Connect with us

מצב הרוח

השירותים החשאיים

Published

on

או: למה ההתמכרות החדשה שלי היא סדרת טלוויזיה בנטפליקס על קשישים עם בעיות בערמונית

השבוע, מפאת הקור העז, ניגשנו לאחת מרשתות החשמל לרכוש תנור חימום. בתום הקנייה סח לנו המוכר הנחמד: ״תנו לי להעמיס לכם את הקופסה לבגאז׳, אתם כבר מבוגרים״. שמחתי שהוא חסך ממני את חוויית הסחיבה, אבל ההקלה לגב נמהלה בצביטה באזור הבטן בואכה האגו, כתוצאה מהעלבון. אני מבוגר? על מה הוא מדבר? הוריי מבוגרים. השכנים שלי מבוגרים. בבית גיל הזהב מתגוררים מבוגרים. אבל אני? ינוקא נצחי, עליז, שובב חיוני וחבר בלהקת רוק צעירה ובועטת.

כשהגענו הביתה הרמתי את הארגז עם התנור ודאגתי שרעייתי תצפה בי, כדי שלא יעלה על דעתה שמישהו כאן חלילה מבוגר. עוד נחזור לזה בהמשך.

בערב התיישבתי מול הטלוויזיה וליד התנור החדש שהרכבתי, מתחתי שרירים, הרגשתי כטווס צעירו התרכזתי בהתמכרות החדשה שלי – סדרה על קשישים עם בעיות בערמונית. מדובר בסדרה משעשעת בכיכובם של אלן ארקין ומייקל דאגלס, שגיבוריה נאלצים להתמודד עם בעיות של הזדקנות, אובדן זיכרון וכאבי פרוסטטה. דאגלס בן ה־74 (שלעומת אביו קירק בן ה־101 הוא ממש נועה קירל) סובל בסדרה מזרם השתנה חלש ומהצורך לבקר בשירותים בתדירות גבוהה במיוחד. אני מודה שאני מזדהה איתו מאז שאני עצמי קם לשירותים פעמיים בכל לילה.

אני יודע שאולי הקוראים הצעירים יותר נוטשים עכשיו, במחשבה שהעניין לא נוגע אליהם. אבל לא כך הם פני הדברים. ראשית, גם הם יגיעו יום אחד לגיל שבו האינסטלציה הפנימית תתעייף ותישחק. ושנית תסתכלו מסביב ותגידו לי אם השתנה היא לא נושא ישראלי חשוב מאין כמותו, הטומן בחובו מנהגים, דיונים חברתיים וביטויים תנ"כיים.

בעבר הנשיא אסד האב, אללה ירחמו, נודע ביכולות ההתאפקות שלו, שבעזרתן הצליח להשיג ויתורים משמעותיים ממנהיגים, רק כי הם כבר לא עמדו בלחץ השלפוחית והיו מוכנים לעסקת "שטחים תמורת אסלה". מאז זרמו הרבה מים בניאגרות, והיום אנחנוחיים בתקופת האי־התאפקות.

לישראלים, שמעולם לא היו טיפוסים מאופקים במיוחד, זו תקופה מאתגרת במיוחד. התגברות הפקקים ברחבי הארץ גורמת לכך שאנשים תקועים שעות בכביש, ואם את השעמום עוד אפשר להפיג בהאזנה לרדיו, כשהשלפוחית לוחצת, לא יעזור אם תציע לה לשמוע רזי ברקאי.

השילוב של חוסר ברירה וחוסר נימוס שולח את הישראלים לתת דרור לשלפוחית שלהם בצידי דרכים ובפינות רחוב וליצור וריאציה מזרח־תיכונית על "ארץ אלף האגמים". תייר שביקר בביתנו אמר לי פעם שהדבר הבולט ביותר בישראל הוא העובדה שבניגוד למדינותאחרות, הגבר המקומי לא מתרשם ממוסד השירותים, והוא מוכן לתרום להעלאת כמות המשקעים הארצית בכל רגע ובכל מקום.

ליבי עם הנשים, שאינן יכולות ליהנות מהספונטניות הגברית הישראלית וצריכות למצוא בכל פעם מקום סגור עם יכולות ישיבה, שיש בו גם קרש.

הרשויות לא ממש תורמות לעניין. שירותים ציבוריים איכותיים הם מצרך נדיר במקומותינו; בעבר היו כמה יוזמות לשירותים בתשלום במרכזי הערים, אבל הם לא ממש הצליחו. אולי כי הישראלי מוכן לשלם 12 שקלים על מים מינרליים, אבל לא יוציא שקל על הוצאתם מהגוף. האופציות החינמיות לרוב לא ממש אטרקטיביות, ונעות בין התגנבות לא מכובדת לבתי קפה לבין שירותים בתחנות דלק, שמזכירים את הכור הגרעיני בבושהר.

מי שמסתובב בחוץ במשך כמה שעות זקוק לתכנון מוקדם, לפחות עד שימציאו את אפליקציית"גט טוילט" לאיתור תא השירותים הקרוב אליך. אם אני בתל אביב, בשעת הצורך אני נכנס ללובי של מלון יוקרה ועוטה על פניי מבט של ״יש לי פגישה עם איש עסקים בינלאומי״ ומנסה להסתיר את המבט האמיתי של "אם בתוך דקה לא אמצא שירותים יהיה כאן אסון בינלאומי").

לבתי המלון, שבימים אלה סובלים מקשיים בעקבות ההתמודדות עם המתחרה הערמומי אייר בי אנד בי, אני מציע להפוך את ציבור האורחים המזדמנים למרכז רווח. למה שישכירו רק חדרים כשאפשר להשכיר גם תאי שירותים – מה גם שמדובר בקהל שבוי ולחוץ, שיסכים לשלם כמעט כל מחיר תמורת תא עם נוף לבול פגיעה.

בלילות, בברים ובמועדונים, אתה נחשף לשירותים המוזרים של חיי הלילה, שנראה שמשמשים לכל, חוץ מלפעולה המקורית. העיצוב המושקע, התאורה האפלולית והמוזיקה הרועשת נותנים לך את התחושה שהאסלה ממש תיעלב אם כל מה שתעשה כאן זה להטיל את מימיך.

אחת ההוכחות לכך שלא מדובר רק בסתם תהליך גופני היא הנוכחות הגדולה של הפעולה הזאת בשפת היומיום שלנו. כולנו מכירים את הביטוי "אני מכיר אותך עוד מהתקופה שעשית במכנסיים", המעיד על היכרות רבת שנים; את "כמעט עשיתי פיפי במכנסיים", המדמה תחושת פחד; או את ״הוא משתין מהמקפצה״, שמשמעותו כמעט הפוכה- חוצפה של מי שמרשה לעצמו להפר את הכללים המקובלים בלי להתבייש, "ואם למישהו יש בעיה עם זה, אני משתין עליו".

לאחרונה אני שומע יותר ויותר את המילה הבודדת פיפי", שמקצרת לשישית את המשפט "ראיתי את הסרטון בווטסאפ ונקרעתי מצחוק". ועל אדם שהפך גאוותן, יהיר ומתנשא נאמר ש"השתן עלה לו לראש", שבניגוד ל"עלה לו הדם לראש", קצת יותר קשה הסביר אותו מבחינה רפואית.

אם לחזור לסיפור שבו פתחנו, אחרי אופוריה קצרה השתן שלי ירד מהראש בחזרה למקומו הטבעי, והגב התחיל לכאוב. כדי שאחזור להרגיש צעיר, הגברת הראשונה מרחה לי משחה מיוחדת להקלה בכאבים, שעליה נכתב שהיא "מיועדת למבוגרים בלבד". ובאמת, באותו לילה הרגשתי כמו חדש, והגב בכלל לא כאב לי. גם לא כשקמתי שלוש פעמים לשירותים.

** אני רוצה להודות לקורא קובי מצגר שהסב את תשומת ליבי לאפליקציה toilet finder שתעזור לנו למצוא שרותים על בסיס מיקומינו. עדיין לא בדקתי אותה אבל זה בהחלט נראה לי פתרון פגזי.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

המגזר החרד

Published

on

היום אם אין לך פוביה עסיסית שאפשר לנופף בה, משהו אצלך לא בסדר • קבלו רשימה מעודכנת

הפחד של אנשים מחיות הוא לא תמיד פרופורציונלי. אני יכול להבין אדם שבורח בבהלה מפיל שדוהר לעברו ומאיים להביא לו לאטמה עם החדק, מאריה שעשוי להשתמש בו כקינוח, או מנחש שעלול להרוג אותו אם הוא לא מצויד בחליל הודי שיגרום לו לרקוד. אבל האימה של אנשים מחיות זעירות כמו עכברים או ג׳וקים נראית לי קצת מוגזמת. העכברים די מפחדים מאיתנו, ולא ממש בעניין של לנגוס בבני אדם (אלא אם כן יש לכם ברגל אצבעות מוצרלה), והנזק הכי גדול שג'וק יכול לגרום לנו זה לשלם יותר מדי כסף למדביר.

אבל כל אחד והחרדות שלו. יש לי חבר שנלחם בכמה מלחמות, שירת ביחידה מובחרת והביט לאויב בלבן של העיניים, וכשהוא רואה ג׳וק, הוא עולה על כיסא וצורח לאשתו שתהרוג אותו.

מבחינתי, כל עכבר בחצר הוא לא פחות חביב ממיקי מאוס, ושום ג'וק לא יגרום לי לטפס על השולחן. גם בגלל שאני לא מפחד משטויות כמו חרקים, וגם בגלל שאני סובל מפחד גבהים. בשנים האחרונות הפחד הזה מחריף: עמידה על מרפסת בבית עם יותר משלוש קומות עושה לי בחילה ומכניסה אותי לחרדה אטומית. לעומת זאת, אין לי שום בעיה לטוס במטוס או במסוק, למרות שאני לגמרי מבין את האנשים שמתקשים לסמוך על צינור ברזל גדול שאמור לרחף באוויר בלי ליפול, כשבתוכו 400 נוסעים וחלקם רבים עם הדיילת שתמכור להם שוקולד.

בני האדם פיתחו לעצמם במשך השנים מגוון רחב של פחדים וחרדות, הגיוניים יותר או פחות. לא בטוח שבימי הביניים היתה לאנשים, שחיו עם עשר נפשות בחדר, פריבילגיה לפתח פחד ממקומות צפופים. ספק גם אם האדם הקדמון התלונן במערה על פוביה מעכבישים. אבל היום נראה שאם אין לך פוביה עסיסית שאפשר לנופף בה, משהו אצלך לא בסדר. בלי פוביה אתה סתם איש סטנדרטי, וככזה תתקשה לבלוט בהמון. לכן, אם עוד לא אימצתם פוביה משלכם, אתם מוזמנים לבחור את הפריט המתאים לכם מתפריט החרדות שלנו.

פחד ממעליות (אפשר לקרוא לזה קומותופוביה) עניין לגמרי סביר. כל מי שנתקע פעם במעלית, נפל עם מעלית, או סתם עלה ארבעים קומות עם מישהו שלא מאמין בדאודורנט, יודע שהשהות בקופסת מתכת שתלויה על כבל עלולה להכניס אותך ללחץ ולהעלות לך את הדופק. מנגד, כשאני עולה במדרגות יותר משלוש קומות, עולה לי הדופק הרבה יותר.

ספקטרופוביה (פחד ממראות) – תופעה מוכרת, ובה אנשים מפחדים מההשתקפות של עצמם במראה. האמת, לא מפתיע במיוחד. אני יכול להעיד על עצמי שלא פעם, אחרי מקלחת, אני זורק מבט למראה ונבהל כהוגן מהקשיש העירום שמביט בי. אני מעדיף לחסוך מכם את התיאורים ואת הפרטים הקטנים והממש קטנים.

גָמופוביה (פחד מחתונה) – בניגוד למה שאפשר לחשוב, החרדה הנ"ל לא נובעת מהפחד למצוא את עצמך בריקוד רכבת עם דודה רבקה, אלא מפחד ממחויבות. גם כאן אני מזדהה לגמרי. טבעי שעם כל האהבה לפרטנר, אנשים יחושו פחד לפני חתונה. הרי אם הכלה המיועדת היתה מאתגרת את בחיר ליבה המיועד ומשאירה אותו במשך שעה עם תינוק בוכה או עם מכונת כביסה פועלת, הפחד היה הופך לאימה. מצד שני, גם אצל רווק, שהיה רגיל לחלוק את חייו עם בקבוק וויסקי ולהתעורר בכל בוקר כלומר, צהריים) לצד חברה אחרת, זה אך טבעי שיצוץ פחד ממוסד הנישואים – מוסד מפואר, שהזיכרון הבולט שלו ממנו היה לראות את אבא שלו מסתגר מדי יום במשך חצי שעה בשירותים עם עיתון רק כדי שיהיה לו קצת שקט.

טכנופוביה (פחד ממכשירים חדשים) – אנשים הלוקים בפוביה זו מוכרים גם בשמם העממי "קשישים". חלקם ממשיכים להתנהל עם טלפון נייד מתקפל משנות ה־90. אני כנראה שייך לזן מורכב יותר – טכנוטמבל: לא מפחד מטכנולוגיה, אבל אם אני מפרק מכשיר, לעולם לא אדע להרכיב אותו בחזרה. גם כשאני מקבל טלפון חדש אני בדרך כלל מקלקל אותו במהלך הכנסת הפרטים האישיים שלי ומתקשר לצוות התמיכה כמו אופידיופוב (פוחד מנחשים) שראה אנקונדה.

אורניתופוביה (פחד מציפורים) – הפוביה הזאת יכולה להופיע אצל מי שראה עורבים תוקפניים או צפה בסרטו של היצ'קוק "הציפורים". בכלל, סרטים יכולים לייצר פחדים, ולא סתם נכנס ללקסיקון הביטוי "אכל סרט".

עם כל הכבוד לפוביות עצמן, המצב הקשה ביותר הוא של מי שמשלב יותר מחרדה אחת. למשל, אם פיתחת אגרנות כפייתית ואתה גם חרד מעכברים וג׳וקים, יש לך באמת בעיה רצינית. אתה חייב לבחור מה פחות גרוע מבחינתך – פרידה מעיתונים ישנים או היכרות עם עכברים חדשים. הבעיה מחריפה אם אתה גם מפחד מעכברים וגם רגיש לחתולים. בנוסף, אם אתה גם מפחד מחתונות (ע"ע) וגם סובל מפחד גבהים, צפויים לך רגעים קשים במיוחד בשלב שבו החברים השיכורים שלך יניפו אותך על כיסא בזמן שהם רוקדים לצלילי עומר אדם. יש גם פוביות שלא מופיעות בספרות המקצועית, אבל כולכם נתקלתם בהן, והגיע הזמן להכיר בהן באופן רשמי ולתת להן שמות.

תרומופוביה – אנשים שחוששים ממבקשי תרומות. הם מנתקים שיחות טלפון של עמותות וסוגרים את החלון כשהם מזהים קבצן בצומת. במקרים קשים במיוחד, כשמתקשרים לאותם אנשים כדי לבקש תרומה למען חולים במחלה מסוימת, הם עונים שזה לא יסתייע, כי הם עצמם סובלים ממחלה קשה – תרומופוביה.

חמותופוביה – פחד מארוחת שישי אצל ההורים של בן הזוג. סיכוי טוב שהערב יסתיים בסכסוך משפחתי כלשהו ובנזק פסיכולוגי בלתי הפיך. ועדיין, מעטים הצליחו לקבל

ניצנופוביה – עניין פרטי שלי. אנשים שחוששים לפגוש אותי באקראי ברחוב ומנסים להתחמק ממני, בטענה שאני נודניק, הסיפורים שלי ארוכים מדי, או שהם חייבים לי כסף.

המשך לקרוא

מצב הרוח

נפרדנו כך

Published

on

בלבול, תגובות איטיות ומהוססות, מחסור באנרגיה, פגיעה בזיכרון אחרי כמה שבועות קשים הבנתי שהדבר שפחדתי ממנו יותר מכל, קרה • הלך לי האייפון!

סימנים הראשונים הגיעו כבר לפני שמונה חודשים: בלבול, תגובות איטיות ומהוססות, ריצודים לא רצוניים, מחסור באנרגיה, פגיעה בזיכרון. אחרי כמה שבועות קשים הבנתי שהדבר שפחדתי ממנו יותר מכל, קרה. הלך לי האייפון. החלטתי לבשר את בשורת האיוב למכרים ולבני משפחה, אבל לקח לי שעות להיכנס ל"אנשי קשר". הסוללה נגמרה דקות ספורות אחרי שיצאתי מהבית, ומצאתי את עצמי גורר לכל מקום כבלים, מטענים ניידים וחיבורים למצת של הרכב. לא משנה מתי סיימתי לטעון, המכשיר כבר הודיע לי שנשארו 10 אחוזים בסוללה ו־10 דקות לקנות מכשיר חדש לפני שזה יהיה ממש מביך.

פסיכולוגים יגידו לכם שבכל אובדן קשה – מוות, גירושים, פיטורים או התמכרות לסמים קשים – האדם מפתח את חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. בתקופה הנוכחית, ברור שהשלבים הנ"ל מתאימים גם במקרה של טרגדיה שבה איבדנו את היקר לנו מכל – הסלולרי הישן.

1. הכחשה

זהו השלב שבו אתה מנסה לשכנע את עצמך שהכל בסדר, תוך הדחקה מוחלטת של המציאות. האפליקציות בטלפון מתקשות לעלות, "ווייז" מורה לך לפנות שמאלה קילומטר אחרי הפנייה, וכשאתה מנסה להזמין מונית מ"גט טקסי", האפליקציה מציעה לשלוח לך כרכרה עם סוס. למרות שאני עם אייפונים עוד מהדגם הראשון וכבר מכיר את התהליך, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה משום שהשתמשתי במטען לא מקורי או שהטלפון תפס אותי גולש באתר של דגמי אייפון חדשים ונעלב. אחר כך אמרתי, זה לא שקרה משהו למכשיר, פשוט בחורף כולנו קצת יותר איטיים. ולסיום טענתי של"שאזאם" לוקח הרבה זמן לזהות שירים, כי קשה לו לשמוע בגלל הרעמים.

2. כעס

על פי מודל האבל, הכעס מלוּוה גם בקנאה ובשנאה. ואכן, חשתי כעס על המכשיר, שבגד בי ברגעים שבהם הייתי צריך אותו, קנאה בכל מי שיש לו טלפון טוב יותר, ושנאה חזקה לאנשים שמסתובבים עם אוזניות לבנות ואלחוטיות. אלו הרגיזו אותי במיוחד, כי בשימוש בהן יש הצהרת הון ברורה של 800 שקלים, תוך החזקת קופסה לבנה שנראית כמו מארז יוקרתי לחוט דנטלי. הכעס הופנה גם לחברת "אפל", שבמשך חודשים הפצירו בי לעדכן גרסה", פעולה שכל מטרתה היא הרי לגרום לי לעדכן מכשיר ב־36 תשלומים מעודכנים. אבל אני אדם חזק, שלא ייכנע לתעלולים סחטניים שכאלה, גם אם ה"ציוצים" באפליקציית הטוויטר שלו עוברים במהירות של יונת דואר. אלא שאז, גם הגברת הראשונה, שמכשיר האייפון שלה נקנה פחות או יותר באותו זמן כמו שלי, החלה להתלונן על איטיות מתגברת. ומכיוון שהיא פחות עקשנית והרבה פחות קמצנית ממני, נאלצתי להתקדם לשלב הבא.

3. מיקוח

בשלב הזה, כשאנשים בסביבתך רואים שאתה סובל ונמצא על סף שבירה, הם ינסו לנצל את החולשה שלך ולגרום לך לבצע מעשים קיצוניים. אני מדבר על אנשי ה"סמסונג" וה"וואווי", שמגיחים מכל עבר, וללא טיפה של רחמים מנסים להסיט אותך מדרך האייפון. אנשים שהחשבת כחברים למחנה, שהיו אנשי אייפון נאמנים בעצמם עד לא מזמן אבל חצו את הקווים, יספרו לך עכשיו שאתה דביל ופראייר שמשלם יותר מדי על פחות מדי ג'יגה. "בהתחלה היה לי קשה", אמר לי חבר כאילו מדובר בגמילה מהרואין. "פחדתי שלא אסתדר, שאאבד תמונות, שיימחק לי היומן, ושאנשי קשר ינתקו איתי קשר. אבל היום אני מרגיש שראיתי את האור. בעיקר מאז שהצלחתי למצוא את האייקון של הפנס". השיחות הללו גרמו לי לבלבול גדול ולתחושה של בגידה במחנה. מה שהוביל לשלב הבא.

4. דיכאון

בשלב הזה הרגשתי עצבות גדולה. לא זו בלבד שהאייפונים שלי ושל הגברת בגדו בנו, עכשיו עלי לעמוד למבחן נאמנות, אני מסתכן באובדן כל המידע שלי, אצטרך לקבל החלטה לגבי עתידי וללמוד מערכת חדשה שאינני מכיר. זה הרי כמו עם האישה: אתה מרוצה ממה שיש לך, אבל כשמסביב יש חברים שהתגרשו ומסתובבים מחויכים עם דגם יותר חדש, אתה מתחיל לחשוב שאולי אתה מפסיד משהו. מצד שני, אולי הם מעמידים פנים, ואז תפסיד את כל מה שהצלחת להשיג עד עכשיו. כדי לא לשקוע בדיכאון עמוק החלטתי לקחת את עצמי בידיים וללמוד את הנושא לעומק. צפיתי בסרטים ביוטיוב שמשווים בין כל הדגמים, ושמעתי כל מיני יועצים, שחלקם אמרו שעדיף לחכות, כי עוד מעט יירדו המחירים, ואחרים שהסבירו שהם יירדו כי ייצא דגם יותר חדש, ואז שוב אמצא את עצמי מיושן ולא מעודכן, החברה שוב תפציר בי לעדכן גרסה, אני שוב אתפתה, וחוזר חלילה, רק יותר לאט.

5. קבלה

החלטנו לדבוק בערכים הסלולריים שלנו ולהישאר בגן העדן, שבו אוכלים תפוחים. התייצבנו בחנות ורכשנו שני מכשירים חדשים. המוכר הציע שנשאיר את המכשירים הישנים ונלך לסיבוב של חצי שעה, עד שיְ גבו את כל המידע. סוף־סוף יכולנו להרגיש חופשיים ומשוחררים מכבלי הטכנולוגיה. תחושה שהחזיקה מעמד דקה, ואז התחלפה בריקנות, יתמות ופחד שאנחנו מפסידים משהו. הגברת הראשונה חיפשה טלפון ציבורי, כדי להודיע לבנות שלא נהיה זמינים במשך חצי שעה. אבל גם כשמצאנו אחד כזה לרפואה, וזה לא היה פשוט, היא לא זכרה את המספרים שלהן בעל פה. בניסיון למלא את הריק שנפער בחיינו התיישבנו בבית קפה והבטנו אחד לשני בעיניים, רגע קסום שבגלל הניידים, הווטסאפ, הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר, לא קרה מזמן. הבטתי ברעייתי במבט מאוהב, והרגשתי שזה בדיוק הזמן לשלוח לה כמה לבבות אדומים במסרון קצר ורומנטי. אבל לא היה לי טלפון.

החזקנו ידיים, ואחרי חצי שעה יצאנו למסע של שעה באוטו כדי למצוא את החנות שבה הפקדנו את הטלפונים, כי בלי ווייז או יכולת לצלם את הכתובת, לא הצלחתי למצוא את הדרך. לפני שיצאנו מהחנות עם השקית והמכשירים החדשים, אמרתי לאישה שאני מרגיש שהשארתי משהו בחנות, ואני לא זוכר מה. "10,000 שקלים", היא ענתה, לקחה את ידי ויצאנו אל הרחוב.

המשך לקרוא

מצב הרוח

העם הנבחר

Published

on

נדמה שכבר ראינו הכל: מפלגות של גמלאים, מעשני קנביס, זכויות הגבר, מה לא • אבל העם עדיין זקוק למשהו מרענן, שייקח אותו למעלה למקומות חדשים

בחודשים הקרובים נופצץ בקמפיינים של כל מי שרואה את עצמו ראוי להנהיג אותנו, או שסתם אין לו משהו טוב יותר לעשות עם עצמו בארבע השנים הקרובות. מפלגות חדשות יצוצו, מפלגות ישנות יתפצלו, פוליטיקאים ישבחו את עצמם בגוף שלישי, השמצות יעופו לכל עבר, ויום אחד אחרי, המושמצים יישבו לצד המשמיצים באותה "ממשלה מצוינת לעם ישראל".

כל ישראלי שני שוקל בימים אלה לרוץ לכנסת ואז לזחול לממשלה. אז מה אם הקשר היחיד של רבים מהם לעשייה ציבורית הוא שמדי ערב הם מורידים את הכלב שיעשה את צרכיו בגינה הציבורית. אצלי, לעומת זאת, הרעיון לעבור לפוליטיקה לא חצה את מוחי אפילו בלילות עם חלומות ממש רעים. אני לא בנוי להיות חבר כנסת או שר בממשלה, ואני חושב שגם הם לא בנויים בשבילי. אין לי כישורי נישוק של תינוקות, וכשמגישים לי אחד, אני מייד בודק למי אפשר להעביר אותו הלאה. לבקר בשווקים אני דווקא אוהב, כולל כשרוכלים צועקים לעברי ״אתה על הכיפאק, דביר!״ אבל מעדיף לנצל את הזמן שם כדי להריח פטרוזיליה ולמשש עגבניות, ולא כדי שמצביעים פוטנציאליים ימששו אותי.

לכן, הסיכוי שאני ארוץ לכנסת דומה לסיכוי שארוץ את מרתון טבריה בלי לגמור קבור ליד רבי מאיר בעל הנס. מצד שני, אני יכול לתת עצות למי שכן בעניין, חינם אין כסף.

כמי שעבר לא מעט מערכות בחירות ומרגיש שהוא מכיר את מינה צמח כמו את אמא שלו, נדמה שכבר ראינו הכל. מפלגות של גמלאים, מעשני קנביס, זכויות הגבר, מה לא. אבל העם עדיין זקוק למשהו מרענן, שייקח אותו למעלה ויביא אותו למקומות חדשים.

לכן אני מציע להקים את מפלגת "כולנו בדיוטי", שתחרוט על דגלה את קידום התחום הישראלי ביותר טיסות לחו"ל. הסיסמה ברורה מאליה, "ישראל ממריאה", ועל פתק ההצבעה יופיעו האותיות "טס". המפלגה תבטיח שכל אחד מאזרחי המדינה יבלה שבוע אחד בחודש בחו"ל. נכון שהטיסה תעלה לקופת המדינה לא מעט, אבל במקום מלון, הממשלה תוכל לסדר לאזרחים להיזרק על הספה בסלון של אוונגליסטים אוהבי ישראל. למהלך כזה יש יתרונות נוספים:

1. הפחתת כמות הפקקים. אם רבע מאזרחי המדינה יבלו בחו"ל, רבע מהמכוניות לא יעלו על הכבישים – מה שיביא לצמצום הפקקים, לחיסכון בדלק ולפתרון מצוקת החניה.

2. פחות צפיפות בבתי החולים. לא רק שהעומס בבתי החולים יפחת, ישראלים גם יחלו פחות. הרי ידוע שכשאתה בחו"ל, הסיכוי שתהיה חולה נמוך בהרבה, כי לא תרצה להפסיד את הבילויים ואת השופינג.

3. פחות צפיפות בכיתות. במקביל, ילדי ישראל שינפשו בחו"ל יוכלו ללמוד מבחר מקצועות – כמו גיאוגרפיה, דרך מפת מסלול הטיסה במטוס, ומתמטיקה, דרך ההתמקחויות של הוריהם על המחירים בשווקים ברחבי העולם.

4. המרצת כלכלת ישראל. בעקבות הביקורים התכופים בדיוטי פרי, ישראלים יקנו יותר. אחרי ביקור במחלקת הפרפומריה, שם יתיזו עליהם מבחר דאודורנטים, גם הריח שלהם יהיה טוב יותר.

5. הפחתת הלחץ על העובדים הסוציאליים. בארץ הרי יהיו פחות אנשים, ואלה שיהיו כאן, יהיו במצב רוח טוב יותר בעקבות החופשה שממנה חזרו ולקראת החופשה הבאה בעוד שלושה שבועות. בנוסף, במקום להוציא את העצבים על בני הזוג, הם יעשו את זה על הדייל שיסרב למכור להם טובלרון.

6. עליית מפלס הכנרת. פחות אנשים בארץ משמעותו ירידה בצריכת המים.

7. פתרון מצוקת הדיור. משפחות יוכלו לחלוק דירות בסבב. מי שנמצא בחו"ל יפנה את הדירה לאלה שבדיוק חזרו לארץ, וחוזר חלילה.

8. עזרה במדיניות החוץ. הממשלה תוכל להשתמש באזרחים שנוסעים לחופשה על חשבונה כדי ליישם את מדיניותה. למשל, אם ארדואן שוב פתח עלינו ג'ורה אנטישמית, נוכל לשלוח לארצו אלפי ישראלים, שידועים כתיירים בעייתיים (שלא לומר אסירים משוחררים שלא היו בחופשה כבר עשור), והם כבר יענישו את הטורקים באמצעות כלי נשק בלתי קונבנציונליים כמו הדלקת מנגל בחדר במלון, השלכת מזרנים לבריכה וצילום סרטונים ויראליים ליד הבופה.

9. מלחמה ב־BDS. יותר ישראלים מעבר לים הם יותר חיילים במלחמת ההסברה – הרי ידוע שאנחנו הכי פטריוטים כשאנחנו בחו"ל. אני אישית מוכן לרכז את הנושא של רוג׳ר ווטרס ולהתייצב במחאה בכל ההופעות של החולירע ברחבי העולם.

כאלטרנטיבה, אני ממליץ על מפלגה נוספת, שתציע לעם תקווה, חיוך ועתיד מתוק. משהו שינטרל את אווירת ה"חמוצים", שעליה דיבר בזמנו ראש הממשלה. מדובר במפלגת "קינוח לישראל", שתיאבק על קידום המנות האחרונות במדינה – מגזר שבמשך שנים היה מקופח לעומת האליטות של המנות העיקריות והשותפות ההיסטוריות שלו, התוספות.

המפלגה תבטיח שהמנות האחרונות במסעדות יהיו בחינם ועל חשבון המדינה, על פי חזון "פבלובה לכל ילד". ההוצאה התקציבית תהיה זניחה לעומת הטעם המתוק בפה שאיתו יעזבו האזרחים את המסעדה, התחושה שהם דפקו את המערכת, והשיפור הצפוי במורל הלאומי, לפחות לכמה דקות, עד שתגיע נפילת סוכר.

כל המפלגות מחפשות "ביטחוניסטים", קצינים בכירים לשעבר שיספקו לבוחרים תחושה של עוצמה וביטחון. בוגי וגנץ, כמו בכירי צה"ל רבים אחרים, כבר תפוסים. לכן, אם אתם מחפשים אישיות ביטחונית למפלגה, אני ממליץ על יהורם גאון (בתנאי שיגיע במדים מהסרט מבצע יהונתן") או על גברי בנאי (בתלבושת של סמל ראשון ג'ינג'י מ"גבעת חלפון אינה עונה"). אפשר לתת צ'אנס גם לעולים חדשים ולייבא מחו״ל טיפוס קרבי כמו ואן דאם, שיכול להביא מצביעים מקרב העולים מצרפת; רמבו – שיוכל לעזור לנו ביחסים עם ארה"ב; ארנולד שוורצנגר – שכבר היה בפוליטיקה ויש לו ניסיון; או סטיבן סיגל – שיש לו שם ישראלי לגמרי.

בהצלחה לכל המועמדים, וגם לנו.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות