו־אקונומיות, בעיות של גזענות פנים־מגזרית שהוא סובל ממנה – כי אנחנו מדברים על מזרחים בחברה החרדית. תוסיף לזה ציפיות תרבותיות, טרור ערבי שמייצר זעם, וחינוך דתי בסיסי ועמוק, שאומר שהנפש היהודית קצת יותר עליונה מהנפש של הגוי. כשאתה מצרף את כל השכבות האלה לאווירה של הסתה, יש התלקחות, והכול הופך למין אקדח שיורה.

״בזמן שעבדנו על הסדרה קראתי כתבה על איש דאעש שדרס במשאית מאה בני אדם בעיר ניס, צרפת. לפי הכתבה הדורס לא היה ממש מוסלמי, אלא אדם גבולי עם בעיות פסיכולוגיות, בעל מכה, שהיגר לצרפת וחי בשולי החברה. רק שבועיים לפני אירוע הדריסה הוא בכלל נחשף לרעיונות של דאעש. זה סקרן אותי".

איפה רצח שלושת הנערים נכנס לתמונה? למה זמן המסך שלו כל כך מצומצם?

״כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין במה עוסקת הנערים', מה היא רוצה לומר, מה היא מנסה לחקור. זו לא סדרה על טרור או על אבל. זו לא סדרה היסטורית או עיתונאית. היא כן סדרה פוליטית, ויש בה חקירה שהיא לא רק אמנותית. כשאני עושה סדרה, יש תמה שאני חוקר. תמה אחת כאן היא איך אבל הופך לפוליטי. התיאור של משפחת אבו־ח'דיר אצלנו הוא לא תיאור של משפחה שכולה, אלא סיפור רחב יותר, על אדם פרטי לחלוטין ששקוע באבלו, והופך כמעט על כורחו לדמות פוליטית, לסמל. תמה נוספת היא איך אדם שאין שום סיבה שירצח, הופך לרוצח. מה הנסיבות, מה קורה בנפש שלו. וזה כולל מידה של אמפתיה כלפיו.

״לפרק הראשון יש תזה שנויה במחלוקת ולא פשוטה, אבל חשוב לדייק אותה. אלה דברים שעלו גם בתחקיר שלנו, בפגישות עם השב"כ והמשטרה. הרי יש המון פיגועי טרור מזעזעים, ונשאלת השאלה למה דווקא רצח שלושת הנערים עורר תגובה כמו רצח מוחמד אבו־ח'דיר. התשובה שהבנו היא מאוד פשוטה. רוב הרציחות הן אירוע שיש לו התחלה וסוף סמוכים זה לזה. במקרה של הנערים, היו שלושה שבועות של תקווה מתעצמת והולכת שהם יימצאו בחיים – ואז אכזבה.

״אני זוכר את עצמי באותם ימים משוכנע לחלוטין שהם יימצאו חיים. הרבה אנשים סביבי אמרו: 'למה לא אומרים שהם מתים? הרי ברור שהם נרצחו'. התקוממתי, אולי גם כי אני בן למשפחה שכולה. מהשיחות שלנו עם השב"כ עלה שזה היה הסיפור, השבר שנוצר. היו השוואות לתקופת ההתנתקות, כשאמרו ש'היֹה לא תהיה', ובסוף היה. נוצר שבר אמוני, והיו לו השלכות.

״עכשיו, הפרק הראשון מראה גזענות יהודית ואווירה של הסתה. לא קל לצפות בו, אבל כן חשוב לנו לומר שהרצח של אבו־ח'דיר לא בא משום מקום. ניסינו להסביר איך אווירה מסוימת לוקחת אדם שנפשו חלושה, וכש־100 אלף איש אומרים 'מוות לערבים', הוא הולך ומממש את זה. צריך להבין למה נולד פתאום גל של זעם ונקמה, וזה הפרק הראשון.

״האשימו אותנו שאנחנו מציירים את האמהות כאחראיות לליבוי ההסתה, ומציגים אותן כנשים היסטריות ושטחיות. זו אמירה חמורה מאוד שאני לא מוכן לקבל. הטענה של הפרק היא שהתקווה למצוא את הנערים בחיים ייצרה הלך רוח שהנקמה הייתה חלק ממנו. על זה מדובר. אנחנו יודעים ברמה מסוימת שהם מתים, ומצד שני יש ציפייה למצוא אותם חיים, והשבר הזה יוצר תגובה הרסנית. מי שצופה בפרק הראשון בהגינות, לא מעלה על דעתו שאנחנו מאשימים את האמהות בהסתה לרצח. פרשנות כזו היא סילוף נוראי של מה שעשינו".

למה נקודת המבט שלכם על קיץ 2014, האירוע שכלפיו בחרתם להפנות זרקור, הוא רצח מוחמד אבו־ח'דיר, ולא מה שקרה לפניו.

״זו שאלה טובה שיש עליה כמה תשובות. תשובה אחת היא שמהיום הראשון ידעתי שאני לא יכול להפוך את המשפחות של הנערים לדמויות בסדרה. לא דמיינתי שאני מסוגל לעשות כזה דבר. אבל מעבר לכך, גם כשהייתה מחשבה שנלך על הסיפור של שלושת הנערים, שהוא הירואי ומרתק ומרגש, הרגשתי שאני לא נמשך אליו. כמו שאמרתי, התלבטתי הרבה זמן אם לעשות את הסדרה הזו, כי היא לכאורה לא מכוונת לתחומים שאני עוסק בהם. ניסיתי להבין מה כן יכול לעניין אותי בסיפור הזה, ומה שמעניין אותי תמיד הוא לחקור את אזורי הנפש שלי, את מה שאני מכיר מעצמי. הרבה פעמים אני מרגיש שלי עצמי יש תחושה של עליונות מוסרית, ושיש בי שנאת זרים שאני צריך להתמודד איתה – להחליט שאני לא שונא שחורים או הומואים או אפילו את השכנים שלי כאן בתל־אביב. עניין אותי להבין את הדינמיקה של שנאת זרים, שקיימת גם אצלי.

״היו גם היבטים של הסיפור שריתקו אותי. אחד הנערים הרוצחים אמר בחקירה בשב"כ: 'תראו, ייתכן שעשיתי משהו נורא ואיום, אבל מחר יש לי מבחן בישיבה אשכנזית חשובה, ונשארו רק שני מקומות לתלמידים ספרדים. יש לי סיכוי טוב להתקבל ואני חייב ללכת לשם, אז יש מצב לעשות מין מעצר בית או משהו כזה?'. זה משפט מטורף. אתה מבין ממנו באיזו מציאות הנערים האלה חיו. בשב"כ יש מושג, 'חסך ביטחוני': אנשים שלא היו בצבא, אבל מחפשים דרך להתחבר לחוויה הצבאית. הם מתלהבים מחיילים, מנשק, מפעילות קרבית. אני חושב שזה חלק מהסיפור של הרוצחים. יש להם רצון עמוק להתחבר לאתוס ישראלי, וככה הרצון הזה מתבטא".

לרצוח נער פלסטיני – זה אתוס ישראלי?

״לא. הדרך שלהם להצטרף לאתוס הייתה ברגע שהם היו חלק מהמון, ובסופו של דבר רצחו נער".

״אין הוצאת דיבה״

תקוות נכזבות גרמו אולי גם לחלק מן הזעם על הסדרה, משום שליציאתה לאוויר העולם קדמה הטעיה. באוקטובר 2016 התפרסמה בישראל ובארה"ב ידיעה על יצירה טלוויזיונית של סידר ולוי שתעסוק ברצח שלושת הנערים, ועל חוקר שב"כ דתי שמתמודד עם שאלות של זהות ואמונה בעקבות האירוע. עברו כמעט שלוש שנים, וכשהסדרה עלתה התברר שהיא מתמקדת ברצח אבו־ח'דיר. לוי מכיר בכך שההודעה ההיא לעיתונות לא תאמה את המציאות. "מהיום הראשון הסדרה הייתה על רצח אבו־ח'דיר. ההודעה לעיתונות ניסתה לערפל את זה כדי לא לעורר מהומה, ולכן התקבל משהו מאוד כללי, ונוצר הרושם שזו סדרה על שלושת הנערים".

גם רגע לפני צאתה, השם שלה, "הנערים", תרם לרושם הזה.

״השם הזה נולד כשהבנו שכל המעורבים בסיפור, מכל הצדדים, הם נערים – הרוצחים, הנרצח, וכמובן גם שלושת החטופים. פתאום היה ברור שזו טרגדיה של נערים, מכל הכיוונים, מה שהופך את הכול לטרגי עוד יותר. הרגשנו שההדהוד התנ"כי של המילה – מ"המלאך הגואל" ועד ישחקו הנערים" – מתאים לטרגיות הזאת. לא תכנַ נו ולא רצינו שתהיה השערה רווחת כאילו הסדרה היא על שלושת החטופים. הדעה הזו נוצרה כנראה ממהלכי יחסי ציבור מוטעים, ולא הייתה לנו יד בזה גם הסיבה לשם באנגלית היא פרוזאית מאוד: באותו שבוע תוכננה לעלות בארה"ב – ואכן עלתה – סדרה ששמה The Boys".

אתה יכול להבין שמול הבילד־אפ שיצרו הידיעות המוקדמות, כשבסוף מקבלים כמה דקות של עיסוק בנערים החטופים בפרק הראשון, תהיה באופן טבעי תגובה של אכזבה ואולי גם כעס.

״כן. ההודעה הזו הייתה טעות קשה וחמורה. אחותי, שעובדת בנוף־איילון, סיפרה לי שעיתונאים מתקשרים למזכירות היישוב ומבקשים את התגובה של משפחת פרנקל לסדרה שעושים עליה. הבנתי שקורה משהו מזעזע, שהמשפחות חושבות שאני יוצר סדרה עליהן בלי שדיברתי איתן בכלל. לכן סידר ואני נפגשנו עם בני המשפחות כמה ימים אחרי שההודעה יצאה".

מה היה בפגישה?

״זו הייתה פגישה מורכבת. מצד אחד אלה משפחות מקסימות, אנשים נדירים ויפים. מצד שני, הבנו שאנחנו מאכזבים אותם, כי שוב השאלה הייתה: 'למה זה מה שאתם בוחרים לעסוק בו? למה הסיפור הוא לא על הילדים שלנו?'. הבנתי שם עוד דבר: המשפחות חוו את הקיץ הזה כמפגן אדיר של אחדות בעם, שהמשיך אחר כך גם לצוק איתן ולהלוויות של החיילים הבודדים, ולכן הן טוענות שאני מייצר נרטיב שקרי. במקום לדבר על הרגע הנשגב של האחדות, אני מדבר על העשבים השוטים שאחראים למעשה הקיצוני הזה.

״התשובה שלי הייתה שאני לא חוויתי אחדות באותו קיץ. ניסיתי להסביר איך הרגשתי כאן, בתל־אביב. מה שאני חוויתי, במיוחד כשהחל צוק איתן, היה מופע שנאה גדול מאוד כלפי ערבים וכלפי שמאלנים, בהיקפים שלא ראיתי קודם לכן. זה היה חדש לי, וכשהבנתי שלשנת 2014 יש משמעות היסטורית, שהשנה הזו היא קו שבר בחברה הישראלית, החלטתי לעשות את הסדרה".

הקשר עם משפחות שער, פרנקל ויפרח נמשך: בשלב כלשהו ביקשו ההורים לברר איך מתקדמת הסדרה, ולוי שלח להם פירוט של הרעיונות המרכזיים. התגובות היו קשות. עם אחד ההורים, הוא מספר, נפתחה התכתבות ארוכה וכאובה. "ההורה הזה דיבר על הקושי העצום שלו, על הכעס והעלבון, ואני ניסיתי להסביר את הצד שלי. היה שם דיאלוג לא קל, אבל הוא התקיים. הזמנתי את בני המשפחות לצפות בפרק הראשון. הם בחרו לא לראות אותו, ואני מכבד את זה. היה לי חשוב לנהל דיאלוג, הייתי בקשר רצוף ומתמיד עם המשפחות, ועם זאת מעולם לא הבטחתי להן שום דבר, ואף פעם לא טענתי שהדיון בינינו הולך לשנות את הסדרה.

אישית, הדבר היחיד שהטריד אותי בארבע השנים האחרונות הוא תגובת המשפחות. הזהירו אותנו שנקבל איומים על חיינו ושהימין יצלוב אותנו, ושום דבר מזה לא הטריד אותי. רק איך המשפחות יגיבו. זה העיק עליי בכל יום, הידיעה שאני עושה משהו שיפגע באנשים האלה, ושאני צריך להגיד: אני מבין, ואני מזדהה עם הצער, ולמרות זאת אני עושה משהו אחר. הסדרה לא מציגה את הרעיון המופרך שהאמהות הובילו לרצח. אני רוצה לקוות שההאשמה הזו כלפינו נאמרה מתוך להט הדיון, ולא מרשעות".

טענה אחרת כלפיכם היא שהצגתם לעיני העולם תמונה לא מחמיאה של החברה הישראלית. בפרק הראשון, אחרי מציאת גופות הנערים, יש עשר דקות של אלימות וקריאות גזעניות נגד ערבים ברחובות ירושלים, ולא למשל מראות של אבל וצער. הבחירה הזו מהדהדת.

ספציפית לגבי הסצנה שאתה מתאר, רואים אמנם את יונית לוי מדווחת על מציאת הגופות ויש רגע קצר של אבל, ונכון שמשם זה עובר להסתה. האמת היא שלא כל כך ידענו איך להמחיש את האבל הקולקטיבי ברחבי הארץ. לא מצאנו דרך להראות את זה. אולי זה משהו שהיינו צריכים להתעקש עליו. אבל אתה שואל איך 'הנערים' נתפסת בעולם? אני רוצה להציע תרחיש אחר: יש כאן סדרה על אנשים שמקדישים את כל חייהם ומשאביהם למצוא רוצחים של נער פלסטיני, ומצליחים להעניש אותם. על זה בעצם הסדרה.

איש השב"כ סימון, גיבור הסדרה, מחויב לחלוטין ללכידת הרוצחים. בהמשך רואים בפירוש את הזעזוע של החברה הישראלית מכך שהרצח נעשה בידי יהודים. אני שומע אנשים מהעולם שרואים את זה ומגיבים: 'איזו חברה יהודית חזקה, שעושה חשבון נפש'. כדי להבין מה הסדרה אומרת וכדי לראות את המורכבות שלה, צריך לצפות בכולה, ואז מבינים שאין כאן הוצאת דיבה בגויים".

סטלגיה ואשמה

איך הייתה העבודה עם HBO ?

הרשת הזו היא מקום נדיר. האתוס שלו אומר שאתה אמן, ומממנים אותך כדי שתיצור. אתה יכול לקבל ארבעה עמודים של הערות מדהימות, אחרי שמיטב המוחות ישבו וקראו את התסריט שלך, ובסוף הם אומרים: אלה רק המלצות, אנחנו סומכים עליך. זו גם הרוח שהשרה אבי ניר, מנכ"ל קשת. היה לנו הרבה חופש.

״אנשי HBO היו למעשה הצופים האמריקאים הראשונים שלנו, והבנו כמה מסובך לצפות בסדרה מנקודת המבט שלהם, כי יש בה ניואנסים שרובם זרים גם לצופה ישראלי ממוצע. לך תסביר לאנשים ב־HBO מה זה היישוב אדם – התנחלות אבל לא אידיאולוגית מאוד, מזרחית, שהתושבים שלה הם על הספקטרום הדתי־לאומי־חרדי. אלה ניואנסים של ניואנסים, כשמבחינת האמריקנים אלה פשוט מתנחלים. היינו צריכים להסביר דברים כאלה, ועשינו לא מעט צעדים לקראת הקהל הזר.

״מתישהו הבנתי שזו סדרה קטנה מאוד במונחים של ארה"ב. מי שחושש שמאות מיליוני אמריקאים יצפו בה ויחשבו דברים רעים על ישראל, יכול להירגע: צופים בסדרה מעט מאוד. מבחינה מספרית, זו סדרת נישה. זה תמיד הקהל שלי, אני עושה סדרות קטנות ונישתיות, לא סדרות לערוצים מסחריים, והן מצליחות בקרב קהל ספציפי. Our Boys היא מלכתחילה סדרה לאנשים שקוראים כתוביות, שמוכנים לצפות בסרטים זרים. זה קהל מוגבל. אנחנו, הישראלים, רגילים לקרוא כתוביות מגיל אפס. האמריקאים לא".

נער ערבי שנעדר חשד לחטיפה ללא קרדיט אבו חדיר מוחמד

לוי נולד ב־1963 וגדל בקיבוץ שעלבים, בן למשפחה ציונית־דתית ממוצא איטלקי. במהלך שירותו הצבאי חזר בשאלה. "גדלתי בבית של שמאל דתי בעולם ימני לחלוטין", הוא מספר. "אבא שלי, מראשי הקהילה, היה מקבל את עיתון 'הארץ' בכל יום לבית שלו בקיבוץ. בניגוד לאנשים כמו סידר, שעברו את המסלול הקלאסי של בני עקיבא והאתוס הימני הדתי, לי לא הייתה חוויה כזו. באתי ממשפחה קצת אאוטסיידרית מלכתחילה, ואולי לכן אני מסתכל היום על הציבור הזה בגעגוע ובנוסטלגיה, וגם בתחושה של שותפות ערכית.

״לא קל לי להגיד את זה, אבל מבחינה ערכית אני מרגיש קרוב יותר לתושבי התנחלויות מאשר לתושבי תל־אביב. יש לי דימוי שלפיו המתנחלים הם אנשים טובים, ערכיים, שאמנם יש להם נקודת עיוורון עצומה, אבל הם מגשימים אידיאל של אדם שיש לו מטרה מחוץ לעצמו, וזה רעיון שאני מנסה להגשים בחיי. אני חש אפילו אשמה על שבחיים שלי אין מספיק ערכים כמו אלה שיש בהתנחלויות, ערכים שחשובים לי. עזרה לזולת, למשל, או הסתפקות במועט".

הפריצה הגדולה הגיעה ב־2005 עם "בטיפול", דרמה יומית שהכניסה את אסי דיין לנעליו של ראובן דגן – פסיכולוג שמטפל מדי יום בדמות אחרת, ובמקביל עובר משבר בחייו האישיים. הסדרה זכתה לשבחים מקיר לקיר, גיבשה סביבה קהל מעריצים והפכה לחלק מהקאנון הטלוויזיוני הישראלי. זו גם הייתה הסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה בארה"ב: HBO הפיקה לה גרסה אמריקאית, שהתבססה כמעט במדויק על התסריטים הישראליים. בהמשך הופקו עוד18 גרסאות במדינות שונות.

נישא על גלי ההצלחה הבינלאומית של "בטיפול", השתלב לוי בטלוויזיה האמריקאית. ב־2014 הוא יצר עבור רשת שואוטיים – יחד עם שרה טרים, ממפיקות בית הקלפים" – את הסדרה "הרומן", שזכתה בגלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר ב־2015. לוי עצמו פרש מההפקה בתום העונה הראשונה, בשל חילוקי דעות מקצועיים. לדבריו, במהלך יצירת "הרומן" נדחקה לתוך הסיפור עלילת פשע שהייתה מוצדקת מבנית אבל פחות
התאימה לו, ולכן הוא מסר את המושכות לטרים.

איך אתה מסביר את העניין הרב שהטלוויזיה הישראלית מעוררת בעולם?

״יש כאן תהליך בן שני שלבים. אחרי 'בטיפול', הרבה אנשים הפנו את המבט לישראל וניסו לעשות עיבודים. זה הצליח מאוד עם 'הומלנד', שלקחה את 'חטופים' ויצרה ממנה סדרה אחרת. השלב השני, שבו אנחנו נמצאים עכשיו, הוא סדרות ישראליות שמשודרות כמו שהן, בשפת המקור, ברשתות אמריקאיות. בעיניי זה נכון יותר. את 'שטיסל' למשל – שהיא אולי הסדרה הכי מקסימה שעשו כאן, ואני מאוד אוהב אותה – אי אפשר באמת
לעבד לתרבות אחרת, וגם לא צריך.

״היה מחיר לאובססיה לעיבודים. היא התחברה מצד אחד למין אימפריאליזם אמריקאי שמנסה לתרגם כל דבר לאנגלית, ומצד שני היא גרמה ליוצרים כאן לנסות מלכתחילה לפנות לקהל עולמי וליצור משהו פחות לוקאלי. היה משהו לא נכון בתהליך הזה. למה ארצות הברית, שיש בה כל כך הרבה סיטקומים, צריכה גרסה משלה ל'רמזור'?"

עם סיום העבודה על "הנערים" חזר לוי לשני פרויקטים שהוא אוהב במיוחד: סרט על אתי הילסום, יהודייה־הולנדית שכתבה יומן בשנות השואה ותיארה בו מסע התפתחות רוחנית ואישית; ועיבוד אמריקאי לסרט של אינגמר ברגמן, "תמונות מחיי נישואין". אני אומר ללוי שכשסיפרתי שאני עומד לראיין אותו, היו ששאלו אם הוא בכלל גר בארץ. "זו שאלה מתבקשת", הוא אומר. יכולתי לעבור ללוס אנג'לס, הרבה מהעבודה שלי היא שם, אבל אני חי כאן ולא מתכוון לעזוב. אין מצב. המשפחה שלי בישראל, השפה שלי. כיוצר, יש לי משיכה לדברים אוניברסליים וארכיטיפיים, וזה מקל עליי לעבוד בעולם. 'בטיפול', 'הרומן' וגם 'המקוללים' הם כביכול מקומיים, אבל התמה אוניברסלית. אני חושב שנוח לי לעשות גם וגם, ובמובן הזה היה לי קשה לסרב ל'הנערים', כי זו סדרה שמשלבת סיפור ישראלי עם תקציבים אמריקאיים. אני מקווה להמשיך למצוא את האיזון הזה, כי יש לי תשוקה לספר סיפורים ישראליים ויהודיים, מתוך הבנה שהם יותר מאשר רק ישראליים או יהודיים".


המשך לקרוא

תרבות ובידור

אנשים כבר לא מקשיבים

Published

on

פרסמתי בפייסבוק פוסט על אייל גולן, והזעם לא איחר לבוא • אבל כל מה שהתכוונתי לומר זה שאני נורא מתגעגע לאבא שלי

לפני כמה שבועות כתבתי בפייסבוק פוסט קצר על אבא שלי, שנפטר לפני ארבע שנים וחודש. כתבתי על זה שאבא שלי היה מכור לתוכנית "אייל גולן קורא לך", ושבאופן כללי הוא אהב את אייל גולן אהבת נפש. בכל פעם שהייתי מגיע אליו, למושב, היינו אוכלים קובה סלק אדום, וצופים באייל גולן ובצוות השופטים המשונה שהוא ליהק לתוכנית. מה לחיים רביבו ולתחרות כישרונות מוזיקליים לכל הרוחות.

אבא שלי לא התרגש מהביקורות שלי על התוכנית המשעממת והמשונה. ובכל פעם שהייתי מעז לפצות פה, בזמן שאייל גולן דיבר, הוא היה משתיק אותי ואומר, הוא בן אדם זהב, באמת, סתם מלכלכים עליו, תאמין לי,
האייל גולן הזה, הוא בן אדם על הכיפאק.

וככה יצא שבשנים האחרונות, מאז שאבא שלי נפטר, משהו ביחס שלי לאייל גולן ולשירים שלו השתנה. זה מה שכתבתי בפוסט שלי. פתאום, בנסיעות, אני מחפש שירים ישנים שלו ביוטיוב ומקשיב להם בהתרגשות, עם עיניים לחות. מה אני אעשה. הקול שלו מרגש אותי. והמילים הפשוטות של הבלדות שלו נוגעות לי בלב. אמרת שהגשם ישטוף את הדמעות, אבל הגשם הפסיק והדמעות ממשיכות, הן זולגות אל הקבר החם, יורדות בכל העולם. איזה הגזמה. ובכל זאת זה יפה.

וזה נכון שהשם של אייל גולן עולה לכותרות, בנסיבות איומות ונוראות. התחקירים העצובים לא השאירו הרבה מקום לספק. הזמר הנערץ ביקש ממעריצות קטינות לפנק" את מקורביו, וסביבתו עשתה כל שביכולתה כדי לשבש את הליך החקירה התקין. זה גועל נפש. אין ספק. ואף על פי כן, משהו בקול שלו ובשירים שלו, גם עכשיו, נוגע לי בלב. מה אני אעשה.

ועל זה היה הפוסט שלי. על זה שאני אוהב את השירים אייל גולן, בגלל שהוא מזכיר לי את אבא שלי, ובגלל שאני מתגעגע לאבא שלי נורא. אנחנו, היתומים, אין לנו יותר מדי במה להיאחז. וכשהאהבה כבר פועמת באיזשהו מקום, אנחנו לא שואלים שאלות. זאת הסיבה שאני משתדל להתעלם מהפרשיות האחרונות שפורסמו על אייל גולן. אני לא רוצה לצלול לתוכן, ולא מתעמק בתחקירים ובכתבות. אני לא גאה בזה, אבל זאת האמת. אני יודע שאייל גולן אפס, אבל אבא שלי לא כאן כדי להגן עליו, אז למה לי להסתבך.

שתי דקות אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה בפייסבוק, התגובות התחילו להגיע. מישהי כתבה שם, מצער מאוד יאיר שאתה לא מצליח להבין כמה שהפרסום שלך פוגעני, ומישהי הגיבה לה, אכזבה קשה, ומישהי אחרת כתבה, וואלה מאכזב, ומישהי אחרת כתבה, אייל גולן ניצל נערות במצוקה וסרסר בהן, תאר לך שאחת מהן קוראת את הפוסט שלך, ומישהו אחר כתב, זה לא מתאים למצפן המוסרי שלך, ומישהי אחרת כתבה, איך זה עבר את הסינון של עצמך, הלוואי שהספקת לקלוט איזו טעות איומה ופגיעה קשה נעשתה פה ושתמחק ואולי אפילו תפרסם התנצלות, ומישהי אחרת כתבה, הפוסט הזה משתף פעולה עם תרבות שאמורה להיכחד, ומישהי אחרת כתבה, ביאסת עם האייל גולן והלהתעלם. ומלא אנשים עשו לייקים לכל התגובות של כל האנשים שהתבאסו עליי, ואני קראתי את התגובות והתבאסתי בעצמי. התבאסתי כי הם צדקו, וכי בסך הכול רציתי לכתוב געגועים.

רק אחרי שעה בערך, מישהי אחרת כתבה שם, אני לא מבינה את התגובות על אייל גולן כאן, על מה אתם מדברים, בנאדם מספר סיפור על מה שיתמות עושה לשיקול הדעת, על ירושות שאנחנו יורשים בעל כורחנו, על לחפש את האנשים שאנחנו מתגעגעים אליהם גם במקומות שלא חשבנו שנרצה למצוא אותם בהם, כי זה מה שנשאר לנו מהם. ואני התרגשתי נורא שסוף סוף מישהי מבינה אותי, ועשיתי לה לייק לב.

אנחנו חיים בתקופה שיש בה מעט מאוד קשב, והרבה מאוד צעקות. אני מרגיש את זה בכל מקום, אבל בפייסבוק העסק יצא משליטה מזמן. כל אייטם הופך לשרשרת גינויים אינסופית. כולם צווחים את דעתם הנכונה והצודקת, ומשתיקים זה את זה ללא הרף. בלי להקשיב. בלי להקשיב.

התרגלנו לעצמנו. הדעות שלנו משויפות וצלולות, הן מוכנות לנו בשלוף מתחת ללשון. רק שמישהו יגיד משהו. רק שמישהו יחשוב משהו. אנחנו כבר נזנק עליו ונוכיח לו את טעותו. האמת הרי שוכנת לנו בכיס. רק צריך לשלוף אותה. הנה. תראו. הוא אמר אייל גולן. זה פוסט פוגעני. זה פוגעני. זה פוגעני.

לאה גולדברג התפללה פעם לא־לוהים – "לְבַל יִהיֶה יוֹמִי היּוֹם כִּתמוֹל ׁשִלְ ׁשוֹם. לְבַ ליִהיֶה ָעלַי יוֹמִי ֶהרגֵּל". זוהי תפילת ההתחדשות, ואין תפילה יפה ממנה, ואין תפילה חשובה ממנה. כי כשאנשים מתחדשים, הם שוב סקרנים, והם שוב קשובים, והם שוב רגישים. כשאנשים מתחדשים, ההרגלים לא מסנדלים להם את התודעה, וככה האמת לא בוערת להם, המסקנות שלהם לא כל כך צלולות ונחושות. כשאנשים מתחדשים הם יכולים שוב להקשיב.

אין כבר קשב בחיים האלה. זאת תקופה של מסקנות. זאת ההרגשה שלי. אולי אני טועה. ובכל מקרה, אני מתחרט שכתבתי את הפוסט ההוא. מאז שפרסמתי אותו אני כבר לא יכול לשמוע את אייל גולן. הקול שלו מעצבן אותי, השירים שלו נשמעים לי ילדותיים ורגשניים. ואם לא די בכך, עכשיו אני מתגעגע גם לאבא שלי, וגם אליו.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

ישחקו "הנערים" לפנינו

Published

on

סדרת דרמה המשודרת במקביל בארץ וב־HBO הוגדרה ע"י רה"מ כ"אנטישמית" • היוצר חגי לוי ידע שהוא נוגע בחבית חומר נפץ אבל לא שיער את ממדי הפיצוץ

מלבד מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, דומה ששלושת הקולנוענים חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו־ואיל הם האנשים השנואים ביותר בישראל השבוע. זאת על רקע הדיון הציבורי הסוער שמעוררת הנערים" (ובאנגלית Our boys, הנערים שלנו"), סדרת הדרמה שיצרו השלושה עבור HBO והזרוע הבינלאומית
של "קשת 12״.

לוי ניגש ליצירת הסדרה על אירועי קיץ 2014 בידיעה שהוא נוגע בחבית חומר נפץ, אך ייתכן שלא שיער את ממדי הכעס שיופנה נגדו ונגד שותפיו. עם קרנת הפרקים הראשונים עלו טענות על ההתמקדות הבלעדית כמעט בסיפור רצח מוחמד אבו־ח'דיר אל מול הטיפול האגבי בחטיפתם וברציחתם של גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח; עוד נטען כי היהודים מוצגים כהמון מוסת, אל מול הצגת הפלסטינים כקורבנות.

היו שביקרו גם את הפיכת הסיפור הזה לסדרה בינלאומית, שכביכול תקבע את דימויה של ישראל כאומה של רוצחים תאבי דם. משה וינשטוק, איש חינוך מגוש עציון, כתב בפוסט שהפך לוויראלי כי "הסדרה משתמשת שימוש ציני ברצח הנערים ובאמהותיהם המדהימות כקרש קפיצה לקידום הקריירה של היוצרים, ועל הדרך, בשביל הדרמה, טוענת שבקשת אמהות החטופים להתפלל על בניהן היא אחד הדברים שיצר אווירה שבעקיפין הובילה לרצח מוחמד אבו־ח'דיר, בבחינת 'הכה באמהות, בילדים החטופים וביהודים וקבל את פרס האמי'".

לוי הוא מבכירי יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בארץ, והוא חתום על "בטיפול", אחת הסדרות המוערכות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. את השכול הוא מכיר מקרוב – אחיו ישי נהרג בלבנון בשנת 1990. בסדרה הנערים" – שמשודרת בימים אלה ב־HBO וזמינה לצופה הישראלי בהוט, יס, סלקום טי־וי ופרטנר טי־וי – הוא ושותפיו מגוללים את סיפור חקירת הרצח של מוחמד אבו־ח'דיר ב־2 ביולי 2014, יומיים אחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון.

הסדרה נעה בין כמה מוקדים: היא נפתחת בפרק עוכר שלווה החוזר אל הדרמה של חטיפת הנערים, ואל שלושת השבועות של התפילות והתקוות. במקביל היא עוקבת אחרי חייו ומותו של מוחמד אבו־ח'דיר, נער משועפאט שבמזרח ירושלים. מרכז הסדרה מוקדש לחקירת הרצח בידי אנשי השב"כ, ולסיפורם של הרוצחים: יוסף חיים בן־דוד, בן 28, ושני אחייניו הצעירים, נערים ממשפחה ש"סניקית שלא משתלבים בתלם החרדי־מזרחי המקובל, סובלים מבעיות חברתיות והתנהגותיות וכמהים לשייכות ולתחושת משמעות.

התוצאה רחוקה מסדרה לצפיית ערב קלילה. "הנערים" היא יצירה מותחת, קצבית, עשויה ביד אמן ולפרקים גם נוגעת ללב, עם תשומת לב גבוהה לניואנסים. היא מצליחה ללפות את הצופה ולשאוב אותו בחזרה אל אירועי הקיץ ההוא, ואל תוך עולמם של רוצחי הנער אבו־ח'דיר. וזו, אם תשאלו את לוי, המוטיבציה העיקרית שלו.

״היה דיאלוג לא קל עם המשפחות, אבל הוא התקיים. היה לי חשוב לומר כל הזמן: אני לא מתחמק. אני יודע שזה קשה, ואני אגיד את דעתי ואתם את דעתכם. לפני כמה חודשים הזמנתי את בני המשפחות לראות את הפרק הראשון. הם בחרו לא לראות אותו, ואני מכבד את זה. ניהלתי איתם דיאלוג כל הזמן, אבל מעולם לא הבטחתי להם דבר".

לעליהום נגד לוי ושותפיו הצטרף השבוע גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, כחלק ממלחמתו בתקשורת הישראלית. "הסדרה הנערים״' מקדישה דקות בודדות של קטעי ארכיון קרים ומנותקים לרצח שלושת הנערים. מייד לאחר מכן ולכל אורך הסדרה, העלילה כולה מתנתקת מסיפור הירצחם המזעזע, ומתמקדת במקרה אחד – רצח הנער הערבי בירושלים, מקרה מזעזע אבל נדיר מסוגו", כתב רה"מ בפייסבוק.

כ-120 משפחות שכולות מפורום 'בוחרים בחיים' יצאו במכתב קורע לב נגד הסדרה. מירב חג'אג', אמה של שיר חג'אג' ז"ל שנרצחה בטיילת ארמון הנציב, כתבה: "אנשים רואים את הסדרה בחו"ל וחושבים שיש טרור יהודי ששווה לטרור פלשתיני. שאנחנו הורגים בהם והם הורגים לנו. המציאות הפוכה לגמרי. מדינת ישראל פעלה בנחישות לתפוס ולהעניש את הרוצחים של אבו ח'דיר. לעומת זאת, הרשות הפלשתינית מתגמלת ומהללת רוצחי יהודים. בקייטנות ובבתי הספר משבחים ומחנכים ללכת בדרכם".

הסערה סביב "הנערים" הגיע גם לאתרים ויקיפדיה, Rotten Tomatoes ו- IMDB. אחרי שראש הממשלה נתניהו כינה אותה "אנטישמית", רבים מחו בכעס על כך שלא הציגה את סיפור חטיפת ורצח שלושת הנערים כהלכתו. המתנגדים מצאו דרכים אחרות להשפיע על דעת הקהל. ערך הוויקיפדיה של הסדרה באנגלית מגלה את שורת התיאור "סדרה שנוצרה על ידי שקרן שלא מספר את האמת על אירוע חטיפת שלושת הנערים".

בנוסף, אתר דירוגי הסדרות הפופולרי Rotten Tomatoes העניק לסדרה ציון 92%, בהסתמך על שכלול דעת הביקורות ומומחי האתר. לעומתם, הציון שהעניקו הצופים עומד על 50% בלבד. באתר IMDB המצב דומה, כשהמבקרים בו העניקו לסדרה ציון של 5.7 מתוך 10. עיון בתגובות שהשאירו אחריהם המדרגים חושף את הסיבות הלא מגוונות לדירוג הנמוך. "תייגו את זה כפנטזיה", "שקר היסטורי" ו"תעמולה פלסטינית" הן רק חלק מהתגובות, שנראות דומות להפליא אחת לשנייה…

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות