Connect with us

תרבות ובידור

"זה כמו חלום שמעולם לא העזתי לחלום, שפתאום מתגשם"

Published

on

לפני שעברה לארה"ב, ענת רונן לא עסקה באמנות בצורה מקצועית • היום היא אמנית בעלת שם של ציורי רחוב ביוסטון, טקסס, וברחבי העולם • זה מה שקורה כשצרכי הפרנסה והויזה משנים את החיים ללא הכר

ענת רונן אף פעם לא חשבה שאי פעם תעסוק באמנות בצורה מקצועית. היא תמיד שמעה שמאוד קשה להתקיים מאמנות, ושאין אפילו מה לנסות. אז היא לא ניסתה, ולא למדה, להוציא לימודי ערב (מהם נשרה לאחר שנה וקצת) בהם הייתה אמורה ללמוד עיצוב גרפי, היא לא חשבה ולא תיכננה על קריירה בתחום.

רוב חייה הבוגרים עברו עליה בעבודות משרד כאלה ואחרות, אף הן ללא לימודים רשמיים. פה ושם תמיד עירבה עיצוב ואיור בעבודות המשרד, בפעילות משפחתית וטובות לחברים… אבל אף פעם לא כמקצוע.

בשנת 2006 ענת ובעלה, אורי, החליטו לנסות את מזלם מעבר לים – לא כהרפתקה אלא יותר כנסיון לשנות את מהלך חייהם, שדשדש במקום. עבודות המשרד של ענת והחקלאות של אורי מיצו את עצמם אבל לא נראה משהו אחר באופק לשני אנשים שאפילו אין להם תואר ראשון. הם נחתו באמריקה, ביוסטון טקסס, על בסיס ויזה כשרה אבל תלוייה בשני גורמים נוספים להם, וגמרו אומר לשנות את המצב. האופציה היחידה שנראתה ריאלית היתה ויזה ליכולות מיוחדות, שניתנת בעיקר לשחקנים, ספורטאים ואמנים בולטים בתחומם.

ענת אספה את כל מה שהיא יצרה במשך 20 שנה, וביקשה לעצמה ויזה. זה היה סוג של מפלט אחרון, כי לא נראה שום פתרון אחר חוץ מלחזור חזרה הביתה. להפתעתה, היא אכן קיבלה את הויזה. היא החלה לפרסם את מגוון השירותים שלמדה בעצמה לעשות – עיצוב גרפי, עיצוב אתרים, איור וציורי קיר. הנסיון שעמד לזכותה היה אתר שבנתה לעצמה, עיצובים שעשתה מידי פעם למשרדים בהם עבדה ולמשפחה, וציורי קיר לבנה ולחברים. בסוג של חוצפה ישראלית טיפוסית, היא פירסמה את שירותיה והתחילה לקבל זרזיף של עבודות, כאלה ואחרות.

הויזה שקיבלה היתה מוגבלת ואיפשרה רק לה לעבוד, ורק בשירותי אומנות. יצר ההשרדות, הרצון להשתקע בארה"ב והשעון המתקתק דחפו את ענת ואת אורי, שעוזר בכל מה שרק אפשר, להיענות לכל פרויקט שהתבקשו לעשות. המטרה היתה לשרוד, לשלם את החשבונות, וגם לנסות להגיע למעמד שיוכל לזכות אותם בגרין קארד, כלומר להתבלט בתחום.

עבודה אחת הביאה אחרת, פרוייקט אחד הסתיים והבא התחיל, ומהון להון היה ברור שהכיוון הוא ציורי קיר. בעוד עיצוב גרפי ועיצוב אתרים אפשר לעשות מכל מקום בעולם, ציור קיר הוא משהו מאוד מקומי ואם אתה טוב מספיק, מהיר מספיק ומקצועי, יש הרבה עבודה בתחום. למרות שלא היה לה שום ידע או נסיון, ענת לא היססה להענות לכל אתגר. היא עבדה עם חברת צביעה שביקשה ממנה לצייר על קירות של כבישים ראשיים, גשרים וכדומה. היא ובעלה נרתמו לכל משימה וביצעו את כל מה שנדרש מהם. במקביל, היו עוד פרוייקטים מסחריים ופרטיים, ותיק העבודות החל תופח. מציור לציור ענת צברה נסיון וקצת בטחון בכישוריה וביכולתה לספק את הסחורה.

עם סקרנות של ילד והתלהבות של מי שכרגע נתנו לו צעצוע חדש, ענת מנסה כל דבר שנקלע בדרכה. כך החלה להשתתף בפסטיבלים לציורי רחוב וציורי רצפה, פרוייקטים בינלאומיים ומקומיים. ב-2013 קיבלה הצעה לצייר בתערוכה במוזיאון, שהתיימר להביא ציורי רחוב אל תוך מבנה המוזיאון. בשונה ממה שעשתה עד אז, שהיה בעיקר לספק ללקוחות מה שרצו מבחינת ציורים, פה התבקשה לצייר ציור עם מסר, לנקז רעיון לתוך תמונה. הקומבינציה הזו, של ערכים מקופלים לתוך תמונה אחת, ציור בודד, אבל גדול ומאוד פומבי, פתח לענת את התיאבון ואת האהבה הגדולה לציורי רחוב.

נכון להיום, ענת משלבת ציורי רחוב (שלרוב אינם בתשלום) עם ציורים מסחריים ופרוייקטים משולמים. לפעמים שניהם אפילו משתלבים. אמנות רחוב, לדעתה, היא הדבר הגדול הבא, גלריה ענקית בלי גבולות, בלי חוקים, בלי היררכיה של עולם האמנות. לה זה מתאים במיוחד, משום שלא באה בכלל מהתחום ולכן לא התחככה עם כל הגורמים ה"משפיעים" או ה"נחשבים". בעולם שמתנהל במידה רבה ברשתות החברתיות, אפשר להצליח גם אם לא מכירים את השמנא והסלטא. גם אם לא מסיימים בית ספר נחשב לאמנות, גם אם לא עוברים את המסלול ה"סטנדרטי" של "להיות אמן".

10 שנים לאחר המעבר לארה"ב, אורי וענת קיבלו את הגרין קארד הנכסף. כעת, לאחר שהמטרה הושגה, ענת פתאום גילתה שבתהליך הזה היא בעצם שינתה את עצמה, גילתה את עצמה כפי שאף פעם לא דימיינה שתהיה. "אין לי חרטות על כך שרוב חיי כבוגרת לא עסקתי באמנות. זה רק הביא אותי לאן שאני היום. כאילו הכל הצטבר מתחת לפני השטח ועכשיו הכל פורץ החוצה, כמו הר געש. אני מתלהבת מכל פרוייקט וכל אתגר ונכונה לכל מה שתביא לי הדרך הזו, שבחרנו ללכת בה. זה כמו חלום שמעולם לא העזתי לחלום, שפתאום מתגשם".

ענת משתתפת מאז 2011 בפסטיבלים בינלאומיים לציורי רצפה וציורי קיר ברחבי העולם, והשלימה מאות ציורי קיר ברחבי יוסטון, ארה"ב וברחבי העולם.

www.anatronen.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

״שמירת שבת נתנה משמעות לחיים שלי"

Published

on

בראיון ל"ווג" מספרת דוגמנית-העל קרלי קלוס על כך שבתהליך הגיור היא הכירה את הקסם שבשמירת השבת • "זה לא נתפס כוויתור אלא כהעצמה אישית" • ברוכה הבאה למשפחה

דוגמנית העל קרלי קלוס בת ה-27 שנשואה לאחיו הצעיר של ג'ארד קושנר איש העסקים האמריקאי-יהודי ג'ושוע קושנר, התראיינה למגזין ווג וסיפרה על תהליך הגיור שעברה לפני החתונה.

קלוס מספרת כי מבחינתה קבלת התורה והמצוות לא נתפס כוויתור אלא דווקא כהעצמה אישית. "אומרים שאישה שמשנה את עצמה עבור בעלה היא אישה חלשה, אבל זה לא המצב שלי. לא הלכתי אחרי ג'ושוע בעיניים עצומות ולא היו לי חיבוטי נפש. בדקתי הרבה וחקרתי הרבה עד שקיבלתי על עצמי את הרצון להתגייר", מספרת קלוס למגזין.

עסקתי הרבה מאד בלימודים וכזכור בשנת 2015 עשיתי פסק זמן מדוגמנות והלכתי ללמוד בבית הספר גלאטין של אוניברסיטת ניו יורק, שם הפכתי לפמינסטית, זו גם הסיבה שהפסקתי לדגמן בויקטוריה'ס סיקרט. שאלתי את עצמי האם זה המסר שאני רוצה להעביר לצעירות אחרות בעולם. הרגע בו הפסקתי לדגמן הלבשה תחתונה היה רגע מכונן בשבילי", אמרה קלוס.

כשהיא נשאלה על שמירת שבת היא אמרה, "החיים מאד אינטנסיביים ומאד מפתים להמשיך בלי סוף, אבל הרבה אנשים עושים הפסקה באמצע, בין אם זה במדיטציה או ספורט, ועבורי זה שמירת שבת, משישי כשהשמש יורדת ועד שבת כשיורד הערב. השבת נתנה משמעות חדשה לחיים שלי, גרמה לי להתחבר לעצמי ולחיים".

מעניין לציין כי ג'ושוע וקרלי הם דמוקרטים נלהבים ואינם נמנים על המפלגה הרפובליקנית אליה משתייך הנשיא דונלד טראמפ, לו מייעץ אחיו הגדול של ג'ושוע, ג'ארד קושנר. על כך היא אומרת, "זה היה קשה, אני וג'ושוע חולקים את אותם ערכים ליברליים שהם שונים לגמרי, אבל אני מתמקדת בבניית הבית שלי. אנשים צריכים לזכור גם שהקשר שלי עם ג'ושוע התחיל כשהייתי בת 19ואז אף אחד לא חלם שדונלד יהיה נשיא".

בסיכום דבריה אומרת קלוס כי חשוב לה להעביר לצעירות האמריקאיות שיממשו את עצמן וישמרו על קולן ולא ייכנעו לתכתיבים לא פמיניסטים. "כשהייתי צעירה מאד חששתי שאאבד עבודות או לא אצליח אם אשמור על הקול שלי אבל זה לא נכון, להיפך".

קלוס השלימה כאמור את תהליך הגיור כצעד ראשון לקראת החתונה. "היא בילתה זמן רב בלימוד היהדות מתוך רצון כן ואמיתי", אמר מקורב לקלוס בשיחה עם מגזין פיפל.

קלוס היא בין הדוגמניות הפופולאריות ביותר בעולם. מאז התגלתה בגיל 13 בתצוגת אופנה בעיר מגוריה סנט לואיס, מיזורי, היא לא הפסיקה לעבוד ולהיראות בקמפיינים ועל מסלולי התצוגות החשובות בעולם. עד לאחרונה שימשה כמלאכית של ויקטוריה'ס סיקרט, וכיום היא פרזנטורית של מותגי האופנה והקוסמטיקה אדידס, סברובסקי, לוריאל, קלוויין קליין ואחרים. במקביל, הופיעה על שערי המגזינים הגדולים בעולם, ונודעה גם כחברתה הטובה של טיילור סוויפט, עד שהזמרת רבה עם כל העולם והעיפה את כנופיית הדוגמניות סביבה לכל הרוחות.

קלוס היא גם אחת הדוגמניות הרווחיות בענף, ובשנת 2017 דורגה במגזין פורבס במקום ה-7 ברשימת הדוגמניות הרווחיות ביותר, עם הכנסות של 9 מיליון דולר. הונה הכולל מוערך בכ-20 מיליון דולר, ועל פי ההערכות החתונה עם קושנר צפויה לסייע לה להגדיל משמעותית את הפרסום ואת הכנסותיה. מצד שני, ייתכן כי קלוס תחליט לוותר על קריירת הדוגמנות ולהתרכז בעסקיה הכוללים קוסמטיקה ובריאות.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

Stuber : פרסומת גסה לאובר

Published

on

ב-Stuber אמנם קטעי הפעולה טובים, אך לגבי בדיחות – רק לפעמים זה מצליח

Dave Bautista as Vic, Pico the Pibble, and Kumail Nanjiani as Stu in “Stuber.”

כאחד מהסרטים הרבים שנרכשו על ידי חברת דיסני – בעסקה שבה חברת העכבר המונפש המפורסם בולע את אולפני פוקס, Stuber הוא האחרון בשורה ארוכה של קומדיות זוגות באדי'ז) – למרות שזהו הסרט הראשון המיועד לקהל בוגר שמופץ על ידי דיסני מאז שנת 2013. בסרט הבמאי מיכאל דאוס והתסריטאי טריפר קלאנסי, מצוותים יחדיו בלש משטרתי מלוס אנג'לס, ויק מאנינג בגילומו של דייב בטיסטה) עם נהג אובר אדיב, סטו (קומייל נאנג'יאני). הצמד כריזמטי וחביב, נשען על ההיבט הזוגי וחוסר ההתאמה בין הדמויות, אולם נוטה להומור זול, גס וקללות – יותר מכל דבר אחר. לכן מדובר בקומדיה לא אחידה באיכותה, עם קטעי פעולה טובים, ולגבי בדיחות – רק לפעמים זה מצליח.

התסריט אינו מצליח להחליט אם הוא רוצה לגלם את אחד מצוותי זוגות השוטרים שהופיעו בקומדיות הקלאסיות של שנות השמונים או חלק מהגיבורים המאצ'ואיסטים של השנים האחרונות. במקרה של ויק, בטיסטה מציג את שניהם באופן סטריאוטיפי – יורה בכל הרעים על אף ראייתו הלקויה, וגם מקבל מטח ביקורת מ-סטו על שאינו מסוגל לבטא את רגשותיו. באופן דומה, סטו נלכד כאנטי-תזה לגיבור הפעולה – צועק, בוכה ומקיא במהלך קרב יריות, עד שמקבל קצת אומץ.

לסרט יש זרעים של קומדיית פעולה שרוצה להשתמש ברגישות מודרנית, אבל לעתים קרובות יותר מנציחה סטריאוטיפים מאשר מתנגדת להם. התוצאה היא בלגן לא אחיד, שמרגיש כאילו יש לו משהו להגיד על סרטי פעולה, קומדיות באדי'ז ואפילו גיבורים, אבל הסרט גם מוסח מעצם קטעי הפעולה והקטעים הקומיים כל הזמן.

יש מגוון סוגים של הומור בסרט – החל מסלפסטיק זול (בזכות הראייה הלקויה של ויק) ועד שורות שנונות ביותר של סטו. עם זאת, לא כל הבדיחות מצליחות, וזה מרגיש יותר ויותר כי היוצרים ניסו לכסות ולהגיע לכל סוגי הקהל במקום ליצור רעיון קומי עקבי. חשוב לציין, כי בטיסטה ונאנג'יאני מביאים את כל-כולם בכל בדיחה, וזה עוזר לכסות על פני אופי הדמויות הדל והשטוח של שאר הדמויות בסרט.

בסופו של דבר, הסרט נראה כפרסומת ארוכה למדי עבור חברת אובר מאשר סרט קומי זוגי, אם כי הדינמיקה בין בטיסטה לנאנג'יאני כיפית, כשחלק מהבדיחות עובדות. אבל ככל שמחירי כרטיסי הקולנוע נוסקים ועונת הקיץ מציעה מגוון גדול של סרטים למסך הגדול, יש לחשוב לצפות בסרט זה רק כשהוא מגיע למסך הטלוויזיה הביתית.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

"יסטרדיי": חיפושיות חצי אפויות

Published

on

סרט שמנסה לשאול 'מה היה קורה אם', אך לא ממש עונה על זה, בפנטזיה שנהנית מאסופת אירועים משעשעים וגם כמה שחקנים איכותיים

יסטרדיי" הוא סרט מוזר, עת הוא שואל שאלה מסקרנת למדי – מה אם להקת החיפושיות לא הייתה קיימת? אבל הסרט גם לא ממש בוחן את ההשלכות של הנחת יסוד זו. באופן דומה, על הנייר, הסרט עצמו הוא תערובת של ריאליזם קסום וקומדיה רומנטית, עם קורטוב של מוזיקה כייפית. ברם, למעשה, הסרט פורט על סיפור מוכר אודות אמן הנאבק להכרה ואשר מקבל את הזדמנות חייו. "יסטרדיי" הוא סרט חצי אפוי, שמנסה לשאול 'מה היה קורה אם', אך לא ממש עונה על זה, בפנטזיה שנהנית מאסופת אירועים משעשעים וגם כמה שחקנים איכותיים.

בתמצית העלילה, הימיש פאטל מגלם את ג'ק מאליק, זמר וכותב שירים שאפתן מעיירה אנגלית קטנה הסמוכה לחוף הים, ולמרות תמיכתה הבלתי מתפשרת של המנהלת שלו וחברתו הטובה ביותר מאז ילדותו, אלי אפלטון (לילי ג'יימס) – הוא מחליט לוותר על החלום שלו. רק כאשר הוא עושה זאת, הוא נפגע על ידי אוטובוס במהלך האפלה מסתורית ברחבי העולם, ומתעורר לגלות כי הוא לכאורה האדם היחיד על כדור הארץ שזוכר את הביטלס ואת המוזיקה שלהם.

זמן קצר לאחר מכן, ג'ק מחליט להתחיל לנגן שירים של הלהקה ולהכתיר אותם כשלו, ובמהירות נוסק לכוכב עולמי, לאחר שהוא מושך את תשומת הלב של אד שירן (המגלם את עצמו) וסוכנת המוזיקה דברה האמר (קייט מקינון). אבל כאשר אלי חושפת את רגשותיה האמיתיים כלפיו, ג'ק מבין שהוא מסתכן לאבד את האדם היחיד שתמיד אהב.

חלק מהסיבה ש-"יסטרדיי" לא ממש ממריא, כמו הדמות הראשית בסרט, הוא כי התסריטאי ריצ'רד קרטיס נוטה לזלזל בחשיפת המציאות החלופית של הסרט. הסרט לוקח את זה כמובן מאליו, כי שירים לא מוכרים של החיפושיות יהיו פופולריים בטירוף היום, כפי שהיו בשנות השישים של המאה הקודמת. כתוצאה מכך, לסרט אין הסבר כיצד המוזיקה הפופולרית התפתחה במאה ה-20 בלי השראה מהחיפושיות, או כיצד השתרבבו מילות השירים לשפה שכולנו מדברים כיום – וגם בסרט. במקום זאת, הוא מסתפק בבדיחות חלשות על מנהלי פרסום מודרניים שלא 'מבינים' את המוזיקה של הלהקה, וחושף שיצירות פופ גדולות אחרות אינן קיימות.

הנושא הגדול השני ב-"יסטרדיי" הוא האלמנט הרומנטי. הסרט מציג את ג'ק כאדם שחייב לאהוב את אלי בחזרה, כאשר היא חושפת את האמת על איך היא מרגישה כלפיו, והוא מיד נפטר מערך היחסים שלהם כידידות אפלטונית. עם זאת, פאטל וג'יימס מביאים הרבה קסם מחמם לב לתפקידים שלהם כאן – מספיק כדי להתמודד (במידת מה) בהשלכות המסובכות של הרומנטיקה שלהם. שאר שחקני המשנה כריזמטיים, כמו חבריו ובני משפחתו החצופים של ג'ק ואלי למעט שירן – שמגלם גרסה בדיונית יחסית של עצמו – ומקינון, שאיכות המשחק הקומית שלה הופכת אותה לדמות 'הנבל' האמינה ביותר שנראתה לאחרונה בקולנוע.

מאחורי המצלמה, דני בויל עוזר להחיות את המוטיבים כבמאי. והוא מצליח להביא חזות נאה לאוסף של סצינות אנרגטיות (הן של המוזיקה והן של פעילות היומיום), כמו גם קטעי מעבר ציוריים ושובבים, ברגע שג'ק מתחיל לקפץ להצלחתו. יחד עם זאת, אמנם הסרט מבריק ומלוטש תחת ידיו המיומנות של בויל, הסגנון שלו לא בהכרח מוסיף לעלילה המחוררת. בסך הכל, ניתן להשוות את יסטרדיי" לעטיפת אלבום של החיפושיות – אחד כזה שכולם אוהבים: נעים ואופטימי על פני השטח, אבל קצת רדוד או מתחיל להתמוטט ברגע שפורטים על כל השירים.

חובבי השירים הנוסטלגיים ומעריצי הלהקה בוודאי ימצאו עצמם נסחפים בעלילת הסרט המשלבת בין קומדיה רומנטית למוזיקה, בעוד אחרים עשויים ליהנות מהמסע של הגיבור. עם זאת, אלו שמגיעים לקולנוע עם ציפייה רבה מהכישרונות המעורבים בהפקה (הבמאי זוכה האוסקר, השחקנים המשעשעים והמוזיקה), עשויים להתאכזב מעט מהשוואה בין הקונספט המרתק לבין התוצאה הסופית.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות