היתרון של שחקנים חכמים שיכולים לעשות את ההתאמות האלה בזמן אמת על המגרש, בדומה לג'יימס וראז'ון רונדו בלייקרס, אף פעם לא היה משמעותי יותר

אחד הדברים שבולטים בפלייאוף הזה, בדומה לקודמים, הוא היכולת של קבוצות להתאים את עצמן ליריבות ולנצח משחקים. פרנק ווגל מהלייקרס הגדיר את ההגנה של הקבוצה שלו ככוכב השלישי לצד לברון ג'יימס ואנטוני דיוויס. זאת נחשבת כקלישאה של מאמנים (ואכן קלישאה ברמה מסוימת), אבל זאת הזדמנות להעריך משהו שלא רואים בעונה הסדירה: יכולת ההתאמה של קבוצות לאחרות.

כך למשל הלייקרס הפסידו פעמיים את המשחק הראשון וניצחו את 3 או 4 הבאים אחריו, כשנשאר המשחק החמישי נגד הרוקטס. מאז תחילת פלייאוף 2018 לברון ניצח משחק ראשון בודד (6 סדרות), כשאותה סדרה נגמרה ב-4-0. הם הצליחו להגביל את הרוקטס ל-30 ו-33 במשחקים השלישי והרביעי ולהגיע למצבי זריקה הרבה יותר טובים של ג'יימס ודיוויס.

אנחנו רואים מגמה דומה לזאת בכל הליגה. בשנים הקודמות נקודת החלפת הביתיות נחשבה לנקודת המפנה בסדרה, כשקבוצות חזרו מ-2-0 ל-2-2 בעזרת תמיכת הקהל הביתי. בבועה זה כמעט ולא השפיע, כי אין קהל: בסדרה בין הראפטורס לסלטיקס כל קבוצה ניצחה את שלושת המשחקים הראשונים במשחק שנחשב למשחק הביתי של הקבוצה השנייה. במקום שבו אין את אותה ביתיות ההשפעה של המאמנים והיכולת של הקבוצה לצאת ממשברים רק עלתה.

מיאמי, למשל, מצטיינת בזה: היכולת של ג'ימי באטלר להיות פסיבי לפרקים ולהשתלט על משחקים צמודים ב-2-3 דקות איכותיות בהן הוא לוקח את המשחק על עצמו הובילו את ההיט לגמר המזרח בקמפיין פלייאוף מוצלח במיוחד. היכולת שלהם להגיב לשינויים בהגנה, למשל אחרי הפציעה של יאניס אנדטקומפו או הדקות המוצלחות של באם אדביו על מלקולם ברוגדון בסיבוב הראשון. זה מושפע גם מהמאמן עצמו וגם מהשחקנים שיכולים להוציא לפועל מספר סגנונות שונים בהגנה או בהתקפה – טורונטו ובוסטון עשו את זה היטב לאורך שני הסוויפים בסיבוב הראשון או בסדרה המצויינת ביניהם בסיבוב השני.

העומק ההגנתי: אין שחקנים להחביא

היתרון של שחקנים חכמים שיכולים לעשות את ההתאמות האלה בזמן אמת על המגרש, בדומה לג'יימס וראז'ון רונדו בלייקרס, אף פעם לא היה משמעותי יותר. הוא בלט במיוחד נגד ראסל ווסטברוק והנטייה של הרוקטס ללכת "ראש בקיר" עם מהלכים שעבדו בעונה הסדירה ולא בפלייאוף, בלי יכולת להגיב בזמן. מיאמי הצליחה לעשות את זה עם חסימות טובות של הגארדים, מיס-מאץ' שהקשה על ההגנה המסודרת של מילווקי, בזמן שאוקלהומה עשתה משהו דומה והייתה מרחק דקה אחרונה מסויטת מניצחון על קבוצה טובה יותר במשחק השביעי.

נקודה חשובה נוספת ביכולת של הקבוצות האלה להתאים את עצמן היא העומק ההגנתי: באף אחת מהקבוצות שהגיעו לגמר אזורי או לסדרה צמודה בסיבוב השני, אחרי שהלייקרס הדיחה את יוסטון, אין שחקנים שאי אפשר להחביא בהגנה – גוראן דראגיץ' וקמבה ווקר לא שומרים טובים אבל עשו עבודה טובה נגד השחקנים עליהם התבקשו לשמור בפלייאוף. הסנטרים הכבדים של הלייקרס למשל שיחקו 6:37 דקות בשני המשחקים האחרונים נגד יוסטון הנמוכה כשגם הם וגם הקליפרס יכולות להרשות לעצמן להשאיר שחקני רוטציה חשובים על הספסל ובמקביל להמשיך להוציא לפועל כדורסל ברמה גבוהה. הן מספיק גמישות בשביל לצאת מהפינות שראינו אותם יוצאים מהן במשחקים הקודמים.

זאת לא מגמה שהתחילה היום ושהדברים היו יכולים להראות אחרת אם הכדורים לא היו נכנסים בחלק מהסדרות, בפרט זאת בין הסלטיקס לראפטורס, אבל ההיט, הלייקרס ובמידה מסוימת גם הקליפרס היו הרבה יותר דומיננטיות עד עכשיו בפלייאוף. זה יותר מיום טוב או רע מחוץ לקשת או בעית עבירות, אלא דומיננטיות יחסית נגד קבוצות טובות (מילווקי, דאלאס, דנבר, יוסטון, אינדיאנה ופורטלנד) בהגנה ובהתקפה. היכולת הזאת להוציא 100% מהסופר-סטארים בכל מצב ולהאט את אלו של הקבוצה השנייה מנצחת משחקים, ובבועה אנחנו רואים שזה יותר חשוב מהשיטה במשך העונות.

החולשה של חד-מימדיות

העדר הביתיות משפיע על קבוצות שהתבססו על שיטה קבועה לאורך העונה ואיבדו את יתרון הביתיות עליו משחקים ב-82 המשחקים הראשונים. לכן מאמני עונה סדירה מצויינים כמו נייט מקמילן ובילי דונובן הלכו הביתה, ויכול להיות שגם מייק בודנהולזר ומייק ד'אנטוני יצטרפו אליהם. משפט מפורסם של דריימונד גרין אומר שיש שחקנים של 82 משחקים וכאלה של 16 משחקים (הפלייאוף), ויכול להיות שהפלייאוף המצויין שיש באורלנדו מכניס את המאמנים לאותה משוואה. חד-מימדיות של קבוצות היא אחת החולשות הגדולות ביותר באן.בי.איי.

קבוצות יחפשו פחות דווין קייסי ויותר ניק נרס, מאמן העונה של טורונטו: התאמה לסיטואציה ואלתור בין משחקים על חשבון מערכת שמצליחה בהגנה ובהתקפה. מילווקי למשל הייתה אחת הקבוצות היעילות בהיסטוריה של הכדורסל, אבל לא הייתה שם תוכנית ב' למקרה בו סוגרים בהצלחה את הצבע לחדירות של יאניס. בין אם זה שיפור הקליעה של יאניס או מהלכים בהם הוא מתפקד כפינישר ולא כמי שמוביל את הכדור פנימה לצבע הצפוף, וזה נגמר ב-4:1 בסיבוב השני. ארבעת הפיינליסטיות יכולות להחליף על כל שחקן, לשלוח דאבל-טים, לסגור את הצבע או ללחוץ על כל המגרש ולעשות את זה מעולה. השלב הבא באן.בי.איי יהיה הניסיון לבנות קבוצות שמסוגלות לעשות את זה, גם אם ינצחו פחות בעונה הסדירה.