Connect with us

תרבות ובידור

"השאלה 'מאיזו עדה אתה‘ מטריפה אותי"

Published

on

הוא אחד הסטנדאפיסטים העסוקים בארץ והמצחיק שבפאנליסטים בתוכנית "מועדון לילה“ • סרטוני וידאו בכיכובו עפים ברשת וזוכים למאות אלפי צפיות ושיתופים • הקריירה של ישראל קטורזה ידעה עליות ומורדות, שלא לדבר על גידול שבעה ילדים • ראיון לקראת המופע החדש שלו בלוס אנג'לס

קודם כול שאלת טריוויה: מאיזו עדה מגיע ישראל קטורזה? השאלה הזו יכולה להיחשב מעט מוזרה כשמראיינים צייר או זמר, אבל במקרה של סטנדאפיסט ישראלי, נאהב את זה או לא, מדובר בשאלה כמעט מתבקשת. שורה של אמני סטנד־אפ בנו קריירה על היותם שייכים לעדה המרוקאית שלום אסייג, נדב אבוקסיס), התימנית (שחר חסון) או האשכנזית (אדיר מילר), והשד העדתי מסתובב לו חופשי ומאושר על במות הצחוק בארץ מאז היוולדו. קטורזה, לעומת זאת, מצליח כבר שנים רבות להצחיק בלי להזדקק לעניין העדתי, ולהיות מר ישראל ישראלי – כזה שנזהר מפינות שיוצאות מהמשבצת הנוחה והמפורגנת.

קטורזה עצמו מסתכל על הדברים בצורה הרבה יותר פשוטה ולא מתפלספת: “בתוכנית הרדיו של דידי הררי הייתה לי במשך שנתיים דמות של גרוזיני בשם צוגה, ובגלל זה יש כאלה שעד היום חושבים שאני גרוזיני. קטורזה זה שם לא מאוד נפוץ ולא מתחבר לעדה מסוימת באופן אוטומטי, ולכן העניין נשאר מעומעם. וטוב שכך. אני אלג‘יראי, אבל לא מבליט את הנושא העדתי. למעשה אני שונא אותו, שונא שזה קיים בכלל. השאלה ‘מאיזו עדה אתה‘ מטריפה אותי. בבית של ההורים שלי, כששאלו את השאלה הזו, אמא הייתה עונה ‘מה זה משנה, כולנו יהודים‘. חוץ מזה, אין לאלג‘יראים סממנים מיוחדים שאפשר לבנות עליהם סטנד־אפ“.

אחרי 19 שנה שבהן שכלל לדרגת אמנות את ז‘אנר בדיחות המשפחה הכל־ישראלית – שלא לומר את ז‘אנר הבדיחות שמתחילות במילה “אשתי“ – קטורזה פונה החוצה, אל מעבר לדלת הסלון הפרטי שלו, ומתחיל לדבר על נושאים חברתיים. אלפי פעמים הוא כבר עלה לבמה וקרע מצחוק את עם ישראל באשר הוא שם, אבל עכשיו לקטורזה מתחיל לדגדג באצבעות לומר משהו חברתי יותר. "יוקר הדיור בארץ באמת נהיה מאוד קשה, אז אני מכין את הילדים שלי לבאות", הוא אומר. "כל לילה לפני השינה אני מקריא להם את 'דירה להשכיר'. להשכיר, להשכיר, להשכיר. שזה ייכנס להם לראש. רק לשכור, לשכור, לא לקנות. אי אפשר. לפי הציונים של אחד הילדים שלי, אני רואה שגם לשכור יהיה לו קשה, אז אני מקריא לו את 'הבית של יעל'. שיידע שגם לגור בקרטון זו אופציה".

ארבעים וחמש שנים אחרי שמשפחתו עלתה ארצה, ישראל קטורזה נמצא בפסגת הבידור הישראלי. הוא נחשב לאחד הסטנדאפיסטים העסוקים בארץ, הסדרה הקומית “ישראל“ שרשומה על שמו ושודרה בערוץ 10 נרכשה על ידי ענקית הטלוויזיה האמריקאית ABC, הוא היה אחד הפאנליסטים הקבועים בתוכנית ההומור מועדון לילה“ וסרטוני וידאו בכיכובו עפים ברשת וזוכים למאות אלפי צפיות ושיתופים.

לעתים נדמה כאילו קטורזה היה במקום המצליח הזה מאז ומעולם, אבל האמת רחוקה מכך מאוד. הוא נפל וקם, והגיע למקום שבו הוא נמצא אחרי הרבה עבודה קשה.

מחכים לרס"ר

שתי אחיותיו הגדולות של ישראל קטורזה נולדו עוד באלג'יר. בהמשך עקרה המשפחה לפריז, שם נולד ישראל ב־1968. כשהיה בן ארבע עלתה המשפחה לארץ והשתקעה באשדוד. כישוריו הקומיים של קטורזה בלטו כבר על הברזלים בשכונה, כשחיקה ילדים, שכנים ועוברי אורח. לאחר סיום לימודי התיכון באשדוד נרשם לבית הספר הטכני של חיל האוויר במפרץ חיפה. "היו שם כאלה יתושים ענקיים, שאם היית צריך לעשות בדיקת דם, יכולת לשלוח למרפאה יתוש במקומך", הוא מספר.

בהמשך התגייס לשירות קבע בחיל האוויר ושירת כטכנאי קשר בבסיס מצפה־רמון. יום אחד שאלו המפקדים מי רוצה להשתתף באירוע מסוים שעומד להתקיים בבסיס. קטורזה התנדב, ביצע מול כולם חיקוי של הרס"ר, ומאותו הרגע כל מי ששירת שם דיבר על האיש הכי מצחיק בסביבה. בכל אירוע בבסיס, כולם חיכו לביצוע חוזר של החיקוי המפורסם. במהלך השירות הכיר קטורזה בחור בשם שמעון גז, שעבד בצוות בידור באילת. הם טיילו יחד בעיר הדרומית ופגשו שם את דורון רביץ, היום שחקן ואז חבר בצוות בידור גם הוא. רביץ סיפר להם על מקום של סטנד־אפ ששמואל וילוז'ני פתח בנמל תל־אביב.

בהבלחה של רגע הציע קטורזה לגז לכתוב ביחד קטע ולנסות להופיע. הם יצרו מעין סיפור ילדים שקטורזה מספר ושותפו מדגים בפנטומימה. הקטע תפס, ובכל יום שני היו השניים נוסעים ממצפה־רמון ל"קאמל קומדי קלאב" בתל־אביב, נותנים את חמש הדקות שלהם וחוזרים לבסיס. השנה היא 1994. לחבורת ה"קאמל" מצטרף שלום אסייג, שהיה אז ראש צוות בידור באילת, מה שאפשר לו להגיע למועדון התל־אביבי עם הרבה חומרים מוכנים.

מהר מאוד הפך אסייג לכוכב הערב ואף למנחה שלו, ואילו קטורזה וגז נשארו עם אגדת הילדים. בשלב מסוים ביקש גז שייפרדו: "אתה לא רואה את הסטנד־אפ כמקצוע לחיים", אמר לקטורזה, "אני כן. לכן אני רוצה להתחבר עם אסייג". קטורזה התבאס – בעבורו היציאה מהבסיס פעם בשבוע לעיר הגדולה הייתה דרך לנשום קצת אוויר – אבל קיבל את הדין. באין פרטנר, הוא המשיך להגיע מדי פעם למועדון כצופה מהצד, מסתכל בעיניים כלות כיצד האחרים עולים ופורחים והוא נותר מאחור. יום אחד פנה אליו וילוז'ני, שתהה מדוע קטורזה לא עולה לבמה לבד, וביקש ממנו לכתוב קטע קצר על הדבר שהכי מצחיק אותו בבסיס.

קטורזה עלה כעבור שבוע עם מערכון על חייל שמנסה להתקשר הביתה בטלפון המופעל באסימונים. הקהל היה על הרצפה, ווילוז'ני ביקש ממנו לכתוב לשבוע הבא עוד קטע קצר. כך משבוע לשבוע נוספו החומרים, ושועלי סצנת הסטנד־אפ, שהייתה אז בשיא פריחתה בישראל, החלו לזהות את הפוטנציאל.

לאחר כמה הופעות סולו קצרות בקאמל, הציע בחור בשם איתן אבוטבול לקטורזה להצטרף לצוות שמריץ מרתון סטנד־אפ בפאבים ברחבי הארץ. קטורזה, ששירת כחייל בקבע ולא היה רשאי להרוויח כסף מהצד, הסכים להצטרף ללהקה בסופי שבוע, רק בשביל הצחוקים. אחר כך התרחבו ההופעות גם לאמצע השבוע, ואבוטבול היה מממן לו מונית ממצפה־רמון לכל מקום בארץ ובחזרה. לאט־לאט הפך קטורזה לכוכב של הערב, ואף שובץ כמי שעולה אחרון לבמה וחותם את המופע – ההוכחה הכי טובה בעולם הסטנד־אפ להיותך המצחיק ביותר בחבורה.

לאור ההצלחה החל אבוטבול לנסות לשכנע את קטורזה שיעזוב את שירות הקבע. אבל הכוכב שלו לא היה מוכן לשמוע על העניין: מה פתאום לעזוב משכורת קבועה ומקצוע לחיים, ומה יגידו ההורים באשדוד. אבוטבול התעקש. הוא הציע לשלם לקטורזה במשך שנה משכורת קבועה, זהה לזו שקיבל מצה"ל, ולשכור בעבורו דירה בתל־אביב. לתנאים כאלה כבר אי אפשר היה לסרב, והבטחה ממפקדי הבסיס שתמיד יוכל לחזור השלימה את התמונה. לראשונה היה ישראל קטורזה לסטנדאפיסט במשרה מלאה.

הברקה באמצע השנ"צ

ההצלחה הייתה מהירה ומיידית. קטורזה הופיע כעשרים פעמים בחודש, והוזמן לכל רחבי הארץ. "תקופה מטורפת", הוא נזכר. היינו חוזרים מהופעה באמצע הלילה, ישנים על הספה במשרד, מתעוררים כשהפקידה מגיעה ורואים איך לוח ההופעות מתמלא". באותה שנה הוא גם הופיע לראשונה בטלוויזיה. היה זה בתוכנית של דודו טופז, שהזמין אותו ואת שותפו לשעבר שמעון גז לבצע את אגדת הילדים ההיא. כבר אז התגלו יחסיו של קטורזה עם המסך הקטן כמורכבים, באופן שקצת מרמז על המשך הקריירה שלו. דן שילון למשל לא שש לארח אותו בתוכניתו עתירת הרייטינג. כשכבר הסכים, קטורזה זוכר שישב במעגל המפורסם, אך שילון לא טרח לשאול אותו אפילו שאלה אחת במשך כל התוכנית. "הרגשתי מבואס", הוא משחזר, "אבל יכולתי להבין אותו. את מי עניינתי אז". לדבריו, שילון התנצל בפניו שנים מאוחר יותר והודה כי טעה לגביו. לפני כמה שנים התהפך הגלגל: שילון רצה מאוד לארח בתוכניתו המחודשת את הסטנדאפיסט המצליח, אך אילוצי לו"ז של קטורזה לא אפשרו את סגירת המעגל.

כשהוא ממשיך להופיע בפאבים, נכנס קטורזה לתכנית הרדיו של דידי הררי. גם כאן ההצלחה לא הייתה מיידית. ניסיתי לעשות דמות של אוהד כדורגל בשם דה־דה־גול. זה לא עבד. התייאשתי. יום אחד, ממש במקרה, עשיתי דמות של גרוזיני שדידי מפריע לו באמצע השנ"צ. זה תפס חזק, קראנו לו צוגה ועשיתי את הדמות הזו שנתיים.

ועדיין, קטורזה הרגיש דשדוש. כשהרגיש שהקריירה שלו לא נראית כמשהו שהולך להגיע למקומות רחוקים מדי, עזב את תל־אביב, חזר לאשדוד והחל לברר על עבודה בחברת חשמל. רק בשנת 1997 הגיע המפנה ששם אותו סופית על מסלול ההמראה. "עינת ארליך הגישה אז תכנית בשם 'נוצץ' בכל יום ראשון בערב", מספר קטורזה, מי שסיימה את התכנית עם קטע סטנדאפ הייתה אורנה בנאי. יום אחד אורנה הייתה חולה והציעו לי להחליף אותה. היה מצוין. בשבוע שלאחר מכן אורנה שוב לא יכלה להופיע בתכנית, והופעתי במקומה שוב. זאת כבר הייתה תכנית סיום העונה. היה בום. לאחר מכן עינת קיבלה תכנית ביום שישי בערב, ואני נתתי באופן קבוע את קטע הסיום, עשר דקות לפני היומן. 30 אחוז רייטינג באופן קבוע. כולם ראו אז ערוץ 2, לא היה יותר רייטינג מזה".

בעקבות הופעותיו בתוכנית של ארליך הפך קטורזה לפנים מוכרות בכל בית בישראל. הוא חזר לתלאביב, ושוב טיפס כלפי מעלה. אך בעוד על הבמה הוא הלך והתפתח בסטנד־אפ וגם בתיאטרון, הקריירה הטלוויזיונית שטיפח במקביל ידעה עליות ומורדות. בשנת 2004 השתתף קטורזה כשחקן במה שנחשב לאחד הכישלונות המביכים של הטלוויזיה המסחרית בישראל משפחת קמיצ'לי". זו הייתה אמורה להיות גרסה מקומית לסדרה הבריטית המצליחה "משפחת קומאר", והזכיינית רשת שיבצה אותה בפריים־טיים היוקרתי של יום שישי בערב. אלא שהביקורות היו קטלניות, ומשפחת קמיצ'לי עפה מלוח השידורים אחרי שישה פרקים בלבד.

קטורזה נכווה מהפרשה, ולקח זמן רב, כמעט עשור, עד שמצא שוב את מקומו בטלוויזיה ואז גם הפך לחלק מ"מועדון לילה".

להשתגע בבית ולא בתאילנד

אנחנו יושבים בבית קפה במרכז המסחרי הקטן ליד ביתו, בשכונת אזורי חן בצפון תל־אביב. מדי פעם ניגש מישהו לשולחן כדי לומר לקטורזה שלום ועד כמה הוא אוהב אותו. קטורזה מצדו מביט שוב ושוב לנקודה מסוימת, בסוף שדרת החנויות. כשאני תוהה מה יש שם, הוא מחייך ונאנח בו זמנית. "הבת שלי, אדל, בת שלוש, נמצאת בגן חמישים מטר מפה. השיחה שלנו נעימה והכול, אבל אני כל הזמן חושב שלא הגיוני שאני פה והיא שם. אני מחכה כמו משוגע לשעה רבע לאחת, שכבר אוציא אותה מהגן". אדל היא הקטנה בין ששת ילדיהם המשותפים של קטורזה ואשתו סורלה. לפניה נמצאים דור, עידן וליעד – בני 15, 14, ו־10 בהתאמה – והאחות עדן בת ה־9. בת נוספת במשפחה היא דורין (24), בתה של סורלה מנישואין קודמים. "האהבה שלנו לילדים היא מטורפת. כל ילד שבא, אנחנו משתגעים ממנו מחדש, ואז אומרים 'מה, זה יהיה האחרון שנשתגע ממנו?'".

שבעה ילדים – לא קשה?

"אנשים מטיילים שבועיים בתאילנד. קשה להם? אני מרגיש שאני בתאילנד איתם. מגניב אותי שהם מעירים אותי בלילה. אדל הייתה חולה עכשיו כמה ימים, העירה אותנו כמה פעמים כל לילה. הבוקר היא לא העירה אותי, וקמתי בשש וחצי מבואס. עייפות? גם בתאילנד אתה עייף, גמור מהטיסות. תמיד תהיה עייף, השאלה ממה. אני מעדיף להיות עייף מהילדים".

ישראל קטורזה יופיע בלוס אנג'לס ביום שלישי,4 ביוני, באולמי 'ווילשר איבל תיאטר'.
כרטיסים אצל משה נוי, טל':818-995-3265 או טלי, טל':818-908-8911

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

Hustlers: ג’ניפר לופז עובדת על כולם

Published

on

מספק בידור סקסי, ארוך מדי אבל בעיקר מעצים של נקודת המבט הנשית על תעשיית המין • ומציב את ג'יי לו בשורה הראשונה של המועמודות לאוסקר השנה

הוליווד יצרה שפע של סרטים המתבססים על סיפורים אמיתיים, שאף הצליחו להיכנס לרשימת המועמדויות לפרסים חשובים באותה השנה, ותעשיית הקולנוע אף בחנה את עובדי המין בסרטים בדיוניים ותיעודים כאחד; לעיתים רחוקות אם בכלל – התפתלו שני סוגים של סרטים אלו לעלילה אחת.

אבל זה בדיוק מה שהסרט Hustlers של לורן סקפריה מנסה לעשות, למהול דרמה מקורית על החיים האמיתיים עם תיאור מיתולוגי של חשפניות-רקדניות, שניסו להרוויח את לחמן – גם אם זה בדרכים פתלתלות.

הסרט לוקח את הכתבה בסגנון רובין הוד ‘The Hustlers at Scores’, שכתבה ג’סיקה פרסלר ופורסם בניו יורק מגזין בשנת 2015, והופך את הנשים האמיתיות לבדיה משעשעת בסרטה של סקפריה. בזכות דרמת אופי עשירה ומשחק מרתק של כוכבות הוליוודיות, בעיקר ג’ניפר לופז, הסרט מספק בידור סקסי, מעט ארוך ובעיקר מעצים את נקודת המבט הנשית על תעשיית המין.

סקפריה (“דרושה חברה לסוף העולם“) כתבה וביימה את Hustlers והיא מצטיינת בהמחשת סיפור על עובדות מין, שלעולם לא מתנגדות לגברים שמולן, או מתבזות אפילו פעם אחת. בהחלט, יש הרבה עירום נשי ומצבים מיניים, אך הנשים אינן מוצבות כמשהו שיש לראות כאובייקט – העירום שלהן ואיך שהן מביאות את המיניות שלהן הוא פשוט חלק מתפקידן. וההבחנה בין אובייקט לאדם, במיוחד בסיפור על חשפניות, הוא המפתח להצלחתו של הסרט.

בידיו של תסריטאי-במאי אחר, Hustlers יכול היה בקלות להיות סרט עם תובנה מועטה ביחס למה שגורם לדמויות הללו לפעול. אבל התסריט של סקפריה ממוקד יותר בנשים הרב-גוניות שיצרו הונאה בסגנון רובין הוד זו, והסיפור הזה כולל ידידות נשית אפלטונית באותה מידה כמו מין. התסריט של סקפריה שנון, משחק שכמעט לא רואים בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, והבימוי שלה הופך לסרט עם רעיון מרתק, מעט ארוך, אך בהחלט ראוי לצפייה.

חשובים לא פחות מתרומתה של סקפריה הן הכוכבות לופז ו-קונסטנס וו, שהופעותיהן המסנוורות מחיות את דמויותיהן של הנשים המסובכות. החברות שלהן, וכל הרגשות המבולגנים שמגיעים עימן עקב פעולתן, מהווים את הגרעין הרגשי של הסרט. עם שחקניות מוכשרות כמו לופז ו-וו במרכז, ידידותן בסרט משכנעת באופן שובה לב, ומעניקה מהות אמיתית לסרט. לופז מצדה מנצלת כל רגע מהופעתה הסקסית, ובוודאי נראה אותה בעונת הפרסים הקרובה, ואילו וו חזקה באותה המידה – אך מה פחות מוכר בהוליווד.

בנוסף, בסרט צוות שחקניות משנה מוכשרות לא פחות, כולל קארדי בי, לילי ריינהארט, קיקי פאלמר ועוד ויש הרבה רגעים שבהן הכוכבות הנשיות הנוספות מאירות את המסך. אבל Hustlers הוא סרטן של לופז ו-וו, מלאות אנרגיה, ועוצמת הסרט פועלת בזכותן.

כמו במקרה של עיבודים רבים לסיפורים אמיתיים, ישנם מספר רגעים בהם העלילה איטית ונמרחת, כאשר התסריט של סקפריה נאבק לשמור על תנופת הסיפור. עם זאת, ברוב המקרים, התסריט מצליח להתגבר על רגעי המעידה הקצרים האלה על ידי דפדוף במהירות דרך אירועים מרכזיים נוספים.

בסופו של דבר, הכל משרת את הסיפור העיקרי והדמויות ומתכנס יחד לסרט מעוצב ויזואלית בצורה מצוינת. הסרט מספק זוהר אסקפיסטי אל מול נקמה בסיפור מרגש ואולי מוצדק לטעמם של חלק מהצופים), תוך שהוא מציע חוויה שובת לב יותר ככל שהסרט צולל לעומק דמויותיו, במיוחד החברות בין הדמויות הראשיות.

כיוון שכך, “נוכלות בלי חשבון” היא חווית קולנוע סבירה ויתכן ששווה לבדוק אותה. למרות שייתכן שהסרט הוא לא דרמה טיפוסית אמיתית, אין ספק שלוקחים כמה חירויות לשם הבידור, וסביר כי נראה אותו מוזכר בעונת פרסים – לא רק עבור עבודתו של סקפריה על התסריט וכבמאית, אלא גם על הביצוע יוצא הדופן של לופז.

לצפייה בביקורות נוספות:www.movieshy.com

המשך לקרוא

תרבות ובידור

האישה הראשונה שהסעירה את המטבח הישראלי

Published

on

לפני ארבעים שנה, כשמדינת ישראל החלה להתאושש מתקופת הצנע, רות סירקיס הביאה למטבח הישראלי שילוב של מתכוני גורמה מפוארים מהעולם עם הוראות פשוטות וברורות • גם היום, בגיל 82, כוהנת הקולינריה לא זזה מהסירים, ומוציאה ספר מתכונים לילדים המבוסס על שבעת המינים • הכל, מסתבר, התחיל בשליחות דיפלומטית עם הבעל בלוס אנג'לס • ראיון

מטבח ביתה של רות סירקיס, מחלוצות הספרות הקולינרית בישראל, אינו כולל מכשור יוצא דופן; רק ארונות בחיפוי עץ כפרי, שני כיורים, שלושה משטחי עבודה ותנור תעשייתי גדול. הרמז היחיד לכך שלא מדובר במטבח שגרתי, הוא מעין משרד קטן שנמצא בשוליו: שולחן, כיסא ומסך מחשב, המשמשים את רפי, העזר כנגדה. "יש לי גם מקום למטה, אבל אני מעדיף לשבת פה, לראות את כל ההתרחשות", אומר רפי, מי שצילם לאורך שנים את התמונות עבור המאמרים והספרים של רעייתו, וגירה בהן את בלוטות הטעם של המוני בית ישראל.

כבר למעלה מארבעים שנה שרות סירקיס בתחום. הרבה לפני שהוצפנו בתוכניות בישול ומתכונים בכל ערוץ ואתר אינטרנט, היא כבר הביאה לשולחננו טעמים מרחבי העולם, וספריה היו לרבי־מכר בקרב ילדים ומבוגרים. אני נפגש איתה לרגל צאת ספרה החדש "שבעת המינים", המיועד לילדי הגן. הספר הזה מחולק במסגרת ספריית פיג'מה, שנוסדה על ידי "קרן גרינספון ישראל" בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, ומעניקה ספרים למאות אלפי ילדים ברחבי הארץ במטרה לעודד קריאה משותפת עם ההורים בנושאי ערכים ומורשת יהודית־ישראלית.

שבעת המינים, מספרת סירקיס, תמיד סקרנו אותה. "אילו גסטרונום היה יושב היום וחושב מהם המזונות הדרושים לבסיס המחיה של אדם כאן בארץ, הוא היה מדבר כנראה על שבעת המינים. מעבר למתכונים, הרעיון בספר היה לכתוב את הפרשנות שלי לפסוק המוכר מתוך ספר דברים – 'ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש', ולהביא גם חלק משלל הסיפורים, הפסוקים, האגדות והמדרשים עליהם.

״היה לי חשוב לתת מידע מקיף ותמונה מלאה על המינים, מכמה צדדים; על כל פרי כתבתי מתי ואיפה הוא צומח, מה עושים ממנו, אילו שירים נכתבו עליו והיכן במקרא הוא מוזכר. מעבר לזה, חשובה לי העברית. ליידע למשל שהקליפה הדקה של הענב נקראת זג, שלקטיף של התמר קוראים גדיד, ושתהליך הוצאת גרגרי הרימון נקרא פריטה. הקפדתי גם שהמתכונים יהיו כמה שיותר בריאים, ללא עודפי סוכר".

זו לא הפעם הראשונה שסירקיס מתרגמת את שבעת המינים לשפת המתכונים. "לפני כמה שנים אירחתי קבוצה של נשים שממלאות תפקידי מפתח בארצותיהן. הן הגיעו מסינגפור, מהונג־קונג, מאירלנד, מארה"ב ועוד. הכנתי להן ארוחה שהייתה מבוססת על שבעת המינים, עם תפריט בשפה האנגלית ובו הסברים על המרכיבים וציטוטים מהתנ"ך".

אילו מנות הגשת?

״המנה הראשונה הייתה מוס דגים מעושנים עם לחם חיטה קלוי. למנה עיקרית – סלמון מאודה ביין עם ענבים ירוקים, ריזוטו של שעורה, וגם סלט עם רוטב שמן זית ודבש. והקינוח: פירות טריים ברוטב רימונים ופאי תאנים".

בחירת המתכונים לספר הנוכחי הצריכה התאמה לקהל היעד – ילדי הגן. "חיפשתי דברים שהם קלי הכנה, ושהמרכיבים שלהם זמינים. במתכון של התמרים, למשל, יש שני מצרכים בלבד – תמרים ומרציפן. הילדים צריכים לקחת את התמרים, לפתוח אותם ולהכניס לתוכם גליל מרציפן קטן. לתאנה הבאתי מתכון של עוגת גבינה ללא אפייה, שכוללת ביסקוויטים, שמנת, גבינה, מעט סוכר ותאנים".

היום ילדים הרבה יותר מעורים במטבח מבעבר. לקחת את זה בחשבון?

הרעיון של הספר הזה היה פשטות. לא ניסיתי להראות שאני אדם מפורסם שמכיר אוכל מפונפן, כפי שנוהגים לעשות כל מיני שפים בספרים שלהם. מבחינתי, אם ילד יכין את התמרים הממולאים במרציפן – דיינו, מה הם צריכים יותר?

״היה לי גם חשוב שהילדים ייצרו משהו בידיים. במסגרת המתכון שקשור לחיטה חשבתי לתת להם להכין פיצה, אבל בספריית פיג'מה ביקשו מתכון לחלה. אז פניתי לבתי נורית, שמדי פעם עושה טקסי הפרשת חלה, והתייעצתי איתה מה יכול להתאים לילדים. בצק הוא חומר שאפשר לעצב איתו, כמו חמר. היא אמרה לי שבמקום לקלוע צורת צמה, אפשר להכין חלת 'יוסף ואחיו': כדור אחד גדול, שמסביבו 11 כדורים קטנים. וזה המתכון שפרסמתי. ילדים שמכינים את החלה ישימו לב שכדורי הבצק תופחים ונדבקים זה לזה, ובשעת האפייה הם תופחים עוד יותר".

צוהר למטבח הצרפתי

סירקיס (82), נשואה לרפי ואם לשלושה, נולדה בתל־אביב. היא בוגרת תיכון עירוני א', שם הכירה את בעלה. את שירותה הצבאי עשתה בחיל התותחנים כסמלת תרבות וסעד, ולאחר מכן למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. במשך שנים עבדה באגף השיקום של משרד הביטחון, ואחר כך הדריכה בקורס לנשים מנהיגות מאפריקה ומאסיה, שהגיעו לישראל בחסות המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי של משרד החוץ.

ב־1962 נסעו בני הזוג סירקיס לבוסטון. רפי, שכבר היה אז מהנדס אלקטרוניקה ועבד בחברת HP, סיים שם תואר שני, בעוד רות נשארה רוב הזמן בבית. העניין שלה בגסטרונומיה התעורר בזכות תוכנית הטלוויזיה של ג'וליה צ'יילד – ידוענית־על שהביאה אל ביתם של הצופים את המטבח הצרפתי. "צ'יילד לימדה את האמריקנים צורות חדשות של בישול, וחשפה בפניהם טעמים ומזונות שהם לא הכירו", מסבירה סירקיס. "עד אז האמריקאים השורשיים היו צמודים בעיקר לאוכל הבריטי המסורתי, שכלל בשר ותפוחי אדמה. היא הכניסה למטבח שלהם דגים ועופות, וגם לימדה איך להשתמש בסוגי הבשר השונים – מה כדאי לטחון, מה כדאי לבשל ומה ראוי להכניס כצלי בתנור. מעבר לזה היא הציגה טכניקות בישול חדשות, למשל בישול ביין. בעקבות התוכנית קניתי את הספר שלה, 600 עמודים ללא תמונות, והתחלתי להכין את המתכונים. שמתי לב שאם אני פועלת בצורה מדויקת לפי ההוראות, יוצאים דברים ממש טעימים ומרשימים".

את התוצאות המרהיבות שהפיקה רות ממטבחה, תיעד רפי במצלמה החדשה שקנה. רציתי בכלל לצלם את הילדות, אבל הן כל הזמן זזו והיה קשה לצלם אותן, אז התמקדתי בדברים הנפלאים שרות עשתה", הוא אומר.

כעבור שלוש שנים חזרה משפחת סירקיס ארצה. רפי עבד בתעשייה האווירית, ורות שימשה עובדת סוציאלית בבית הלן קלר. את מאות התמונות והשקופיות של מנות האוכל הציגו בני הזוג בפני חברים, וקצרו קריאות התפעלות. "בארץ חוו אז את המחסור של תקופת המיתון, ולא הכירו את כל השפע הגדול ואת מסעדות הגורמה שראינו בבוסטון. זה היה חידוש בשבילם – שאוכל הוא לא רק דבר שמכניסים לפה כדי לשבוע, אלא משהו שלומדים אותו, שכותבים עליו, שיש סביבו תרבות שלמה".

אחד החברים הנלהבים הציע לסירקיס לאגוד את כל המתכונים והצילומים לכדי ספר בישול. אולם כשבני הזוג פנו למוציא לאור, הוא צינן את התלהבותם ואמר כי בתקופה כזאת, כשלאנשים אין כסף לאוכל – אין שום סיכוי שיקנו ספר בישול. במקום זאת הציע להם המו"ל לפנות אל טומי לפיד, שעמד לפתוח מגזין נשים חדש עבור העיתון מעריב. "נפגשנו עם לפיד וסיפרנו לו שהיינו בבוסטון, הכרנו מקרוב את תרבות האוכל הענפה, וראינו שבכל מגזיני הנשים יש מדור אוכל שקשור לחגים או לעונות השנה", מספרת רות. "הצענו לו שנספק למגזין החדש חומרים כאלה, כולל תמונות מקוריות".

לפיד קיבל את ההצעה. באמצע שנת 1967 החל לצאת לאור מדי חודש המגזין "את", ורות פרסמה בכל גיליון כתבה בנושא אוכל. כשנה אחר כך נסעו בני הזוג ללוס־אנג'לס, לאחר שרפי מונה לכהן שם כקונסול כלכלי. רות המשיכה לכתוב ל"את", וכעת סיפרה על מסעדות יוקרה ועל ידוענים אמריקנים. "הכתבות האלה היו אהובות על הקוראים בישראל, כי אנחנו היינו הצוהר שלהם לעולם. במהלך השנים סיקרתי מסעדות חשובות בארה"ב, בצרפת, בתאילנד ובהודו. רפי צילם את המנות ותמיד הוסיף פתק: 'שמור עבור קוראות 'את". כך הן ידעו שהתמונות לא נלקחו מאיזה מאגר, אלא אנחנו היינו שם
וצילמנו במיוחד עבורן".

כרעיית קונסול כלכלי, רות מצאה את עצמה מארחת תעשיינים, אנשי עסקים ותורמים גדולים לישראל, ועורכת מסיבות קוקטייל רבות משתתפים. "את תורת האירוח לא ממש ידעתי; למדתי הכול מתוך ספרים שמצאתי בספרייה הציבורית. וזה לא היה הדבר היחיד שלמדתי כך: מתוקף תפקידי הזמינו אותי לדבר ולנאום בכל מיני מקומות, וגם את תורת הנאום והעמידה בפני קהל שאבתי מהספרים".

בתקופת שהותם בלוס־אנג'לס הוזמנו בני הזוג לביתו של עורך עיתון יהודי מקומי. "במהלך הערב נשאלתי על ידי אחד האורחים האחרים במה אני עוסקת, וכשהשבתי שאני כותבת על אוכל במגזין ישראלי, המארח הציע לי לכתוב גם עבור העיתון שלו. שלחתי לו כמה מתכונים כשרים בשפה האנגלית, והוא פירסם. בעקבות זאת פנו אליי מרשת העיתונים JTA (Jewish Telegraphic Agency), שמפיצה חומרים עבור עיתונים יהודיים בכל אמריקה, בבקשה שאשלח גם להם מתכון באופן קבוע. זאת הייתה תקופה מאוד פעילה בשבילי: גם לכתוב ל'את', גם טור שבועי באנגלית עבור JTA, גם לארח את האנשים שרפי עבד מולם, וגם לגדל את שלושת ילדינו".

זיכרונות מהארץ הקדושה

שמה של סירקיס החל ללכת לפניה כמומחית לבישול, וכך נוצר קשר בינה לבין מו"ל בלוס־אנג'לס, שהציע לה לפרסם ספר מתכונים המתאים ליהודי אמריקה. ב־1972 הופיע ספרה הראשון, "A Taste of Tradition", המבוסס על החגים היהודיים. "אחר כך הגיע אליי מו"ל אחר, עם הצעה להוציא ספר עבור תיירים אמריקנים שביקרו בישראל, ורוצים להיזכר באוכל המקומי: פלאפל, חומוס, טחינה, במיה, שניצל וחמין. הרעיון מצא חן בעינינו, והוצאנו את הספר Popular Foods From Israel. עד היום קונים אותו תיירים שמגיעים לארץ. שנים אחר כך, כשפתחנו הוצאה לאור משלנו, החלטנו לתרגם את הספר לעברית ולצלם את התמונות מחדש. הספר נמכר יפה, ואז עלה הרעיון לתרגם אותו גם לצרפתית, ספרדית וגרמנית. באותה תקופה היינו נוסעים הרבה ליפן, כי רפי עשה שם עסקים, אז תרגמנו גם ליפנית והדפסנו שם. וכשהתחילו להגיע לארץ יהודים מרוסיה, תרגמנו גם לרוסית".

אחרי ארבע שנים בלוס־אנג'לס הם שבו ארצה, ורות המשיכה לכתוב על אוכל במגזינים שונים. ב־1975 יצא לאור ספרה הראשון בעברית, "מהמטבח באהבה", שפרש בפני הציבור הישראלי שיטות בישול ואירוח שנחשבו חדשניות לאותה תקופה. הספר הפך לרב־מכר היסטרי: מאז ועד היום, כך לדברי סירקיס, הוא נמכר ביותר מיליון עותקים.

מה סוד ההצלחה שלו?

״הסוד נעוץ בשילוב בין הפשטות והנגישות של החומרים, לבינלאומיות של המתכונים. זה גם קשור לתקופה שבה הוא יצא, ואפילו לשפה שלו היה מקום חשוב. אירית בלושטיין מאוניברסיטת חיפה חקרה את השתגרותם של מונחי יסוד בספרי בישול', ובדקה מי מבין הכותבים משתמש בעברית נכונה. אני דורגתי שם במקום הראשון".

החיפוש אחר קסמו של הספר מתבטא גם במאמרים אקדמיים ועבודות מחקר שונות שנכתבו לאורך השנים, וניתחו מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית את תרומתו לציבור הישראלי. רפי: "היום כל שף שמוציא ספר, שם את עצמו במרכז. אלו ספרים של אגו. רות שמה את העולם במרכז. כל מתכון הוא מאכל עולמי חשוב שלא היא המציאה. היא רק לקחה את המאכל והפכה אותו למשהו מאוד ברור ומדויק, כך שמי שייצמד להוראות ההכנה, פשוט יצליח".

זמן קצר לאחר "מהמטבח באהבה" הוציאה סירקיס את "ילדים מבשלים", שהפך גם הוא לרב־מכר גדול. אני שואל אותה איך הגיעה לרעיון המפתיע בזמנו – לעודד את הילדים לעזור במטבח. "כשהגענו ללוס־אנג'לס, רשמנו את שתי הבנות לבית הספר היהודי 'יבנה היברו אקדמי'", היא מספרת. "ביום שישי הזמינו אותן למטבח, וכולם הכינו חלות קטנות. זה נתן לי את הרעיון לכתוב מאמר למגזין 'את' על ילדים מבשלים, ומשם זה התפתח".

בשנת 1983 הקימו רות ורפי את "ר. סירקיס מוציאים
לאור", ובמסגרת זו הופיעו עד עתה כמאה ספרים רובם ספרי בישול, אך לצידם גם ספרי ילדים, ספרי בית ומשפחה, ספרי עשה זאת בעצמך ועוד. כמה מהכותרים שלהם זכו בפרסי עיצוב בארץ ובחו"ל, ואף הוצגו בתערוכת "הספרים היפים בעולם", שהתקיימה במסגרת יריד הספרים בפרנקפורט.

אמרנו לעצמנו שאם יש לנו כבר הוצאה משלנו, למה שלא נוציא ספרים נוספים בנושאים שמעניינים אותנו", מספרת רות. "לא רצינו ללכת לכיוון של פרוזה אלא לדברים פרקטיים, כי אנחנו אנשים פרקטיים. היינו מבקרים ביריד בפרנקפורט, מחפשים ספרים מעניינים שתאמו את הקו שלנו, רוכשים את הזכויות, מתרגמים וגם מגיירים אותם. אם זה היה ספר בישול, אני הייתי עוברת עליו, בודקת, מתקנת ועושה את ההתאמות. הרגשתי שאני רוצה ללמד בישול בינלאומי, אז תרגמנו ספרים על אוכל איטלקי וצרפתי והודי. חלק מהספרים על מאכלים מהעולם חיברתי בעצמי".

האינטרנט לא פגע במכירות של הספרים בשנות האלפיים?

״כשאתה רואה מתכון מחו"ל בספר או במגזין, זו חוויה אחרת לגמרי מאשר אם מישהו מספר לך על ביקורו באותה ארץ. הנה, עכשיו
היינו בסנט־פטרבורג שברוסיה, ופרסמתי במגזין יין וגורמה' מאמר על האוכל הרוסי העילי ועל המסורת ארוכת השנים שלו. בצורה הזו אפשר ללמד את הקורא יותר לעומק. עשינו את זה גם בספרים שלנו – כשכתבנו על קפה, למשל, סיפרנו איך קוטפים את הפולים ואיך מעבדים אותם. בספר 'בישול עם יין' כתבנו על התהליך של גידול הגפנים, על הבציר, איך מיישנים יין, איך בודקים אם הוא טוב או לא, וכן הלאה".

יש ספר שאת אוהבת במיוחד?

׳מאסיה באהבה' הוא אחד האהובים עליי. כיוון שאני נוסעת עם רפי במשך הרבה שנים לעסקים שלו באסיה, אני מכירה באופן אישי את האוכל האסיאתי. כל המתכונים שמופיעים בו הוכנו על ידי במטבח שלי כאן, וצולמו בחדר האורחים. בנוסף כתבנו רשמי מסע מביקורינו הרבים בארצות אסיה. הספר הזה מאוד הצליח בארץ, שפים לומדים ממנו. חיברתי באותה מתכונת גם שני ספרים עולמיים: 'פשטידות עולמיות' ו'סלטים עולמיים'. בסוף ספר הפשטידות רפי הוסיף מיני־דוקטורט בשם 'פשטידות בטעם יהודי'".

״בכל הספרים שלנו יש הרבה ידע, לא רק מתכונים", מוסיף רפי. "למשל, סיפרתי שהמילה פשטידה מוזכרת ברש"י, כשהוא מדבר על קורבן פסח. המקור למילה הזו הוא צרפתי־אלזסי".

שם ששווה שידוך

אף שסירקיס אינה דתייה, היא מקפידה שכל המתכונים בספריה, כולל אלו שרואים אור באנגלית, יהיו כשרים. מאז שהתחלתי לפרסם מאמרים בעיתון 'את', תמיד כתבתי כשר, כי אבא שלי הקפיד על זה. גם הוא לא היה אדם דתי, אלא מה שהגדירו פעם 'חופשי' – אבל עד יום מותו לא היו אצלו פשרות בנושא הכשרות. הוא היה קורא כל מילה שכתבתי, וגם מתקן לי את העברית. לא יכולתי לכתוב אחרת".

שניים משלושת ילדיהם, נורית ודני, חזרו בתשובה. בני הזוג סירקיס חיים עם הבחירה הזאת בשלום. רפי: למרות שבעולם החרדי החוזרים בתשובה נחשבים לסוג ב' ומתחתנים רק עם חוזרים בתשובה, הנכדה שלי התחתנה עם נכדו של הרב משה שטרנבוך, אב בית דין של העדה החרדית. השם סירקיס כנראה הספיק להם כדי
להוציא את השידוך לפועל".

גם אחרי שנים רבות כל כך בתחום, רות סירקיס ממשיכה לפרסם ספרים ומאמרים, להעלות תכנים לאינטרנט ולהופיע מדי פעם בתוכניות בישול בטלוויזיה. בשנים האחרונות היא קיבלה פרסים על מפעל חיים מאגודת השפים, מ"מסדר אבירי הגריל" וממגזין טיים־אאוט, וכן את אות יקירת העיר תל־אביב.

יש עוד פסגה קולינרית שהיית רוצה לכבוש?

אני לא מחפשת פסגות. מה שחשוב לי זאת המשפחה שלי – רפי, הילדים, בני זוגם, הנכדים והנכדות. אנחנו בקשר חם ואוהב עם כולם ושמחים לראות אותם מתפתחים, כל אחד בתחומו. אם החיים יביאו לפתחנו עוד דברים חדשים, מעניינים ומאתגרים, שיתאימו לנו נשמח לעשות גם אותם במקצועיות ובדייקנות".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

״הבנתי שהאומנות שאני עושה משמחת אנשים”

Published

on

הלל לזרוב הוא אמן ציורי קיר ועבודות האומנות שלו מעטרת קירות רבים ברחבי ישראל • הוא לא במקרה נולד בתאריך של ליאונרדו דה-וינצ'י והקריירה לקחה אותו ליצירת ציורי קיר מרשימים בשני מוסדות חינוך בארה"ב, יהודי ונוצרי • חשיפה

בגיל 54 הלל לזרוב חי את החלום והחלום הזה מחייך אליו בצבעים ובתלת מימד. הוא מחייך אליו מחזיתות של בניינים ושל מבני ציבור, מקירות של היכלי תרבות, של בתי כנסת, של מחלקות ילדים בבתי חולים ובמיוחד מהקירות של בתי הספר של ישראל שחזיתותיהם הפכו להיות צבעוניות ססגוניות ומאירות פנים לבאים בשעריה.

אם פניו של הלל לזרוב היו מפורסמות כמו העבודות שלו, הוא לא יכול היה ללכת ברחוב מבלי לחלק חתימות ולהצטלם. הסיבה שזה לא קורה, עדיין, היא מצד אחד הצניעות המהולה במעט ביישנות המאפיינת אותו ומצד שני העובדה שעל הקירות הללו מופיעים ציוריו, חתימתו ולא דמותו החייכנית.

לזרוב הוא אמן ציורי קיר כבר מעל ל-25 שנים והאומנות שלו מעטרת קירות רבים ברחבי ישראל, אחד מרגעי השיא בקריירת ציורי הקיר היה כשראש עיריית תל אביב מר רון חולדאי פתח את תערוכת ציורי הקיר שצייר בהיכל התרבות אניס ביפו, עם מאות מוזמנים שהסתובבו במקום פעורי פה לנוכח יצירות האומנות המרשימות שמעטרות את ההיכל.

אבל סיפורו של לזרוב מתחיל הרבה קודם, ברחוב ויטל 15 שבשכונת פלורנטין, שם נולד למשפחה בת ארבעה ילדים וזוג הורים צעירים וקשיי יום. מאז ועד היום המספר 15 מלווה את לזרוב בכל אשר יפנה, ומדי פעם מאותת לו שהוא על הדרך הנכונה.

״נולדתי ב-15.4”, מספר לזרוב, “וכשהתחלתי בקריירת הציור שלי גיליתי שזה גם תאריך הלידה של ליאונרדו דה-וינצ’י, אמן ציורי הקיר הגדול בכל הזמנים, שהיה גם פסל, צייר, משרטט תכניות אדריכלות ולמעשה אמן רב תחומי.

״ככל שעוברות השנים אני מזהה יותר ויותר נקודות השקה בינינו ונהנה מצירוף המקרים הזה. נולדתי בדיוק 514 שנים אחריו. על הפרויקט הגדול הראשון שלי שילמו לי 154 אלף שקלים, ובכל פעם שהמספרים הללו קורצים
לי אני מחייך ויודע שאני בדרך הנכונה”.

הרבה לפני שליאונרדו ולזרוב החליפו קריצות, כשהיה לזרוב בכיתה ד’, הוא כבר צייר על קירות בית הספר בלפור בו למד בתל-אביב. המחנכת, יעל העליון, מי שלימים הקימה וניהלה את בית הספר לאומנויות בתל אביב, זיהתה את הכישרון ושלחה אותו לתחרות ציורים של עיריית ת”א, בה זכה במקום הראשון. בהמשך עברה המשפחה להתגורר בגבעתיים, שם למד לזרוב בבית הספר ”ברנר”. כשהזמינו אותו לפני כמה חודשים לצייר על קירות בית הספר, הם אפילו לא ידעו שמדובר בבוגר שלהם.

לזרוב עוקב אחרי סגירות המעגלים הללו ונותן להם מקום של כבוד בסיפור חייו. כמו הפעם שבה התבקש לצייר על קירות בית הכנסת “היכל מנחם” בשכונת הולדתו פלורנטין. “סבא רבא שלי בנה את בית הכנסת הזה”, הוא מספר בהתרגשות, סבא שלי היה שם חזן, ברית המילה שלי ובר המצווה נערכו שם, והם הזמינו אותי לשחזר את ציורי 12 המזלות שהקיפו את הקיר הפנימי
של בית הכנסת”.

עם גיוסו בשנת 84, שירת לזרוב בצה”ל כגרפיקאי ותמונה מרשימה שצייר – מגדל דוד, בשמן על בד – ניתנה לרמטכ”ל משה לוי כמתנת פרידה בתום שירותו הצבאי. אלא שהדרך אל הציור באזרחות לא הייתה קלה כמו משיכת מכחול, במיוחד בשל העובדה ששנות ה- 80היו שנות משבר כלכלי בישראל.

הלל: "העבודה הראשונה שלי הייתה בתחילת שנות ה-90 שבו ציירתי חתול על קיר מועדון קאט'ס. ציירתי את עייני החתול על הקופות, כששתי העיניים הם אשנבי המכירה. ציור בשחור לבן, ראשוני, שגרר תגובות חיוביות. כל אומנות ציורי הקיר היתה אז חדשה אפילו בתל אביב".

לזרוב הכיר את מרב אשתו, השניים התחתנו וכדי להתפרנס צריך היה לעבוד בעבודה "רצינית" יותר מציור. ככה לפחות חשבו ההורים. לזרוב ואביו פתחו ביחד בית קפה ברמת-גן, “אבא הלל” קראו לו, רק כדי לגלות שהוא ואספרסו קצר זה כמו שמן ומים. ניסיון נוסף שלו לפתוח בית קפה בבת-ים נגמר גם הוא בכישלון כלכלי מהדהד.

״בתי הקפה עצרו לי את האומנות”, הוא מספר, “הרגשתי שאני נחנק. הגעתי לתחתית הבור ללא אנרגיות. המצב הכספי הלך והידרדר והגעתי למינוסים אדירים. מתוך המצב הזה קמתי בוקר אחד והודעתי למרבי אשתי שאני חוזר לצייר! היא תמכה בי. סגרתי את בית הקפה והתחלתי לצייר על קירות. למרות המצב הכלכלי, ככל שהיה יותר קשה, ככה צמחתי והזמינו ממני עוד ועוד ציורי קיר. הבנתי שהאומנות שאני עושה משמחת אנשים”.

כדי להביא הביתה כסף החל לזרוב לעבוד במקבילה המלצרית של הציירים – ציור על קירות של חדרי ילדים. זה היה המקום בו התאפשר לו לתת דרור לנשמת האמן שבו, להביא לידי ביטוי את העושר של עולמו הפנימי ולרגש את הילדים וגם את ההורים. עד כמה יכול ציור קיר לרגש? תשמעו סיפור: “באחת הפעמים הזמינו אותי זוג הורים טרי לצייר על קירות החדר של ילד שעוד לא נולד. האמא הייתה בחודש התשיעי, נתנה לי כמה הנחיות והשאירה אותי בחדר. כשחזרה וראתה את הציורים היא אמרה – ‘זה כל כך מרגש, יש לי צירים’. מיד התקשרנו לבעלה והם טסו לבית חולים. השארתי שם את כל הציוד וחזרתי רק אחרי שלושה ימים, כשהילד כבר בחדר המצויר”.

דרך קירות חדרי הילדים הגיע לזרוב גם אל מחלקות הילדים שבבתי חולים וצייר גם שם. אלא שציוריו של לזרוב לא רצו להישאר בחדרי חדרים והם ביקשו לפרוץ החוצה אל חזיתות המבנים. זה קרה אחרי שחזר מטיול באירופה – אז עוד לא יצאו לטרקים במזרח – שם ביקר במוזיאונים רבים, התרשם מעבודות של גדולי האמנים, ואחרי ביקור בפירנצה, העיר שהצמיחה את דה וינצ’י ומיכלאנג’לו ואחרי שהתרשם מיצירות הענק שלהם גם על קירות הוותיקן, הוא חזר ארצה עם בשורה חדשה ציורי קיר על חזיתות בניינים, בסגנון הריאליזם הדרמטי של תקופת הרנסנס, בתוספת אשליות עומק ותלת מימד.

מאז ועד היום הספיק הלל לצייר מאות עבודות על קירות של בניינים שונים בארץ. רובם המכריע מחוץ לתל אביב. “אני זה שמביא את האומנות הזו לפריפריה”, הוא אומר, “ויש בעבודות שלי לא רק אומנות אלא גם מסרים
של חינוך וערכים חברתיים שאני מאמין בהם”.

בגיל 50 הגשים לזרוב עוד חלום וסגר את המעגל הגדול בצמד ציורי קיר מרשימים בשני מוסדות חינוך בארצות הברית, יהודי ונוצרי. “זה התחיל כשהזמינו אותי לבית הספר שערי תקווה’, לצייר פרויקט מורכב ליום השואה. הפרויקט היה הצלחה מרשימה ובית הספר החליט לשלוח אותי כמתנה למוסד חינוכי יהודי בטנסי. טסנו לשם עם משלחת של ילדים ועשינו ציור קיר עם מסר של שלום ותקווה: הכותל המערבי, נוף ישראלי, דגל משולב של ארצות הברית וישראל ועוד אלמנטים. כשהפרויקט התפרסם בטנסי פנו אלי גם מבית
ספר נוצרי וביקשו שאצייר על קיר הכניסה של אולם הספורט. ציירתי את סמל קבוצת הכדורסל שלהם, נשר ענק, כשהוא פורץ מתוך הקיר ושובר אותו. אלה שתי העבודות הראשונות שלי מחוץ לישראל”.

אתה לא מפסיק להגשים חלומות.

״אני אדם שחולם, שמפליג בדמיונו , הוכחתי לעצמי ולסובבים אותי שאפשר להגשים חלומות ילדות. זה קרה גם לעוד שניים מאחיי, יחזקאל שהוא שחקן מוכשר ומככב בימים אילו על במות ברודווי בתפקיד ראשי כטוביה החולב במחזמר כנר על הגג; ודורון שהוא שחקן כדורסל בליגת העל. אני מעלה חיוך על פניהם של אנשים, שמרימים את הראש ברחוב ורואים את העבודות שלי ולא רק שלטי חוצות ופרסומות. סיפור החיים שלי הוא השראה לכל מי שרוצה להגשים את השאיפות אומנותיות שלו.

״החלום הבא שלי הוא לבנות דור של ציירי קירות, שימשיכו את המסורת שהתחלתי. הקמתי עכשיו את בית הספר שלי, ‘בית הלל’, ראשי תיבות 'המרכז לאומנויות לזרוב') שם אני מעביר את הידע והניסיון העצום שיש לי לכל מי שירצה להגשים את החלום שלו. לי לא היה מנטור שיכוון אותי. התחלתי עם מכחולים ולבד הכנסתי לתחום גם את טכניקת מברשות האוויר – AIR-BRUSH שמאפשרות עבודה על משטחים גדולים וגם דיוק של מילימטרים. כך אני מצליח להגיע לאפקטים המרשימים של עומק, תלת מימד וריאליזם. אני מוסיף לעבודות אלמנטים של פיסול ואדריכלות ומתפתח כל הזמן. עובד גם עם מנופים וציוד כבד, ככה שמזמן הפכתי גם לנגר, לחשמלאי, לבנאי, זה כבר לא רק ציור”.

כשמסתכלים על העבודות המרגשות של לזרוב, מתחשק לשאול אותו איפה למדת לצייר ככה? התשובה מפתיעה כמו מסלול חייו. לזרוב שולף ציור יפהפה שלו – שקיעה שנראית כאילו צוירה עבור כרזה של משרד התיירות ואחריו הוא מראה צילום של שקיעה ישראלית עוצרת נשימה. “למדתי מהאמן הגדול ביותר – אלוהים. מכל הקורסים, הסדנאות והמורים שלימדו אותי לאורך חיי, אלוהים הוא המורה הגדול ביותר. העולם מלא ביצירות לו ואני רק מקבל השראה”

ואיפה יש מקום למשפחה בין כל העבודות האלה?

״המשפחה במקום הראשון. היום אני במעמד שעיתותיי בידיי ואני יכול לחלק את הזמן כרצוני בין העבודה לבין חיי המשפחה, לא במרדף אחרי כסף ואגו. אני בוחר את העבודות שאני עושה ומבלה עם משפחתי וילדי ככל שמתאפשר לי. אשתי מרבי היא נשמה ענקית. עוגן וסלע איתן של המשפחה. הרבה בזכותה אני במקום בו אני נמצא. היא האמינה בי לאורך כל הדרך, נתנה לי את החופש שכל כך דרוש לכל אמן, גם כשהיה קשה ואחרים הטילו בי ספק. אני חייב לה את הקריירה שלי.

״לאחר שנים ארוכות שגרנו בשכירויות בנינו את ביתנו בישוב כפר האורנים, שם אנו מגדלים את שלושת ילדינו: נועם בת 22 מתחילה ללמוד תזונה . עומר בן ה-19 הוא חייל שמשרת בחיל שיריון ומעיין בת ה-15 היא הג’ינג’ית של המשפחה, אש ויצירה, שירשה ממני את הגנים והיא אומנית שמציירת ומפסלת פסלים מדהימים.

״בזכות המשפחה הזו אני יכול להיות מי שאני. להביא לביטוי את האומנות שלי, לטפח וללמד אחרים. אני נהנה ללמד ולהעביר את הידע שלי הלאה. לעזור למי שאני יכול ולהגשים בכל יום את החלומות שלי ושלהם. כשהתחלתי לצייר חלמתי שבגיל 50 תהיה לי תערוכה. היום אני מבין שהיא מוצגת בכל יום ויום על מאות קירות ברחבי ארץ”.

050-563-1369 , www.hillel-lazarov.com :לפרטים נוספים

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות