Connect with us

מצב הרוח

זה לא הגיל, זה התרגיל

Published

on

רגע לפני ההופעה משותפת של תיסלם עם משינה, יאיר ניצני צריך להחליט מה עדיף להיות: זנב לאריות הצעירים או ראש לגמלאים

כחבר ותיק באקו"ם קיבלתי לאחרונה הודעה מארגון היוצרים המוזיקלי, שבה הם גאים לבשר לי שעברתי לסטטוס הנחשק של מי שזכאי לקבל תמלוגי זהב. מדובר בזכות השמורה לכל יוצר שעבר את גיל 60 ומעניקה לו שני דברים חשובים: 1. תוספת של מאות שקלים בחודש; ו־2. הודעה רשמית שהוא תרח זקן. מצד אחד מצ׳פרים אותך, ומצד שני מעליבים.

ההתמודדות עם הגיל היא עניין עתיק יומין, עתיק יותר אפילו ממי שזכאי לתמלוגי זהב. אני עדיין מנסה למקם את עצמי על הסקאלה שבין קשיש בתחילת דרכו לצעיר ברוחו לשעבר, ולהחליט מה עדיף להיות: זנב לאריות הצעירים או ראש לגמלאים. עניין הגיל מכה בך בשלבים, וכל אחד מאיתנו שבטוח שהוא עדיין אותו טמבל שרמנטי שהיה בגיל 20 צפוי לחטוף מתישהו את הבומבה (שמגיל מסוים כבר קוראים לה שטוזה), בדרך הבטוחה לדיור המוגן (שלפעמים אני חושב שהוא נקרא ככה כי בעזרתו הילדים מגינים על עצמם מטיפול יומיומי בהוריהם המזדקנים).

אי אפשר לנצח את הגיל, וגם להפסיד לו בכבוד זה לא קל. בצעירותך אתה מזדהה עם כוכבי כדורגל בני גילך ומתבאס שאתה לא מכדרר ומרוויח כמוהם. אחר כך אתה כבר עובר לשנתון של המאמנים ומקנא שהם בתחום הכדורגל ואתה נתקעת בעמילות מכס. מאוחר יותר אתה מגלה שהיחידים שעדיין באזור החיוג שלך הם בעלי הקבוצות, ואז כבר באמת לא נעים להשוות את עצמך לטחונים שמחזיקים מועדון כדורגל כשאתה בקושי יכול להרשות לעצמך כרטיס מועדון בסופר. גם אם מישהו מהספורטאים בני גילך עדיין בתודעה, זה כנראה כי הוא מפרסם מגה גלופלקס – מה שעשוי להפחית את הכאבים בפרקים, אבל להגביר את תחושת ה״אללה יוסתור, איך הזדקַ נו״. ויש את פגישות המחזור, שבהן אתה נפגש עם חבריך לבית הספר היסודי ולא מבין מאיפה הגיעו לפה ״כל הזקנים האלה״, שהרי אין שום מצב שהגריאטריים שלידך הם בני גילך.

אני זוכר באופן ברור את השנים שבהן ישבתי בישיבות קריאייטיב בעבודה וחשבתי את עצמי לצעיר המגניב של החדר. לגבי המגניב אפשר להתווכח, אבל מבחינת הגיל הייתי באמת הראשון מהסוף, וכדי להצדיק את המעמד, הפגזתי ברעיונות שחשבתי שהם חדשניים, פרועים ונועזים. הייתי זה שבועט בכל מה שהיה מקובל ונהנה מהמבטים המשתאים של הקשישים מסביב. והנה, בלי ששמתי לב ובלי שום אזהרה מהרשות להגנת המקשיש, הפכתי באותם חדרי ישיבות מ"הצעיר המבטיח" ל"המבוגר המנוסה", שמקסימום מבטיח לאשתו לאסוף את הילדה מהחוג; ואם לא אשים לב טוב למה שיוצא לי מהפה, אשונמך מייד לעמדת "התרח המביך".

עוד רגע שבו אתה נפגש עם הגיל שלך ומשווה לאחרים הוא כשאתה פותח עיתון ורואה בני כמה הם מקבלי ההחלטות היום. כמי שהקפיד בילדותו להיות במשבצת ה"לא רציני", שהתמקד במה שעושה לו כיף והתעקש להמשיך בקו הזה גם בחייו הבוגרים – אני שמח שמעולם לא הוטל עלי תפקיד שיש בו אחריות גדולה מדי, והסוגיה הגורלית ביותר שהייתי צריך להכריע בה היתה אם לשיר יקראו ״רדיו חזק״ או ״רדיו ענק״. מספיק קשה לי האחריות לרווחת המשפחה שלי, אין לי שום יכולת או רצון לשאת באחריות גם לגורלם של אחרים.

לכן אני נפעם בכל פעם מחדש מהמחשבה שמרבית נושאי התפקידים החשובים כיום צעירים ממני בהרבה. הרמטכ״ל אביב כוכבי היה בן 12 כשאני התגייסתי, והיום הוא כבר מקבל החלטות אם לצאת למלחמה או לא, בזמן שאני מתקשה להחליט אם לצאת מהבית עם מעיל או להסתפק בסוודר, ואז מעביר את ההכרעה לדרג שמעלי אשתי). או לילך אשר טופילסקי, שצעירה ממני ב־12 שנה, כבר מנהלת את בנק דיסקונט, בזמן שאני מנסה להבין לאן נעלמו החסכונות שלי, מה זה בדיוק ריבית רעיונית, ואם הרעיון של הריבית זה להוציא ממני עוד כסף. ההשוואה לאחרים לא מומלצת, וכדאי לנו להיות שמחים בחלקנו, כי אנשים כמו עידן אגמון (צעיר ממני ב־19 שנה), שהחברה שלו נמכרה לאחרונה למקדונלד'ס ב־300 מיליון דולר, או ג׳ף בזוס (צעיר ממני רק בחמש שנים ועשיר ממני כולה ב־150 מיליארד דולר), יכולים לגרום לך חוסר נוחות עם מה שהשגת בחיים. התפקידים היחידים שבהם הגיל והניסיון עדיין מהווים יתרון, ועדיין אפשר להסתכל עליהם ולהרגיש צעיר, הם של מנהיגי מדינות – וגם זה אם מתעלמים מפישרים כמו עמנואל מקרון (41) וג'סטין טרודו (47).

אבל יש עוד מקצועות, מלבד רב ובאבא, שבהם הגיל הוא יתרון. בחדר המתנה לרופא מומחה שעבר את גיל 60 לא תשמע מישהו מתלונן עליו שהוא ״כבר לא קופץ כמו פעם״; להפך, כרופא מבוגר מחשיבים את ניסיונך הרב ואת הידע שצברת, ומעמדך רק הולך ומשתפר. זו אולי הסיבה שמבוגרים מרבים לבקר רופאים, ופחות מגיעים למכוני כושר (אולי שווה לפתוח עבורם מכון כושר עם מדריכות ספינינג בנות 70).

לפי כמות המיילים שאני מקבל, שבהם ממליצים לי על ויאגרה, אני מבין שיצרני הכדור מחוברים למאגר המידע של אקו״ם. השאלה היא אם בגילי כדאי לנסות להשלים עם המצב ולהירשם לשלישי בשלייקס, או לנסות להיאבק במציאות וללכת על רביעי בבוטוקס.

הגיל הוא בעיה, ואולי כדאי לחשוב על פתרונות יצירתיים בשבילה. אלברט איינשטיין המציא את תורת היחסות בגיל 36, ויחסית אליו, כולם נכשלו עם החיים שלהם. אין לי מושג מה בדיוק התורה החשובה שלו אומרת, אבל משהו שאפילו אני הצלחתי להבין זה שהכל יחסי בחיים. אין לנו סיכוי להפוך להיות צעירים יותר, אבל אנחנו יכולים להיות צעירים יחסית למישהו אחר. לכן, אני ממליץ לנסות להיצמד במקום העבודה למישהו שמבוגר ממך, אפילו ביומיים. אם מצאת אחד כזה, כדאי ליידע את כולם בעניין ולייחצן את העובדה שיחסית אליו, אתה סייח רב־און, ויש מישהו אחר שיאייש את משבצת הקשיש הטרחן. אפשר לאמץ את שיטת ״קשיש מלווה״ גם בחיים האמיתיים: אם תדאג להגיע לאירועים חברתיים מלווה במישהו שמבוגר ממך, מייד תיראה לידו כמי שהצעיר בכמה שנים. כדי לשכלל את העניין, אני שוקל לפתוח בקרוב את סוכנות ״גט סבא״, שבה תוכל לשכור קשיש שילווה אותך לאירועים ויוציא אותך צעיר יחסית אליו. זה נשמע לי כמו רעיון טוב, אבל אולי זה רק אני והמוח הסנילי שלי.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות