Connect with us

Featured

ויתר על הקולג' והחיים בלוס אנג'לס, נפצע מרסיס מטען חבלה בגבול עזה

Published

on

יועד זגורי, לוחם חטיבת הנח"ל, התאושש מפציעה חמורה מרסיס בצווארו לאחר עוד סופ"ש אלים בדרום הארץ * הוריו ארלטה ויוסי טסו בדחיפות מלוס אנג'לס לשהות ליד מיטתו * דודתו ירדנה בן אברהם: "אושרת קוטלר אמרה שהם חיות אדם. אנשים עוזבים משפחות ובתים, והיא באה להגיד על חייל שבא לתת את החיים שלו לארץ חיית אדם? שתשב במקום אמא שלו ונראה אותה. איך היא מרגישה עכשיו, איך היא ישנה בלילה?"

יועד זגורי גולש בלוס אנג׳לס. ספורטאי מצטיין

יועד זגורי בחר שלא להירשם לקולג', לעזוב את החיים הנוחים והבטוחים בלוס אנג'לס ולהתגייס לצה"ל. ההורים תושבי הוואלי, ארלט ויוסי זגורי, לא ממש התלהבו מהרעיון- אבל הוא התעקש. ביום ראשון השבוע הוא היה קרוב למוות בגבול עזה. לוחם הנח"ל נפצע מרסיס של מטען חבלה שהשליכו מתפרעים פלסטינים – ועכשיו הוא מתאושש כשחברתו ובני משפחתו סמוכים ליד מיטתו בבית החולים באשקלון. אחרי הפציעה של זגורי תקפו טנקים של צה"ל שתי עמדות של חמאס בצפון הרצועה.  מדובר צה"ל נמסר כי "התקיימה הפרת סדר אלימה בצפון הרצועה במהלכה עשרות מפרי סדר הבעירו צמיגים והשליכו מטענים לעבר לוחמי צה"ל וגדר המערכת".

אלה אבי חור, חברתו של זגורי, סיפרה שבתחילה לא הבינה מה קורה: "בהתחלה אמרו לי שהוא נפצע, שמעתי רסיס וחשבתי שריטה, הייתי ממש אופטימית. ואז הבנתי שזה בצוואר ושזה קצת יותר רציני. יצאתי מהבסיס בשבטה, הגעתי לבית החולים בשלוש בבוקר. ראיתי אותו והבנתי שהמצב קצת יותר קשה ממה שחשבתי. אלה ויועד הכירו דרך חברים משותפים מחו"ל. "שנינו מאזור לוס אנג'לס", היא מספרת. "אנחנו ביחד שנה וחמישה חודשים. הוא החבר הכי טוב שלי".

יועד בקורס צלפים בחטיבת הנח״ל. מתאושש לאט

זגורי נותח ומצבו הוגדר בינוני. הוא נפצע כחלק מההתפרעות הלילית על הגדר שמוביל חמאס בצפון הרצועה – שבמסגרתה נזרקים מטענים מאולתרים וחזיזים. דודתו של זגורי, ירדנה בן אברהם, סיפרה בבית החולים ברזילי שיועד "עזב הכל ובא לפה. לאבא שלו יש עסק בלוס אנג'לס, ההורים העדיפו שהוא לא יתגייס והוא התעקש לתרום לצבא". ההורים, ארלט ויוסי, הגיעו לארץ פעמיים מאז שהתגייס כדי לראות אותו, "עזבו את העבודה בשביל לראות איך הוא מסתדר, איך עוזרים לו פה. לתת ילד כשאתה רחוק זה לא קל". השניים עשו בתחלית השבוע את דרכם מלוס אנג'לס לישראל כדי לראות אותו, הפעם בבית החולים. ירדנה: "זה שהוא בחיים זה כבר שווה לנו הכל. אני מאחלת לכל החיים ולכל הצבא שישמרו על עצמם ויחזרו הביתה בשלום. בער בו להתגייס כי המדיניות על הפנים פה.

"ראית איך השמיצו את החיילים, אושרת קוטלר אמרה שהם חיות אדם. אנשים עוזבים משפחות ובתים, עוזבים אחים ואחיות והיא באה להגיד על חייל שבא לתת את החיים שלו לארץ חיית אדם? שתשב במקום אמא שלו ונראה אותה. איך היא מרגישה עכשיו, איך היא ישנה בלילה? "זה מאוד חורה לי ולמשפחה שלו. זה כתם לכל החיים, זה עצוב מאוד שאתה נותן את החיים שלך לארץ ואתה לא מקבל תמורת זה שום דבר".

אלי כהן, חבר משפחה מלוס אנג'לס שבנו אף הוא חייל בודד, סיפר שגם הבנים חברים טובים. "יש את הזיקה לישראל, קודם כל ישראלים ומשרתים את המדינה. יועד הוא ילד מתוק וטוב, הוא ייצא מזה". על החיים רחוק מהארץ ועם בן חייל אמר כהן: "זה קשה מאוד שהילד שלך רחוק, אתה רוצה לחבק את הילד ולא יכול. הכוח של החיילים הבודדים הוא כוח אדיר, הם חוזרים לארה"ב, הם השגרירים הכי טובים".

יועד ואמא ארלט אחרי הגיוס לצה״ל

האם ארלטה זגורי, בעלת ארלטה ביטוחים בוואלי של לוס אנג'לס, דיווחה ביום שני בהקלה בפייסבוק: "ואוו אין לנו מילים לתאר את כל האהבה, התפילות והתמיכה מהקהילה ה מ ד ה י מ ה שלנו, המשפחה, החברים, החברים של החברים, האחים של החברים, אנשים שלא הכרנו ובכלל כל עם ישראל האדיר. תודה תודה תודה על כל הטלפונים והמסרים שקיבלנו ומקבלים מהרגע שנודע לנו על פציעת יועדי. "יועד התעורר ונושם בעצמו. כמובן כואב אבל בסה"כ אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא ולכולכם על התפילות והכוונות הטובות. אנחנו מקווים ומתפללים להחלמה מהירה וקלה לגיבור שלנו. בהחלט נמסור לו את כל האהבה שלכם. בעזרת השם אנחנו בדרך אליו. "שאלוהים ישמור לנו על כל הילדים שלנו, שכולנו נדע רק בשורות טובות והחלמה מהירה לכל החולים, אמן. עם ישראל חי וקיים לנצח נצחים!"

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Featured

תמיד הייתי מצחיק; או שצחקו עלי או שצחקו ממני"

Published

on

לראשונה: יאיר ניצני מגיע ב-24 באוגוסט לטמפל עמנואל בבוורלי הילס עם המופע מרים גבה", המבוסס על 8 שנות כתיבה של טור פופולרי בישראל ובלוס אנג'לס ראיון משעשע עם אחד האמנים המצחיקים והמוכשרים בארץ, שעושה לעצמו מסיבת יומולדת גדולה לכבוד גיל 60 • לא להחמיץ

ב-24 באוגוסט ימלאו אולמי טמפל עמנואל בקהל ישראלי אנין טעם ובעל חוש הומור מפותח, שינהר בהמוניו לשמוע ולראות את הקומיקאי הקדוש והנהדר יאיר ניצני. אלא שאני הקדמתי והזדרזתי לפוגשו על גדות גבעתיים בארץ ישראל, בואכה בית קפה טאטי המהולל בצהריים לוהטים. כשזיעה חמה זולגת מפדחתי ומתערבבת עם זיעתו, פותח ניצני צוהר גדול בסיפור חייו.

כשהכל התחיל, היו המון שערות, בשנים הראשונות היו שערות בכל המקומות אצלי. אל תראה אותי ככה היום, אז מבחינה ויזואלית זה היה כמו אצל ג'סטין ביבר", פותח ניצני את הריאיון, ואוחז בציצת ראשי בבדיחותא חברית. "זה קורה לכולנו במוקדם או מאוחר?"

אחר-כך כך הוא לוגם מהאייס קפה וממשיך, "אני גם תמיד הייתי מצחיק; או שצחקו עלי או שצחקו ממני. בילית את רוב היום מחוץ לכיתה, כי המורים לא אהבו את חוש ההומור המפותח שלי.

כבר מהילדות זזנו מעיר לעיר ממדינה למדינה, בתוקף הצורך של ההורים שלי לנדוד ואני אישית הייתי צריך לבלוט בשטח והיות ובלימודים לא הייתה אופציה. ניסיתי להתחבב על החברים החדשים עם מוזיקה וצחוקים. בבית היינו שלושה אחים שכבר אז רבנו על הירושה, עם כסאות, סכינים ומתיחות עם הרבה לצון.

"אני בכלל נולדתי בבאר שבע וגדלתי קצת, כמה סנטימטרים, בחיפה. שם לימדו אותי לנגן על חלילית והייתי הראשון בהיסטוריה שידע להפיק חצאי טונים מהחלילית. כשניגנתי את 'ירושלים של זהב' במסכת יום העצמאות של כיתה ג' המורה הייתה בהלם ושלחה אותי למפקח על המוזיקה שדירבן אותי ללמוד פסנתר. גרנו על הר הכרמל, אני זוכר שעמדתי על המרפסת והבלורית שלי הייתה מתבדרת ברוח השובבה.

"אבל חבל על הזמן של שנינו; אני רוצה לספר לך על המופע החדש שלי, אותו אני עומד להביא לאמריקה בכלל וללוס אנג'לס בפרט.

"בהגיעי לגיל המופלג 60 החלטתי להעלות מופע חדש בשם 'מרים גבה', המבוסס על הספר מאותו שם שהוצאתי לפני ארבע שנים ומבוסס על הטור השבועי שלי ב"ישראל היום" וב'שבוע ישראלי'. במופע אני סוחף את הקהל למסע בעקבות תחנות חיי המקצועיות והאישיות כשאני מנסה בכל הכוח לשלב הומור, סטנד אפ, מוזיקה ומערכונים בהם השתתפתי לאורך הקריירה הארוכה שלי.

"זה לא סטנדאפ שגרתי עם פאנצ'ים, זה עם יותר עומק. אני מתעסק בעוד דברים ומדבר במופע על שירים, על מוזיקה, צוחק בהומור על הפופ הישראלי והיוצרים הישראלים, עוסק במקורות הפופ והזמר העברי והכל בדאחקות. אני גם מזמר מהשירים ששרתי לאורך השנים, בין אם זה עם להקת תיסלם ובין אם אלו שירים ששרתי במסגרת קריירת הסולו שלי כמו 'האשם תמיד', 'שיר המנגל', ושירים שכתבתי כמו 'שירו של שפשף' ששר מאיר בנאי ז"ל.

"המופע משלב גם סרטונים שמוצגים על מסך וכולל גם דברים שעשיתי בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים ואני אפילו מדבר שם על פינת 'העובדים הזרים' שהייתה לי בתוכנית הטלוויזיה 'אחורי החדשות'".

רגע רגע, ספר לי קצת על להקת תיסלם… שם הכל התחיל בשבילך.

"נכון מאוד", מחייך ניצני חיוך נוסטלגי ועיניו מצטעפות ברגש, "בעצם הייתה לי להקה כבר בגיל 16 בשם 'אחוז בננה', אלא שרק אחרי שנפגשתי בגלי צה"ל עם יזהר אשדות ודני בסן והחלטנו להקים את תיסלם. רק אז התחילו לשים עלי וגם זה לתקופה של שלוש שנים – אחר-

כך הלהקה התפרקה, וכל אחד הלך להגשמה עצמית. אז היה נורא חבל, אבל, הקמנו את הלהקה מחדש לפני כמה שנים. "הלהקה נחשבת עד היום לאחת מלהקות הרוק המשפיעות במוזיקה הישראלית. אנחנו יצרנו את הלהיטים "לראות אותה היום", "עוד פגישה", רדיו חזק", "תנו לי רוקנרול", "פרצופה של המדינה", בים פורחים" ועוד.

מה לדעתך סוד ההצלחה הפנומנלית של הלהקה?

"אנא עראף, אני לא באמת יודע, איך להסביר את זה. ב1979- היה ביקוש בקהל לסוג כזה של רוקנרול ישראלי. אם לא היה ביקוש היינו נפגשים אבל אף אחד לא היה מגיע למה שהגענו ולמה שיצרנו.

"הביקוש נוצר כי השירים הפכו להיות נכסי צאן ברזל נצחיים ועברו את מחסום ה-40 שנים. ברגע שיש לך גם שירים שהם נכסי צאן ברזל וגם יש לך להקה שמנגנת טוב ביחד וזה הופך למסיבה הכי טובה בעיר ויש בזה שמח וכיף והבמה מתפוצצת מאנרגיה וגם אותו הרכב מקורי של אז בלי שום שינוי, אבל עם עיבודים חדשים – זה קסם".

אתם מופיעים עם הדברים הקלאסיים שלכם, או שיש חידושים?

יש בישולים חדשים, אנחנו מדברים על לעשות משהו ויזואלי חדש. פחות עובדים על שירים כי הקהל לא ממש מחכה לשירים חדשים. אבל תבואו למופעים שלנו ותראו בעצמכם. אני מחכה שIAC באל-איי יזמין אותנו לפסטיבל יום העצמאות הבא".

יש קשר בין מוזיקה להומור?

"בהופעות שלי אני מדבר הרבה על דברים מצחיקים במוזיקה הישראלית. זה קשור בשיבוש מילים, בתכנים מוזרים, ומילים מצחיקות לקומדיה למשל יש קצב משלה. יש טיימינג מיוחד. המוזיקה משמעותית עבורי יתוי הקומי."

מה מצבך המשפחתי?"

"כידוע לכל קוראי הטור השבועי שלי, יש לי אישה נהדרת שתומכת בי לכל האורך. פגשתי אותה שמיצית את הרווקות והיא הייתה לחוצת חתונה. יש לנו שלוש בנות מקסימות שירשו ממני את היופי ומאשתי את המוח החריף. אשתי מנהלת עמותה לחיילים בודדים ללא עורף משפחתי ואני עוזר לה. בכלל, אני מתנדב סידרתי."

איך הגעת לכתוב את הטור הפופולרי שלך?

"שנים סירבתי לכתוב לעיתונים, כל העניין של הדד ליין היה לי לזרא. אני לא אדם של עמידה בקצב וזמנים, למרות שאני אף פעם לא מאחר.

"אני גם בהגדרה לא מתעסק בפוליטיקה. את אף אחד לא מעניין מה אני חושב, ולא ירצו ירצה לשמוע את דעתי השמאלית מימין או הימנית משמאל.

"בסוף שכנעו אותי להכין טור אישי. מה אני מעולל יום יום. לאט לאט נוסף קצת הומור וקצת ביקורת ובסוף גם הוצאתי ספר שמאגד כמה טורים והלכתי עם זה להורי שידעו שיצא ממני משהו אחרי הכול..

"אני כבר כותב שמונה שנים את הטור שזו יציבות מפתיעה מבחינתי. בתוכנית אני מקים עסק שעוסק בתכנים מיוחדים לקולנוע, כגון הצגות ומופעים שיראו באולמי הקולנוע לפני הקרנת הסרטים.

לבסוף – ספר לי מה הפואנטה של הברז על המצח שלך?

"הרבה זמן חיפשתי משהו לא שיגרתי, אח שלי מיקי השיג לי את הברז הראשון ומאז יש לי אספקה קבועה של ברזים"…

המשך לקרוא

Featured

במקום מילואים 'עליה פיננסית'

Published

on

אחרי שירות בצנחנים כחייל בודד, ניהול חברה משפחתית וקידום הסניף המקומי של ה-IAC, ארז גולדמן מתמודד עם אתגר חדש: להגדיל את מחזור המכירות של הבונדס הישראלי בלוס אנג'לס • ראיון ציוני נלהב במיוחד

ארז גולדמן הוא דמות מוכרת בקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס. במשך שלוש שנים עמד בראש משרד ה-IAC בעיר, תוך שהוא מחזק משמעותית את הארגון ביחד עם שותפיו לדרך.

השנה התבשרנו על מעברו של גולדמן לתפקיד בכיר בעשייה למען המפעל הציוני ומדינת ישראל, כאשר התמנה ל- Exective Director בחוף המערבי של הארגון הפיננסי הגדול ISRAEL BONDS.

ה- Israel Bonds שנוסדה בתחילת שנות ה-50 ידועה גם כ- Development Corporation for Israel. הרעיון להקים חברה שתמכור אגרות חוב ממשלתיות נולד על ידי ממשלת ישראל בהנהגת דוד בן גוריון, לאחר בחינת תוצאותיה הקשות של מלחמת יום העצמאות, שבמהלכה נזקי המלחמה הביאו לקשיים כלכליים אדירים. החשש היה שמדינת ישראל הצעירה תתקשה לקלוט את זרם המהגרים הרב שהגיע מאירופה לאחר מלחמת העולם השניה, כשברקע הצפי להגירה נוספת של יהודי המזרח התיכון ומדינות אפריקה.

ממשלת ישראל הבינה כנראה שמלחמת העצמאות היא רק הראשונה מרבות העתידות לבוא והחליטה לצאת למסע גיוסי כספים מסביב לעולם. היא פנתה ליהודי הגולה לעזרה, ובראשם יהדות ארצות הברית. המטרה: להשיג מימון לעלייתם וקליטתם של יהודים לארץ ולעודד שיתוף פעולה בבנית המדינה היהודית הצעירה.

מנהיגי הקהילות היהודיות השונות הביעו תמיכה גדולה בחזונו של בן גוריון שהיה נערץ על חלק גדול מהם. בספטמבר 1950 ערך ראש הממשלה הראשון כנס מיוחד במלון ׳המלך דוד׳ בירושלים, אליו הוזמנו מנהיגים מקהילות יהודיות מרחבי העולם. בן גוריון שטח בפניהם את תכניותיו למכור אגרות חוב ממשלתיות של מדינת ישראל, לאפשר להם להשקיע מכספם במדינת ישראל ולהנות בעתיד מהפירות של שגשוג המדינה.

באביב אותה שנה טס בן גוריון לניו יורק כדי להציג את התוכנית בפני הקהילות עם חזון של גיוס 25 מליון דולר. באירוע מתוכנן במדיסון סקוור גארדן, האולם התמלא עד אפס מקום עם עוד אלפים שעמדו מחוץ לבניין. להפתעת רבים הוא חזר לישראל עם 52 מליוני דולרים, וכך נולדה באופן רישמי ה-ISRAEL BONDS.

ה-IAC הם כמו משפחה

גולדמן, (47) נולד בפילדלפיה. בן לאם אמריקאית ואב ישראלי. את ילדותו המאוחרת העביר בישראל ובגיל 13 חזר לחיות עם משפחתו בחוף המערבי. כילד וכנער, הוא מספר, ביקר כל קיץ בארץ ותמיד הרגיש קרוב למדינה. כל כך קרוב, שהיה לו ברור שכשימלאו לו 18 יעשה עליה ויתנדב לשירות קרבי. ואכן, גולדמן שירת כחיל בודד וכלוחם בגדוד 101 של הצנחנים.

בארץ גם הכיר את אישתו איה. הוא התאהב בה מעל לראש והחליט להישאר בישראל שם גם רכש את השכלתו הגבוהה בהנדסה אזרחית בטכניון. בהמשך השתלב בעבודה במגזר הפוליטי כאשר שימש כיועץ בכיר לשר במשרד ממשלתי, והקים ארגון ליחסי ציבור שהיה אמון על שיפור תדמיתו של צה״ל בתקופת האינתיפאדה השנייה.

גולדמן נכנס לתפקידו ב-ISRAEL BONDS לפני כשנה והתחיל ליישם תוכנית אסטרטגית לחיזוק המעמד של האירגון ואפיונו כאמצעי הנוח והכדאי ביותר בנטילת חלק במפעל הציוני מבלי לוותר על אגורה: אירגון וניהל אירוע מרשים ׳במלון ארבע העונות׳ בבוורלי הילס שהעניק את יריית הפתיחה שלו בארגון, במהלכו כינס את כלל מגזרי הקהילה היהודית בלוס אנגלס. היו שם ישראלים אמריקאיים, מנהיגי הקהילה הפרסית, יהודים אמריקאיים, מנהיגי כלל זרמי היהדות ודמויות בכירות מתעשיות ההיי טק, נדל"ן, בנקאות, פיננסיים ותעשיית הבידור.

נראה שגולדמן מביא עימו לתפקיד את הרוח הציונית והפלפל הישראלי שכה אפיינו אותו בעבודתו ב-IAC. ״אחת המטרות שלי שכל יהודי וישראלי בלוס אנג׳לס ידע שקניית אגרות חוב של ישראל היא דרך טבעית לתמוך ולהשקיע במדינה. אנחנו פה ולא עושים יותר מילואים, ובדרך הזו ניתן לסייע למדינה״, אמר לי גולדמן בפגישתנו במשרדו החדש במגדלים ב׳שדרת הכוכבים׳ בסנצ'ורי סיטי.

ארז, בשנים האחרונות אתה כולך מושקע בעשיה הקשורה לישראל. ה- IAC ועכשיו ISRAEL BONDS.לשם כיוונת?

״מהרגע שסיימתי את השירות בצנחנים ועד הרגע שעזבתי את ישראל תמיד הייתי מעורב בפוליטיקה ועשיה ציבורית בארץ. כשהגעתי ללוס אנג׳לס לא עסקתי בנושאים שקשורים לישראל. באתי לכאן כדי לנהל חברה משפחתית ובאמת עשיתי את זה והכל היה טוב.

אחד הדברים שהיו חסרים לי כאן הוא השירות והשפעה על דברים שמעבר לעולם האישי שלך. בארץ יש את ענייני המדינה בחיים כל הזמן, ביו עם זה וויכוחים פוליטיים, חדשות בכל שעה, וכמובן שירות המילואים השנתי.

״החיבור שלי עם ה- IAC נוצר כשהצטרפתי כהורה מלווה למחנה קיץ של הצופים ושם פגשתי את יו"ר ועד ההורים תמיר כהן. שוחחנו, והוא סיפר לי שהם בדיוק מחפשים מנהל לשלוחה של ה- IAC בלוס אנג׳לס. תמיר אמר שאני נראה לו מתאים. האמת שהייתי בתקופה לא פשוטה בחיים שלי. העבודה הקודמת שלי הייתה מלאה במתח והמון לחצים והיה לזה גם השלכות על היחסים במרקם המשפחתי במיוחד עם ההורים.

ההיכרות עם תמיר כהן היתה מתנה משמים. אני זוכר שהגעתי לארוחת צהרים איתו ועם וגיא בכר והיה שם קליק מיידי. העבודה ב- IAC הגיעה בזמן מושלם לעשות את השינוי הנדרש בחיים שלי.

הייתי שלוש שנים ב- IAC, עמדתי בראש הקמת המרכז הקהילתי שפר בוודלנד הילס ואני חושב שהחדרתי את הארגון לתודעה חיובית בציבור. בניתי עם חברי את המרכז הקהילתי וחיזקנו את כל התוכניות באופן משמעותי. הענקנו בית אמיתי לקהילה ומקום שבו יוכלו להתאחד, להתחזק ולהתעצם, גם אישית וגם כקהילה.

ה-IAC זה אירגון שקרוב לליבי, אני 'מת עליו' וממשיך לתמוך בו. איה אישתי היא אחת המובילות של ׳גוונים׳ והיא מאוד פעילה. אני יכול לומר לך שבכל פעם שאני צריך משהו הם עוזרים. הם מדהימים: אדם מילשטיין, נתי סיידוף, מירי שפר, שון אבן חיים, מזל חדד, גיא בכר, תמיר כהן כמובן וכל שאר ההנהגה, שתורמת מכספם וזמנם היקר. הם כמו משפחה בשבילי ואני רואה חשיבות אדירה שישראלים לא רק דרך ה- IAC אלא בכלל, הופכים לחלק משמעותי בקהילה היהודית שפעם הם לא היו חלק ממנה. הקשר הזה הוא קריטי לשמירה והתחזקות של הקהילה היהודית האמריקאית. הישראלים שגרים פה צריכים להבין שגם כשהם גרים כאן הם עדיין צריכים
להשקיע בקשר למדינת ישראל ובמורשת היהודית".

בוא נדבר פיננסים. איך עובדות איגרות החוב הממשלתיות של ישראל?

״כל מדינה שרוצה להתפתח, לבנות כלכלה ורייטינג גבוה חייבת שיהיה לה גם קרדיט שאותו היא מקבלת ממדינות אחרות או מהשוק החופשי שמשקיע בה. החברה שלנו מנפיקה אגרות חוב עבור לקוח אחד – משרד האוצר של מדינת ישראל. זה הלקוח היחיד והבלעדי שלנו. ומה שאנחנו מנפיקים אלו אגרות חוב שהסכומים והתקופות שלהם נקבעות על ידי משרד האוצר בישראל. הכסף נכנס ישירות לתוך קופת המדינה ומגדיל את תקציבה. מי שקונה איגרות חוב מקבל ריבית שנקבעת אחת לשבועים על ידי משרד האוצר והיא נחשבת בטוחה מאד וגם אטרקטיבית ותחרותית.

אם פעם היית מקבל אג״ח על נייר, היום הכל נעשה דרך תוכנת Book Entry שעוקבת אחרי בעלויות והשקעות, כספים ומניות. כך המשקיעים באג״ח הישראלי מקבלים את הכסף של ההחזר והריבית בהעברה בנקאית ישירה. הכל ממוחשב".

ישראל הפכה למעצמה כלכלית ולא ידענו?

ישראל מדורגת היום כמדינה ה-8 הכי משפיעה בעולם לפי דוח של היו.אס.ניוז ווורלד רפורט במרץ השנה. בפעם הראשונה בהיסטוריה ישראל פרצה את העשירייה הראשונה של המדינות המפתחות טכנולוגיות וחדשנות לפי ה'גלובל אינובשן אינדקס'.

״ברמה של כלכלה יציבה, יש רק שתי מדינות שמעולם לא איחרו בתשלום הרבית או סכום ההשקעה (פרינסבול) לרוכשי אגרות החובה שלה וישראל היא אחת מהן.

למדינת ישראל יש דירוג אשראי מכובד של AA לו זכו רק 23 מדינות נוספות בעולם. העליה בדירוג האשראי של ישראל הוא בין היתר תוצאה ישירה לכך שמערכת אגרות החוב שלה היא גדולה. כלומר, שיש אמון רחב מהציבור ומוסדות בעולם שקונה אגרות חוב ישראליות. זה אלמנט שמשפיע בצורה חיובית על כלכלת המדינה ודירוג האשראי שלה. אז כשאתה קונה אגרות חוב ישראליות אתה לא רק משקיע במדינת ישראל ומגדיל את כלכלת ישראל, אלא גם משפר את דירוג האשראי של המדינה ומקבל החזר אטרקטיבי על הכסף שלך. אם זה לא שירות דינה אז מה כן?״

אז כמה אגרות חוב של מדינת ישראל נמכרות?

עד כה מעל ל-43 מיליארד דולר. זאת תהיה השנה השביעית ברציפות ש-ISRAEL BONDS מוכרים מעל 1.1מיליארד דולר״.

עד כמה המצב הבטחוני הלא פשוט בישראל משפיע על דירוג האשראי או התחושה הכללית סביב המדינה מבחינה פיננסית?

״האמת היא שדווקא כשמתרחשים אירועים שמאתגרים את היציבות הביטחונית בארץ כמות ההשקעות בה גדלה. הקהילות היהודיות מסביב לעולם ובטח שבארצות הברית, יודעות שישראל צריכה תמיכה ולא רק בזמנים קשים אלא גם בזמנים טובים. אחד האתגרים בעבודה שלי הם להסביר שמדינת ישראל עדיין זקוקה להשקעות האלו ועל ידי כמה שיותר אנשים. לדוגמא, אם מחר יש לי מטרה להביא השקעות ב- 100 מליון דולר. אם אביא 100 משקיעים שישימו מליון דולר כל אחד זה מבורך אבל לא ישרת את כלל המטרה של הארגון.

אנחנו רוצים לראות כמות גדולה של אנשים שקונים אגרות אפילו ב-36 דולר או ב-100 דולר. או עשרת אלפים איש שיקנו אגרות בעשרת אלפים דולר. זה אולי יותר עבודה עבורנו אבל מעניק הרבה יותר בכל הקשור לתמיכה במדינת ישראל. מפני שברמה האידאולוגית זה מפגן כוח של כמות אנשים עצומה שתומכים בכלכלה הישראלית".

דור שלישי לניצולי שואה

מהן המטרות והיעדים שהצבת לסניף שלכם בלוס אנג׳לס?

״ראשית העברנו את המשרד ל-Century City שזה כידוע מרכז העסקים הכי גדול בלוס אנג׳לס. זה היה מאוד חשוב להכניס לתודעה של מנהלי הכספים היהודים והפרו ישראלים באזור שה-Israel Bonds כאן. בנוסף מצידנו להיות מעודכנים וקרוב ללב הפועם של המרכז הפיננסי הגדול.

המטרה שלי היא להחזיר את התמיכה של הקהילה היהודית במדינת ישראל. התפיסה היא שהתמיכה בכלכלת ישראל היא כמו קריאה לשירות מילואים- אתם לא יכולים לעשות מילואים בישראל, בסדר, תעשו ׳עליה פיננסית׳ – קחו חלק מהכסף שלכם ששוכב בבנק ותשקיעו אותו בישראל. כך אתם לוקחים חלק במפעל הציוני. בנוסף, מדובר בהשקעה כלכלית משתלמת ככה ששני הצדדים מרוויחים".

המצב הפוליטי בישראל מאוד לא ברור בימים אלו. מאתגר משהו, לא?

״קיימתי שיחות מעניינות עם אנשים שהם פרו ישראל אבל הם לא פרו הפוליטיקה הישראלית בימים אלו. אני אומר לך מה שאני אומר להם. אני גדלתי בארצות הברית והגעתי לשרת בצה״ל כחייל בודד מבלי שהייתי חייב על פי חוק. אבל קיבלתי החלטה לעלות לארץ ולשרת מפני שכאדם שהוא דור שלישי לניצולי שואה, אוי ואבוי עם התמיכה שלנו בישראל תהיה בתנאי של מצב פוליטי זמני. אוי ואבוי אם אימהות יתחילו לחשוב אם לגדל את הילדים שלהם לאהוב את ישראל על פי ראש הממשלה הנוכחי שלה. זה לא משנה אם זה יצחק שמיר, שמעון פרס או בנימין נתניהו. כל ראשי הממשלות הם לא מעל המדינה או מעל הרעיון הציוני. הנאמנות שלנו והתמיכה בישראל היא על בסיס הרצון להבטיח שתמיד נהיה עם חזק. אם מחר קהילה יהודית מסויימת תרגיש מאויימת או בסכנה, איזו מדינה תפתח את שעריה ותקבל אותם? מדינת ישראל. לכן אסור להתנות את התמיכה בישראל על פי ראש הממשלה שלה בתקופה נתונה".

ועדיין, השלום שלא מגיע והבעיה הפלסטינית לא מעודדת חלק מהיהודים כאן להשקיע בישראל.

״בעולם ובעיקר במזרח התיכון כבר מזמן הוכח שככול שמדינה חזקה יותר
כך הסיכוי שלה לעשות שלום גבוה יותר. לא סתם אנחנו מכירים את המשפט התנכי המפורסם: ׳ה׳ עוז לעמו יתן אדוני יברך את עמו בשלום׳. על מנת לעשות שלום אתה חייב להיות חזק ולא רק ברובים ובצבא. אלא להיות חזק ביציבות שלך, להיות מתקדם, שופע ומשפיע. מדינת ישראל דורגה במקום השמיני בדירוג המדינות הכי משפיעות בעולם וזה אומר הכל.

״הצד הערכי מאוד חשוב לי. לפעמים אני מדבר עם אנשים שהם לא בעלי הון גדול. אני אומר להם, אתם יודעים מה יותר חשוב מאשר שתקנו אגרות חוב ב-5 מיליון דולר. תקנו בונדס לבר מצווה לילדים שלכם לחמש שנים. וכשהם יהיו בני 18 הם יקבלו צ׳ק שכתוב עליו מדינת ישראל. הם יראו שההורים שלהם השקיעו במדינה והמדינה החזירה להם משהו בתמורה. מבחינתי זה ממש כמו גבר יהודי אמריקאי שיש לו בבית על הקיר תמונה מהבר מצווה עם טלית על הצוואר. כל פעם שהוא עובר במסדרון הוא רואה אותה וזוכר את טקס הבר מצווה שלו ושהוא יהודי. זה שווה יותר מכל סכום כסף שבעולם".

נשמע כאילו האידיאולוגיה של תקופת עבודתך ב-IAC טרם התפוגגה.

״גם מבחינת מספרים בלבד, אני מכיר הרבה ישראלים שמשקיעים את הכסף שלהם ב׳CD's׳ ו׳מאני מרקט׳ והם מקבלים פחות תשואה. עדיף להם להשקיע אותו אצלנו ולקבל יותר תמורת ההשקעה שלהם וגם לעשות שירות למדינה שלנו. בכלל, אם אוכל לעשות פה מה שעשיתי ב – IAC זו תהיה הצלחה מאוד גדולה״.

מה הכי חשוב לך שידעו על Israeli Bonds ?

״שזה כנראה המפעל הציוני הטהור היחידי שנותר ללא שום אג׳נדה או פוליטית או חברתית. לא משנה מה אתה, ימין או שמאל, עשיר או ממוצע, לקנות אגרות חוב ישראליות זה בול פגיעה. זו עשייה ציונית. אם יש לך כסף שיושב לך בבנק ואתה יכול לקחת חלק ממנו ולהשקיע אותו ב Israel Bonds – תעשה את זה. על הצ׳ק כתוב מדינת ישראל, לא מפלגה כזו או אחרת. זה כסף שהולך כהלוואה למדינת ישראל, משפר את כלכלתה ומעשיר את ההשפעה שיש לישראל על העולם. אתה משקיע בישראל נטו״.

המשך לקרוא

Featured

כמו צמח בר

Published

on

הוא נראה כמו (לפחות) מיליון דולר, בעל חברה להשקעות ופיננסים ומתגורר בבוורלי הילס עם אשתו אמנדה-אמונה אדם בר הוא גם פעיל מרכזי בארגון IACבלוס אנג'לס ומשמש כמנטור ליזמות בקבוצת "איתנים" • אבל לא רבים יודעים שסיפור ההצלחה שלו הגיע אחרי ילדות עשוקה, מצוקה משפחתית והטרדה מינית, התחרדות והתפקרות וזכייה בתואר "מר ישראל", שהובילה אותו לאמריקה • ראיון חושפני

את אדם בר פגשתי לראשונה לפני שנתיים כמעט באירוע של של קבוצת LEAD של ארגון ה-IAC. הוא הציג עצמו בביישנות אך הקרין ביטחון כאשר דיבר ברהיטות על פעילותו בעולם הפיננסי. גם החליפה הגדולה שלבש לא הצליחה להסתיר את מבנה גופו השרירי והחטוב הבנוי לתלפיות.

לכאורה, פגשתי עוד איש עסקים ישראלי צעיר ומצליח. הרי אני מראיין עשרות כאלו בכל שנה ומספר את סיפורם. המעט שידעתי, לאדם יש סיפור עצוב, כואב ומיוחד.

אדם בן ה-41, מתגורר עם בת זוגתו אמנדה בבוורלי הילס. השניים הכירו בארוחת שבת אצל חברים התאהבו והתחתנו. בהמשך הקים חברה פיננסית ולאחרונה הוסיף לרקורד שלו גם ספר ראשון פרי עטו שהושק באירוע חגיגי בשבוע שעבר. אדם גם פעיל מאוד בארגון ה-IAC בלוס אנג׳לס ומשמש כמנטור בקבוצת ׳איתנים׳; הוא מלמד ילדים ובני נוער איך להפוך להיות יזמים צעירים. כמו כן, הוא יו״ר הוועד של קבוצת ׳סטארטפיסט׳ ומסייע בארגון אירועים שונים בנושאי היי-טק וטכנולוגיה.

לארצות הברית הגיע בסוף שנות ה-90 לאחר שסיים לימודי משחק בישראל בבית הספר של יורם לווינשטיין. הוא השתלב במחזות זמר רבים בחוף המזרחי ביניהם: ׳כנר על הגג׳, ׳יוסף וכותונה הפסים׳ ופינוקיו.

במהלך משחק כדורסל עם חברים הוא חטף מהלומת מרפק חזקה היישר לגרונו שריסקה את הגרוגרת. הפציעה הנדירה והחמורה הצריכה אותו לעבור סידרה ארוכה של לא פחות מ-13 ניתוחים והוא איבד את היכולת לדבר במשך יותר משנה. התקופה הארוכה בה שתק הביאה אותו לתובנות רבות ובמהלכה החליט לכתוב סידרת ספרים על העולם הפיננסי.

ב-2008 אדם עבר ללוס אנג׳לס והשתלב בעולם ההשקעות והפיננסים. הוא התקבל לעבודה בחברת השקעות שנחשבה כאחת מ- 100 הטובות בארצות הברית. לאחר שנה, הוא מספר, נבחר לעובד המצטיין מתוך 300 עובדים. בהמשך בנה קבוצת השקעות של ארבעים יועצים שהפכו להיות מהמובילים ביבשת.

ההצלחה המרשימה בהווה מהולה בילדות לא פשוטה בכלל. בשיחה אישית שהפעימה אותי פעמים רבות גיליתי שמאחורי החליפה, השרירים האמתניים והלוק החד, מסתתר לו ילד שרק קולו השקט והאיטי מסגיר את הזכר לסיפור עצוב ומטריד.

הזיכרון הראשון של אדם מתחיל בפתח תקווה, בה גדל כבן בכור לאביו משה ולאימו אסתר. כמו רוב יוצאי עדות יהודי תימן זו הייתה משפחה מסורתית: עושים קידוש בימי שישי, הולכים בחגים לבית הכנסת, שומרים על כשרות וכדו'. אדם היה צריך להיות הגבר של הבית ולטפל באחיו הצעיר ממנו ובהמשך באחיותיו הקטנות. אביו לא עבד, ואמו ניסתה לפרנס מעבודות דחק שונות כדי להביא אוכל הביתה. אדם: ״אמא שלי הייתה מקבלת אוכל מהרבנים של העיר, כל מיני קופסאות עם מצרכי מזון. אבא שלי לא היה ממש קיים. הוא ישן בחדר שלו רוב היום ומדי פעם היה יוצא ומסתובב ברחובות. כשחזר הוא היה עצבני ובדרך כלל מוציא את זה על אמא".

כיצד הוא היה מוציא את העצבים על המשפחה?

״אמא שלי תמיד סבלה הכי הרבה מהאלימות שלו. בשבתות אני ואחי היינו הולכים לבית כנסת לבד וכשהיינו חוזרים אבא שלי היה קם. היינו יושבים מסביב לשולחן והוא התחיל לצעוק על אמא שלי: ׳היין צריך להיות במקום הזה, לא מזגת אותו טוב לכוס׳. אמא שלי מאוד עדינה וכנועה. היא ניסתה לא לענות לו. אז הוא היה מכניס אותה לחדר ומפוצץ אותה במכות. אנחנו היינו ילדים קטנים וישבנו ליד השולחן בשקט. היינו במתח כששמענו את אמא שלנו צורחת בחדר ובוכה כשהוא היה מרביץ לה עם החגורה שלו ועם הנעליים".

מה עבר לך בראש ברגעים האלו?

״זה היה מאוד מפחיד, בטח כילד. אתה יודע בראש שזה לא נורמלי מה שאתה רואה ושומע. אבל אתה בעיקר מרגיש משותק מפחד. ריחמתי על אמא, ידעתי שזה לא מגיע לה אבל כילד בן 4 מה כבר יכולתי לעשות.

אני זוכר את אמא יוצאת מהחדר אחרי המכות בוכה ומלאת בושה. היא אפילו לא היתה מסוגלת להסתכל לנו בעיניים. היינו מחבקים אחד את השניה וזה היה הגיבוש שפחתי שלנו – לנחם את אמא".

היא לא ניסתה להתנגד למכות או לברוח?

״היא הייתה אומרת תמיד ׳זה היה מגיע לי. אני צריכה יותר להיזהר במה שאני אומרת או עושה'. תמיד הייתה מאשימה את עצמה ובכל פעם הייתה חוזרת אליו.

לפעמים אחרי המכות היא הייתה בורחת לסבתא שלי שגרה ליד צומת סירקין. היא הייתה ישנה על הספה בסלון ואני ואחי היינו באים ומצטרפים אליה. אני זוכר שהיא ישנה בחלק של שלושת מקומות הישיבה של הספה ואני ואחי בחלק של השניים, ראש מול רגל אחד של השני. סבתא שלי תמיד הפצירה בה – אל תחזרי אליו. אבל אמא תמיד חזרה כי היא חשבה שמשהו שישתנה. עברו עשרים שנה ושום דבר לא השתנה.״

האלימות הזו הביאה לכך שאביך נכנס לכלא.

״כן, אחד הזכרונות הראשונים שיש לי כילד הוא פרדס גדול ואמא צועקת לי תברח, תברח לסבתא. אבא לקח את אמא לפרדס וקשר אותה לעץ במשך יומיים בלי אוכל ובלי מים. לא ידענו איפה היא. אבא הלך לשם לילה אחד ורצה לחתוך לך את כל האצבעות של הידיים כשהיא קשורה. המשטרה הספיקה להגיע לפני ועצרה אותו. על זה הוא כבר נכנס לכלא".

כשאביו של אדם השתחרר מהכלא וחזר הביתה חזרו גם האלימות, הפחד והטרור לבית. הפעם זה היה מלווה בהחלטה חד צדדית של אב המשפחה שחוזרים בתשובה ועוברים לגור בעיר בני ברק. ״הפכנו דתיים ואני הייתי מגדל פאות. מאוד אהבתי אותן והייתי מטפח אותן שנים. הייתי שם עליהן שמן כזה שיהיו חלקות וארוכות. אני זוכר שהראיתי אותן בגאווה לאבא שלי. והוא הביט בי, לקח מספריים ופשוט גזר לי אותן בכוח. הוא אמר לי ׳אסור שתהיה לך גאווה. תהיה צנוע׳. כל כך בכיתי, לא אמנתי שהוא עשה לי את זה.

אבא שלי הוא איש קיצוני. האלימות כלפנו וכלפי אמא שלי לא הייתה רק פיזית אלא גם מילולית ונפשית. הוא תמיד אמר לה שהיא כלום והיא לא שווה שום דבר. תמיד גרם לה להרגיש חלשה וקטנה".

ההתעללות החלה להיפסק רק כאשר אדם הגיע לגיל 15 בערך והיה חזק מספיק להגן על אימו מפני אביו. אדם: ״אני זוכר שפעם זרקתי עליו את ה׳בום בוקס׳ (רדיו טייפ ענקי ) כדי שיפסיק להכות אותה והוא היה בשוק. אחרי שהוא יצא מזה הוא ניסה להתחיל איתי מכות ואמא שלי הפרידה.

הייתה תקרית שחזרתי מהבית כנסת בשבת והמשפחה עשתה קידוש ואבא שלי לא רצה לתת לי להיכנס הביתה. וזה אחרי שהוא נעלם למשך שנה. נסע להר מירון ולצפת ולא ראינו אותו. ואז הוא הגיע וניסה להשתלט שוב על הבית".

״התפנית של אבא שלי עם הדת הייתה קיצונית. הוא הפך לחרדי והכניס אותי ללימודים ב׳בית יעקב׳, בית ספר ציוני דתי. אני הייתי רק בן 6 ושמו אותי ב׳חדר׳ אשכנזי מעורב (חדר למידה שמשותף לאשכנזים וספרדים). המקום נקרא ׳שתילי זיתים.׳ אני זוכר שזה היה מגדל עם שער ברזל ושיש לבן. למורה היה סרגל עץ ארוך ואם במקרה היינו מאחרים לשיעור היינו מקבלים מכות. המורה היה אומר לנו לשים את הידיים קדימה ואז הוא היה מצליף בנו עם הסרגל (אדם נעמד על רגליו ומדגים עבורי את כל התנוחות בהן היה חוטף את המכות. עיניו גילו לי שהזכרון הקשה עדיין מלווה אותו ). ״לימדו אותנו בחדר תורה, ואני הייתי ילד מאוד סקרן ולא קיבלתי הכל כמובן מאליו. אז בכל פעם ששאלתי משהו המורה היה מרביץ לי במקום לענות.״

עם כניסת הדת לבית המשפחה מצב האלימות הולך ומחריף. כשהוא בן תשע בלבד, הוריו של אדם מחליטים לשלוח אותו לפנימית ״בית אבות״. שם, יחווה אדם את הפער הסוציו -אקונומי הגדול בינו לבין שאר הילדים. הוריו כמעט ולא הגיעו לבקרו. חבריו זכו לקבל חבילות ודמי כיס מהבית בעוד הוא היה מחכה לסיוע מזדמן מתקציב תוכנית עזרה של הממשלה, וכך קנה לעצמו כמה
חולצות ומכנסיים.

פעם בחודש הילדים היו משתחררים לביתם לבקר את משפחתם. אדם נשאר בפנימיה. הוא ידע שאין לו לאן לחזור. לפעמים היה לוקח אוטובוס לבית סבתו שבעיר.

גם בפנימיה היה קורבן להתעללות מצד חבריו ללימודים. אדם: ״הייתי ילד קטן ורזה ותמיד היו מתנכלים ומרביצים לי. אתה יודע דוחפים אותי ונותנים לי אגרופים בכתף. היו משפילים וצוחקים עליי כי היה לי דיבור עדין ואיטי".

ב׳בית אבות׳ אדם גם יחווה את אחת התקיפות האכזריות שידע בחיו – תקיפה מינית משתי דמויות בפנימיה. אדם: ״קראו לו מנחם, הוא היה הבריון של הכיתה. הוא גם נראה מפחיד. בילדותו נכווה ממים רותחים שנשפכו עליו והפנים שלו היו מצולקות ועם כוויות מכף רגל ועד ראש. אני חושב שזה מה שגרם לו להיות כועס ואגרסיבי. הוא היה הכי חזק ואלים ועם המזל שלי שמו אותנו ביחד בחדר.״

היינו בחדרים קטנים עם מיטת קומותיים אחד מעל השני. לילה אחד מנחם התחיל לספר לי סיפור על איזה סרט שהוא ראה בבית. הוא סיפר על רופא שעשה בדיקה למטופל והכניס אצבע לפי הטבעת שלו. אני לא התייחסתי לזה, לא הבנתי מה הוא רוצה והלכתי לישון. ואז באמצע הלילה התעוררתי מכאב, הרגשתי שמשהו חד חודר אליי. פתחתי את העיניים וראיתי את מנחם נמצא מעליי. דחפתי אותו ממני והוצאתי את החפץ שהוא הכניס לי לישבן. זה כאב וירד לי דם. ברחתי מהחדר שלי והלכתי לחדר של המדריך. ניסיתי להסביר לו מה קרה. לא הבנתי איך להסביר את זה. ניסיתי לומר לו שמנחם פגע בי. המדריך אמר לי לחזור לחדר ושהוא יטפל בו בבוקר. איך אני אחזור לחדר אחרי דבר כזה? לא הסכמתי מרוב פחד. אז שמו אותי בחדר של הילדים החולים. שם ישנו כל הילדים שהתקררו או שחטפו שפעת כדי שלא ידביקו את הילדים הבריאים והייתה אחות שמטפלת בהם. לבשתי חלוק של חולים והלכתי לישון.

בבוקר הגיע המדריך לבדוק מה קורה איתי. קראו לו הרב ציון והוא היה בן 30 בערך. הוא ראה אותי יושב עם החלוק ובוכה. בהתחלה הוא ניגב לי את הדמעות והרגיע אותי, ואז הרגשתי שהידיים שלו מתחילות לגלוש לאזורים האינטימיים שלי. הייתי ילד, לא הבנתי מה קורה אבל ידעתי שזה לא בסדר. ניסיתי לדחוף אותו ממני כשהוא בכוח מנסה לגעת בי בכל הגוף. למזלי לא נכנעתי לו . אלו היו כמה דקות שהרגישו כמו שעות. הצלחתי להדוף אותו, ברחתי מהפנימיה ורצתי לפרדס גדול ליד ׳מרכז רבי עקיבא׳. נשארתי שם כמה שעות ואז לקחתי טובוס וחזרתי לבדי הביתה".

סיפרת לאמא שלך על התקיפות המיניות בפנימיה?

״כן, רצתי ישר לאמא שלי. היא ראתה שאני לא בסדר ושאלה אותי מה קרה. סיפרתי לה על מה שהרב עשה לי. והיא אמרה: ״איך אתה יכול להגיד דבר כזה על רב? שאלתי אותה בבכי 'אמא את לא מאמינה לי?' והיא סירבה להאמין. זה הרגע שבו קרסתי לגמרי. כשהאדם הכי קרוב אליך, זה שאמור להגן ולדאוג לך, האמא שלך
לא מאמינה לך! הרגשתי בגידה ענקית וזה ריסק אותי.״

הרגע הזה הפך אותך לילד אחר.

״כן, פה הגיע השינוי. הפכתי לילד כועס, הייתי מורד ועשיתי בלאגן בכל מקום. החלטתי שאף אחד לא יגיד לי יותר מה לעשות. חתכתי את הפאות והפסקתי ללבוש את הבגדים הדתיים. במקום זה לבשתי ג׳ינס. הייתי בורח מהבית, מחביא את הכיפה והולך לשחק כדורגל עם ילדים חילוניים. בגיל 13 התחלתי לעשן. עזבתי את הבית וברחתי לכיכר אתרים בתל אביב עם שני חברים, משה ורובי. היינו הולכים לראות סרטים של אסקימו לימון, וואן דם ורמבו. הייתי נשאר בתל אביב וישן על החוף או בחדרי מדרגות. היינו קונים צ׳יפס וחומוס כי זה כל מה שיכולנו להרשות לעצמנו. וכל היום יושבים במסעדה ורואים סרטים או שהיינו הולכים לחוף ומתחילים עם ילדות. רצינו חיים נורמליים.

הדת ניתקה אותי מחיי חברה כי כל מה שהיינו עושים בישיבה זה לומדים תורה, משנה, גמרא והלכות. לא ידעתי איך לדבר עם אנשים, לא היה לי את הביטחון לתקשר ושום כלי לנהל שיחה. הרגשתי מנותק. אף פעם לא ידעתי איך לנהל מערכת יחסים עם בחורה. לא הייתה לי שום אינטרקציה עם המין הנשי. בחורה בעולם שלי נתפסה כמשהו שאסור. מזל שהייתי ילד שנראה טוב אז ניגשו אלי לפעמים בנות".

איך הילד הביישן והצנום מפתח תקווה מגיע להיות מר
ישראל לשנת 1997?

״כשהסתובבתי ברחובות תל אביב עם החברים שלי היינו חולמים איך פעם נהיה חזקים, נבוא לרב בוסקילה ונחזיר לו מכות על כל מה שהוא עשה לנו. היינו ממש מדמיינים את זה בקול רם. אז התחלתי להתאמן כדי להיות חזק יותר. רציתי שאף אחד בעולם לא יוכל לפגוע בי יותר. בהתחלה הייתי עושה כפיפות בטן ומתח כל היום. היה חבר מהשכונה של סתבא שלי קראו לו גולן. הוא היה מבריח אותי מידי פעם למועדון עם בריכה וחדר כושר. גולן היה מאוד שרירי וגם אני רציתי להיות כזה.

נכנסתי ל׳המשולש׳, מקום ענק בפתח תקווה לאימוני ג׳ודו. למנהל קראו אדי. הוא היה גבוה חזק ואשכנזי כזה. אז הייתי נרתע מאשכנזים כי אבא שלי תמיד היה אומר לי שהאשכנזים והליטאים הם במעמד יותר גבוה מאיתנו ודרש ממני ללמוד מהם. זה יצר לי פחד מאשכנזים. אני זוכר שניגשתי לאדי ואמרתי לו אין לי כסף לחדר כושר אבל אולי אני יכול לנקות את המכון, לסדר את המשקולות ולעזור. אמרתי לו שאני רוצה להיות מספר 1 בארץ. הוא צחק עליי, אמר לי איזה ילד חמוד אתה. הוא הסכים ואני הייתי מגיע בעשר בלילה כשכולם הלכו, מנקה את המכון ובתמורה קיבלתי מנוי חינם.

התחלתי להתאמן בטירוף. לא היה לי כסף להרבה אוכל כי אמא שלי הייתה מקבלת פעם בשבוע ארגז של מוצרי מזון בסיסים. חברה שלי הייתה עוזרת לי. בהמשך הכרתי את דודי המאמן כושר שהפך המנטור שלי. הוא היה לוקח אותי למכון כושר בכפר סבא והייתי נשאר איתו כל היום. התאמנתי 6 פעמים בשבוע, שעתיים ביום. דודי היה קונה לי טונה בקופסאות כי לא היה לי כסף והוא לקח אותי ממש תחת חסותו.

בגיל 16 עברתי תאונה עם אופנוע, ריסקתי את המרפק ושברתי את הצלעות. ואז הפסקתי להתאמן במשך שנה וחצי. כשחזרתי לאימונים הייתי ממש רזה. אני זוכר שהמדריך שלי לקח אותי אל מול כולם ואמר ׳תוריד חולצה׳. ואז אמר לכולם – אתם רואים, עוד עשרה חודשים הבחור הזה יהיה ׳מר ישראל׳.

באמת נרשמתי לתחרות וזכיתי במקום הראשון הייתי מר ישראל לשנת 1997. אבל גם את זה עברתי לבד. גם שם ההורים שלי לא היו. הם לא הגיעו כי פיתוח גוף נחשב לעבודה זרה. זה נגד חוקי התורה והיהדות שבמקום להשקיע בנפש ובנשמה אתה משקיע ועובד את הגוף. זה כביכול מה שהיוונים היו עושים.

להיות מר ישראל זה היה הישג גדול שלימד אותי ללכת על כל מה שאני רוצה והוכיח לי שאני יכול. אני זוכר שעשו עליי כתבה ב׳מעריב לנוער׳ וכבר שם אמרתי שאני רוצה להיות וואן דאם הבא. זה מה שדירבן אותי ונתן לי את הבטחון לעבור לארצות הברית".

דיברת עם אביך מאז?

״בהתחלה לא דיברתי עם אבא שלי כמעט 15 שנה. וכשמצאתי כוחות לדבר איתו אלו לא היו שיחות שבועיות רגילות. התקשרתי אליו אחרי שלמדתי קבלה ועשיתי עבודה עם עצמי. אמרתי לו: ׳אבא, אני רוצה שתדע שאני סולח לך על כל מה שעשית. אני רוצה לסגור את המעגל הזה איתך׳. הוא התרגש וסיפר לי שהוא עבר דברים לא קלים בילדותו. הוא לא ירד לפרטים אבל הבנתי שגם הוא עבר התעללות. אבא שלו היה שותה המון ומסתבר שלו בעצמו הייתה ילדות קשה. אני חושב שזו אחת הסיבות שהוא העביר אותנו את כל התקופה הקשה הזו".

עברת המון תהפוכות נפש בחיים. איפה אתה מוצא את השקט שלך היום?

״היום אישתי אמנדה היא השקט שלי. איתה אני יכול לחלוק ולעבור את הכל . היא החברה הכי טובה שלי ואנחנו גם משתפים פעולה מבחינה מקצועית. גם הדברים אני יוצר כמו הספר שלי נותנים לי שקט. כתבתי את הספר כדי לעזור לאנשים לשנות את מערכת היחסים שלהם עם כסף. אני זוכר שאמא שלי הייתה נאבקת בין עבודות מנסה למוצא דרך להביא כסף הביתה. לכן רציתי לכתוב ספר לא מסובך שכל אחד יוכל לקרוא, ובעיקר שיתן לקורא מוטיבציה וישנה את החשיבה שלו לגבי כסף".

איזה תפקיד יש לדת היום אצלך בחיים?

״אני עובר הערכה מחודשת ליהדות. למרות שהייתה תקופה שהייתי אומר ׳פאק איט׳ מה אני צריך את הדת אחרי כל מה שעברתי. אבל הבנתי שכן חסר לי הקשר הרוחני של הדת. אז אני עדיין רוצה את הדת אבל לא במובן של אסור לעשות את זה וצריך לשמור את זה, אלא יותר דרך הקבלה.

אישתי אמנדה התגיירה גיור אורתודוקסי מלא ברבנות. היא עשתה את הדרך הארוכה וקיבלה את השם היהודי שלה-׳אמונה. בתהליך הגיור הייתי מתלווה אליה לבית כנסת, לעשות ארוחות שבת. זה גרם לי להסתכל מחדש על הדת היהודית ולהכיר אותה בצורה אחרת".

איזה תובנות אספת לעצמך מהילדות הלא פשוטה שחווית, ומה אתה יכול להעניק מהן לאחרים?

״למדתי שחשוב לזכור שלכל למטה יש גם למעלה. אפילו כשאנחנו משוכנעים שאנחנו בדרך מסויימת תמיד יש עוד שבילים. אסור לחשוב שמשהו הוא בלתי אפשרי.

לאנשים שאולי חוו את ההתעללות והפגיעה שאני חוויתי ואני יודע שיש הרבה כאלו. אני מציע לא להדחיק את הרגשות האלו אלא למצוא את הטיפול המתאים או את האדם שיכול לעזור להם להתמודד עם זה ולהחלים.

היום השלמתי עם הכל וסגרתי מעגל עם הילדות שלי. יש לי אהבה וחמלה לכל המסע הזה ולכל האנשים שבדרך, גם לאלו שפגעו בי. ליהדות יש חלק משמעותי בחיים שלי. המטרה שלי היום היא ליצור מסר חיובי בכל דבר שאני עושה ועם אנשים שאני פוגש בדרך".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות