מאירועי השבוע הקודם: יצאתי מן הקליניקה המעשית בשעת ערב מאוחרת, בתחושה טובה יותר שלפחות לזוגיות של ג'נט ובעלה יש סיכוי לשרוד בעולם הבלתי אפשרי הזה!

התחלתי את היום בנעימות ורוגע,באופטימיות זהירה הזמנתי את עצמי לקפה אמריקאי דלוח שלמדתי ללגום, בסטארבקס השכונתי שבמעלה הרחוב. מנהל בית הקפה שתמיד העניק לי מחוות קטנות של אושר בצורת קרואסון שוקולד על חשבון הבית או כוס קפה נוספת, קרב אל שולחני.

"אז מה קורה מותק? איך הולכים הלימודים"? דני היה בחור צעיר בשנות ה20 לחייו, אטרקטיבי וחביב.מספר פעמים ניסה לברר את הסטאטוס הזוגי שלי ואני התביישתי להתוודות בפני "איש הקפה הפרטי שלי" כי גברים צעירים ממני אף פעם לא היו

 MY CUP OF TEA..

"הכול בסדר, אתה יודע בהתחשב בכך שאני תכף מזדקנת בשנה…" השבתי בבדיחות מעושה. שמחתי על נוכחותו של דני ולא רציתי לערב אותו בימים הקשים שעברו עלי וברכבת ההרים האמוציונאלית עליה דהרתי.

"את רצינית??אני עושה לך הפתעה מטורפת, מתי את מסיימת את יום הלימודים? אני לא מקבל לא כתשובה.. דארלינג, אין לך ברירה!" התעקש בהתלהבות נערית מתוקה.

"אתה באמת מקסים ואני מבטיחה לבוא מחר לקפה מיוחד שתכין לי ,אבל זה המקסימום שאני מוכנה לחגוג.חוץ מזה, אני לא עשיתי כלום בעצם,אם בכלל ,זו האימא המדהימה שלי שדאגה שאגיח לאוויר העולם…"

התעוררתי בבוקר ,ללא שיר בלב. קיוויתי שהיום יעבור ברוגע וללא אירועים מיוחדים שיטילו כובד רב יותר, על נפשי הפצועה.

תכננתי את חופשתי הקרובה בלוס אנג'לס, בימים כתיקונם הייתי מרחיקה לכת עד לביקור בארץ הקודש ,אך חברתי גלית שחיכתה לי בעיר המלאכים, שכנעה אותי לשנות את תכנוניי ולנפוש בחברתה, במהלך חופשת הסמסטר הקרובה.

בתום יום  מפרך בלימודים, צעדתי חזרה לדירתי באיטיות רבה. חששתי מן הערב העצוב הזה לבד,ללא בן זוג וללא אהבה, שתחזק ותעצים את כוחות הנפש. אני זוכרת שהבטחתי לעצמי בדיוק שנה לפני כן ששוב לא אמצא את עצמי בגפי, עטופה בריקנות מכאיבה דווקא ביום ההולדת. החלטתי להימנע מביקור בבית הקפה, למרות הפצרותיו הטלפוניות של דני במהלך היום.

אויר קר הקפיא את גבי,מאיץ בי להחיש את צעדיי. תאורת הרחוב בוששה מלהידלק, חשתי בצעדים כבדים קרבים אלי במהרה.נמנעתי מלהביט לאחור, חישבתי כי נעלי העקב שלי לא יאפשרו לי למהר אל פתח הבניין במרוצה. ראשי הסתחרר והרגשתי את ליבי מאיים לפרוץ מן החזה. הבחנתי בבנין מגורים מואר ורצתי לכיוונו, ממלמלת "שמע ישראל" בין שפתיי. טיפסתי במהרה במעלה המדרגות והצצתי מטה. הכניסה הייתה ריקה מאדם, רק אני ונשימותיי הכבדות. המתנתי מספר דקות וירדתי בגרם המדרגות חזרה אל הרחוב. התקדמתי בזריזות מבוהלת אל הבניין בו התגוררתי, אף פעם לא שמחתי כל כך להגיע חזרה אל דירתי בשעת ערב מאוחרת ואז הוא אחז בזרועי מאחור ומשך אותי אליו בחוזקה… 

המשך בשבוע הבא…