Connect with us

תרבות ובידור

"השאלה 'מאיזו עדה אתה‘ מטריפה אותי"

Published

on

הוא אחד הסטנדאפיסטים העסוקים בארץ והמצחיק שבפאנליסטים בתוכנית "מועדון לילה“ • סרטוני וידאו בכיכובו עפים ברשת וזוכים למאות אלפי צפיות ושיתופים • הקריירה של ישראל קטורזה ידעה עליות ומורדות, שלא לדבר על גידול שבעה ילדים • ראיון לקראת המופע החדש שלו בלוס אנג'לס

קודם כול שאלת טריוויה: מאיזו עדה מגיע ישראל קטורזה? השאלה הזו יכולה להיחשב מעט מוזרה כשמראיינים צייר או זמר, אבל במקרה של סטנדאפיסט ישראלי, נאהב את זה או לא, מדובר בשאלה כמעט מתבקשת. שורה של אמני סטנד־אפ בנו קריירה על היותם שייכים לעדה המרוקאית שלום אסייג, נדב אבוקסיס), התימנית (שחר חסון) או האשכנזית (אדיר מילר), והשד העדתי מסתובב לו חופשי ומאושר על במות הצחוק בארץ מאז היוולדו. קטורזה, לעומת זאת, מצליח כבר שנים רבות להצחיק בלי להזדקק לעניין העדתי, ולהיות מר ישראל ישראלי – כזה שנזהר מפינות שיוצאות מהמשבצת הנוחה והמפורגנת.

קטורזה עצמו מסתכל על הדברים בצורה הרבה יותר פשוטה ולא מתפלספת: “בתוכנית הרדיו של דידי הררי הייתה לי במשך שנתיים דמות של גרוזיני בשם צוגה, ובגלל זה יש כאלה שעד היום חושבים שאני גרוזיני. קטורזה זה שם לא מאוד נפוץ ולא מתחבר לעדה מסוימת באופן אוטומטי, ולכן העניין נשאר מעומעם. וטוב שכך. אני אלג‘יראי, אבל לא מבליט את הנושא העדתי. למעשה אני שונא אותו, שונא שזה קיים בכלל. השאלה ‘מאיזו עדה אתה‘ מטריפה אותי. בבית של ההורים שלי, כששאלו את השאלה הזו, אמא הייתה עונה ‘מה זה משנה, כולנו יהודים‘. חוץ מזה, אין לאלג‘יראים סממנים מיוחדים שאפשר לבנות עליהם סטנד־אפ“.

אחרי 19 שנה שבהן שכלל לדרגת אמנות את ז‘אנר בדיחות המשפחה הכל־ישראלית – שלא לומר את ז‘אנר הבדיחות שמתחילות במילה “אשתי“ – קטורזה פונה החוצה, אל מעבר לדלת הסלון הפרטי שלו, ומתחיל לדבר על נושאים חברתיים. אלפי פעמים הוא כבר עלה לבמה וקרע מצחוק את עם ישראל באשר הוא שם, אבל עכשיו לקטורזה מתחיל לדגדג באצבעות לומר משהו חברתי יותר. "יוקר הדיור בארץ באמת נהיה מאוד קשה, אז אני מכין את הילדים שלי לבאות", הוא אומר. "כל לילה לפני השינה אני מקריא להם את 'דירה להשכיר'. להשכיר, להשכיר, להשכיר. שזה ייכנס להם לראש. רק לשכור, לשכור, לא לקנות. אי אפשר. לפי הציונים של אחד הילדים שלי, אני רואה שגם לשכור יהיה לו קשה, אז אני מקריא לו את 'הבית של יעל'. שיידע שגם לגור בקרטון זו אופציה".

ארבעים וחמש שנים אחרי שמשפחתו עלתה ארצה, ישראל קטורזה נמצא בפסגת הבידור הישראלי. הוא נחשב לאחד הסטנדאפיסטים העסוקים בארץ, הסדרה הקומית “ישראל“ שרשומה על שמו ושודרה בערוץ 10 נרכשה על ידי ענקית הטלוויזיה האמריקאית ABC, הוא היה אחד הפאנליסטים הקבועים בתוכנית ההומור מועדון לילה“ וסרטוני וידאו בכיכובו עפים ברשת וזוכים למאות אלפי צפיות ושיתופים.

לעתים נדמה כאילו קטורזה היה במקום המצליח הזה מאז ומעולם, אבל האמת רחוקה מכך מאוד. הוא נפל וקם, והגיע למקום שבו הוא נמצא אחרי הרבה עבודה קשה.

מחכים לרס"ר

שתי אחיותיו הגדולות של ישראל קטורזה נולדו עוד באלג'יר. בהמשך עקרה המשפחה לפריז, שם נולד ישראל ב־1968. כשהיה בן ארבע עלתה המשפחה לארץ והשתקעה באשדוד. כישוריו הקומיים של קטורזה בלטו כבר על הברזלים בשכונה, כשחיקה ילדים, שכנים ועוברי אורח. לאחר סיום לימודי התיכון באשדוד נרשם לבית הספר הטכני של חיל האוויר במפרץ חיפה. "היו שם כאלה יתושים ענקיים, שאם היית צריך לעשות בדיקת דם, יכולת לשלוח למרפאה יתוש במקומך", הוא מספר.

בהמשך התגייס לשירות קבע בחיל האוויר ושירת כטכנאי קשר בבסיס מצפה־רמון. יום אחד שאלו המפקדים מי רוצה להשתתף באירוע מסוים שעומד להתקיים בבסיס. קטורזה התנדב, ביצע מול כולם חיקוי של הרס"ר, ומאותו הרגע כל מי ששירת שם דיבר על האיש הכי מצחיק בסביבה. בכל אירוע בבסיס, כולם חיכו לביצוע חוזר של החיקוי המפורסם. במהלך השירות הכיר קטורזה בחור בשם שמעון גז, שעבד בצוות בידור באילת. הם טיילו יחד בעיר הדרומית ופגשו שם את דורון רביץ, היום שחקן ואז חבר בצוות בידור גם הוא. רביץ סיפר להם על מקום של סטנד־אפ ששמואל וילוז'ני פתח בנמל תל־אביב.

בהבלחה של רגע הציע קטורזה לגז לכתוב ביחד קטע ולנסות להופיע. הם יצרו מעין סיפור ילדים שקטורזה מספר ושותפו מדגים בפנטומימה. הקטע תפס, ובכל יום שני היו השניים נוסעים ממצפה־רמון ל"קאמל קומדי קלאב" בתל־אביב, נותנים את חמש הדקות שלהם וחוזרים לבסיס. השנה היא 1994. לחבורת ה"קאמל" מצטרף שלום אסייג, שהיה אז ראש צוות בידור באילת, מה שאפשר לו להגיע למועדון התל־אביבי עם הרבה חומרים מוכנים.

מהר מאוד הפך אסייג לכוכב הערב ואף למנחה שלו, ואילו קטורזה וגז נשארו עם אגדת הילדים. בשלב מסוים ביקש גז שייפרדו: "אתה לא רואה את הסטנד־אפ כמקצוע לחיים", אמר לקטורזה, "אני כן. לכן אני רוצה להתחבר עם אסייג". קטורזה התבאס – בעבורו היציאה מהבסיס פעם בשבוע לעיר הגדולה הייתה דרך לנשום קצת אוויר – אבל קיבל את הדין. באין פרטנר, הוא המשיך להגיע מדי פעם למועדון כצופה מהצד, מסתכל בעיניים כלות כיצד האחרים עולים ופורחים והוא נותר מאחור. יום אחד פנה אליו וילוז'ני, שתהה מדוע קטורזה לא עולה לבמה לבד, וביקש ממנו לכתוב קטע קצר על הדבר שהכי מצחיק אותו בבסיס.

קטורזה עלה כעבור שבוע עם מערכון על חייל שמנסה להתקשר הביתה בטלפון המופעל באסימונים. הקהל היה על הרצפה, ווילוז'ני ביקש ממנו לכתוב לשבוע הבא עוד קטע קצר. כך משבוע לשבוע נוספו החומרים, ושועלי סצנת הסטנד־אפ, שהייתה אז בשיא פריחתה בישראל, החלו לזהות את הפוטנציאל.

לאחר כמה הופעות סולו קצרות בקאמל, הציע בחור בשם איתן אבוטבול לקטורזה להצטרף לצוות שמריץ מרתון סטנד־אפ בפאבים ברחבי הארץ. קטורזה, ששירת כחייל בקבע ולא היה רשאי להרוויח כסף מהצד, הסכים להצטרף ללהקה בסופי שבוע, רק בשביל הצחוקים. אחר כך התרחבו ההופעות גם לאמצע השבוע, ואבוטבול היה מממן לו מונית ממצפה־רמון לכל מקום בארץ ובחזרה. לאט־לאט הפך קטורזה לכוכב של הערב, ואף שובץ כמי שעולה אחרון לבמה וחותם את המופע – ההוכחה הכי טובה בעולם הסטנד־אפ להיותך המצחיק ביותר בחבורה.

לאור ההצלחה החל אבוטבול לנסות לשכנע את קטורזה שיעזוב את שירות הקבע. אבל הכוכב שלו לא היה מוכן לשמוע על העניין: מה פתאום לעזוב משכורת קבועה ומקצוע לחיים, ומה יגידו ההורים באשדוד. אבוטבול התעקש. הוא הציע לשלם לקטורזה במשך שנה משכורת קבועה, זהה לזו שקיבל מצה"ל, ולשכור בעבורו דירה בתל־אביב. לתנאים כאלה כבר אי אפשר היה לסרב, והבטחה ממפקדי הבסיס שתמיד יוכל לחזור השלימה את התמונה. לראשונה היה ישראל קטורזה לסטנדאפיסט במשרה מלאה.

הברקה באמצע השנ"צ

ההצלחה הייתה מהירה ומיידית. קטורזה הופיע כעשרים פעמים בחודש, והוזמן לכל רחבי הארץ. "תקופה מטורפת", הוא נזכר. היינו חוזרים מהופעה באמצע הלילה, ישנים על הספה במשרד, מתעוררים כשהפקידה מגיעה ורואים איך לוח ההופעות מתמלא". באותה שנה הוא גם הופיע לראשונה בטלוויזיה. היה זה בתוכנית של דודו טופז, שהזמין אותו ואת שותפו לשעבר שמעון גז לבצע את אגדת הילדים ההיא. כבר אז התגלו יחסיו של קטורזה עם המסך הקטן כמורכבים, באופן שקצת מרמז על המשך הקריירה שלו. דן שילון למשל לא שש לארח אותו בתוכניתו עתירת הרייטינג. כשכבר הסכים, קטורזה זוכר שישב במעגל המפורסם, אך שילון לא טרח לשאול אותו אפילו שאלה אחת במשך כל התוכנית. "הרגשתי מבואס", הוא משחזר, "אבל יכולתי להבין אותו. את מי עניינתי אז". לדבריו, שילון התנצל בפניו שנים מאוחר יותר והודה כי טעה לגביו. לפני כמה שנים התהפך הגלגל: שילון רצה מאוד לארח בתוכניתו המחודשת את הסטנדאפיסט המצליח, אך אילוצי לו"ז של קטורזה לא אפשרו את סגירת המעגל.

כשהוא ממשיך להופיע בפאבים, נכנס קטורזה לתכנית הרדיו של דידי הררי. גם כאן ההצלחה לא הייתה מיידית. ניסיתי לעשות דמות של אוהד כדורגל בשם דה־דה־גול. זה לא עבד. התייאשתי. יום אחד, ממש במקרה, עשיתי דמות של גרוזיני שדידי מפריע לו באמצע השנ"צ. זה תפס חזק, קראנו לו צוגה ועשיתי את הדמות הזו שנתיים.

ועדיין, קטורזה הרגיש דשדוש. כשהרגיש שהקריירה שלו לא נראית כמשהו שהולך להגיע למקומות רחוקים מדי, עזב את תל־אביב, חזר לאשדוד והחל לברר על עבודה בחברת חשמל. רק בשנת 1997 הגיע המפנה ששם אותו סופית על מסלול ההמראה. "עינת ארליך הגישה אז תכנית בשם 'נוצץ' בכל יום ראשון בערב", מספר קטורזה, מי שסיימה את התכנית עם קטע סטנדאפ הייתה אורנה בנאי. יום אחד אורנה הייתה חולה והציעו לי להחליף אותה. היה מצוין. בשבוע שלאחר מכן אורנה שוב לא יכלה להופיע בתכנית, והופעתי במקומה שוב. זאת כבר הייתה תכנית סיום העונה. היה בום. לאחר מכן עינת קיבלה תכנית ביום שישי בערב, ואני נתתי באופן קבוע את קטע הסיום, עשר דקות לפני היומן. 30 אחוז רייטינג באופן קבוע. כולם ראו אז ערוץ 2, לא היה יותר רייטינג מזה".

בעקבות הופעותיו בתוכנית של ארליך הפך קטורזה לפנים מוכרות בכל בית בישראל. הוא חזר לתלאביב, ושוב טיפס כלפי מעלה. אך בעוד על הבמה הוא הלך והתפתח בסטנד־אפ וגם בתיאטרון, הקריירה הטלוויזיונית שטיפח במקביל ידעה עליות ומורדות. בשנת 2004 השתתף קטורזה כשחקן במה שנחשב לאחד הכישלונות המביכים של הטלוויזיה המסחרית בישראל משפחת קמיצ'לי". זו הייתה אמורה להיות גרסה מקומית לסדרה הבריטית המצליחה "משפחת קומאר", והזכיינית רשת שיבצה אותה בפריים־טיים היוקרתי של יום שישי בערב. אלא שהביקורות היו קטלניות, ומשפחת קמיצ'לי עפה מלוח השידורים אחרי שישה פרקים בלבד.

קטורזה נכווה מהפרשה, ולקח זמן רב, כמעט עשור, עד שמצא שוב את מקומו בטלוויזיה ואז גם הפך לחלק מ"מועדון לילה".

להשתגע בבית ולא בתאילנד

אנחנו יושבים בבית קפה במרכז המסחרי הקטן ליד ביתו, בשכונת אזורי חן בצפון תל־אביב. מדי פעם ניגש מישהו לשולחן כדי לומר לקטורזה שלום ועד כמה הוא אוהב אותו. קטורזה מצדו מביט שוב ושוב לנקודה מסוימת, בסוף שדרת החנויות. כשאני תוהה מה יש שם, הוא מחייך ונאנח בו זמנית. "הבת שלי, אדל, בת שלוש, נמצאת בגן חמישים מטר מפה. השיחה שלנו נעימה והכול, אבל אני כל הזמן חושב שלא הגיוני שאני פה והיא שם. אני מחכה כמו משוגע לשעה רבע לאחת, שכבר אוציא אותה מהגן". אדל היא הקטנה בין ששת ילדיהם המשותפים של קטורזה ואשתו סורלה. לפניה נמצאים דור, עידן וליעד – בני 15, 14, ו־10 בהתאמה – והאחות עדן בת ה־9. בת נוספת במשפחה היא דורין (24), בתה של סורלה מנישואין קודמים. "האהבה שלנו לילדים היא מטורפת. כל ילד שבא, אנחנו משתגעים ממנו מחדש, ואז אומרים 'מה, זה יהיה האחרון שנשתגע ממנו?'".

שבעה ילדים – לא קשה?

"אנשים מטיילים שבועיים בתאילנד. קשה להם? אני מרגיש שאני בתאילנד איתם. מגניב אותי שהם מעירים אותי בלילה. אדל הייתה חולה עכשיו כמה ימים, העירה אותנו כמה פעמים כל לילה. הבוקר היא לא העירה אותי, וקמתי בשש וחצי מבואס. עייפות? גם בתאילנד אתה עייף, גמור מהטיסות. תמיד תהיה עייף, השאלה ממה. אני מעדיף להיות עייף מהילדים".

ישראל קטורזה יופיע בלוס אנג'לס ביום שלישי,4 ביוני, באולמי 'ווילשר איבל תיאטר'.
כרטיסים אצל משה נוי, טל':818-995-3265 או טלי, טל':818-908-8911

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

"אני לא יודע להתחיל עם בנות"

Published

on

הוא חולה על אמא שלו ("מאוהב בה") • מפריד בין בשר לחלב ("צריך
להגיד תודה לאל על הכל") • וניאלץ להיאבק כמעט כל יום ביחס גזעני •
הזמר והדוגמן סטפן לגר, בן להורים מטוגו שמשרת בצה"ל, מזכיר שילד
שקורא לו 'כושי' לא נולד גזען וממשיך לחלום על קריירה בחו"ל

סטפן לגר – בן 21 . זמר, דוגמן ורקדן. רווק. נולד בבת ים, גר בראשון לציון. מדגמן מגיל 15 . פרץ ב־ 2016 עם השיר "Step Fun" , ובהמשך עם להיט הפרסומת "קומסי קומסה". השתתף בפסטיגל ושיתף פעולה עם נועה קירל, סטטיק ובן־אל, עברי לידר, עדן בן זקן ואיתי לוי. השתתף בקמפייני פרסום, וכיום מחזיק סטודיו לריקוד. הוציא השבוע סינגל חדש, "כפרה".

מתי בפעם האחרונה עשית משהו ספונטני?

"עשיתי עגיל באף, בקניון, לפני שנה. יש לי חתיכת אף־ אף, הרבה בשר, וזה לקח איזה שעה. זה כאב. בדרך כלל אני לא ספונטני. אני יודע מה יש לי בלו"ז קדימה, הופעות, ראיונות וצילומים, ואני לא מחכה למשהו ספונטני. אומרים לי שאני צריך חופש, אבל אני לא מרגיש ככה. אני רוצה לעבוד, לעבוד, לעבוד".

מתי בפעם האחרונה ביקרת בטוגו?

"לפני שלוש שנים, ואני אטוס שוב. אני רוצה לחזור לשם. נולדתי בישראל, אבל נסעתי לטוגו הרבה כילד,
לביקורים. להורים שלי יש הרבה אחים ואחיות שם. טוגו שונה מאוד מישראל, היא מתפתחת לאט, אבל כשאני מסתכל על האנשים שם אני רואה שהם שמחים. אין להם הרבה דברים שיש לנו פה, אבל הם לא יודעים את זה, הם פשוט מאושרים ומחייכים. אני לא מפונק, חונכתי להעריך כל דבר קטן, אבל מטוגו חזרתי כשאני מעריך עוד יותר את כל מה שיש לי. צריך לנסוע למקום כזה כדי לקבל פרופורציות".

מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?

"עכשיו. כל בוקר כשאני קם זה להיות בחלום. אני בתוך משהו שתמיד חלמתי, האמנתי ודמיינתי שיקרה,
ועבדתי קשה בשבילו. זה מרגש, וזה רק עולה ומתגבר. התחלתי בכלל מספורט, כדורסל וג'ודו. שמעתי מוזיקה כילד, ורקדתי, והריקוד הביא לי את הדוגמנות. בהמשך הוצאתי את השיר הראשון שלי. עכשיו אני אוהב את שלושת הדברים האלה באותה מידה – דוגמנות, ריקוד ומוזיקה".

מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?

מלא זמן לא שיחקתי כדורסל או כדורגל. הופעה מול קהל זה כמו 30 ספרינטים, וזה הכושר שלי. אני נראה ככה בלי לעשות ספורט, ככה נולדתי. גם בגיל 14 הייתי כזה, וגם אבא שלי נראה ככה, והוא גם לא עושה כושר".

מתי בפעם האחרונה היית מאוהב?

"עכשיו. אני מאוהב באמא שלי. אני חולה עליה. אמא שלי עובדת בשגרירות טוגו בישראל, ואני חוזר מאוחר
הביתה מהופעות והיא מחכה לי, לא נרדמת עד שאני מגיע, רוצה לשמוע איך היה לי. אנחנו קרובים מאוד.
אחותי הגדולה ואני גרים עם ההורים, וכולנו מאוד מגובשים וקרובים".

מתי בפעם האחרונה התחילו איתך?

"כל הזמן אומרים לי שהתחילו איתי, אבל משום מה אני לא שם לב לזה. גם בגלל שאני צעיר, אני לא יודע
איך להתחיל עם בנות. אין לי משפטים שיש לאחרים. כשמתחילים איתי או מסתכלים, אני לא יודע איך לזהות
את זה. לא יודע מתי מישהי מעוניינת בי. באינסטגרם יש לי מלא הודעות, אני עונה גם".

מתי בפעם האחרונה הלכת לים?

"לפני שבוע, לחוף גורדון. אני אוהב ללכת לים, יש רוח, שקט. עכשיו אין שם מלא אנשים, אבל בחופש הכל
מפוצץ, ובכל זאת אפשר למצוא שעות שיש פחות אנשים ויותר רגוע. אני הולך לים לבד, ולפעמים עם חברים. אם רואים אותי שם ומזהים, אז מתלהבים לקראתי, שמחים לראות אותי. זה לא מציק לי. אני גם עושה גלישת סאפ, זה כיף ואני אוהב את זה מאוד. זה מרגיע אותי".

מתי בפעם האחרונה עשית אודישן?

"לפני שנתיים. פעם הייתי הולך לאודישנים, לכל מיני תצוגות ומלא דברים, וקיבלתי הרבה־הרבה 'לא' לפני
שקיבלתי 'כן'. עכשיו כולם כבר יודעים מי אני ובאים אלי. כשהייתי מקבל 'לא', בהתחלה הייתי מתבאס,
אבל לאט־לאט הבנתי שזה לא קשור אלי ספציפית. צריך ליפול לפני שאתה קם גבוה, וזה מבחן, לא
להישבר מה'לא'. אין הצלחה בלי כישלון".

מתי בפעם האחרונה התרגשת?

"התרגשתי מאוד לפני שנה, בזכות ילד בשם עידו שהיה חולה ושכב בבית חולים. הוא רצה להיפגש
איתי. אמרו לי שהוא אוהב אותי מאוד, והלכתי לשם לפגוש אותו. הוא היה במצב לא טוב, אבל בפגישה
שלנו הוא הזיז את היד והתחיל לנסות לשיר. המשפחה שלו היתה בשוק ואני בכיתי. אחרי כמה חודשים הוא
חגג בר מצווה, ובאתי לשיר לו. הוא התחיל להתאושש וישב כבר בכיסא גלגלים. אני ממשיך לקחת אותו
להופעות שלי, והקשר בינינו אמיתי עד היום. ללכת לבתי חולים ולשמח ילדים, וגם להופיע בבר מצווה,
זה כיף. אני מרגיש שזה חשוב. התגובות אלי מאוד מרגשות אותי".

מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?

"אתמול. אני אמן פעיל בחיל התקשוב. רציתי להתגייס, זה היה חשוב, ועשיתי טירונות בניצנים. היה כיף מאוד. שירות צבאי זאת חוויה שצריך לעבור. בפועל אני עובד בטלפון ובאינסטגרם למשוך מלש"בים להתגייס לחיל. אני כל יום בצבא, אפילו כמה שעות, ואני בן 21 , ככה שנשארו לי עוד כמה חודשים".

מתי בפעם האחרונה שמעת הערה גזענית?

"לפני שנה, בשדה התעופה באילת. הצטלמו איתי ילדות ואימהות, ואז קראו לי בכריזה, כי הייתי צריך
לטפל בעניינים של המזוודה שלי, וכשחזרתי לשם אמרו לי שאיש מבוגר העיר לנשים שהצטלמו איתי
'מי הוא? מה אתן מצטלמות איתו בכלל? יש מלא כמוהו בתחנה המרכזית'. סתם איש ממורמר. אנשים היו
עצבנים עליו, אבל אני לא התרגשתי. זה המרמור שלו".

מתי בפעם האחרונה הרגשת שיש לך כוח לשנות דעות קדומות?

"ילדים שקראו לי 'כושי', זה מה שהם שמעו בבית. ילד לא נולד גזען, ומבחינתי כולם נולדים מאותו מקום
ונולדים אותו דבר. ילדים הם כמו כוסות ריקות, וכל אחד גדל לפי מה שממלאים אותו בבית. כשהתחלתי
להתפרסם, ילדים ראו ושמעו אותי – והתחילו לאהוב אותי. ההורים שלהם כעסו שהם צופים בי, כי הם היו
למעשה גזענים, אבל עם הזמן גם הם התחילו לקבל אותי, בזכותם של הילדים. ההורים רואים שאני בנאדם טוב, ומבינים שצבע העור לא משנה. הם מתאהבים בי. משהו השתנה ביחס אלי. אני מרגיש שפתחתי דלת. אם יהיה עכשיו עוד אמן שנראה כמוני, יהיה לו יותר קל. זה עצוב שזה ככה, אבל מצד שני זה המצב ואין מה לעשות. אני מרגיש שזה משתפר, וגזענות היא לא רק שחור ולבן. צריך להסתכל על בני האדם, לא על מחסומים כמו דת וצבע. כשאתה לא מתייחס לזה, אתה מבין עד כמה המחסום הזה לא משנה".

מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?

"אני חושב על זה עכשיו. מאז שהתחלתי לעשות מוזיקה זה תמיד בראש שלי. אבל קודם כל נולדתי בארץ, כך שהחלטתי להתחיל את הקריירה פה. כשאני חושב על חו"ל אני חושב על צרפת, כי זו שפת האם שלי, ואני
מרגיש שאנשים מרגישים את זה ומתחברים לשירים שלי מאוד".

מתי בפעם האחרונה התפללת?

"הבוקר. אני מתפלל כל יום, בבוקר, בערב ובצהריים, ותמיד בתוך הראש. אני קם בבוקר ואומר תודה רבה,
וככה כמה פעמים ביום. צריך להגיד תודה לאל על הכל. אני נוצרי שמקיים מצוות של היהדות, צם ושומר כשרות, אבל אני גר פה, אז זה מסתדר. אני חושב שלא הכל קשור לדת. גבינה ובשר, למשל, לא מתאימים לי ביחד. זה עושה כאבי בטן וזה לא בריא".

מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?

"אני לומד כל הזמן. למדתי לאחרונה ששום דבר לא בא בקלות. צריך לעבוד קשה כדי לקבל את כל מה שאתה
רוצה לקבל. אני רואה הרבה אנשים שרוצים משהו מסוים, נגיד פרסום, וזהו. אדם קודם כל צריך להתאמן במשהו, להתאמץ, לעשות משהו הכי טוב שהוא יכול, כי הפרסום הוא לא המטרה. המטרה היא להשפיע על אנשים ולעשות טוב לסביבה. הערכה, הצלחה ופרסום הם הדברים שמסביב, כי קיבלת עליך פוקוס".

מתי בפעם האחרונה חשבת על הפרסום שלך?

"כשהתחלתי בכלל לא חשבתי אפילו על הפרסום. מצחיק אותי שהיום פונים אלי לפעמים ואומרים לי 'אני רוצה להיות מפורסם כמוך'. תמיד התאמנתי בבית ברצינות ועשיתי המון הכנות לבצע את הריקודים טוב. כשהפרסום בא לי – לא השתגעתי. כש'קומסי קומסה' יצא, לא הבנתי בכלל שאני מפורסם. רק אחרי חודש
הגעתי לאילת, ופתאום התנפלו עלי נערות ונערים. שם הבנתי את הטירוף. בכלל, פרסום זה לא משהו קל,
זה מאוד מבגר אותך. אני תמיד בסביבה של אנשים מבוגרים, והם כבר לא שמים לב לגיל שלי".

המשך לקרוא

השבוע בלוס אנג'לס

עדיין חי בסרט

Published

on

מאיר פניגשטיין, מייסד ומנכ"ל פסטיבל הסרטים הישראלי בארה"ב, אירח אח"מים לבראנץ' חגיגי בבוורלי הילטון לקראת הפסטיבל ה-33 • המראות והקולות

ארוחת הצהרים המסורתית לספונסרים ותומכי פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג׳לס התקיימה במלון בוורלי הילטון – יריית הפתיחה למגה-להיט של מאיר פניגשטיין, שיתקיים במהלך חודש נובמבר השנה. במשך למעלה מ-33 שנים הציג הפסטיבל יותר מאלף סרטי קולנוע, סרטים דוקומנטריים, דרמות טלוויזיה וסרטים קצרים לכמיליון צופים; והביא מאות יוצרים וקולנוענים ישראלים לארה"ב לחלוק את אמנותם. באולם הכנסים של הילטון נראו אורחים מתעשיית הסרטים המקומית, תומכי הפסטיבל וגם שחקנים כמו אלון אבוטבול, מייק בורשטיין, ענבר לביא ומורן אטיאס, יחד עם מפיקים ואנשי תעשיית הסרטים של עיר המלאכים.

הארוע נפתח בסרטון תדמית שסקר את 33 השנים המופלאות של הפסטיבל שהחל בניו יורק ובהמשך עשה
עלייה ללוס אנג׳לס. הקומיקאי אילון גולד הבריק במופע סטנד אפ משעשע במהלכו ליגלג על תעשיית ההוליוודית, וגם על ההבדלים בין ישראלים לאמריקאים. הקונסלית לתרבות ודיפלומטיה ציבורית קארין אליהו פרי, הודתה למאיר על ההשקעה האדירה שלו בפרוייקט שהפך מוסד: ״במהלך שלוש השנים בתפקיד אני עדה לחשיבות הגדולה של פסטיבל הסרטים, שמאחד כשרונות ישראלים מכל רחבי ארה"ב ומישראל ומביא יוצרי קולנוע מכל קצוות הקשת: יהודים, ערבים, מהימין ומהשמאל, נשים – כולם זוכים לבמה אחת שמציגה ומקדמת את היצירות שלהם".

פניגשטיין עצמו נראה ונשמע נרגש: ״אני לא מאמין שהתחלתי את הפסטיבל הזה לפני 33 שנה. בפסטיבל הקרוב נציג יותר מ-30 סרטים חדשים, סדרות טלוויזיה, סרטים דוקומנטרים ותוכניות סטודיו. לפחות 20 יוצרי קולנוע ישראלים יצטרפו אלינו מישראל לספר על הסרטים שלהם". פניגשטיין סקר את תוכנית הפסטיבל והביע תקווה שבעזרת התומכים והתורמים הרבים הפסטיבל ה- 33 יהיה טוב יותר מקודמיו. בחלק האמנותי הופעה מרגשת של עדן פרבר הצעירה, ששרה את Let it go , שיר הנושא של הסרט ׳פרוזן׳ (שחלקו השני עומד לצאת בקרוב), מלווה באמא, מלחינת הסרטים המוערכת שרון פרבר.

במהלך האירוע הוענק פרס מפעל חיים לבמאי האמריקאי המוערך רוג'ר קורמן. במשך 60 השנים האחרונות, קורמן הפיק וביים למעלה מ-400 סרטים במגוון רחב של ז'אנרים. בשנות השבעים הקים קורמן את"עולם חדש", שהפך לחברת ההפצה העצמאית הגדולה ביותר בארצות הברית. בנוסף להפצת ההפקות שלו, "ניו- וורלד פיקצרס" היתה אחת מחברות ההפצה הראשונות בארה"ב שהביאה קולנוע זר לארה"ב; הפצת הסרטים של אקירה קורוסאווה, פרנסואה טריפו, פדריקו פליני, אינגמר ברגמן, וורנר הרצוג. בשנת 2009 , זכה קורמן באוסקר של כבוד מהאקדמיה לקולנוע.

במהלך ארוחת הצהרים נחגגגה ההצלחה של יוצר ישראלי שפרץ השנה ברחבי ארצות הברית – גיא נתיב,
שקיבל פרס הוקרה על זכייתו באוסקר השנה בקטגוריית הסרט הקצר עבור סרטו המצויין ״ Skin ״, שעורר הדים רבים כאשר נגע בעצב הרגיש במאבקים ותקיפות גזעניות בין לבנים ושחורים. נתיב עלה לקבל את הפרס יחד עם אישתו, השחקנית היהודיה האמריקאית ג׳יימי ריי ניומן. הוא סיפר על הידידות המיוחדת עם מאיר בפינגשטיין והודה לו בשם קהל יוצרי הקולנוע הישראלים: ״גדלתי על סרטים משנות ה-70, עם אמירה ומשמעות. העולם שאנו חיים בו הוא משוגע ולנו יש מחוייבות ואת הכלים לעשות סרטים בעלי משמעות שמשאירים מסר ולא רק סרטים פופולריים עם הצלחה קופתית".

לבראנץ' ההוליוודי הגיע גם אורח מיוחד מישראל: אבי ניר, מנכ״ל חברת ׳קשת מדיה׳ ואחד מאנשים התקשורת החזקים בישראל. ניר קיבל פרס: Israel Film 2019 Festival Visionary Award על גישתו המיוחדת לעסקים ולתוכן. מלבד הצלחתו העצומה בזיהוי תכנים פופולריים והפקת אין ספור להיטים טלויזיונים, הוא הפך את אולפני קשת ליצאנים בכירים של תכנים מישראל להוליווד עם הפקות מקור ורימייקים מצליחים.

אולפני קשת נחשבים לאולפנים עצמאיים מובילים וזכו להפוך כאן לשם דבר בעקבות שתי סדרות ב- NBC (לינקולן) ו- ABC (בייקר ואת היופי), כמו גם פרויקטים עם HBO, Apple Netflix ואחרים. לאחר קליפ וידאו שסקר את העשייה הטלוויזיונית של ניר, הוא עלה לשאת מילים ואמר בצניעות: ״אל תתייחסו ברצינות רבה מידי לווידאו הזה, הוא מכוון בעיקר למשקיעים…״ ניר הודה למארגני הפסטיבל על הפרס וכמובן ל׳קשת׳ שהוא עומד בראשה. ״אני נרגש לקבל פרס שני יוצרים קולנועיים מדהימים: האחד, אגדה עם עשיה עניפה והשני ,יוצר צעיר ומצליח שזוכה להכרה ופופולריות רבה גם כאן. עם כל הכבוד לנו, המנהלים, התפקיד שלי ושלכם הוא רק לעזור ליוצרים לקבל חשיפה עבור היצירות שלהם. זה הכל, לא יותר מזה.

ניר סקר את ההיסטורה של הטלוויזה הישראלית מימי ערוץ 1. ״היינו מחברים אנטנה ענקית על הגג כדי לקלוט תוכניות טלויזיה אמריקאיות מירדן ולבנון; כבר אז הבנתי שאני רוצה להתעסק בעולם הטלוויזיה״ נזכר, כשהוא מדבר על הדרך הארוכה שעשתה הטלוויזיה הישראלית מאז, עם סדרות ופרויקטים שחצו את האוקיאנוס לארצות הברית.

כל שנשאר הוא להמתין ולראות את שלל הסרטים וההפתעות שמכינים לנו צוות פסטיבל הסרטים הישראלי השנה.

המשך לקרוא

תרבות ובידור

50 אלף ביום: נמכרו כל הכרטיסים למופע של עומר אדם בפארק הירקון

Published

on

אחרי שהצליח לפוצץ מופעים ב"מנורה מבטוחים" ואצטדיון "סמי עופר", הזמר פתח את הקופות לקראת המופע שלו בפארק ותוך יממה הפך ל"סולד אאוט"

עשה את זה שוב: כפי שקרה כבר לא מעט פעמים, ב"היכל מנורה מבטוחים" ואצטדיון "סמי עופר",
הזמר המצליח בישראל, עומר אדם, שוב מצליח למכור את כל הכרטיסים למופע שלו ב 17- ביולי בזמן שיא.
בלילה פתח המוזיקאי את הקופות לקראת המופע הגדול שלו בפארק הירקון, תל אביב, ולמחרת בבוקר כל
הכרטיסים אזלו.

בשבוע שעבר שחרר אדם חמישה סינגלים חדשים בו זמנית, תקדים במוזיקה הישראלית. את השירים החדשים
לצד להיטיו הגדולים מהעשור האחרון הוא יבצע בהופעת ענק שתכלול במה מיוחדת של 360 מעלות, כאשר מסביב לה יבנו מתחמים לקהל, הכוללים מתחמי גולדן, כיסאות, ספות, לאונג'ים וטריבונות של אלפי מקומות.

לפני שנה גרם אדם להיסטריה רבתי ברשת כשפרסם בעמוד הפייסבוק שלו כי הוא פותח מועד נוסף ורביעי
למופע שלו, "אחרי כל השנים", אחרי שהכרטיסים לשלושת המופעים הקודמים נמכרו. מוקדי המכירות
קרסו אז והמעריצים שלא הצליחו לרכוש כרטיסים, פרסמו הודעות נזעמות בעמוד הפייסבוק של הזמר.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות