Connect with us

במה וקולנוע

חדשות חמות מעולם הסרטים

Published

on

סאטירה על מלחמת העולם השניה בכיכובה של סקארלט ג׳והנסון תציג גרסה דמיונית של הדיקטטור; וליאו דיקפריו חושף תמונה ראשונה מסרטו החדש של קוונטין טרנטינו

מאת: שרון מור

כאשר ראיתי באינסטגרם את התמונה של לאונרדו וברד פיט השחקנים הכישרוניים והאהובים עלי, לבושים בבגדים של וינטג׳ מייד חשבתי אולי זה סרט חדש, עשיתי בירור קטן, ולשמחתי זה אכן סרט חדש, ולא סתם, סרט חדש לטרנטינו, אהוב ליבה של דניאלה פיק הישראלית; טרנטינו צירף לקאסט המדהים רשימה ארוכה של כוכבים שכולם אוהבים מכל הזמנים, הרשימה בהמשך.

״ג׳וג׳ו ראביט״ (״Jojo Rabbit״) היא סאטירת מלחמת העולם השניה, שכתב ומביים טייקה וואייטיטי. הסרט נמצא בימים אלו בצילומים בפראג, עם אנסמבל קאסט יוקרתי שכולל את סקארלט ג׳והנסון, סאם רוקוול (זוכה האוסקר על ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי״), הקו־מיקאית רבל ווילסון ואלפי אלן (תיאון מ״משחקי הכס״). וואייטיטי עצמו יגלם את התפקיד הביזארי והזוי ביותר שניתן להעלות על הדעת: היוצר הניו-זילנדי-יהודי ייגלם את היטלר בגרסת החבר הדמיוני של גיבור הסרט הצעיר.

הקומדיה השחורה עוקבת אחר נער גרמני נבוך (רומן גריפין דייוויס) מתנועת הנוער ההיטלראי, שהפטריוטיות התמימה שלו מוצבת במבחן כשהוא מגלה שאמו החד-הורית (ג׳והנסון) מחביאה בביתם נערה יהודייה (תומסין מקנזי). הנערה הופכת את השקפות העולם של הגיבור הצעיר, ומכריחה אותו להתמודד עם פחדיו הגדולים ביותר. במקביל, לנער כאמור יש חבר דמיוני צמוד, והוא היטלר (וואייטיטי). ווילסון ורוקוול יגלמו דמויות נאציות.

יהודי-פולינזי שמגלם את היטלר

וואייטיטי, שאמו יהודייה ואביו ממוצא מאורי (הילידים הפולינזיים המיושבים במשך מאות שנים בניו זילנד), פירסם לאחרונה תמונות ראשונות מסט הצילומים של הסאטירה האנטי-מלחמתית. הבמאי כתב ״איזו דרך טובה יותר קיימת להעליב את היטלר, מאשר לתת ליהודי-פולינזי לגלם אותו?״, ובנוסף הצהיר שהוא שמח מאוד ש״ג׳וג׳ו ראביט״ יגחיך את הנאצים וירגיז הרבה גזענים.

תסריטו של וואייטיטי, שהמתין להפקה ברשימה השחורה ההוליוודית כמה שנים, מבוסס על ״Caging Skies״, ספרה של כריסטין לאוננס. זה לא מפליא שהיוצר הצליח פתאום למצוא לפרוייקט אולפנים ומימון: בשנה שעברה, וואייטיטי נכנס לרשימת הבמאים המבוקשים ביותר בהוליווד, עם הצלחתו כבמאי ״תור: ראגנארוק״. הלהיט המארווליסטי הכניס 854 מליון דולר ברחבי העולם, והצליח להפוך את תור, שנחשב לחוליה הפחות מעניינת מחברי הנוקמים, לאחד מהגיבורים האהובים ביותר. לצד הצלחת הבלוקבאסטר, דרמות קומיות קטנות כמו ״ג׳וג׳ו ראביט״ הן מקומו הטבעי של הבמאי, שהחל את דרכו כיוצר אינדי עם סרטים מוערכים ונפלאים כמו ״ילד״, ״מה אנחנו עושים בצללים״ ו״המצוד אחר אנשי הבר״.

הוליווד של טרנטינו

בעולמו המקביל והשונה לחלוטין של קוונטין טרנטינו, הבמאי האלוף אסף לעצמו רשימה של אליטות קולנועיות לסרטו החדש ״Once Upon A Time In Hollywood״, שמצטלם גם הוא בימים אלו כאן באל. איי. טרנטינו בעצמו כבר הוציא לעולם סאטירת מלחמת העולם השניה כידוע עם ״ממזרים חסרי כבוד״, שהיה שונה בתכלית ממה שוואייטיטי מכין לנו, אבל נקמני לאחות.

הוא סרט ״Once Upon A Time In Hollywood״ מיסתורין פשע, שמתרחש בזמן הרציחות של צ׳ארלס מנסון המתועב, בלוס אנג׳לס של 1969. בסרט יככבו בראד פיט, ליאונרדו דיקפריו, אל פאצ׳ינו, מרגו רובי, ברט ריינולדס, דקוטה פנינג, לוק פרי (דילן מ״בוורלי הילס 90210״, פרד אבא של ארצ׳י מ״ריברדייל״ תלוי את מי שואלים), טימותי אוליפנט (שבשנתיים האחרונות מככב ב״סנטה קלריטה דיאט״, קומדית הזומבים המשפחתית הכיפית של נטפליקס) וג׳יימס מרסדן (סייקלופס מסרטי ״אקס-מן״ הראשונים). בנוסף יככבו משתפי הפעולה הקבועים של טרנטינו מייקל מדסן, טים רות׳ וזואי בל.

הג׳ניפר לורנס הבאה?

את היהודייה הצעירה תגלם השחקנית הניו-זילנדית, תומסין מקנזי. מקנזי בימים אלו מככבת ב-״Leave No Trace״, הדרמה החדשה של דברה גרניק, שגילתה לעולם הקולנוע את ג׳ניפר לורנס עם ״קר עד העצם״ מ-2011. הסרט, שפתח בפסטיבל סאנדנס והציג מחוץ לתחרויות בפסטיבל קאן, בנתיים עומד על 100% מרשים ב-Rotten Tomatoes.

״Leave No Trace״ עוקב אחר אב (בן פוסטר) ובתו בת ה-13 (מקנזי) שחיים בבדידות בפארק בפורטלנד, כשטעות קטנה מורידה את חייהם מהמסלול לנצח.

מבט ראשון מדיקפריו

השבוע זוכה האוסקר דיקפריו שיתף תמונה ראשונה מתוך הסרט, שאת תסריטו טרנטינו כתב במשך חמש שנים לדבריו. התמונה חושפת את דיפקריו ופיט בתוך דמויות במראה שנות ה-60, על גבול שנות ה-70, והשחקן לא הרחיב בתיאורים, אלא רק כתב ״מבט ראשון״:

יש למה לצפות על המסך הגדול. חופשת קיץ נעימה ולהתראות בטור הבא.

 

 

שרון היא מפיקה וקופירטיירית בשאולינה הפקות המתמחים בצילומי פרסומות, צילום אירועים, סרטים דוקומנטאריים וסדרות אינטרנט וטלוויזיה. ליצירת קשר שרון טלפון:310-770-6423 אימייל: shaulina7@gmail.com אתר אינטרנט:www.shaulina.com

במה וקולנוע

"הנוקמים: סוף המשחק"

Published

on

הסרט עוטף לתוכו את כל הסיפורים והעלילות ביקום הקולנועי של מארוול לתוך הרפתקה אפית על גיבורי-על, עם סיום המכבד ומוקיר את הצופים הוותיקים

אולפני מארוול פתחו את הצוהר ליקום הקולנועי של מארוול לפני כ-11 שנה, עם הסרט "איירון מן" בשנת 2008. אז, היה להם חזון צנוע יחסית להפיק סרט הנקרא הנוקמים", על ידי הרכבת צוות של גיבורי-על מאסופת סרטים על גיבורי-על. בעשור מאז רוברט דאוני ג'וניור עשה את הופעת הבכורה שלו כאיירון מן, היקום הקולנועי של מארוול גדל לכלול גיבורים מכל רחבי היקום: מהעוצמתיים ביותר שגרים על כדור הארץ ועד ל-"שומרי הגלקסיה". עתה, יוצא הסרט "הנוקמים: סוף המשחק", הסרט ה-22 ביקום הקולנועי של מארוול, מתוך מטרה ליצור הישג הוליוודי שטרם נוסה בעבר, וליצור סיום סיפור ושזירת עלילה לכל הסרטים שהופקו מאז "איירון מן" הראשון. ואכן, הסרט נעשה באופן מרהיב, עוטף את כל הסיפורים והעלילות עד כה ביקום הקולנועי של מארוול לתוך הרפתקה אפית על גיבורי-על, עם סיום המכבד ומוקיר את הצופים הוותיקים.

עבור הסרט "הנוקמים: סוף המשחק", אולפי מארוול אספו את מיטב השחקנים מכל סרטי הסדרה, לצד הבמאים-אחים אנתוני רוסו ו-ג'ו רוסו, שהצטרפו ליקום של מארוול בסרט "קפטן אמריקה: חייל החורף", יחד עם התסריטאים כריסטופר מרקוס ו-סטיבן מקפיילי, אשר כתבו בסך הכל שישה סרטים של מארוול מאז קפטן אמריקה" (2011). עם כל כך הרבה ניסיון מתחת לחגורותיהם, האחים רוסו מצטיינים באיזון בין חיזיון על גיבורי-על ובין דרמה אנושית, ומאפשרים למרבית מהדמויות והכוכבים לנצוץ. ישנם כמה רגעים שבהם הסיפור קצת מדשדש, וסובל מבעיות בשמירה על קצב עקבי לאורך כל הסרט. כיוון ש-"הנוקמים: סוף המשחק" מסתמן כאקורד הסיום עד כה, היוצרים דאגו לשלב הרבה מאוד קטעי פעולה מרשימים.

בשלב זה של הסדרה, יש יותר מדי גיבורים לסרט אחד – אפילו לסרט בן 181 דקות – וקשה להתמקד בכל אחד מהם. סרט זה מתמקד בשישה מהנוקמים המקוריים, שהם המרכז האמיתי ביקום הקולנועי של מארוול (לפחות, עד סרט זה). הסרט מאזן להפליא בין קשתות האופי של הדמויות כל כך טוב, כאילו כל אחד מגיבורי-העל מקבל סרט משל עצמו בתוך הסרט הכולל. לזכות השחקנים – רובם נותנים את הופעות המשחק הטובות ביותר שלהם עד כה, בייחוד ששת המקוריים: רוברט דאוני ג'וניור כ-איירון מן, כריס אוונס כ-קפטן אמריקה, כריס המסוורת' כ-ת'ור ראוי לשבח), מארק רופאלו כ-ענק הירוק, סקרלט ג'והנסון כ-אלמנה השחורה ו-ג'רמי ראנר כ-הוקאיי.

בסופו של דבר, "הנוקמים: סוף המשחק" הוא סרט גדול במלוא מובן המילה – נפח, כמות, אורך, עוצמה, עושר ויזואלי ועוד ועוד. זהו סרט חובה עבור אוהדי מארוול, גם לאלה שראו חלק מן הסרטים. בנוסף, כיוון שהסרט הוא חיזיון קולנועי מרהיב, לפחות על מסך ה-IMAX, גם מעריצי סרטי פעולה ייהנו מהעוצמה, מהצבעים ומהעושר הוויזואלי.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

Can You Ever Forgive Me?

Published

on

מליסה מקארת'י ו-וויליאם אי. גראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים

האוטוביוגרפיה אודות הסופרת שהפכה לזייפנית מכתבים, לי ישראל, עובדה למסך הגדול ב-"האם אי פעם תסלחי לי?". הסרט הוא אסופת זיכרונות תקופתיים ובמרכזו מליסה מקארת'י ("מרגלת") בתפקיד הדרמטי ביותר שלה עד כה, אשר אף מביא לה מועמדות לאוסקר לפרס השחקנית הטובה ביותר השנה. מקארת'י למודת ניסיון בהאנשת דמויות גדולות מהחיים בקומדיות שלה, וישראל היא בהחלט 'דמות' או אפילו 'טיפוס' בפני עצמה. לצד מקארת'י, בתפקיד משנה אשר גם גרף מועמדות לאוסקר, הוא ריצ'ארד אי. גרנט, המגלם את שותפה וידידה היחיד של ישראל, ג'ק הוק. בכך, מקארת'י וגראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופיים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים.

סיפורה של ישראל נכתב למסך על ידי התסריטאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "ארץ ההרגלים היציבים") והמחזאי ג'ף וויטי ("אבניו קיו"), ונהנה מהניסיון הרב שלהם כמספרי סיפורים. הולופסנר מתמחה, כמובן, בקומדיות של נימוסים, כאשר דמויות אפורות ומדוכאות מאמצות חוש הומור במצבים לא נעימים, מה שהופך את עולמה של ישראל למדוכדך ומצחיק כאחד. גם לוויטי תפקיד מפתח בתסריט, והוא עוזר להפוך אותו לאותנטי באופן שבו נפרשת חוויית הבדידות של שני אנשים משונים ומזדקנים, כשהם עושים את דרכם בניו יורק של תחילת שנות התשעים. מעוצמה זו, הולופסנר וכן וויטי מועמדים לאוסקר בפרס התסריט המקורי. במאית "האם אי פעם תסלחי לי?", מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת"), אינה נרתעת מלחשוף היבטים פחות מוכרים על גיבוריה, ובכך יוצרת ביוגרפיה אמפתית ופתוחה מאוד לגבי הדמויות, ומשכנעת את הצופים, שעל אף מגרעותיהם וכי דמויותיה אינן מצופות סוכר- הוק וישראל עדיין אהובים ומרגשים.

ואכן, מקארת'י וגראנט הופכים לאחד מבני הזוג והם בכלל לא בזוגיות) המשכנעים והטובים ביותר על המסך השנה, בין אם הם שותים אלכוהול ללא הפסקה, עושים בושות בציבור או רק נהנים מארוחה טובה. ישראל והוק הם דמויות עם אגו ענק, והסרט לא מתבייש לקלף את קליפות הבצל מעורם ולחקור את הפגיעות, את חוסר הביטחון ואת תכונותיהם חסרות המצפון באופן כנה ולעיתים אף שובר לב. בעוד בסרט "האם אי פעם תסלחי לי?" מקארת'י וגראנט בקדמת הבמה, גם השחקנים סביבם תומכים ועומדים בפנים עצמם: תפקידה מלא החן של ג'יין קרטין בתפקיד סוכנת הספרים מרג'ורי תורם מאוד להבנת הסטטוס קוו של ישראל, דולי וולס נהדרת בתפקיד בעלת חנות ספרים שמפגינה / מכחישה את רגשותיה כלפי ישראל, ואסור כמובן לפספס את אנה דייבר סמית' בסצינה בלתי נשכחת שבה היא מגלמת את המאהבת לשעבר של ישראל. חשוב לציין, שמקארת'י מצאה אף מקום לתפקיד קצר של בעלה במציאות,בן פלקון, בתפקיד אספן אמנות פקפקן למדי/

הלר מיומנת מאחורי המצלמה ב-"האם אי פעם תסלחי לי?", באופן שבו היא מאפשרת לדמויותיה לתפוס את מלוא המסך. הבימוי לא בהכרח מושך ומסקרן באותה רמה כמו המשחק, אבל היא מנצחת על הצילומים היפים של הסינמטוגרף, ברנון טרוסט ("חי בסרט"), אשר מצליח להבליט פרטים קטנים המסייעים לקהל הצופים להיטמע בעולמה של ישראל – אם זה בדירה עמוסת פריטים עד כדי אגרנות או בחנויות ספרים צפופות. פסקול הסרט קובע עוד יותר את הטון והמצב-רוח של הסיפור, תוך ניגון שירים רומנטיים המסמלים את מצב רוחה של ישראל, כמו בשיר 'חשבתי עלייך אמש' של ג'ן סאות'רן או 'רחוב החלומות' של פגי לי. בכך, ההיבטים הטכניים של הסרט עושים עבודה מדויקת בהבלטת הופעות השחקנים ומבלי להצל עליהם, וכמובן אי אפשר שלא להתייחס למעילי הטוויד הנאים ואופנת שנות התשעים שנוצרו על ידי מעצב התלבושות, ארז'ון בהסין ("חיי פיי").

בסופו של דבר, "האם אי פעם תסלחי לי?" בן 106 הדקות הוא יומן זיכרונות משעשע, ושווה לראותו ולו בשביל המשחק של מקארת'י וגראנט (ובלי קשר אם יגרפו בסופו של דבר את פרס האוסקר). אוהדי הסיפורים של הולופסנר ו/או הלר ימצאו את כל מה שהם מעריכים בסרט זה, לאור הרעיונות והנושאים המשותפים של הסרט עם כל יצירותיהן הקודמות. באופן דומה, מאוד מרענן לראות את מקארת'י בוחנת טריטוריה של אופי אפל וקודר המתפרש כמבדר ומשעשע בדיוק כמו תפקידיה בקומדיות קלילות. מומלץ.

לקריאת מאמרים וביקורות קולנוע נוספות, בקרו באתר של שי שגב:
http://www.movieshy.com/Attachments area

המשך לקרוא

במה וקולנוע

ילון, מירי וגיטה: דבר השחקנים והבמאית

Published

on

מאת: הלנה שוש מיימון

ילון ברלפיין: גדלתי בקבוץ ניצנים. הוריי היו בשליחות של הנוער הציוני. אז עשינו גיחות לפרו, ולארגנטינה. גם את ירח הדבש הראשון שלי עשיתי בדרום אמריקה. אני חי באל-אי 30 שנה. באתי לבקר את אחי שאז גר כאן, התאהבתי בלוס אנג'לס, התחלתי לעבוד בחשמל והיום אני קבלן חשמל.

מה לך ולתיאטרון?

״לפני עשר שנים הצטרפתי לחוג אימפרוביזציה שמדריכה אורי דינור. חיפשתי חוייה, רציתי לצאת מאזור הנוחות. מאוד אהבתי את זה. אורי עשתה קורס מאוד יפה אבל הוא התקיים לסרוגין. השנה החוג התחדש ושוב השתתפתי בו. ואז יום אחד, הלנה באה לבקר וקטפה אותי משם. מאז אני נממצא בשוונג של חזרות , וגיטה הוציאה ממני את המשחק בבימוי רב התנופה שלה. זה חוויה. זה נהדר. זה לא על הלחם לבדו. אנשים רצים אחרי פרנסה, פרנסה, פרנסה. פה זה לא פרנסה. זה בשביל הכיף. זה מרגש וכיף לי. הייתי רוצה להתעורר בבוקר ולעבוד כשחקן. זה כיף".

 

מירי מנדל דיסקין: מאז שהייתי ילדה צעירה בחיפה, החברים הכי טובים שלי היו הספרים. הייתי בת יחידה, ילדה די מסוגרת, שכל הזמן קראה. בלעתי את 'עולם הקולנוע' וג. עיטור, שדיווח מהוליווד, היה אייקון תרבות בשבילי. חשבתי שהוא הבן אדם הכי בר-מזל בעולם. בגיל 20 נסעתי לבקר את אבי שעבר לגור באל-אי. הרגשתי שאני רוצה לנשום את העולם הגדול והחלטתי שאני רוצה להיות דיילת. באל על. התקבלתי בלי קשרים ופרוטקציה, הלכתי על דעת עצמי. זה היה די בלתי אפשרי באותם ימים להתקבל לעבודה כדיילת. זה נחשב לעבודה מאוד מיוחסת, שרק מי שקרוב לצלחת זכה בה..

״אחרי פרק 'אל על' ניהלתי גלריה בניו-יורק, פגשתי את מי שהיה בעלי ואבי בנותי, הוא היה רופא, ועברתי בעקבותיו לאל.-איי. בהמשך התגרשתי, התחתנתי עם ד״ר אהוד דיסקין והקמתי מכון יופי מצליח ברחוב פיירפקס שסגרתי לאחרונה.

״היום אני עוסקת בנדל״ן וגם מקריינת את הספרים של אהוד בעלי, שהספר האחרון שלו ״זאב בודד בירושלים״ הוא רב מכר בארץ ובאמאזון.

״תמיד היתה לי חולשה לאמנות על כל ההיבטים שלה, עד שהלכתי להופעה של ננסי ברנדייס בבוורלי הילס, ואז הלנה שאלה אותי אם בא לי לשחק את ציפורה, הצלע השלישית. בהצגה ושלחה לי את המחזה לקריאה. קראתי ונדלקתי".

מה גילית על עולם המשחק?

״שזאת עבודה מאוד תובענית. יש לי היום כבוד למקצוע שלא היה לי פעם. אני נהנית מהיצירה, רואה איך הדברים קורמים עור וגידים. בהתחלה קראתי את המחזה בשטחיות, בצורה לקונית, ועכשיו אני רואה את שלבי היצירה. זה מעניין לראות איך ממלים כתובות על דף, זה נהפך לפיסת חיים. ככל שהחזרות מתקדמות אני מתאהבת במחזה יותר ויותר.

זו הצגה נהדרת. כל אחד יכול למצוא שם משפט שמדבר אליו".

גיטה זלצר: הגיבורה האמיתית של הפרוייקט הזה היא בימאית ההצגה, גיטה זלצר. אשה נמרצת ותוססת, שהוציאה משחק משובח משחקנים לא מקצועיים.

גיטה, מה זה תיאטרון קהילתי בעינייך?

דרך ההצגות אנחנו יוצרים קשר עם הקהילה הישראלית. תיאטרון לכשעצמו מאוד חשוב לקהילה, לחברה. אנחנו הולכים אחורה לאדם הקדמון. תיאטרון התפתח מטקסים שבטיים. בשנות ה-60 ריצ'רד שכנר, איש תיאטרון ענק ויהודי, נסע לגיניאה החדשה וחקר את האלמנטים התיאטרונים בשבטים. והוא ראה שכל הטקסים האלה, שיושבים סביב המדורה ומספרים ספורים, יוצרים ספורים משותפים לכל הקהילה והווי משותף. וסיפורים משותפים עוזרים לגבש את הקהילה. זה גם אסוציאציות משותפות. החוייות המשותפות יוצרות תחושת שייכות וככה נוצרת תרבות.

״למדתי תיאטרון, עשיתי מאסטר בתיאטרון קהילתי. עבודת המאסטר שלי היתה CASE STUDY ברמת עמידר וזו היתה הוכחה נחרצת שהתיאטרון עוזר לבנות מנהיגות בקהילה, זה משחרר אנשים ונותן להם להתבטא. בהצגות הקודמות שהעלינו כאן לאנשים היה נורא כיף שזה שלנו. נכון שישראלים נוסעים לארץ ורואים הצגות. לא האמנתי איך אני מוכיחה לעצמי את התיאוריה. אנשים אמרו: 'אמנם ראיתי את זה בארץ אבל אני באה עוד פעם לראות את ההצגה. לא באים לתיאטרון רק לראות את העלילה, אלא גם איך זה עשוי ומי נוטל בה חלק".

עם היד על הלב: כשאת עובדת כאן על מחזה ישראלי לא בא לך לעשות את זה בארץ?

״נורא בא לי. האמת? עשר שנים הסתובבתי כאן ובכיתי. כל כך ריחמתי על עצמי. שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה פה?' הגענו לכאן לפני 27 שנים מאילוצים כלכליים. אני לא עזבתי עבודה בארץ. עזבתי קריירה. לימדתי באוניברסיטה, ובתיכון 'אלון' ברמת השרון ובסמינר הקבוצים. זה היה נורא. כל כמה חודשים נסעתי לארץ והייתי מקטרת לכל החברים. עד שאמרתי לעצמי: 'די נמאסת! אפשר לחשוב לאן נסעת? לאיזה ג'ונגל או מדבר'… לאט לאט שיכנעתי את עצמי. ואז יום אחד, על ההליכון, אמרתי לעצמי: 'אלה החיים השניים שלך. תפסיקי לבכות'. השלמתי עם זה שאני לא שם וכשהתחלתי לביים כאן הצגות זה עזר, בפרט כשביימתי את 'סיפור משפחתי' של עדנה מאזי"ה. מבחינתי זה סגר מעגל".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות