Connect with us

תרבות ובידור

"התביישתי במבטא, בזרות שלי. לא הייתי ספורטאי מצטיין. רציתי להיות כמו כל הילדים האמריקאים"

Published

on

עומר בן שחר הגיע לעיר הסרטים עם מסורת משפחתית מפוארת ושאיפה להשיל מעליו את תדמית הילד' • סרטו "עץ מספר שלוש" מסמן הבטחה גדולה בתעשייה

במקרה של עומר בן שחר, צעיר חייכני עם עתיד מבטיח בהוליווד, התפוח לא נופל רחוק מהאגס. מגילת היוחסין של עומר מגלה שסבא רבא שלו היה הסופר הירושלמי ישראל זרחי; סבא שלו הוא לא הפזמונאי והמשורר יורם טהר לב האחראי ללהיטי צאן ברזל בשירה הישראלית; ואילו הסבתא שלו הייתה נורית זרחי, גם היא סופרת ילדים פורייה שבאמתחתה יותר ממאה ספרים.

עומר נולד בתל אביב. בגיל עשר עבר עם הוריו ליוסטון, טקסס. אביו היה חוקר וגנטיקאי. המשפחה התגוררה בטקסס חמש שנים ולמה זה חשוב? הסרט הקצר האחרון של עומר, שזכה לפרסום ותהילה בקהילה ההוליוודית, מבוסס על תקופת הילדות של עומר בטקסס של אמריקה ונקרא "עץ מספר שלוש".

"זו הייתה חווייה מאוד מוזרה" מספר לי עומר, "כי לא ידעתי בכלל אנגלית ואף אחד לא דיבר שם עברית. היו שם כמה זרים כמוני אבל זה לא עזר לי להשתלב. הייתי צריך לשרוד בחצי שנה הראשונה. למזלי הייתה לי כבר זיקה לאומנות הכתיבה ומשחק, ירושה משפחתית. נער צעיר, עולה חדש באמריקה, שמתמודד בלי הצלחה רבה לקבל תפקידים בהצגות התיאטרון בבית ספר ביוסטון. לבסוף קיבלתי תפקידים של עץ או חייל ברקע. למרות חוסר ההצלחה בבית הספר, הפקתי וביימתי הצגות בבית והזמנתי את המשפחה והשכנים והמורה".

מה דחף אותך לעולם הבמה בגיל כל-כך צעיר?

"הייתי צריך עוד אהבה, בארה"ב זה היה יותר חזק, לא היו לי חברים, רציתי לבלוט ולעשות רושם. התביישתי במבטא, בזרות שלי, לא הייתי ספורטאי מצטיין, רציתי להיות כמו כל הילדים האמריקאים, אבל באומנות המשחק הרגשתי בבית. במבחני הבמה בכיתה ב' עמדתי על הבמה ושיחקתי ורקדתי לצלילי המזרח לקול צחוקם של הילדים. הבמה הצילה אותי כי בזמן שהייתי צנוע וביישן על הבמה יכולתי להיות אני.

"לקראת תחילת התיכון התקבלתי להצגת 'אוף ברודווי' של אנדרו לויד וובר שנקראה 'שריקה ברוח' בה גילמתי תפקידון של ילד ברקע. אבל זו כבר הייתה קפיצת מדרגה. הייתה לי עוד בעיה שלא יכולתי לשיר; היה לי קול מזעזע. אבל כיוון שתמיד נראיתי כל-כך צעיר קיבלתי תפקידים של ילדים קטנים. מבחינתי הגשמתי את החלום שלי כילד".

אחרי חמש שנים חזרתם לישראל

"כשחזרנו לישראל כבר הרגשתי שחקן מן המניין והתקבלתי לשחק בתור ילד בכיתה ח' בהצגת 'הגטו'. הייתי שלוש שנים ילד ברקע. אבל שוב הרגשתי לא שייך, בקושי ידעתי עברית, ורציתי מאוד להיות שחקן מן השורה. למזלי נפתחה בבית הספר לאומנויות מגמה חדשה לקולנוע, זה לא בדיוק פיתה אותי אבל חשבתי שבעתיד אוכל לעלות על הבמה. כשחזרנו ארצה שלחנו את כל הכבודה שלנו באונייה. הייתה לי מזוודה עם כל החפצים הכי אישיים שלי: תעודות ומדליות, יומנים ותסריטים, תחפושות ומסכות מבית הספר ומהצגות ששיחקתי בהן. התברר שהמזוודה הלכה לאיבוד. את החוויה הטראומתית הזאת העברתי לסרט קצר שעשיתי בבית הספר. קראו לסרט 'דברים שאי אפשר לשחזר'. זו הייתה חוויה מאוד מתקנת ומרפאת. אנשים אהבו את הסרט ושיחקה בו שרה פון שוורצה שלימים עברה לשחק בקאמרי.

"אחר כך עברתי לבית ספר תלמה ילין, שם עשיתי סרט מהסיפור 'הקרוקודיל' שכתב סבא שלי יורם טהרלב. את הסיפור הוא כתב על הסבא שלו שהיה בונה תחפושות, תחפושות מסובכות שהוא התקשה להפעיל. פעם הוא בנה תחפושת של תנין אבל לא יכול היה להפעיל אותה כי לא יכול היה לנשום בתוכה. אחרי זה הייתה לו תחפושת של פינגווין אבל הוא לא הצליח ללכת בתוכה ולכן גם לא יכול היה לגשת לשולחן ולקבל את הפרס הראשון. לקחתי את הסיפור הזה יותר על איך שההורים שלנו מנסים לחוות את החוויות שלהם דרכנו. בסרט כיכב אוהד קנולר שהפך לשחקן ידוע ומוערך בארץ. אז כבר התייחסו אלי בתור יוצר ולא בתור ילד. הסרט הקצר הזה זכה להרבה מאוד תשבחות ונקרא בסוף 'הפינגוין שרצה להיות ילד'. בזכותו התקבלתי ללמוד ב"איי.אף.איי" בלוס אנג'לס".

היכן שירתת בצבא?

"ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל, הייתי עוזר עורך. ערכתי את כל סרטי הרמטכ"ל בני גנץ. עשיתי לו סרט פרידה משעשע שהתקבל יפה מאוד ובני אהב אותו, הראו את זה אצל גיא פינס. הפכתי לבמאי בדובר צה"ל, שכלל הפקת סרטים שונים לצבא. בשנה השלישית ניגשתי לראיון באי.אף.איי. ראש החוג התלהב ממני ולא היה איכפת לו שאני רק בן 20 ורוב הסטודנטים שם הם אחרי תואר ראשון. הקרנתי לו את הסרט על הפינגווין ועוד סרט קצר שעשיתי עם ליא קניג, שתי דקות על סבתא חולת אלצהיימר. התקבלתי ללימודים וקיבלתי מלגה. דובר צה"ל שיחרר אותי חודש מוקדם יותר כדי שאוכל להתחיל ללמוד בזמן".

מה קורה בבית הספר לקולנוע בהוליווד?

"הגעתי ללוס אנג'לס וגרתי קרוב לבית הספר אצל חבר. הייתי צריך להוכיח שאני אמנם צעיר אבל מוכשר וזה לקח גם כמה חודשים. בשנה ראשונה עשיתי הרבה סרטים שהתקבלו יפה. הם היו קול שונה וייחודי שהאמריקאים לא הכירו. בסוף שנה שניה עשיתי את הסרט "העץ השלישי" שכאמור מבוסס על חוויות הילדות שלי בכיתה ב' ביוסטון טקסס. הפתעתי את עצמי שחזרתי עשר שנים אחורה. כנראה הרגשתי שוב את הזרות בלהיות ישראלי באמריקה. עם השותף להפקה התחלנו לדבר עם חברים וגילינו כמה הם מתחברים לזה. כולם היו עץ מספר שלוש. כולם היו מנורה מספר שניים. כולם הבינו את הקומיות והדרמה. על ילד שרוצה להוכיח שהוא לא רק עץ. ובסוף הילדים שמשחקים את העצים לוקחים את קדמת הבמה. בסרט יש מסר שהקהל מזדהה אתו. זה מבוסס על כך שסבתא שלי נורית זרחי קיבלה את הרושם תמיד שאני משחק בתפקידים מובילים בעוד שאני הייתי תמיד הילד ברקע, עד שיום אחד הסבתא באה לבקר באמריקה ומגלה שהנכד שלה הוא עץ מספר שלוש".

מה קורה איתך היום?

"אני עובד על פיתוח סרטים חדשים. אחד מהם מבוסס על הסיפור של סבתי ששמו 'תנינה' על ילדה מכשפה שלא משתלבת בעולם המבוגרים. אנחנו מפתחים סדרת אנימציה שמבוססת על הספר הזה ועובדים על סרט באורך מלא של 'עץ מספר שלוש' על משפחה של מהגרים מישראל לאמריקה, שכל אחד מנסה להשתלב בדרך שלו. הסרט הזה נבחר להיות בין שלושת המועמדים של פרס 'האמי' לסרטי סטודנטים והוקרן במרכז סבן בצפון הוליווד".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

״שמירת שבת נתנה משמעות לחיים שלי"

Published

on

בראיון ל"ווג" מספרת דוגמנית-העל קרלי קלוס על כך שבתהליך הגיור היא הכירה את הקסם שבשמירת השבת • "זה לא נתפס כוויתור אלא כהעצמה אישית" • ברוכה הבאה למשפחה

דוגמנית העל קרלי קלוס בת ה-27 שנשואה לאחיו הצעיר של ג'ארד קושנר איש העסקים האמריקאי-יהודי ג'ושוע קושנר, התראיינה למגזין ווג וסיפרה על תהליך הגיור שעברה לפני החתונה.

קלוס מספרת כי מבחינתה קבלת התורה והמצוות לא נתפס כוויתור אלא דווקא כהעצמה אישית. "אומרים שאישה שמשנה את עצמה עבור בעלה היא אישה חלשה, אבל זה לא המצב שלי. לא הלכתי אחרי ג'ושוע בעיניים עצומות ולא היו לי חיבוטי נפש. בדקתי הרבה וחקרתי הרבה עד שקיבלתי על עצמי את הרצון להתגייר", מספרת קלוס למגזין.

עסקתי הרבה מאד בלימודים וכזכור בשנת 2015 עשיתי פסק זמן מדוגמנות והלכתי ללמוד בבית הספר גלאטין של אוניברסיטת ניו יורק, שם הפכתי לפמינסטית, זו גם הסיבה שהפסקתי לדגמן בויקטוריה'ס סיקרט. שאלתי את עצמי האם זה המסר שאני רוצה להעביר לצעירות אחרות בעולם. הרגע בו הפסקתי לדגמן הלבשה תחתונה היה רגע מכונן בשבילי", אמרה קלוס.

כשהיא נשאלה על שמירת שבת היא אמרה, "החיים מאד אינטנסיביים ומאד מפתים להמשיך בלי סוף, אבל הרבה אנשים עושים הפסקה באמצע, בין אם זה במדיטציה או ספורט, ועבורי זה שמירת שבת, משישי כשהשמש יורדת ועד שבת כשיורד הערב. השבת נתנה משמעות חדשה לחיים שלי, גרמה לי להתחבר לעצמי ולחיים".

מעניין לציין כי ג'ושוע וקרלי הם דמוקרטים נלהבים ואינם נמנים על המפלגה הרפובליקנית אליה משתייך הנשיא דונלד טראמפ, לו מייעץ אחיו הגדול של ג'ושוע, ג'ארד קושנר. על כך היא אומרת, "זה היה קשה, אני וג'ושוע חולקים את אותם ערכים ליברליים שהם שונים לגמרי, אבל אני מתמקדת בבניית הבית שלי. אנשים צריכים לזכור גם שהקשר שלי עם ג'ושוע התחיל כשהייתי בת 19ואז אף אחד לא חלם שדונלד יהיה נשיא".

בסיכום דבריה אומרת קלוס כי חשוב לה להעביר לצעירות האמריקאיות שיממשו את עצמן וישמרו על קולן ולא ייכנעו לתכתיבים לא פמיניסטים. "כשהייתי צעירה מאד חששתי שאאבד עבודות או לא אצליח אם אשמור על הקול שלי אבל זה לא נכון, להיפך".

קלוס השלימה כאמור את תהליך הגיור כצעד ראשון לקראת החתונה. "היא בילתה זמן רב בלימוד היהדות מתוך רצון כן ואמיתי", אמר מקורב לקלוס בשיחה עם מגזין פיפל.

קלוס היא בין הדוגמניות הפופולאריות ביותר בעולם. מאז התגלתה בגיל 13 בתצוגת אופנה בעיר מגוריה סנט לואיס, מיזורי, היא לא הפסיקה לעבוד ולהיראות בקמפיינים ועל מסלולי התצוגות החשובות בעולם. עד לאחרונה שימשה כמלאכית של ויקטוריה'ס סיקרט, וכיום היא פרזנטורית של מותגי האופנה והקוסמטיקה אדידס, סברובסקי, לוריאל, קלוויין קליין ואחרים. במקביל, הופיעה על שערי המגזינים הגדולים בעולם, ונודעה גם כחברתה הטובה של טיילור סוויפט, עד שהזמרת רבה עם כל העולם והעיפה את כנופיית הדוגמניות סביבה לכל הרוחות.

קלוס היא גם אחת הדוגמניות הרווחיות בענף, ובשנת 2017 דורגה במגזין פורבס במקום ה-7 ברשימת הדוגמניות הרווחיות ביותר, עם הכנסות של 9 מיליון דולר. הונה הכולל מוערך בכ-20 מיליון דולר, ועל פי ההערכות החתונה עם קושנר צפויה לסייע לה להגדיל משמעותית את הפרסום ואת הכנסותיה. מצד שני, ייתכן כי קלוס תחליט לוותר על קריירת הדוגמנות ולהתרכז בעסקיה הכוללים קוסמטיקה ובריאות.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

Stuber : פרסומת גסה לאובר

Published

on

ב-Stuber אמנם קטעי הפעולה טובים, אך לגבי בדיחות – רק לפעמים זה מצליח

Dave Bautista as Vic, Pico the Pibble, and Kumail Nanjiani as Stu in “Stuber.”

כאחד מהסרטים הרבים שנרכשו על ידי חברת דיסני – בעסקה שבה חברת העכבר המונפש המפורסם בולע את אולפני פוקס, Stuber הוא האחרון בשורה ארוכה של קומדיות זוגות באדי'ז) – למרות שזהו הסרט הראשון המיועד לקהל בוגר שמופץ על ידי דיסני מאז שנת 2013. בסרט הבמאי מיכאל דאוס והתסריטאי טריפר קלאנסי, מצוותים יחדיו בלש משטרתי מלוס אנג'לס, ויק מאנינג בגילומו של דייב בטיסטה) עם נהג אובר אדיב, סטו (קומייל נאנג'יאני). הצמד כריזמטי וחביב, נשען על ההיבט הזוגי וחוסר ההתאמה בין הדמויות, אולם נוטה להומור זול, גס וקללות – יותר מכל דבר אחר. לכן מדובר בקומדיה לא אחידה באיכותה, עם קטעי פעולה טובים, ולגבי בדיחות – רק לפעמים זה מצליח.

התסריט אינו מצליח להחליט אם הוא רוצה לגלם את אחד מצוותי זוגות השוטרים שהופיעו בקומדיות הקלאסיות של שנות השמונים או חלק מהגיבורים המאצ'ואיסטים של השנים האחרונות. במקרה של ויק, בטיסטה מציג את שניהם באופן סטריאוטיפי – יורה בכל הרעים על אף ראייתו הלקויה, וגם מקבל מטח ביקורת מ-סטו על שאינו מסוגל לבטא את רגשותיו. באופן דומה, סטו נלכד כאנטי-תזה לגיבור הפעולה – צועק, בוכה ומקיא במהלך קרב יריות, עד שמקבל קצת אומץ.

לסרט יש זרעים של קומדיית פעולה שרוצה להשתמש ברגישות מודרנית, אבל לעתים קרובות יותר מנציחה סטריאוטיפים מאשר מתנגדת להם. התוצאה היא בלגן לא אחיד, שמרגיש כאילו יש לו משהו להגיד על סרטי פעולה, קומדיות באדי'ז ואפילו גיבורים, אבל הסרט גם מוסח מעצם קטעי הפעולה והקטעים הקומיים כל הזמן.

יש מגוון סוגים של הומור בסרט – החל מסלפסטיק זול (בזכות הראייה הלקויה של ויק) ועד שורות שנונות ביותר של סטו. עם זאת, לא כל הבדיחות מצליחות, וזה מרגיש יותר ויותר כי היוצרים ניסו לכסות ולהגיע לכל סוגי הקהל במקום ליצור רעיון קומי עקבי. חשוב לציין, כי בטיסטה ונאנג'יאני מביאים את כל-כולם בכל בדיחה, וזה עוזר לכסות על פני אופי הדמויות הדל והשטוח של שאר הדמויות בסרט.

בסופו של דבר, הסרט נראה כפרסומת ארוכה למדי עבור חברת אובר מאשר סרט קומי זוגי, אם כי הדינמיקה בין בטיסטה לנאנג'יאני כיפית, כשחלק מהבדיחות עובדות. אבל ככל שמחירי כרטיסי הקולנוע נוסקים ועונת הקיץ מציעה מגוון גדול של סרטים למסך הגדול, יש לחשוב לצפות בסרט זה רק כשהוא מגיע למסך הטלוויזיה הביתית.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

"יסטרדיי": חיפושיות חצי אפויות

Published

on

סרט שמנסה לשאול 'מה היה קורה אם', אך לא ממש עונה על זה, בפנטזיה שנהנית מאסופת אירועים משעשעים וגם כמה שחקנים איכותיים

יסטרדיי" הוא סרט מוזר, עת הוא שואל שאלה מסקרנת למדי – מה אם להקת החיפושיות לא הייתה קיימת? אבל הסרט גם לא ממש בוחן את ההשלכות של הנחת יסוד זו. באופן דומה, על הנייר, הסרט עצמו הוא תערובת של ריאליזם קסום וקומדיה רומנטית, עם קורטוב של מוזיקה כייפית. ברם, למעשה, הסרט פורט על סיפור מוכר אודות אמן הנאבק להכרה ואשר מקבל את הזדמנות חייו. "יסטרדיי" הוא סרט חצי אפוי, שמנסה לשאול 'מה היה קורה אם', אך לא ממש עונה על זה, בפנטזיה שנהנית מאסופת אירועים משעשעים וגם כמה שחקנים איכותיים.

בתמצית העלילה, הימיש פאטל מגלם את ג'ק מאליק, זמר וכותב שירים שאפתן מעיירה אנגלית קטנה הסמוכה לחוף הים, ולמרות תמיכתה הבלתי מתפשרת של המנהלת שלו וחברתו הטובה ביותר מאז ילדותו, אלי אפלטון (לילי ג'יימס) – הוא מחליט לוותר על החלום שלו. רק כאשר הוא עושה זאת, הוא נפגע על ידי אוטובוס במהלך האפלה מסתורית ברחבי העולם, ומתעורר לגלות כי הוא לכאורה האדם היחיד על כדור הארץ שזוכר את הביטלס ואת המוזיקה שלהם.

זמן קצר לאחר מכן, ג'ק מחליט להתחיל לנגן שירים של הלהקה ולהכתיר אותם כשלו, ובמהירות נוסק לכוכב עולמי, לאחר שהוא מושך את תשומת הלב של אד שירן (המגלם את עצמו) וסוכנת המוזיקה דברה האמר (קייט מקינון). אבל כאשר אלי חושפת את רגשותיה האמיתיים כלפיו, ג'ק מבין שהוא מסתכן לאבד את האדם היחיד שתמיד אהב.

חלק מהסיבה ש-"יסטרדיי" לא ממש ממריא, כמו הדמות הראשית בסרט, הוא כי התסריטאי ריצ'רד קרטיס נוטה לזלזל בחשיפת המציאות החלופית של הסרט. הסרט לוקח את זה כמובן מאליו, כי שירים לא מוכרים של החיפושיות יהיו פופולריים בטירוף היום, כפי שהיו בשנות השישים של המאה הקודמת. כתוצאה מכך, לסרט אין הסבר כיצד המוזיקה הפופולרית התפתחה במאה ה-20 בלי השראה מהחיפושיות, או כיצד השתרבבו מילות השירים לשפה שכולנו מדברים כיום – וגם בסרט. במקום זאת, הוא מסתפק בבדיחות חלשות על מנהלי פרסום מודרניים שלא 'מבינים' את המוזיקה של הלהקה, וחושף שיצירות פופ גדולות אחרות אינן קיימות.

הנושא הגדול השני ב-"יסטרדיי" הוא האלמנט הרומנטי. הסרט מציג את ג'ק כאדם שחייב לאהוב את אלי בחזרה, כאשר היא חושפת את האמת על איך היא מרגישה כלפיו, והוא מיד נפטר מערך היחסים שלהם כידידות אפלטונית. עם זאת, פאטל וג'יימס מביאים הרבה קסם מחמם לב לתפקידים שלהם כאן – מספיק כדי להתמודד (במידת מה) בהשלכות המסובכות של הרומנטיקה שלהם. שאר שחקני המשנה כריזמטיים, כמו חבריו ובני משפחתו החצופים של ג'ק ואלי למעט שירן – שמגלם גרסה בדיונית יחסית של עצמו – ומקינון, שאיכות המשחק הקומית שלה הופכת אותה לדמות 'הנבל' האמינה ביותר שנראתה לאחרונה בקולנוע.

מאחורי המצלמה, דני בויל עוזר להחיות את המוטיבים כבמאי. והוא מצליח להביא חזות נאה לאוסף של סצינות אנרגטיות (הן של המוזיקה והן של פעילות היומיום), כמו גם קטעי מעבר ציוריים ושובבים, ברגע שג'ק מתחיל לקפץ להצלחתו. יחד עם זאת, אמנם הסרט מבריק ומלוטש תחת ידיו המיומנות של בויל, הסגנון שלו לא בהכרח מוסיף לעלילה המחוררת. בסך הכל, ניתן להשוות את יסטרדיי" לעטיפת אלבום של החיפושיות – אחד כזה שכולם אוהבים: נעים ואופטימי על פני השטח, אבל קצת רדוד או מתחיל להתמוטט ברגע שפורטים על כל השירים.

חובבי השירים הנוסטלגיים ומעריצי הלהקה בוודאי ימצאו עצמם נסחפים בעלילת הסרט המשלבת בין קומדיה רומנטית למוזיקה, בעוד אחרים עשויים ליהנות מהמסע של הגיבור. עם זאת, אלו שמגיעים לקולנוע עם ציפייה רבה מהכישרונות המעורבים בהפקה (הבמאי זוכה האוסקר, השחקנים המשעשעים והמוזיקה), עשויים להתאכזב מעט מהשוואה בין הקונספט המרתק לבין התוצאה הסופית.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות