Connect with us

גוף ונפש

חדשות רעות: החדשות לא עושות לכם טוב

Published

on

העולם המודרני גורם לנו להיות מחוברים כל הזמן לעדכונים חדשותיים, אלא שהתכנים הקשים האלה פוגעים בבריאותנו • ניתוק מוחלט אינו אפשרי אבל מומלץ לבחון עד כמה החיבור הזה נחוץ לנו ולשנות את מינון החשיפה לחדשות

מאז שהייתי קטנה אני זוכרת מנגינה אחת דרמטית, ואת ההורים שלי מסתכלים בי ברצינות ואומרים בחיל ורעדה: "ששש! יש חדשות". הדיווחים שהוצגו על מסך הטלוויזיה גרמו הרבה פעמים לבטן שלי להתהפך ולידיים שלי לרצות לטפס ולאטום את האוזניים. "נמצאה גופה של ילדה קטנה בירקון", "בפיגוע נהרגו אב ובנו", שיטפון בשכונה בדרום תל אביב", "מתיחות בדרום", "מבצע צבאי בצפון" או סתם "תקרית ביטחונית" במקום אחר. אם לא קרה אף אסון במדינה שבין הירדן לים, מהדורות החדשות הציגו אסונות טבע מסביב לגלובוס. רעידת אדמה, צונאמי, מפולת סלעים וגשר שקרס.

אלא שכך זה היה פעם, ומהדורות החדשות היו המקור העיקרי לצריכת עדכונים מהארץ ומהעולם. בעידן שאחרי המצאת המכשירים הניידים, כשלכל אחד מאתנו יש חמ"ל פרטי ואנחנו מקבלים עדכונים מדי דקה, היום חשיפה לחדשות בלתי מוגבלת.

ביטוי נפוץ במסדרונות תעשיית התקשורת הוא: "If it bleeds it leads", ובפרשנות חופשית: "תנו לי מה שמדמם, מערבל את מערכת העיכול בזעזוע, או גורם לשערות שעל הזרוע לסמור". כשמסתכלים על מהדורת החדשות, המבזקים הקצרים באינטרנט, או הפוסטים שמתפרסמים מיד אחר כך, קל מאוד להאמין שהעולם שאנחנו חיים בו הוא מקום די מפחיד, שאנשים הם יצורים שלא כדאי לתת בהם אמון, ושאסונות ממתינים לרגע שנפתח את הדלת (או בחלק גדול מהמקרים, פשוט נוציא את הראש מתחת לשמיכה).

אנחנו מכורים לחדשות

כמה פעמים ביום אתם מתעדכנים בחדשות? האם יש לכם מינוי לעדכונים של אתרי החדשות השונים? אם כן, אתם חושפים את עצמכם ללא מעט השפעות פסיכולוגיות מזיקות. פרופ' מרי מקנאוטון קאסיל מאוניברסיטת טקסס גילתה ש-75% מהאנשים בודקים את הטלפון הסלולרי שלהם רגע לפני שהם הולכים לישון, ומיד כשהם מתעוררים בבוקר. איגוד הפסיכולוגים האמריקאי ערך סקר רחב היקף שבו 50% מהאמריקאים הודו שצריכת חדשות גורמת להם תחושת לחץ, חרדה ותשישות ופוגעת באיכות השינה שלהם. זה לא קורה סתם כך: אחד מכל עשרה אמריקאים מציץ בסלולרי שלו אחת לשעה, ו-20% מהם מדווחים שהם נמצאים ברשתות החברתיות באופן תמידי וחשופים לכותרות העדכניות ביותר.

בישראל נמצא בסקר משנת 2017 שהתבסס על שאלונים אינטרנטיים וטלפוניים ש-71% מהנשאלים מאמינים שצריכת חדשות משפיעה על מצב הרוח שלהם לרעה. 55% ממשתתפי הסקר דיווחו שהם מאמינים שהחדשות מוטות לרעה על ידי גורמי התקשורת בכוונת תחילה.

כשאנשים נחשפים לתמונות הקשות הם מוצפים בבת אחת ונחשפים באופן לא מאוזן לרוע האנושי ולכל אסונות הטבע בארסנל של היקום. מתעורר בהם הצורך לתקן, לשפר ולהציל – אבל מתעוררת גם הידיעה שהם לא באמת יכולים לעשות זאת. משם הדרך קצרה לתחושת דכדוך, לפיתוח אפטיות ולאדישות, או כמו שהפסיכולוגיה מכנה ת זה: "Disaster Fatigue".

למשיכה שלנו לדם, לאלימות ולסכנות יש בסיס אבולוציוני. הטיית השליליות גרמה לאבות אבותינו להישמר מטורפים, להיזהר מצוקים מחודדים ולחשוד ברעש בלתי מזוהה מכיוון היער הסמוך. מי שהיה מספיק קשוב למפחיד והנורא שרד. מאז ועד היום תיאורים גרפיים, רכילות וחלקי גופות בסרטים ובסדרות גורמים לנו להצטמרר, וגם להתקרב למסך או לעיתון ולבקש עוד. קראו עוד על הטיית השליליות ואיך לסגור את המינוס הנפשי]

הצד האפל של החדשות

אונת מטוס? זה קורה כל הזמן – על התפיסה השגויה של המציאות: אם אשאל אתכם אחת לכמה זמן בממוצע מתרחשת תאונה שמעורב בה כלי טיס, מה תהיה תשובתכם? ומה תגידו אם אתמול בערב בדיוק התרחשה אחת? כשאנחנו שומעים על אסונות, תאונות או מעשי טרור אנחנו נוטים לחשוב שהם מתרחשים כל הזמן ובתדירות גבוהה הרבה יותר ממה שהם קורים באמת. יש לזה גם שם – קוראים לזה הטיית הזמינות. אם המידע הזמין שיש לנו בראש הוא החדשות הרעות מהמהדורה האחרונה, המוח שלנו יאמר: "א-הה! ההסתברות לקטסטרופה היא די גבוהה". כך אנחנו מסתובבים בעולם עם מפת סיכונים די עקומה, שבה צונאמי מקבל תשומת לב מוגברת, ואילו הצרות היומיומיות והאמיתיות של חיינו כמו נזקי עישון, מחסור בשינה, השמנת יתר וסטרס
נדחקים הצדה.

העולם הוא גיהנום עלי אדמות: נניח שאני מבקשת מכם לצטט כתבה על מפעל התנדבות מדהים, הצלה הירואית, או בני נוער מעוררי השראה – אני מניחה שתזדקקו לכמה רגעים. בכל זאת, כתבות שכאלה לא מקבלות את קדמת הבמה. מה שנותר הוא עוד מקרה אונס, רצח, שוד ושחיתות, לכן אנחנו מתחילים להאמין שהעולם הוא מקום רע ושאנשים הם יצורים אכזריים ומרושעים שצריך להיזהר מהם. כל זה קורה למרות העובדה שבכל יום ממוצע יש יותר אירועים חיוביים או נייטרלים מאשר שליליים. בכל יום נולדים יותר ילדים מאנשים שעוזבים את העולם, ונעשים יותר מעשי עזרה משוד. נוסף על כך, מכיוון שלכל מהדורת חדשות יש זמן מוגבל, הידיעות מועברות ברמה של כותרות, פעמים רבות ללא הסיפור המלא. כך, כותרת יכולה לספר על גל פיטורים מחריד בלי לתת את התמונה הכלכלית המלאה, וידיעה על רצח מופיעה בלי להתעכב על העובדה שהרוצח ניסה להתגונן מפני הנרצח.

הגלולה המרה של החדשות: כשאתם רואים עוד תמונה של אמבולנס מעמיס פצועים קורים כמה דברים: המערכת הלימבית שלכם מפרישה כמויות נדיבות של קורטיזול, ההורמון המרכזי של מערכת הדחק בגוף. דבר זה מעורר אתכם לברוח, לקפוא או להילחם ( Freeze, Fight, Flight), או בפשטות – גורם לכם להיות מאוד מאוד דרוכים. כמויות מוגברות של קורטיזול משבשות את פעילות מערכת העיכול והמערכת החיסונית, ואפילו מעכבות את הפרשת הורמוני הגדילה. למתח הכרוני הזה יש השפעות פיזיות, בריאותיות ופסיכולוגיות שמסכנות אתכם. אמנם לא הייתם ממש שם, עם כוחות זק"א וטוב שכך), אבל גם אתם חווים מיני-טראומה.

חוקרים מאוניברסיטת סאסקס שבממלכה המאוחדת מצא שכשאנשים צפו במקבץ חדשות רעות הם חוו רגשות שליליים יותר מאשר כשצפו במקבצי חדשות נייטרליים או חיוביים. אתם יודעים, פיגוע לעומת כתבה על מישהו שהחלים ממחלה, או סתם תחזית מזג האוויר. עד כאן, די טריוויאלי. החלק המעניין (והמדאיג) של המחקר הוא שאנשים שצפו במקבץ החדשות המדכא נטו להתייחס לדאגותיהם האישיות כאילו היו קטסטרופה שמתרגשת עליהם. קטסטרופיזציה מתרחשת כשאנשים חושבים שוב ושוב על דאגה או על תהייה שיש להם עד שהיא מאבדת קשר עם המציאות, והם חווים מצוקה. מתברר שהחדשות הרעות ממש יוצאות מהמסך וגורמות לאנשים להעביר את הדפוס השלילי אל חייהם האישיים.

במחקר אחר נבחנה השפעתה של החשיפה למדיה בארצות הברית בתקופה די נפיצה, מיד אחרי הפיגוע במרתון בבוסטון בשנת 2013 בסקר השתתפו 4,675 אנשים מכל המדינה שמילאו שאלון אינטרנטי במהלך השבועיים שאחרי הפיגוע. מתוך המדגם הזה, 10% היו חשופים לפיגוע באופן ישיר ו-9% חוו את העוצר בבוסטון בזמן שהמשטרה חיפשה אחר החשודים. שאר המשתתפים, שגרים בערים ובמדינות אחרות לגמרי ולא נחשפו באופן ישיר לאירוע, דיווחו על צפייה ממושכת בכיסוי התקשורתי של הפיגוע.

באופן מפתיע, אלה שצפו בכתבות המצולמות במשך שש שעות (או יותר) חוו לחץ אקוטי ומסוכן יותר מאשר אלה שצפו בפחות סיקורים. האנשים שנחשפו לאירוע במציאות דיווחו על תגובת לחץ המשכית, אבל היו בעלי סיכון נמוך יותר להפגין לחץ אקוטי גבוה. החוקרים משערים שההבדל נובע מנוכחותם של אנשי מקצוע שהיו בשטח והעניקו תמיכה לנפגעי החרדה. החוקרים הסבירו שחשיפה ממושכת וחוזרת לתוכן טראומתי מפעילה את מנגנוני הפחד במוח, ועלולה לגרום להופעת פלאשבקים ולהגדיל את הסיכוי לסבול מהפרעה פוסט-טראומטית.

ופרמן לא יגיע: אנשים צורכים בממוצע חצי שעה ביום של חדשות (בחישוב מהיר, אלה 3.5 שעות בשבוע), ולמרות זאת ברוב המוחלט של המקרים אין להם באמת דרך לשנות את פני הדברים ולסייע לאנשים שעליהם דובר. מרבית האנשים לא ישנו את אורחות חייהם, יקבלו החלטה חדשה או ייזמו מהלך אזרחי רחב היקף. הם גם לא יכולים לעלות על מטוס ולעזור לאוכלוסייה שנפגעה מאסון טבע (לרובם גם אין את ההכשרה המקצועית כדי לעשות זאת), ואין ביכולתם לחוקק חוקים חדשים. הדיסוננס שבין הכאב שגורם חוסר הצדק לבין הידיעה שאי אפשר לשנות ולהציל הופך אותנו לפסיביים
ואדישים גם למטרות שאנחנו כן יכולים לקדם.

דיאטה למוח: בשנים האחרונות המודעות לתזונה עלתה מאוד והמלחמה בשומן נעשתה כלל עולמית. ויטמינים מוצעים להמונים ומועדוני שומרי משקל נפתחים בכל פינה. אלא שאנחנו פחות שמים לב למה שנכנס לנו למערכת הקוגניטיבית. כמו בכל תחום ובכל עניין, לא כל החוקרים מסכימים שחדשות רעות משפיעות לרעה על האוכלוסייה הכללית ומדברים על השפעה אינדיבידואלית. בעניין זה כדי לבדוק איך צפייה בחדשות משפיעה עליכם באופן אישי: האם החשיפה לתכנים כאלה פוגעת באיכות חייכם, אינה משפיעה עליהם או אפילו משפרת? האם אתם מעורבים בתוכן? זה מעורר אתכם לעשייה?

אחרי בדיקה כזאת אפשר להתחיל לדבר על מינונים. כדאי לחשוב מחדש על ההגדרה של אתר חדשות כאתר הבית שלכם, ולשקול לוותר על העדכונים התמידיים שאתם מקבלים לנייד. התאימו את הרגלי הצריכה שלכם לאורח החיים שלכם ולמה שיגרום לכם לתפקד ולהרגיש טוב. העדיפו תוכן שמנסה לתת עומק ותמונה רחבה יותר מהכותרות ומהמבזקים. חפשו את החיובי והשלילי גם יחד, והשאירו מקום לסימני שאלה.

אני מניחה שבתחילה תרגישו שאתם נותרים מעט מאחור, שאתם יודעים על רעידת האדמה או ההוריקן בקצה השני של העולם באיחור של כמה שעות. תנו לזה הזדמנות ונסו להבין איך זה גורם לכם להרגיש. אולי תגלו שאפשר לדחות קצת את העדכונים האוטומטיים, להתעדכן כשנוח, כשאפשר, או דרך חברים, וליצור סביבה שבה יש זמן מסוים וקבוע לחדשות.

חשוב לציין שאין הדבר אומר לוותר לחלוטין על הקשר למציאות, לפתח אדישות לכל מי שזקוק לנו, או לרפות את ידיכם בנוגע ליוזמות חברתיות. אין לי בעיה עם יונית לוי ותמר איש שלום, עם אתרי החדשות והעיתונים, או המערכת המשומנת שגורמת לאנשים להישאר מעודכנים. אלא שאני מאמינה שיש מקום לשאול את עצמנו איך נכון לנו לצרוך את העדכונים, באיזו תדירות, באילו זמנים, איפה ואיך.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי: http://www.judithkatz.me

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

תדע כל אמא וסבתא: זה יכול לקרות לכל אחת…

Published

on

בעקבות מקרי הרצח המזעזעים של מאיה וישניאק ומיכל סלה ע"י בני זוגן, ד"ר ג'ודי כצמן מציעה לכולנו לפתוח טוב טוב את העיניים

לבתך, אימך, סבתך, נכדתך, אחותך, גיסתך, חברתך ושכנתך. אחת עשרה נשים נרצחו בישראל מתחילת השנה. שש נשים נרצחו מאז תחילת הקורונה. גם זו מגיפה. וחיסון יש לה. החיסון הוא טיפול!
אמא של מאיה וישניאק ז״ל, הבחורה שנחנקה על ידי בן זוגה, אמרה השבוע: ״אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות לכל אחד״. אחות של מיכל סלה ז״ל, שנרצחה על ידי בעלה , אב בתה, שהיה מטפל בנוער , אמרה בהלוויה: ״אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות בכל משפחה״. כי לאלימות נגד נשים ובמשפחה, מחוברת סטיגמה. זה קורה רק ״להם״ שם, בעלי רקע סוציואקונומי נמוך, ההם שגרים בשכונה שם מהעדה ההיא.
אז זהו שלא! כמו הקורונה, זה נוגע בכולם, ללא הבדל דת,צבע, מין, השכלה, קריירה ומקצוע, מקום מגורים.
והגברים? הם ניראים כמו השכן שלך. הם עובדים, לומדים, מגדלים משפחה, ומתרגשים בברית של בניהם ההבדל? הם נ ש א י ם של וירוס האלימות! כשהמערכת החיסונית הרגשית שלהם חזקה, הם שולטים בעצמם, ויודעים לעצור לפני ההתפרצות. כשהמערכת הרגשית שלהם מחוררת, הם מאבדים את זה: הפנים משתנות, הופכות ללא מוכרות, העיניים משתנות, מבט של טירוף, הפנים אדומות, מזיעות, והאדם הופך לחיה רעה.
הנשאים לעולם ישאו איתם את הוירוס. בתקופות משבר, כשהקנאה, הפחד, הכעס, חוסר האונים, התסכול והכאב ישתלטו עליהם, הוירוס יכניע את בעליו, עד איבוד שפיות רגעית. כמו שאני שומעת המון מגברים אלימים, בהם אני מטפלת באופן פרטני וקבוצתי, ״לא ראיתי כלום, היה לי שחור בעיניים, כשהן נפתחו הכל היה שבור סביבי, לא זוכר מה עשיתי, כאילו זה לא אני״.

מאיה וישניאק ז"ל. יכול לקרות לכל אחד

בפגישתנו השבועית שאלה אותי אמא מודאגת: איך אני אמורה לגדל את בנותי בעולם שכזה, בו נשים נרצחות כל יום? ואני אומרת ״ונתנו בהם סימנים״. תמיד יש סימנים. זו שפה וצריך לדעת לקרוא אותה, באולפן החיים. ישנן נורות אדומות, שהן נורות אזהרה מיד בהתחלה, כן מיד בהתחלה, בזוגיות בתקופת הנעורים ובבגרות.
אז מה נאמר לבנות שלנו שנכנסות לעולם הדייטים , ולנכדות הקטנות שלנו, שעדיין עם קוקיות שמחות וסומכות. איך נלמד אותן לראות, להבין, להגיב, וביחד עם זה לא לחיות בפחד גדול, ולאבד פרופורציות . נספר להן על הנורות האדומות. אותם רמזים שמעידים שיש כאן משהו אחר עד מסוכן. כי זה מסוכן כשהוא:
– מרחיק אותך מחברותיך,
– מרחיק אותך מבני משפחתך, כי הם חומת ההגנה שלך , הוא צריך אותך חשופה ותלויה בו, ללא קבוצת תמיכה.
– כשהוא מקסים אל אחרים ומגעיל כלפייך.
– כשהוא משפיל, מעליב, מנמיך, מבטל, מלגלג, ואת לאט לאט מאמינה לו,שאת שמנה, מכוערת, סתומה, ובכלל,״מי יקח אותך חוץ מאדיוט כמוני?״
– כשאת מצדיקה את התנהגותו האלימה, בטענה שאת צריכה לדעת מה מפריע לו, ולוותר על חברות ומשפחה , ומוסיפה ״ככה זה בזוגיות לא?״
– כשהוא מתנדב לקחת אותך לכל מקום, כדי לפנק אותך, אבל באמת כדי לראות עם מי את נפגשת.
– כשהוא עוקב אחרייך , ופתאום משום מקום מופיע כשאת עם חברים.
– כשהוא מופיע במקום עבודתך לראות ״מי הבוס הזה שלך?״
– כשמבקש ממך לא לעבוד, למרות רצונך בקריירה, כי הוא מפרנס בגדול ״ואת תהיי מלכה, גדלי ילדים״
– כשהוא בוחר לך את מקום העבודה שלך.
– כשהוא מרים את הקול ואת מתכווצת רק רוצה להעלם.
– כשהוא בוחר את בגדייך, ואוסר עלייך ללבוש פרטי לבוש שאינם לרוחו.
– כאשר לבריכה או לים את הולכת רק איתו, כי הוא צריך לשמור עלייך בעולם של זאבים.
– כשהוא אובססיבי כלפייך, מתקשר שלושים פעם ביום, רוצה לדעת היכן ועם מי את, ובעיקר מתי כבר יהיה לך זמן עבורו .
– כשהוא מקנא ומתפרץ באופן קיצוני, שובר דברים ומרים יד עלייך.
– כשהוא דורש בכח יותר ממה שאת מוכנה .
– כשכל הדרכים חסומות בפנייך למקורות הכסף שלכם, ואת מבקשת רשות להוצאת כספים ונתונה לחסדיו.
– כשאת מוענשת בכל מיני אופנים, כשאת מעצבנת״ ולא צייתנית.
– כשאת מגלה שאת פוחדת מתגובותיו, והולכת על קצות האצבעות בחייך.
– כשאת מדברת עם אחרים, צוחקת עם אחרים …והוא מתפרץ כי את … לא מכבדת אותו.
– כשהוא מפחד שתעזבי אותו , ואומר את זה בכל הזדמנות.
– כשהוא מתקדם מהר מדי ולא באופן סביר במערכת היחסים. דוגמה? מציע מגורים משותפים בשבוע הראשון.
– כאשר אחרי כל התפרצות , מתנצל, בוכה ומבטיח שהדבר לא יקרה שנית, קונה מתנות, מחזר מתחנף מפצה …. עד הפעם הבאה.
קוראים לזה מעגל האלימות . כאשר טריגר מעלה את מפלס הלחץ, גורם להתפרצות, בעקבותיה יש רגיעה, חרטה על שקרה, וקיום טקס ״ירח הדבש המדומה״, בו שניים מתפייסים מתוך הבהלה של מה שהתרחש, וחוסר יכולת לפרוץ את המעגל .
– כשאת מתגעגעת למי שהיית לפני שפגשת אותו.
– כשאת רוצה לעזוב והוא מאיים: ״מכאן את יוצאת רק בארון״.
– כשאת רוצה לעזוב ולהיפרד בטוב , כמו עוד רבים אחרים  והוא אומר כי בלעדייך חייו אינם חיים, ומאיים להתאבד. ואת מפחדת לעזוב ולהיות אחראית למעשיו שלו.

מיכל סלה ז"ל. יכול לקרות בכל משפחה

תדע כל אמא, תדע כל סבתא אף אחד לא יעשה את זה במקומך, כמו שרק את יודעת.
והמצווה היא, והגדת לבתך! והגדת לנכדתך! זו תורה שבעל פה שצריכה לעבור במעגלי הנשים. והכי הכי חשוב לייצר במערכת היחסים בבית, במשפחה, בבית הספר, מרחב המאפשר לבקש עזרה בשעות שנראה כי זה סוף העולם.
כי בשם ובחסות הבושה נשים לא מבקשות עזרה, מתביישות. נרצחות.
ואם בתך או נכדתך מתרחקת , ומשתנה מול עינייך, נמנעת מלבוא, לדבר, לשתף, אינה כתמול שלשום, נמנעת מקשר עין, מתרצת, ואת לא ישנה בלילה… גם זה סימן. כי הלב יודע לפני שהראש מבין. ️

==

ד"ר ג'ודי כצמן היא מומחית לנושא אלימות במשפחה. www.judykatzman.com

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות