Connect with us

חדשות ואקטואליה

השליכני לעת זיקנה

Published

on

יבוא יום ובעלי בית האבות יצטרכו לעמוד לדין, יגיעו לשערי הגיהנום ושם יחכו להם בכליון עינים, קו מהיר, ישיר, בלי בדיקות כלשהן, ממש כמו בשדה התעופה לנוסעי מחלקה ראשונה

בערב ל״ג בעומר ה'תש"פ, נראה שהעולם הפנימי שלנו שכח שהיה וירוס ומתעלם מכך שהוא עדיין כאן. לפעמים שכחה היא ברכה; כך נוכחתי לדעת כשבת באה לבקר את אמה, ניצולת שואה המתקרבת לקו המאה. כיון שלבית האבות אסור להכנס, עומדת הבת למטה ושרה מדי יום לאמה המסתכלת בה מבעד לחלון או במרפסת הקטנטונת. היא לא יודעת מי היא זו שבאה להנעים לה את זמנה, אך היא נהנת משבירת השגרה. כך גם כשאמא אחרת, בת 95, גם היא ניצולת שואה, נלקחה לבית החולים, ואסור היה לאיש להיות אתה. היא התמודדה עם הווירוס, ואף התגברה עליו, ושחררו אותה בחזרה לדירתה בבית האבות. לא עברו שבועיים והיא נפטרה מסיבוכים הקשורים לוירוס. בתה, בנה ושאר בני משפחתה התנחמו בכך שבמהלך כל המאבק האחרון היא המשיכה להלחם, להאחז בחיים בכל כוחה, אך כבר כמה שנים שהיא אינה היא עצמה, וכאמור, הם מצאו ברכה באותה שכחה ארורה.

במהלך חג הפסח, בית האבות הסמוך לביתי בבוורלי הילס אסר להכניס ״חמץ״ פנימה. לי הדבר מוזר, שכן העובדים כולם מקסיקנים, קרי יכולתם להבחין בין כשר לפסח לבין חמץ, בשר וחלב, וכיו״ב פשוט אינה קיימת. כללי הטקס מכתיבים ״כשר-לכאורה״ (רק שהם משתמשים במילה יותר מתאימה מ״לכאורה״), אך המהות – חיצונית בשם בלבד וריקה מכל תוכן.

שרה דיויס לא היתה יכולה לאכול מצות. מדוע? שכן המוח לא זוכר שצריך ללעוס אותן, והיא הייתה מתחילה להיחנק. לעומת זאת היא רגילה היתה לאכול ״צ׳יריוס״ (מאכל דגנים לארוחת בוקר מאד מפורסם בארה״ב, בדומה לקורנפלקס), שהמטפלת היתה משרה בחלב עד שהעגולים דמויי טבעות קטנות היו מתרככים לגמרי. עבורי, אספקת צ׳יריוס דינה כפיקוח נפש, וחל איסור רפואי על אכילת מצה, שכן דין נפש בכך. אלא שעבור העובדים, שממילא אינם מבינים ביהדות ולו קמצוץ, אסור להכניס צ׳יריוס! מה עשו בני המשפחה? העלו קופסא באמצעות חבל ששלשלה המטפלת דרך המרפסת לסימטה האחורית…  

הכניסה למקום אסורה, ואין עם מי לדבר. בעלי המקום מאוד מקפידים על אי הכנסת בני משפחה ואחרים, אך העובדים באים ויוצאים, כך גם המטפלים הצמודים לחלק מהמבוגרים. יצא שבבית האבות התפרץ הנגיף. ארבעה מדיירי המקום פונו לבית החולים, ואחריהם נוספים. ביום הראשון של פסח נפטרה הראשונה, ארבעה ימים אחר כך השני, ואחריהם שנים נוספים. בדיעבד יסתבר שכמה עשרות אנשים חלו – עובדים, מטפלים ודיירים.  מה עושים בעלי המקום? משתיקים את העניין. כי ״זקנים״ מתים ממילא, ביחוד אלו בשנות התשעים המאוחרות לחייהם, או אפילו בני המאה, ומי ישאל, מי יחקור, מי יצא ויגיד משהו? הלכו לעולמם, בשיבה טובה. את דירת החדר שלהם משכירים מיד לבא בתור, והכסף ממשיך לזרום. כסף, הכל כסף ורק כסף.  ובעלי המקום ניצולי שואה (ועכשיו כבר הדור הבא). מכונת כסף באמתחתם, ועליה חייבים להגן בכל כוחם ויכולתם.

אילו לפחות היו דואגים קצת לעובדים באותה צורה שהם דואגים לתזרים המזומנים הנכנס. אבל לעובדים הם נתנו מסכות אחת לשלושה ימים. מפיות אין בנמצא, שכן היינו מביאים לבית הכנסת שבאותו בית אבות, ודואגים בעצמנו לאספקה. נוזל חיטוי ידים? גם לו דאגנו, בבית האבות זו הוצאה מיותרת. כפפות חד פעמיות לעובדים? את אלו לא ראיתי אף פעם בשגרה, אז ודאי בחירום יהיה תרוץ מתקבל על הדעת:  ״לא ניתן להשיג אותן עכשיו!״

האחראי על המטבח (הכשר-לכאורה) אצלו עובדים כשלושים עובדים נמצא מזה שלושה שבועות בבית. הוא ואחרים אובחנו כחולים בקו-ויד-19. אבל הבעלים לא מצאו לנכון לבדוק אותם. מדוע? כי אם היו בודקים, היו מתקבלות תוצאות רשמיות, וכל זמן שלא יודעים, הוירוס פשוט לא קיים, איננו, גם אם אנשים מתים בינתיים. אותו אחראי היה יוצא לאולם האוכל הקיבוצי, הוא והעובדים האחרים, וככה, קוראיי המותשים והרותחים ברגע זה, ממיתים אנשים! כאמור, המקום עשה כל הניתן להסתיר, להתעלם, להעלים, לקבור, לא להודות.

אלא שהתכנון שלהם להשתיק התקלקל, ועמד לו מצד המלאך וחיכך ידיו בהנאה כה מרובה. כל המאמצים עלו בתוהו בגלל שבת של אחת הדיירים (ניצולת השואה בת ה-95) שלחה בקשה נואשת לעזרה: ״חייבים לבדוק את כולם!״ כל שהיא ידעה שנלקחו ארבעה מהדיירים לבית החולים. היא רצתה להעביר את אמה והמטפלת לבית מלון, ובחג הפסח, משוגעת מדאגה, היא פנתה והתחננה לעזרה.

בקשתה הועברה באימייל, ואחד המכותבים היה חבר מועצת העיר לוס אנג׳לס ואשתו (העובדת אצל ראש העיר לוס אנג׳לס). הבקשה כה נגעה ללבם – שכן היתה זו קריאה נואשת לעזרה, לצאת לפעולה למען ניצולי השואה האחרונים שעוד אתנו – שהם התגייסו וארגנו עם משרד ראש העיר לשלוח מעבדה ניידת לבית האבות. פלא פלאים, פתאום כל העובדים היו אמורים להיבדק ביום המחרת, בשבת (כן – אותם עובדי מטבח ״כשר-לכאורה״ ושאר העובדים). רק העובדים, לא המטפלים, גם לא הדיירים. כזו דאגה נפלאה, כנה. מדוע לא לכלול גם את הדיירים? הבדיקה לא עולה כסף, והדיירים הם לא נטל: הם משלמים טבין ותקילין, זה לא בית מחסה העושה טובה לחוסים בו. יבוא יום ובעלי המקום יצטרכו לעמוד לדין, גם אם לא יקרה זה בבית דין של מטה. יבוא יום והם יגיעו לשערי הגיהנום, ושם יחכו להם בכליון עינים, קו מהיר, ישיר, בלי בדיקות כלשהן, ממש כמו בשדה התעופה לנוסעי מחלקה ראשונה.

לא אשפוט כאן את הילדים וקרובי המשפחה של הדיירים. אני מודע לחלק מהנסיבות אך לא לרובן, ולכן כף זכות עומדת להם לצדם. לבי יוצא לעובדים. לרובם משפחות התלויות בהכנסה הזעומה שהם מביאים, וזו עבודה קשה – ניקוי החדרים, טיפול במבוגרים ששוכחים או דורשים תשומת לב מתמדת. עבודה מתישה. העובדים עצמם מפחדים, כי הם יודעים שהווירוס התפשט והשתלט על כל הנמצאים במקום, אך אין להם ברירה. הם מתגברים על הפחד, מסכנים את עצמם ואת בני משפחותיהם ומגיעים מדי יום לעבודה.  

מי שנכשל כאן הוא דוקא הרשויות, ביחוד לאחר שהתברר שהנגיף התפשט באותו מקום ועושה שמות באנשים שם. מדוע אין דרך פעולה עליה חשבו מראש?  מדוע אין התערבות מיידית, ברורה, שאינה משאירה רווח לתרוצים ולהמשך הקיים? והיכן הגוף המבקר, שיכול לבוא ולהתערב, ולסגור את המקום אם יש צורך, ולמצוא מענה מתאים לכל הדיירים, המטפלים והעובדים? הלא מילארדים מוזרמים ימינה ושמאלה, מה לגבי הצלת כמה זקנים? הם, כמו כל המוצרים שאנחנו צורכים, ניתנים לזריקה, כה זולים להחלפה.

אין זה בית האבות היחידי. כמוהו מאות ואולי אלפים נוספים ברחבי העיר. המחלקה האחראית ודאי סובלת ממחסור בכח אדם ואמצעים, וכנראה שהיא לא התכוננה מעודה לארוע כזה. אך הבעיה האמיתית היא לא התרבות הקלוקלת שפשטה בבתי האבות (אין מי שידבר, אין מי שיקום וידאג) או זו בגופים הממשלתיים (העסוקים יותר בהטבות אישיות ובתרוצים מדוע יש להם פחות מדי כוח אדם ויותר מדי עבודה שצריך לעשות). הבעיה היא בנו – בחברה.  

זקנים זמנם למות. הם ממילא נטל על המשפחות ועל החברה כולה. כולנו חיים יותר שנים, והעלות עצומה. אנחנו מסרבים למות ומותחים את החבל עוד ועוד. בכלל, זה לא נעים להיות עם זקנים. זה מריח. זה לא סקסי. זה איטי. הם לא מבינים בטכנולוגיה פשוטה.  הם לא נעימים. הם משגעים אותנו. הם תלויים בעשרות כדורים. זקוקים לרופאים כל הזמן. כמה יפים הנעורים. כמה טוב להיות בריא. אנחנו נהיה צעירים לנצח! אנחנו עסוקים. לנו אין זמן. זו מעמסה עצומה. אנחנו עובדים בכדי לאפשר להם להיות בבית הזקנים. באמת, די, נמאס. לנו יש את החיים שלנו.

בא לו וירוס ואומר לנו, ״אני אפטר בשבילכם מכל הזקנים בבת אחת!״ רובם ידבקו, ואחד מכל שמונה לערך ימות. כך יקל לכולם. אני פשוט מהווה מסננת עבורכם". באה החברה ואמרה לו ״ברוך הבא!  תודה, אנחנו כה אסירי תודה!״ העיקר שמכונת הכסף ממשיכה להזרים את עלות השהיה באותם בתי אבות, וכשאחד הדיירים נפטר, מיד מגיע הבא בתור, זרם חזק ואיתן.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

נכשל בתפקידו

Published

on

אחרי שלא הצליח לפתור את בעיית ההומלסים בחוצות לוס אנג'לס, ממשיך ראש העיר אריק גרסטי לאמלל את תושבי העיר בהוראות דרקוניות * הגיע הזמן לשלוח אותו הביתה

מחלקת בריאות הציבור במחוז לוס אנג'לס דיווחה ביום שני האחרון על 12 מקרי מוות הקשורים לנגיף הקורונה. זהו המספר השני הנמוך ביותר של מקרי המוות המדווחים ביום אחד מאז שהפנדמיה החלה לפשוט כאש בשדות קוצי לוס אנג'לס, בחודש במרץ. כמו כן דווח על 1,047 מקרים חדשים ולמעלה מ- 46,000 תושבי המחוז הנגועים בווירוס, כמחצית מכל המקרים שפורסמו בקליפורניה.

מספרים מבהילים? לא ממש. בסך הכל  2,116 בני אדם במחוז לוס אנג'לס מתו מסיבוכים הקשורים ל- COVID-19 (המהווה יותר ממחצית ממקרי המוות הכוללים במדינה). המחוז בדק עד עכשיו כחצי מיליון איש, כאשר בערך 8% מהם נמצאו חיוביים לנגיף. במחלקת האשפוזים, אחד המדדים החשובים ביותר לדעת אם התפשטות הנגיף מאטה, נמשכה העקומה כלפי מטה כאשר 1,440 איש אושפזו בלוס אנג'לס. בשיא ההתפרצות בעיר ב- 29 באפריל אושפזו כמעט 2,000 איש. גורמי הבריאות במחוז יהיו ככל הנראה עסוקים השבוע.: מושל קליפורניה גאווין ניוסאם אישר בתחילת השבוע פתיחה מחדש של קניות קמעונאיות ומתן שירותי דת בבתי כנסת, כנסיות או מסגדים עם פחות 100 איש או עם קיבולת של 25%. כדי שההנחיות הללו ייכנסו לתוקף בלוס אנג'לס, יידרש אישור ממחלקת הבריאות במחוז.

אבל לוס אנג'לס עדיין סגורה ומסוגרת, וממש ללא סיבה טובה. תושבי לוס אנג'לס מגרדים את ראשם ותוהים מדוע אמריקה, כולל אפילו העיר ניו יורק, נפתחת מחדש בעוד לוס אנג'לס נותרה כמעט סגורה לחלוטין. ד"ר ברברה פרר, פקידת בריאות ציבורית שלא נבחרה, האחראית על חירותם של תושבי המחוז, הודיעה שהיא מצפה לפתיחה מחודשת נוספת רק ברביעי ביולי. ראש עיריית ניו יורק ביל די בלסיו (אימבציל לא קטן), אמר כי עירו נפתחת מחדש בתחילת יוני. משהו פה לא הגיוני.

בעוד ש-LA מכונה "מוקד ההתפרצות" של COVID-19 בקליפורניה, מספרם למעשה נמוך מאוד. שיעור התמותה בעיר ניו יורק מ- COVID-19 הוא 1 מ- 532. שיעור התמותה במחוז לוס אנג'לס הוא כמעט פי 10 פחות,  – מתוך 5,000.

קליפורניה הצליחה לעומת מניו יורק, ככל הנראה בגלל המניעה המוקדמת של הטיסות מסין. מזג האוויר כאן חם יותר והצפיפות פחותה בהרבה. בניו יורק אנשים מתגוררים בגורדי שחקים, משתמשים במעליות, הולכים ברחובות צפופים, נוסעים ברכבת התחתית הצפופה, וקונים וסועדים בחנויות ומסעדות צפופות. אנשים בלוס אנג'לס נוטים להתגורר בבתים או בבנייני דירות קטנים, נוהגים במכוניותיהם, ונוהגים לשמצה לא ללכת לשום מקום. יש בה פחות משליש מהצפיפות שבניו יורק.

עם זאת, הוראות השעה בלוס אנג'לס נותרו אולי הדרקוניות ביותר ביבשת. המחוז פתח לאחרונה סוף סוף את חופי הים, המחוז האחרון במדינה שעשה זאת. אבל, לשבת או לשכב על חוף מחוז, אפילו לבדך, אסור. אתה נדרש ללבוש מסיכה כשאתה על החוף (היזהר מקווי שיזוף מביכים), אך הצו מבהיר שמותר לך להסיר אותה לפני שאתה נכנס למים (ככל הנראה חכם). המחוז גם סוף סוף פתח את הפארקים ומסלולי ההליכה שהיו סגורים במשך חודשיים, בעוד העיר ניו יורק מעולם לא סגרה את הפארקים שלה.

ראש העיר אריק גרסטי הודיע בשבוע שעבר כי הוא מרחיב את "הפתיחה המחודשת" לחנויות לטיפוח חיות מחמד ושטיפות רכב. שיער חיות המחמד נראה כעת טוב; בני אדם, לא ממש. כנסיות נותרו עד השבוע חסומות, ואילו חנויות ליקר ומריחואנה נחשבו "חיוניות" ומעולם לא היו סגורות. במקביל, הוא הודיע כי ההגבלות יישארו במקום עד שתמצא "תרופה". מומחים מזהירים כי ככל הנראה זה ייקח יותר משנה. בינתיים, התושבים ממשיכים לסבול תחת שלטונו של גרסטי ונציגת מחלקת הבריאות שלא נבחרה.

בכלי התקשורת הלאומית זיהו סוף סוף את מה שרבים בלוס אנג'לס, (חוץ מרוב הכלבלבים הכנועים בתקשורת המקומית) לוחשים זה מכבר: ראש עיריית לוס אנג'לס, אריק גרסטי, הוא יצור פוליטי מזיק ומדכא, הנאבק מדי יום להשיג כוח ותשומת לב כדי לספק את התשוקות המוזרות שלו ולא לעשות את מה שהוא נשכר לעשות: לשלוט בהגינות, בשקיפות ובכנות. 

בשבוע שעבר, הפרשן הפוליטי טאקר קרלסון עשה זאת בתוכנית הערב הפופלרית שלו ב"פוקס ניוז". "אריק גרסטי הוא מגלומני ונוירוטי", קבע קארלסון וחשף בצורה מבריקה כיצד גרסטי כפה על כללי התנהגות מגוחכים ב-22 המיילים של חופי דרום קליפורניה: בלי שמץ של ראיות מדעיות, מדוע איננו יכולים לשכב על חול יבש, אך זה בסדר שנצעד בחול רטוב? הוא טוען כי החלטותיו מבוססות על הקשבה המדענים ואנשי המקצוע הרפואי, למרות שלד"ר ברברה פרר, מנהלת המחלקה לבריאות הציבור במחוז לוס אנג'לס, אין תואר רפואי, או לכל מסלול לימודים הקרוב אליו.

גרסטי הוא פוליטיקאי צבוע במיוחד. כך, במצעד האליפות של הקינגס בלוס אנג'לס הוא נתפס עם בקבוק בירה ביד, ואמר "יש שני חוקים בפוליטיקה. הם אומרים 'לעולם אל תצטלמו אי פעם עם משקה ביד, ואף פעם אל תישבע על כך', אבל זה יום גדול ומזוין!" הכישלון המחפיר שלו בפיתרון בעיית ההומלסים מזדקר ומתעצם בעת משבר הקורונה, עד שרבים וטובים (כולל אני) אומרים די! השבוע חתמתי על עצומה להדחתו  (recall Garseti) באתר change.com

החשיפה של טאקר קרלסון רלוונטית לא פחות מכיוון שהמגלומניה הנוירוטית של גרסטי פוגעת עכשיו בכל אחד מאיתנו, ומיליונים רבים מעבר לעיר שהוא אמור להוביל, מכיוון שהוא מופיע בטלוויזיה כל יום ויום כדי להסביר למה אנחנו, וגם אלה שמחוץ לעיר, מנועים מלחזור ולחיות את חיינו  על סמך גחמותיו. המדיניות שלו אינה מנומקת, מהורהרת. קארלסון: "זהו ביטויו של אוטוקרט שהחליט שהוא חייב להיראות קשוח בכך שהוא עושה משהו, או שהוא לא ייבחר לנשיא, מה שהייתה תמיד המטרה העיקרית של אריק גרסטי. זה מפחיד אם אתה חושב מה זה אומר. המשמעות היא שהעיר השנייה בגודלה של אמריקה נפלה תחת שליטה מוחלטת של מגלומנית נוירוטית שמפוחדת מחול יבש. הפוביות האישיות של אריק גרסטי הינן חוקיות כיום בלוס אנג'לס. זה גורם לך לחשוב על ימיו האחרונים של ניקולאי צ'אושסקו ברומניה, כשהוא מתלהם על נתיניו מהבמה ומטיל את האובססיות המוזרות שלו על האוכלוסייה חסרת האונים".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות