יאיר ניצני פתח את עונת הפעילות של מת"י עם מופע מרגש
ומשעשע בחסות "שבוע ישראלי" • המראות והקולות

נער הייתי וגם זקנתי; אני לא ממש מתרגש מכל סטנדאפיסט ישראלי שנוחת באל-איי, עולה על במה ואורות נגוהה שוטפים את בבואתו המשעשעת עד פיהוק. אבל כפי שהבטחתי לכם, יאיר ניצני זה סיפור אחר קורע לגמרי. יחד עם עוד כמה מאות ישראלים יודעי חן ורודפי הומור בריא והודות לענת סדן הבלתי נלאית ממת"י וביה"ס סיני עקיבא אקדמי, גדשנו במוצ"ש את אולמי טמפל עמנואל, למפגש "מרים גבות" בלתי אמצעי עם הקומיקאי הנפלא יאיר ניצני, שהגיע במסגרת סיבוב חובק אמריקה ללוס אנג'לס. יום אחרי יום הולדתו ה- 60, הגיע ניצני עם המופע החדש שלו "מרים גבה", שיצא בעקבות הספר שכתב לפני ארבע שנים ומבוסס על הטור השבועי שלו ב"ישראל היום" וב"שבוע ישראלי". או כמו שניצני אומר: "זה שמעולם לא קראתי ספר לא הפריע לי לכתוב אחד", תוך שהוא מוסיף: "המציאות שלנו היא
בעלת הפרעה גבולית. אפשר לבכות, ואפשר להתבדח".

במשך שעתיים רצופות דמעות של גיל ועולז, בדרכו המשעשעת ובהומור המיוחד לו, הציב ניצני מראה בפנינו הישראליות הכל כך מוכרות מהחיים בארץ בימי עבר ועד ימינו אנו. בשפתו החכמה והשנונה הוא מציע לנו להסתכל על עצמנו בחיוך של השלמה. הוא דיבר על משפחה, זוגיות, אבהות, קריירה וגידול ילדים, וגם על כל מה שקשור לניסיון המעניין הזה שנקרא לחיות בארץ ככוכב רוק בדימוס.

אירוע אמיתי שקרה לו בילדות היה עם "המורה ההוא ביהוד שאמר לו 'ממך לא יצא כלום'. האירוניה ההיסטורית היא שהזמינו אותו להרצות לתלמידים בתיכון שלו, כאדם מפורסם, המורה ההוא כבר לא היה שם, האחרים אמרו: 'ניצני? היה תלמיד זהב, תמיד ראינו את הפוטנציאל שלו'. שכחו איך הם מעכו אותו בזמן אמת.

ניצני גילה לנו כי נולד בבאר שבע, התחנך בחיפה, התחתן בתל אביב ואכל שיפודים באור יהודה. חלומו הגדול היה להיות נהג אוטובוס ולהוביל תיירים במסלול חייו.

הוא עדיין חבר בלהקת "תיסלם" (ושר איתנו בצוותא את הלהיט "חצבים פורחים"), שממשיכה לתת בראש אחרי 40 שנה ("אם פעם היינו זוכים מדי פעם לאיזה זריקת חזייה מהקהל, היום מדובר מקסימום בחגורת גב…") וסיפר על הדאחקות והשיגועים שנכנסו לפנתאון הבידור הישראלי כמו "שיר המנגל", שגריר עיראק בישראל 'באסם עזיז', וכמובן 'האשם תמיד'. (דמות עליה קיבל את אות הכבוד מהליגה הערבית ומרצדס שחורה במתנה ממלך סעודיה).

על תיסלם ניצני מספר: "מעמדי הגברי בלהקה היה תמיד יציב ויצוק. הברז על הראש התחיל בכלל כדאחקה. אח שלי מיקי, שגר היום בלוס אנג'לס, הביא לי אותו במתנה מארה"ב, ואני השתמשתי בו כדי למתוח אנשים ברמזור. כשרכב היה עוצר לידי בצומת, האישה הייתה דופקת במרפק לבעלה: 'וואי, תראה, יש לו ברז על הראש!'. עד שהבעל היה מסתובב – הייתי מוריד, ואז הוא היה צועק עליה: 'מה את מבלבלת במוח? כרגיל, את משוגעת."'

ניצני נגע במופע גם בהפרעות שלו, של קשב וריכוז, בשאלות של גורל ומקריות (ניצני מתאר איך כתב מתוך שינה את המילים ללהיט "שירו של שפשף"), בסוגיית העובדים הזרים (מערכון היסטרי שבו הוא מסביר לעובד באנגלית מושגי יסוד ביהדות-ישראליות), ואפילו בהבחנות תרבותיות משעשעות (למשל – ריבוי השירים העבריים במקצב המונוטוני של אותם שני אקורדים).

ניצני המשעשע ומעורר ההשראה סיפר איך הגיע מתלמיד עם הפרעות קשב למרכז הפריים טיים הטלוויזיוני ולניהול חברת התקליטים 'הד ארצי'; למה הטכנולוגיה מחרפנת את כולנו; ושיתף אותנו בסיטואציות מחיי המשפחה שלו, השכונה וההוויה הארץ ישראלית שקל לכולנו להזדהות איתן. בדרכו המצחיקה סיפק לנו הזדמנות להיחשף לזווית הראיה שלו את החיים: הציניות לצד האופטימיות האין סופית, ההליכה קדימה אל מול הגעגועים לפעם, האבהות לשלוש בנות אל מול הפורענות של כוכב רוק במיל'.

לדברי ענת סדן, "יאיר הוא אמן מיוחד: המופע שלו היה מצחיק, מרגש ונוגע ללב. על הבמה התגלה אדם מוכשר, ורסטילי, עם לב רחב ובעיקר ענו, שזו תכונה די נדירה בקרב אמנים. מרגש במיוחד היה הסיפור המשפחתי שחשף בסוף הערב, שלא היה ידוע לקהל הצופים: מעורבותו יחד עם אשתו במרכז לזכרו של מייקל לוין לסיוע לחיילים בודדים. באמצע 'צוק איתן' התבקשה דרורית ניצני לקבל לביתה חייל בודד פצוע ומיד הסכימה. היא לא ידעה שהחייל הוא ישראלי שחזר בשאלה בגיל צעיר ומשפחתו דחתה אותו מאז. בעקבות הגעתו של החייל לביתם, החליטה ניצני להקים בתוך המרכז גוף שתומך בחיילים בודדים ישראלים שאין להם עורף משפחתי, פעילות התנדבותית שהיא עושה עד היום".