Connect with us

מצב הרוח

ולתפארת נינג'ה ישראל!…

Published

on

אני מציע להפיק ריאליטי מייצג יותר: "אתגר הפדלאה של ישראל" – תחרות בין מיטב אתלטי הסלון והמטפסים על הרים של קליפות גרעינים

מאת: יאיר ניצני

השבוע נסעתי במכונית לפני כמה חודשים פנה אלינו אלי סופר, החייל הבודד שמשפחתנו אימצה אחרי שנפצע ב"צוק איתן", וסיפר שהחליט להשתתף בתחרות נינג'ה ישראל. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר. לוחמי הנינג'ה היחידים שהכרתי היו צבים עם שמות של ציירים שאוהבים פיצה ומכירת מרצ'נדייז לילדים.

אחרי בירור קצר הבנתי שמדובר בתוכנית ריאליטי, שבה אנשים בעלי יכולות גופניות קיצוניות מתחרים ביניהם במסלול מכשולים שמשלב אלמנטים של ספורט אתגרי ושל אינקוויזיציה. מכיוון שאני אב לבנות ומעולם לא הייתי צריך להתמודד עם שום דבר פיזי, להוציא ניעור בקבוקים עם אבקת חלב ותיקון בובות בארבי, לא הרגשתי שיש לי מה לתרום בנושא, וגם לא התלהבתי. התוכנית עוד לא היתה באוויר, לא היה לי שום מושג על מה מדובר, והרעיון לבחור את "הנינג'ה של ישראל" נראה לי הגיוני בערך כמו לבחור את "הקישקשתא של יפן".

אמרתי לאלי שלמרות שהוא חזק כמו שור, מהיר כמו איילה וגמיש כמו סליים, זה לא רעיון טוב. עזוב אותך מתוכניות ריאליטי, הוספתי. זה לא באמת מקצוע, זה יהרוס לך את החיים. רוב פליטי הריאליטי מקבלים כמה אייטמים במדורי רכילות על זה שהזמינו אותם להשקה, נשכחים אחרי שבועיים, מקבלים אייטם במדור רכילות על זה שניסו להתגנב להשקה למרות שאף אחד כבר לא זוכר מי הם, נכנסים לדיכאון, מתראיינים למוסף על זה שהם בדיכאון, נכנסים לדיכאון עוד יותר גדול כשהם רואים שגם אחרי הכתבה אף אחד לא מתעניין בהם, ואחרי כמה שנים מופיעים בכתבה "לאן נעלמו כוכבי הריאליטי של פעם?" התשובה היא, כמובן, "למי אכפת?"

כשראיתי שהוא לגמרי משוכנע, המשכתי עם משנת הריאליטי שלי: ב"כוכב נולד" לסוגיו אתה יכול איכשהו להפוך לזמר; ב"מאסטר שף" אתה יכול לפתוח מסעדה; ואחרי "האח הגדול" אולי תהפוך למנחה של תוכנית טלוויזיה. אבל לאיזה מקצוע בדיוק מכינה אותך תחרות הנינג'ה? להיות פורץ? מחלץ מנופאים שנלכדו על טבעות? נינג'ה בשירות הציבורי? או אולי עובד בטמבורייה, שיכול לטפס למדפים הגבוהים ולהביא משם צינור ששנים לא הגיעו אליו?

מר סופר הקשיב ברוב קשב להמלצותיי, עשה מהן טיארה, ונרשם לתחרות. בתור הוריו המאמצים והתומכים, כיבדנו את החלטתו ותמכנו כמה שיכולנו. רעייתי ואני הוזמנו לפגישת ההיכרות המצולמת שלו עם מגישי התוכנית, אסי עזר ורותם סלע, שלא ממש הבינו איך דובון שמנמן כמוני, שיותר מתאים לתחרות "לוחם סומו ישראל", קשור לבחור החטוב הזה, שכולו שריר אחד נטול גרם שומן. הסברתי שהקשר בינינו אינו גנטי, אין כאן קשר דם ובטח לא קשר שריר. שקלתי לשקר ולהגיד שכל מה שהם רואים אצלו הוא פרי האימונים המפרכים שערכתי לו בחצר הבית שלנו, ממש כמו ב"קראטה קיד", ושבילדותי גם אני נראיתי ככה. אבל הבנתי שזה לא יעבוד.

מאחורי הקלעים בצילומים הסתובבו הנינג'אים והנינג'איות, כולם חזקים, מאומנים ומגולחי חזה, ומרגישים ממש מעולה להסתובב כל היום בלי חולצה. מדי פעם זרק אחד מהם מבט חומל לעברי, שאמר "אתה בטוח שלא התבלבלת עם הצילומים של 'לרדת בגדול'?"

לקראת התחרות עצמה, אלי התאמן קשה. גם אני עבדתי על קוביות בבטן, בעיקר קוביות של שוקולד חלב. ואז הזמינו אותנו לתמוך בו בצילומים עצמם. התברר שהתוכנית מצטלמת בנמל חיפה לאורך כל הלילה, כך שלא רק המתמודדים, גם בני משפחותיהם נדרשים להיות נינג'ות ולהתגבר על מכשולים אכזריים כמו נסיעה לילית לחיפה, ישיבה של שעות מתחת לזרקורי טלוויזיה חזקים, והתשוקה הטבעית לנחור עכשיו במיטה בבית. משפחות המתחרים הכינו קבוצות עידוד, לבשו חולצות עם דיוקן המתמודד והניפו שלטים ענקיים עם סיסמאות תמיכה. רק אנחנו הגענו בידיים ריקות ועפעפיים כבדים.

המנחים, מצידם, לא הפגינו התחשבות במצבי בזמן הצילומים, וכדי להבטיח שלא יהיה אפילו צופה אחד שלא יבין את ההקשר, שרו לאורך כל הערב שירים של תיסלם.

אבל גם ברגעים הקשים לא איבדנו תקווה, והיינו בטוחים שהחייל שלנו יוכיח שהכל היה שווה. תכף הוא יתגבר על הקשיים, ידלג על כל המכשולים ויראה לאויבינו איך נראה יהודי (חרדי לשעבר) שלא מוותר. לצערנו, הוא סיים את המסלול במימי הבריכה אחרי פחות מדקה, כי החליק מאיזה חבל עוכר ישראל. חזרנו הביתה מדוכדכים ועצובים, בשבילו ובשבילנו. מאז זרם לא מעט שייק חלבונים מתחת לגשר, והיה נדמה שהדחקנו את האפיזודה הזאת בחיינו. אלא שביום השידור של התוכנית, ללא שום הכנה מוקדמת, התרחש מהפך: הטלפון שלי התפוצץ מהודעות.

התחוור לי שהתוכנית סופר-פופולרית, וכל אמא יהודייה חולמת היום שהבן שלה יהיה נינג'ה. גם אם הבן ייפול מהחבל אחרי דקה, זה עדיין טוב יותר מלהיות רופא. מה עוד שלמרות שאלי סיים בתוך המים ולא עבר לשלב הבא, הוא הצליח לגעת בלבבות של רבים. כך שההמלצות שלי היו כמובן יעילות כקליפת השום.

עכשיו צריך למקסם את ההצלחה. מייד זיהיתי שבניגוד לכוכבי ריאליטי אחרים, לנינג'ות יש בעיה, כי אנשים ברחוב מתקשים לזהות אותם עם חולצה. כדאי לפתח עבורם חולצה שקופה, שדרכה יוכלו העוברים והשבים לזהות את הריבועים בבטן.

אני בטוח שבקיץ כבר יהיו קייטנות נינג'ה לילדים, וייתכן שגם בחדרי הלידה נראה תינוקות קופצים מהרחם אחרי שטיפסו על חבל הטבור בלי ליפול לבריכת מי השפיר.

כדאי לקרב לטרנד גם את האוכלוסייה המבוגרת יותר והספורטיבית פחות. למשל, להנהיג שני מסלולים בתור לדרכונים במשרד הפנים: מסלול רגיל ומסלול נינג'ה, שבו אפשר יהיה לטפס על סולם חבלים וטבעות מעל התור הרגיל ולעקוף אותו. גם בנתב"ג, מי שיעבור את מסלול הנינג'ה יוכל לדלג על עמדות הבידוק והדרכונים.

אבל למה לחשוב בקטן. העם רוצה נינג'ה? תנו לו. נבחרי ציבור ייבחרו על פי הצלחתם במסלול המכשולים. במקום מרוצים משעממים ברשויות המקומיות, ההתמודדויות יוכרעו במרוצים שיכללו את "מכשול העכביש".

אני דווקא מציע שלא נתעלם מהמציאות, ונתאים את התוכניות למידותינו. מכיוון שהציבור הרחב (תרתי משמע) מודר מהנינג'ה של ישראל, אני מציע להפיק ריאליטי מייצג יותר: "אתגר הפדלאה של ישראל". תחרות בין מיטב אתלטי הסלון והמטפסים על הרים של קליפות גרעינים – שיתחרו ביניהם במשימות כמו הרמת שלט שנפל על הרצפה בלי לקום מהספה, או הרמת רגליים מעל מגב בזמן שמישהו אחר מנקה את הסלון.

בהצלחה…

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות