Connect with us

טוב לדעת

חברות טובה: מאריכה חיים ומגדילה אושר

Published

on

מחקרים מראים שרשת חברתית גדולה וחזקה משפיעה על חיינו בכל המובנים ומבטיחה הצלחה בהתמודדות עם קשיים

מאת: יהודית כץ

בטקס פרסי הגראמי של שנת 1971 זכתה קרול קינג בפרס "השיר הטוב של השנה" לשירה: "You've Got a Friend". "כשאתה מדוכא ומוטרד, וצריך קצת יחס אוהב. כששום דבר לא מסתדר. עצום את עיניך וחשוב עלי, אני אהיה שם מיד, להבהיר את החשוך שבלילות", שרה קינג מול הפסנתר התמידי שלה. "אתה רק צריך לקרוא בשמי, ואתה יודע – איפה שלא אהיה, ארוץ לקראתך. חורף, אביב, קיץ או סתיו, כל מה שאתה צריך לעשות, זה לקרוא לי".

״אנשים אחרים חשובים לנו", כך היה פותח פרופ' כריסטופר פטרסון המנוח את הרצאותיו. פטרסון, פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת מישיגן, הכיר מקרוב מחקרים רבים שהראו שחברים אינם רק שותפים לבירה, אלא באמת משפיעים על חיינו. בחברת אנשים אהובים אנחנו מרגישים עונג, משמעות, ביטחון, אהבה, שמחה, סיפוק והכרת תודה. אנחנו צריכים אנשים אחרים כדי לשחק, לאהוב ולעבוד.

משאב האושר האולטימטיבי

אם הייתם משקיעים עכשיו בגרסה הטובה ביותר שלכם, במה הייתם משקיעים את הזמן ואת האנרגיה? צבירת כסף, מעמד חברתי, קריירה, תהילה, שיפור המצב הבריאותי ומערכות יחסים – במה הייתם בוחרים? מחקר מגלה שמערכות היחסים שלכם יעידו יותר מכל הרשימה הארוכה והחשובה הזאת עד כמה תהיו מאושרים.

חוקרים מאוניברסיטת הרווארד ערכו מחקר שבו הם עקבו במשך 80 שנים אחרי קבוצת נבדקים (היום הם עוקבים אחרי הילדים שלהם). פרופ' רוברט ולדינגר, ממובילי המחקר, מספר בהרצאת הטד שלו : "מאז שנת 1938, עקבנו אחר שתי קבוצות של גברים. משתתפי הקבוצה הראשונה התחילו את המחקר כשהיו בשנת הלימודים השנייה שלהם בהארוורד. כולם סיימו את לימודיהם במכללה במהלך מלחמת העולם השנייה. רובם הלכו לשרת במלחמה. בקבוצה השנייה שעקבנו אחריה היו גברים מהשכונות הכי עניות של בוסטון בשנות ה-30 רובם חיו בדירות בלי מים זורמים".

מתוך מאגר הנתונים העצום הצליחו החוקרים להוכיח שאנשים שהחזיקו במערכות יחסים משמעותיות חוו פחות כאבים פיזיים, הראו פחות הידרדרות גופנית ונטו לחיות זמן רב יותר. ולדינגר מסביר שמערכות יחסים טובות שומרות עלינו בריאים ומאושרים. הוא מאמין שהידיעה שיש לנו אדם לסמוך עליו בעת הצורך עוזרת למערכת המוחית שלנו להירגע ולחוות פחות מצבי מצוקה. מחקר נוסף שעשו חוקרים מהרווארד גילה שככל שלנשים היו יותר חברות, כך היה להן סיכוי נמוך יותר לפתח מחלות כשהן התבגרו וסיכוי גבוה להרגיש שביעות רצון מחייהן. חוקרים אחרים מאוסטרליה סקרו 1,500 אנשים בני 70 במשך עשר שנים וגילו שאנשים שיש להם רשת חברתית גדולה וחזקה הקטינו את הסיכוי שלהם למות ב-22% לעומת אלה שהיו להם פחות חברים.

חברים לא עוזרים לנו רק להיות בריאים, אלא גם מסייעים בהחלמה. זה לפחות מה שגילה מחקר שנערך בארצות הברית ושחקר נשים שהתמודדו עם סרטן השד. הנשים החברותיות החלימו מהר יותר וחוו פחות דיכאון ותשישות בהשוואה לנבדקות שדיווחו על עצמן כמעוטות חברים. בסקירה שיטתית (מטה-אנליזה), שפורסמה בכתב העת המקוון PLOS Medicine, נמצא שמערכות יחסים טובות מגדילות את סיכויי ההישרדות ב-5%. הסיכון של חיים שאין בהם מערכות יחסים טובות שווה בערך לעישון 15 סיגריות מדי יום, וחיים כאלה גם מסוכנים יותר מההשפעות השליליות של אלכוהוליזם ושל השמנת יתר.

אם הייתם פוגשים את ננסי מקין, היא הייתה מספרת לכם מניסיונה האישי על ההשפעה המופלאה שיש לחברים על חיינו. ננסי שקלה 320 ק"ג. היא לא יצאה מהבית, שקעה בייאוש והשתמשה באכילה רגשית כדי להתמודד עם אומללותה. ליום הולדתה בשנת בשנת 2000, אחותה קנתה לה מחשב נייד וננסי השתמשה בו כדי להיכנס לצ'אטים שבהם יכלה להיות פשוט היא עצמה, ללא עודף המשקל החריף שלה. "אנשים זרים קיבלו אותי על בסיס החשיבה והנפש שלי, הרגשתי נאהבת", סיפרה. מתוך הקבלה וההכלה שקיבלה ננסי מחבריה לצ'אט, ללא כדורים, ניתוחים, ואפילו ללא פעילות גופנית מיוחדת הצליחה ננסי להוריד – תחזיקו חזק – 240 ק"ג. "לא הייתי צריכה לאכול כל כך הרבה", סיפרה. "חשבתי שאהיה מאושרת אם אצליח להוריד 30-  20קילו. אבל ההרגשה הטובה הגיעה מהחברים שלי".

אם חייתם מספיק זמן אתם ודאי יודעים שקשרים חברתיים רבים אינם שורדים את מבחן הזמן. אנשים מחליפים עבודות, עוזבים את הלימודים ועוברים לערים ולמדינות אחרות. אבל אל תדאגו, זה לגמרי נורמלי. אנשי קבוצת המחקר של מיקרוסופט מצאה שבממוצע יש לאדם 396 חברים במהלך תקופת חייו, אבל רק 33 כלומר 1 מתוך 12) יישארו איתו שנים ארוכות. מתוך 33 המופלאים, רק שישה יקבלו את התואר "חברים קרובים". 27 האחרים יהיו מכרים, חברים לבירה, שכנים או קולגות. הסוציולוג ההולנדי הרלד מולנהורסט מאוניברסיטת אוטרכט שבהולנד חקר מדגם מרשים של 1,000 אנשים בני 65-18 וראיין אותם פעמיים, בתחילת המחקר ושבע שנים אחריו. הוא גילה שהנבדקים שלו החליפו מחצית מהחברים שלהם, וש-30% מהחברים נשארו באותו מדרג חברות (כלומר "קולגה, "חבר טוב", מכר").

חוקרים מאוניברסיטת אספו בפינלנד גילו עוד נתון מעניין שמתרחש במעברים בין תקופות החיים השונות שלנו. הם נתנו לתלמידי תיכון שהתחילו ללמוד במכללה טלפונים ניידים ועקבו אחר ההתכתבויות שלהם במשך שנה וחצי וגילו את מה שכולנו מכירים מקרוב: חלק מהחברים בתיכון נשארים איפשהו שם, ובמקומם אנחנו מקבלים אנשים ופרצופים חדשים. מה שנותר קבוע במעבר בין תקופת התיכון הנערית לבין תקופת הקולג' הפרועה היו מספר החברים שהמשתתפים דיווחו עליהם כחברים קרובים. אנשים שהיו להם המון חברים קרובים החזיקו מעגל חברתי בעל מספר זהה, ואנשים שהסתפקו קודם בפחות חברים קרובים ניהלו את אותו מספר של קשרים חברתיים.

יחסים ששווה להחזיק בהם

לפני שאתם מתפתים לחדש את כל הקשרים מהעבר, לשאול כמה מהחברים של בני הזוג ולאמץ את ההומלס מפינת הרחוב כדי להגדיל את מעגל החברים שלכם, הרשו לי לצנן את ההתלהבות. קשרים חברתיים זה טוב, בתנאי שהם קשרים משמעותיים. פרופ' ולדינגר מסביר שההשפעות החיוביות של מערכות יחסים מגיעות רק כשאותן מערכות יחסים הן עמוקות ומשמעותיות. מערכות יחסים כאלה מתאפיינות בכנות, בקבלה, בהכלה, בשיתוף, בהפריה הדדית, באמון ובתמיכה. בכתבה הבאה אספר איך המחקר מציע לכם להשיג מערכות יחסים משמעותיות ואיך להשקיע בהן נכונה וגם מהם סוגי החברים הקיימים ובאילו מהם כדאי להרבות.

טוב לדעת

המלחמה על הרחם

Published

on

הפגנה של תומכות 'פרו לייף'. התנגדות עזה מחוף לחוף

עברו 46 שנה מאז פסקי הדין המפורסמים של בית המשפט העליון בארה”ב שקבעו כי כל 50 המדינות בארה”ב צריכות לעגן את ההפלה המלאכותית בחוק, בשל הזכות לפרטיות. מאז אותה לגליזציה, יותר מ-60 מיליון נשים אמריקאיות עברו הפלה. לאחרונה החל גל חקיקות בנושא הפלות בארה"ב, שהביא את הנושא לחזית השיח הציבורי האמריקאי. מתחילת השנה, מספר מדינות אימצו את חוק "פעימת הלב", המתיר הפלה עד שניתן לזהות פעימת לב בעובר, לרוב סביב השבוע השישי להיריון. בין מדינות אלו נמצאות מיסיסיפי, קנטקי, אוהיו וג'ורג'יה. אלבמה אף החמירה בחקיקה, וקבעה איסור על הפלות בכל שלב בהיריון. במקביל, בית הנבחרים במדינת מיזורי אישר חוק האוסר על ביצוע הפלות החל מהשבוע השמיני להיריון. בשביל לטאטא מעט פייק ניוז, ראוי לציין כי אף אחד מהחוקים הללו לא מאפשר מעצרן או ענישתן של נשים המבקשות או עוברות הפלה, גם אם הן עוברות למדינה אחרת על מנת לבצעה. החוקים מפעילים סנקציות כנגד הרופאים והקלינאים שמבצעים את ההפלות בלבד.

הדיון סביב הפלות הוא סוער במיוחד בארה"ב. פמיניזם, זכות האישה על גופה ושוויון זכויות חברתי ופוליטי הן סוגיות לא באמת רלוונטיות לדיון על הפלות; זאת, משום שאלו המתנגדים להפלות לא מתנגדים לכך משום שלדעתם אין האישה רשאית לקבל אוטונומיה מלאה על גופה; אלא הסטטוס של העוברים עצמם. עיקר הדיון כיום מתמקד בהכרעה האם עובר נחשב לאדם, ואם כן, החל מאיזה שלב בהיריון. יש שחושבים שמהרגע שבו נוצר העובר (Conception) – מדובר באדם בעל זכויות לכל דבר ועניין. לפיכך, הפלה הנה שוות ערך לרצח. למרות שלהפלות ישנו קשר ישיר לזכות האישה על גופה, זכות הבחירה האישית והזכות לאוטונומיה, בעיניי המתנגדים להפלות מדובר בשקלול בין זכויות אלו לבין הזכות לחיים. כיום, מקובל לקבוע כי הזכות לחיים של חף מפשע וחסר ישע עולה על הזכויות האחרות, משום שקדושת החיים מכילה בתוכה את שאר הזכויות.

מנגד, התומכים בהפלות לרוב מציינים שבועות שונים להיריון בתור הגבול המבחין בין חיים שניתן לקחת לבין כאלו שלא ניתן, ומצמידים לשבועות נימוקים כגון "השגת תודעה", "פיתוח סוכנות", "יכולת קיום מחוץ לעובר", וכדומה. התומכים בהפלות מציבים את הרף החוקי העליון לביצוע הפלה בין שבועות 18 ומעלה להיריון עד לשלבים מאוחרים יותר, כאשר לאחרונה מדינת ניו-יורק דנה בחקיקה שתאפשר הפלה עד ללידה עצמה. ישנם מצבים מורכבים בהם ישנו הריון אשר מסכן את האישה או הריון המתרחש כתוצאה מאונס. לגבי מקרים אלו, רבים מהאנשים המתנגדים להפלות, המכונים 'פרו-לייף' (Pro-Life), נוטים לגמגם, או טוענים כי מדובר במקרי קצה שניתן להחריג ולא הכלל המנחה הרצוי במקרים "רגילים" של הפלות. החקיקה האחרונה באלבמה לא מאפשרת החרגה במקרים כאלו, נקודה המעוררת התנגדות עזה מחוף לחוף, כולל ציוץ לא מפרגן של הנשיא טראמפ.

אולם, למרות שעולם המושגים הקשור לגופה של אישה, הריון, אונס, קטינות וכדומה, מתכתב עם עולם המושגים הפמיניסטי, בסופו של דבר עיקר הוויכוח הוא לא סביב שאלות כגון האם האישה חייבת להוליד או לא, האם המדינה יכולה להחליט על ילודה או מי הבעלים של הרחם הנשי. עיקר הוויכוח מתנקז לשאלה אחת ברורה: באיזה שלב הופך העובר לאנושי? לא מדובר בשאלה שנוגעת לליברליזם ופמיניזם, אלא לשאלה מהותית, פילוסופית ואף ביולוגית יותר – מהו 'האנושי'. יש הטוענים כי מדובר בקרב נוסף בין גברים לנשים, כפי שמתרחש בסוגיית הזנות, בנושא "גבריות רעילה", או בסוגיות שעלו סביב תנועת 'MeToo'. אולם, גם מעבר להנחת מוצא זו, באופן אובייקטיבי ניתן לראות כי ישנן נשים רבות אשר מתנגדות להפלות, כמו למשל מושלת אלבמה אשר העבירה את חוק ההפלות הנוקשה. בנוסף, ישנן נשים רבות אשר חווית הלידה גרמה להן להתנגד להפלות דווקא מתוך הטענה שהן, בתור נשים שמחוברות פיזית לעוברים, יכולות וחייבות להעביר לאלו שטרם הולידו או שאינם מסוגלים להוליד כי העוברים הם תינוקות לכל דבר ועניין משלבים מוקדמים מאוד של ההריון. לפיכך, יש להגן עליהם מפני הורים אשר מעוניינים בפגיעה בהם. לדידן, איסור על הפלות שווה ערך להגנה לה זוכים ילדים מתוקף החוק בכל הנוגע להתעללות, מכות והריגה. כפי שראוי שהמדינה תאסור על אדם להתעלל או להרוג את ילדו מהרגע שהוא נולד, כך גם ראוי לספק את אותה ההגנה לעוברים.

המגמה בארה”ב כבר הגיעה לקיצוניות, בשנים האחרונות, כשקמה תנועה חדשה של נשים הנושאת את השם “תצעקי את ההפלה שלך” (Shout your abortion). התנועה קמה בתגובה לניסיון בקונגרס לעצור את המימון הממשלתי למוסד תומך הפלות בשם “הורות מתוכננת” (Planed Parenthood). התנועה מעודדת נשים לשתף בסיפורי ההפלות שלהן ולמעשה “לחגוג” את ההפלה. אמליה בונו, ממובילות התנועה, הכריזה על תוכניותיה לכתוב ספר ילדים בנושא. בסרטון שבו היא נראית משוחחת עם ילדים, היא מספרת להם שהיא שמחה שהפילה את עוברה וכי הפלה היא כמו “פגישה נוראית אצל רופא שיניים”. הפרוצדורה היא ש”אתה הולך לרופא והוא מכניס קשית קטנה לרחם שלך ואז הוא מוציא את ההיריון החוצה”. בתוך כך מתחזקת תנועה הופכית בשם “פרו לייף” המתנגדת לביצוע הפלות ותומכת באיסור שלהן בחוק. הפעילים בתנועה, שסוחפים אחריהם מיליוני אמריקאים, טוענים שהחיים האנושיים מתחילים עם ההתעברות, וכי העובר הוא אדם שיש לו זכות לחיים. מה שנתן רוח גבית לתנועה היה מינויו של השופט השמרני ברט קוואנו לבית המשפט העליון, באוקטובר 2018. מינוי שעשוי בעתיד להותיר את ההחלטה בנושא הפלות בידי המדינות השונות, במקום לכפות זאת עליהן בחוק.

רבים מתומכי ההפלות טוענים היום כי נשים שעדיין אינן מוכנות לגדל ילד או לדאוג לו מסיבות כלכליות או פסיכולוגיות (“אימהות גרועות”), מקבלות החלטה אחראית כשהן מפילות את עובריהן. ואילו מתנגדי ההפלות אומרים מנגד: “זה לא מוסרי להרוג תינוק בגלל שאתן עדיין לא בשלות לגדל אותו. ומה יקרה אם תלדו אותו, ובגיל ארבע תיקלעו למשבר פסיכולוגי ותגלו שאינכן בשלות או שלא נוח לכן להמשיך לגדל אותו? תטביעו אותו אז בנהר?”

המשך לקרוא

טוב לדעת

מתים מהלכים עם אייפון

Published

on

התעוררתם בבוקר ומאותו הרגע המוח שלכם מוצף, מותקף ומופצץ בכמויות עצומות של מידע • מרגישים מבולבלים ועייפים? עצרו רגע, חשבו על הדברים ועשו מאמצים להקטין את העומס • טיפים להקטנת הג'אנק פוד המטרטר בראש שלכם

״יש לי שתי תשוקות גדולות, לאוכל ולמידע. הילדים שלי אומרים שאחת התשוקות הללו גלויה יותר לעין…". כך נפתחת הרצאת ה-TED שכותרתה "Information is Food" של החוקר ג'יי.פי רנגאסוומי מאוניברסיטת סאות'המפטון. מאחורי הבדיחה הזו מסתתר רעיון רציני מאוד: רנגאסוומי החל לחשוב על מידע כעל מזון שאנחנו מגישים למוח שלנו, ויצא למסע שבו גילה עוד ועוד הקבלות בין תעשיית המזון לבין תעשיית הידע.

פעם, כשרצינו לאכול משהו לארוחת צהריים, היינו צריכים לעבוד קשה. ממש קשה. למשל, ללקט ביערות ימים על גבי ימים עד שמצאנו מספיק אגוזים ובננות טובים לאכילה, ובלילות לצאת לציד עם יתר חברי השבט. עברו הרבה שנים, ואז היינו צריכים לעבד את השדות ולשתול בהם זרעים חודשים ארוכים לפני שיכולנו להפיק מהם אוכל, והעברנו שעות ארוכות בטחינת החיטה, בפשיטת עור הפרה ובהתססת הבירה. היום אנחנו לוחצים על כפתור וכל האוכל שבעולם מגיע אלינו. לכן, לא מפליא שקו המותניים שלנו, ושל האנושות כולה, התרחב.

באותו האופן, גם כמויות המידע מאיימות להציף אותנו. בעבר היינו יושבים מול המדורה ומקשיבים לזקן השבט מספר מעשיות ששמע מאבות אבותיו. מאוחר יותר הגיע הדפוס, והספרים היו יקרים ונדירים ורובנו עדיין לא ידענו לקרוא. לאט לאט הם נכנסו אלינו הביתה ואז הגיעו גם הרדיו והטלוויזיה, אבל בכל זמן נתון היתה רק תוכנית אחת ולא היה בשביל מה לזפזפ. היום לא צריך ללכת לספרייה או לכוון את האנטנה: המידע מפציץ אותנו גם כשאנחנו יושבים בכורסה, משחקים עם הילד בגן שעשועים, מחכים בתור לדואר או מנסים להירדם.

אנחנו כבר יודעים שכדי לשמור על הגוף שלנו אנחנו צריכים לאכול הרבה פירות וירקות ומעט שומנים וסוכרים. רובנו מקפידים לברר מהו הערך התזונתי של המוצרים שאנחנו קונים בסופר ומשתדלים להתרחק ממאכלים מזיקים. אבל מה בדבר המוח שלנו? גם עבורו צריך לדאוג לתזונה בריאה יותר, שאין בה ג'אנק פוד או מידע עודף שרק מעמיס עליו. זה הזמן לעשות סדר גם ב-Feed האינטלקטואלי שלכם.

טובעים בים המידע

כולנו מרגישים שאנחנו עסוקים מאוד, וזה לא רק נדמה לנו. אם בעבר סוכני נסיעות טיפלו בחופשה השנתית שלנו, זבנים בחנות עזרו לנו למצוא בדיוק את הפריט שחיפשנו ומזכירות הקלידו עבורנו מכתבים ומסמכים, הרי שהיום אנחנו עושים את כל אלה בעצמנו, וזה נוסף על המשרה ה"אמיתית" שלנו.

המוח שלנו לא רק ממלא סוגים שונים ומרובים של משימות, אלא גם מותקף כל העת בסוגים שונים של מידע – חדשות עיתונאיות אמיתיות ומומצאות וקשקשת בפייסבוק, בטוויטר ובווטסאפ. רק המאמץ להבחין בין מידע חשוב שצריך לשמור לבין השטויות שאפשר לשכוח גוזל משאבים רבים. המוח שלנו מוצף, מותקף ומופצץ באלפי פריטי מידע ביום, אז מה הפלא שרובנו מתרוצצים בעולם מבולבלים ומודאגים?

כדי לבדוק איך הגענו למצב הזה, ומה עושים כדי להוריד מעט את העומס המנטלי ולשחרר את המוח נפגשתי לשיחה עם ד"ר תומר בקלש, חוקר ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, המתמחה בהתנהגות צרכנים, מייעץ לחברות גדולות ומטפל ש"מנסה להוריד את המסקנות של חקר המוח אל הכביש".

הראש שלכם מתפוצץ? אולי אכלתם יותר מדי אינפורמציה

אני אוהבת סרטים אבל יש לי בעיה: בשנים האחרונות השתלטו על הענף מתחמי הקולנוע הענקיים. הם משתרעים על פני שטח עצום ויש בהם המוני חנויות, שלטי חוצות, פרסומות מתחלפות, דמויות ענק מתוך סרטים ועוד ועוד. עבורי, ואולי גם עבורכם, כל ביקור במקום כזה הוא הפרעת קשב אחת גדולה, עומס חושי מטורף. אחרי כמה דקות במקום כזה המוח שלי רק רוצה להוריד את התריס ולתת לעצמו קצת מנוחה.

מתברר שלכל אחד מאיתנו יש כמות מסוימת של מידע שהוא יכול להכיל, או Optimal Stimulation Level הרף האופטימלי לגרייה חושית, OSL). בממוצע, אצל גברים הרף הזה גבוה יותר מאשר אצל נשים, כלומר הם "פחות רגישים להצפה חושית", כפי שמנסח זאת ד"ר בקלש. כשאנחנו עוברים את הרף הזה נוצר עומס קוגניטיבי שמתבטא בשלל דרכים: אנחנו סובלים כל הזמן מסטרס, קשה לנו להירדם בלילה, אנחנו עצבניים, נרגזים ולא פעם מתפרצים על הילדים או על בני הזוג, וכל הזמן בטוחים ששכחנו משהו ממש ממש חשוב (מי לא חזר הביתה לוודא שנעל את הדלת וסגר את ברז הגז?).

וזהו סוף הזיכרון

אחד הדברים שנמצאים בסיכון לנוכח העומס המנטלי הוא זיכרון העבודה שלנו. בגדול, זהו המקום שבו נשמרים השלבים שעלינו לבצע כדי להשלים משימה כלשהי. לדוגמה, זיכרון העבודה שלכם עסוק ברגע זה בחיבור משמעותה של השורה הקודמת למשמעותה של השורה שאתם קוראים ברגע זה, ושומר אותן כדי לחבר אליהן גם את הבאה בתור. בו בזמן, אתם מחזיקים בספר ההוראות הפנימי עוד כמה דברים – המייל מהבוס שעדיין לא קראתם, השיר שהמצאתם כדי לא לשכוח לקנות היום חיתולים, והמחשבה על הביצה במחבת שעוד מעט נשרפת וצריך ללכת לכבות את הכיריים.

יש כל כך הרבה דברים לזכור ולחשוב עליהם, אלא שבניגוד לזיכרון לטווח ארוך, זיכרון העבודה שלנו מוגבל מאוד ויכול להכיל בכל עת בין חמישה לתשעה פריטים. אנחנו מצדנו מתעקשים להתעלם מהמגבלה הזו: בטח, אני יכולה לכתוב כתבה, לדבר בטלפון על משהו אחר, לצפות בחצי עין בסרטון מעניין ביוטיוב וגם לתכנן רשימת מוזמנים ליום ההולדת של בן הזוג!".

הבעיה היא שאנחנו משקרים לעצמנו: אנחנו עושים הכול במקביל אלא עוברים במהירות בין משימות. ומכיוון שלא נתנו לאף אחת מהן את מלוא תשומת הלב, רואים את זה בתוצאות.

אז הבנתם את הבעיה, ועכשיו הפתרון בבוקר תשליכו את הטלפון לפח הקרוב ותצאו ליער לחבק עצים… צחוק בצד, דווקא יש מה לעשות כדי להוריד את העומס הקוגניטיבי – והנה הרשימה.

לעצור את הזרם: מה אפשר לעשות נגד הצפת המידע (Overload)

סננו את כמות המידע שאתם צורכים – אפשר להגדיר לתיבת המייל מסננים שימנעו מכם לבזבז זמן על דואר זבל, לצאת מקבוצות ווטסאפ שגוזלות דקות עבודה יקרות ולבטל התראות
מאתרי חדשות שרק מעצבנות אתכם.

עברו ממולטי טאסקינג ליוניטסקינג – עשו רק דבר אחד בכל פעם. אם אתם חייבים לעשות כמה דברים באותו הזמן השתמשו בחלקים שונים של המוח: הליכה תוך כדי דיבור, כתיבה תוך כדי שתיית שייק פירות וצפייה בטלוויזיה תוך כדי קיפול כביסה.

טפחו את עצמכם – כן כן, כולנו כבר יודעים ששינה, תזונה ופעילות ספורטיבית חיוניות לבריאות שלנו. מה שעוד כדאי לדעת הוא שהן חשובות גם למוח, ואחרי הכול, גם אם אפשר לחיות לא רע עם כמה קילוגרמים עודפים, מוח מתפקד היטב הוא דבר שכולנו מעוניינים בו.

העריכו מקורות אינפורמציה – אל תניחו לכל אחד לבלבל לכם את המוח. העדיפו מקורות מידע אמין ואיכותי, שלא יעמיס זבל בכמויות על הקופסה שבין האוזניים שלכם.

פשוט להתנתק: מורידים את העומס החושי (Over Sense)

תרגלו "לבדיות" (התבודדות) – כשאנחנו לבד, ללא גירויים חיצוניים, מתרחש מעין ריסטרט למוח שלנו. וממש כמו במחשב, תהליך זה עוזר לו לנקות את עצמו משאריות מיותרות ולפעול ביעילות רבה יותר.

קחו הפסקה, רק טוב ייצא לכם מזה – זוכרים את אייזק ניוטון? האגדה מספרת שהוא פשוט ישב מתחת לעץ ואז נפל עליו תפוח, דבר שהוביל לכך שהוא פיתח את רעיונותיו על הכבידה. ייתכן שאם ניוטון היה גולל בפיד הלא נגמר בטלפון הנייד שלו הוא לא היה חושב מחשבות מעמיקות אלא מעלה תמונה של התפוח לאינסטגרם ושוכח מזה.

צאו לטבע – הקיפו את עצמכם במראות ובקולות מרגיעים ומנחמים של ים, מים ועצים, במקום בביפים, בקליקים ובסרטוני פרסומת רועמים שקופצים עליכם מהמסך.

הקפידו על תנומת צהריים עשר דקות של שינה בצהריים שוות ערך לשעה וחצי של שינה בלילה. זוהי דרך מצוינת לרענן את עצמכם ולהתייצב רעננים בפני כל מה שיביא איתו החצי השני של היום.

לבחור שלא לבחור: הימנעו מעומס ההחלטה (Over Choice)

צמצמו את מספר ההחלטות שאתם מקבלים שימה. – אפשר היה לחשוב שריבוי אפשרויות הוא דבר טוב, אבל מה שקורה בפועל הוא שאתם עומדים בסופרמרקט ומבלים עשר דקות שלמות בבחירת אחד מ-35 סוגי השמפו שעל המדף. לא חבל על הזמן ועל המאמץ?

תרגלו "אינקובציה" – קחו זמן לחשוב על דברים, אל תשלפו מהמותן. גם אם הבוס לוחץ עליכם ורוצה תשובה מעכשיו לעכשיו, זכרו שההחלטה שלכם תהיה טובה יותר אם יהיה לכם מספיק זמן לגבש אותה בנחת.

• • •

מגפה, אומרת ויקיפדיה, היא "התפשטות מהירה של מחלה בקרב אוכלוסייה". עומס קוגניטיבי והצפת מידע הם מגפה של ממש – לא רק מכיוון שכולנו סובלים מהם, אלא גם מפני שאנחנו מסייעים להפיץ אותם. אנחנו שולחים אינספור הודעות, כותבים פוסטים, מעבירים סרטונים וממליצים על סדרות. אין פלא שכולנו מרגישים כל הזמן את הצורך להתעדכן ולעקוב אחרי כל מה שקורה.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית

לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

המשך לקרוא

טוב לדעת

לחיות עם אנטישמיות

Published

on

המתקפה בבית הכנסת בפאווי החזירה את שאלת האנטישמיות בארה״ב למרכז הזירה

גלעד בחזית בית הכנסת של פאווי, קליפורניה, בשבוע שעבר

קצת קשה להאמין, אבל בפתחה של מערכת בחירות נוספת באמריקה, נדמה שלסט הקבוע של נושאים העומדים על הפרק – ביטוח בריאות והפלות, מדיניות החוץ ובית המשפט העליון, מיסוי העשירים ואפליה מתקנת – נוסף סעיף חדש: שנאת יהודים. תתי־הסעיפים: מי אשם טראמפ, ישראל, השמאל), מי יותר (הימין הלבן, השמאל הרדיקלי), מהי אנטישמיות ומהי אנטי־ישראליות), מה מחוץ לתחום קריקטורות, מאמרים, פוסטים), למי הייתה פליטת פה אחת ומי נכשל בעבירות חוזרות (חברת הקונגרס אילהאן עומר), מי יגן על היהודים, מי מייצג אותם, ועוד ועוד.

האנטישמיות האמריקאית עלתה מדרגה. מעתה – היא נושא לגיטימי לשיח בזירה הציבורית. כמו התחממות כדור הארץ, כמו המועמדויות לטקס האוסקר, כמו מגפת ההשמנה.

המתקפה בבית הכנסת של חב"ד בפאווי, בפרבר שקט של סן דייגו, החזירה את שאלת האנטישמיות למרכז הזירה. המתקפה הזאת, כותב שמואל רוזנר ב'מעריב', נגמרה אומנם במחיר דמים מופחת לעומת פעולת הטרור הקודמת נגד יהודים. עניין של מזל יותר מאשר תושייה. מעצור בכלי הנשק, יורה פחות קר רוח, נסיבות אקראיות הקובעות את מידת תשומת הלב שתוקדש לאירוע הזה לעומת קודמו. אבל המהירות שבה יירד האירוע מסדר היום מלמדת על היכולת של כולם להסתגל לשגרה חדשה. אנטישמיות, דיבורים על אנטישמיות, עלייה של הנושא לראש סדר היום, וחזרה לשגרה. כבר לא מדובר באירוע נדיר או דרמטי.

בתי הכנסת של חב״ד פרושים ברחבי המדינה, הן במדינות עתירות יהודים כמו קליפורניה, והן במדינות שבקושי נותר בהן יהודי. את בתי התפילות של חב"ד פוקד קהל מגוון, שונה מזה של בתי הכנסת הממסדיים, רובם רפורמיים או קונסרבטיביים. לא צריך לשלם דמי חבר, לא צריך להזדהות בכניסה. אלה בתי כנסת מזמיני אורחים, שלא פעם קל להיכנס אליהם עם אקדח. אלה בתי כנסת שקל לזהות את האחראים עליהם על פי מראם ולבושם. חליפות של חב״ד, כובעים של חב״ד. לא מעט ישראלים פוקדים אותם. בין השאר, משום שההשתתפות אינה כרוכה בתשלום. לישראלים קל יותר עם מודל של בית כנסת חינמי שהורגלו אליו בישראל. לוקח להם זמן להבין שבישראל המדינה מממנת, ובארצות הברית צריך מישהו אחר.

הרוצח מסן דייגו שאב השראה מהפיגוע בפיטסבורג, ומהפיגועים נגד מוסלמים בניו זילנד. רוצחים חדשים יספרו ששאבו השראה מהרצח בסן דייגו כאשר יצאו למסע ההרג שלהם, חמושים באקדח ומותירים מאחוריהם שובל של דברי שטנה ברשת, ושל גופות ברחוב. ליהודים שאינם מעורבים עד צוואר בעשייה פוליטית, תתחדד דילמה שהקשתה על יהודים בכל הדורות ובהרבה מקומות: האם לנוכח הנסיבות יש להוריד פרופיל ולהיזהר, לא ללכת לבית כנסת בחגים, כי מסוכן. או לא לחבוש כיפה ברחוב, כי מסוכן. או לא להדליק נרות שבת בחלון, כי מסוכן. בקהילות יהודיות גדולות וצפופות, כמו בניו יורק ולוס אנג'לס, יהיה פשוט יותר ליהודים להיצמד למנהגיהם. בקהילות קטנות יותר, מבודדות, הבחירה עשויה להיות מורכבת.

הקהילה היהודית־אמריקאית עוברת שינוי היסטורי ומדאיג. החלום על קהילה שבטוח לחיות בה וששעריה הפיזיים פתוחים לכול הולך ונעלם. קהילות יהודיות מתחילות לראשונה לנעול את דלתותיהן, מוצבים שומרים, ובחלק מהמדינות ישנה הקצאה מסוימת של שוטרים לאבטחה. סא"ל במיל' אביטל ליבוביץ שימשה במשך שנים דוברת צה"ל לתקשורת הזרה, וכיום היא מנכ"לית הסניף הישראלי של הוועד היהודי־אמריקאי. במסגרת תפקידה היא מרבה לבקר בקהילות יהודיות בארה"ב. "אבטחה היא נושא טקטי, אבל הוא לא נוגע בשורש הבעיה", היא מנתחת. "אני מרצה בכל מיני מוסדות יהודיים, ותמיד רואה רכב משטרה חונה בחוץ. המטרה היא לתת מענה ראשוני במקרה של אירוע, אבל אותם שוטרים לא ינטרלו אדם שייכנס פנימה מחופש ויתחיל לירות לכל עבר. והרי אין בעיה להיכנס לשם ללא מגנומטרים וכדומה". בסקר שנתי שעורך ארגונה של ליבוביץ בקרב יהודי ארה"ב, הם נשאלים בין היתר על תחושת הביטחון שלהם בארצם. 55 אחוזים מהנשאלים שהם מרגישים פחות ביטחון אישי לעומת השנה הקודמת. "שומר בכניסה לא ייתן להם ביטחון", סבורה ליבוביץ, ומצביעה על שלושה תחומים שיש להתמקד בהם: "חייבים לדאוג לחינוך הדור הצעיר בארה"ב נגד אנטישמיות, לאכוף את החוק על טרוריסטים פוטנציאליים ברשתות החברתיות, ולדאוג לענישה אפקטיבית". גידי גרינשטיין, נשיא מכון ראות ומי שחוקר מזה שנים את יחסי ישראל ויהדות התפוצות, מוסיף: "בקהילות שאני פוגש מפנימים כבר מזמן שבשולי החברה האמריקאית צומחת אווירה אנטישמית. היא מהווה איום על דרך החיים של הקהילות היהודיות, ולעיתים משפיעה גם על חיי היומיום. כבר כעת יש שינויים בולטים בסידורי האבטחה של מוסדות ציבור רבים, כולל בתי כנסת".

ישראלית המתגוררת בלוס־אנג'לס והמתפללת בשבתות בבית כנסת של חב"ד בשכונת מגוריה, מספרת שאף שמחוץ לבית הכנסת חונה ניידת משטרה, הם החליטו בחודשים האחרונים לשלם גם לחברת אבטחה. באופן אירוני, הם דנו בשבת בשאלה אם באמת צריך להמשיך לשלם על אבטחה במקום. חלק מהמתפללים חשבו שזה מיותר", היא אומרת. "דקות לאחר מכן, הרב של חב"ד בפאוויי, שהם מכירים היטב, נורה בידו. כעת הם כבר לא חושבים לבטל את האבטחה הנוספת".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות