Connect with us

מצב הרוח

הקפאה עמוקה

Published

on

לרעיון הזה קוראים "הקפאה קריוגנית", ואני מודה שהוא מסעיר את הדמיון, אך גם מעלה כמה וכמה שאלות חשובות

מעת: יאיר ניצני

כבר שנים רבות מדברים על הקפאת בני אדם ועל הפשרתם כעבור עשרות או מאות שנים (בהנחה שבעתיד יפתרו את העניין הטכני הקטן הזה), מה שיאפשר להם ליהנות ממנעמי העתיד ומריפוי המחלה שממנה הם סובלים. הראשון שהוקפא היה ג'יימס בדפורד, מרצה לפסיכולוגיה, שעבר להתגורר בפריזר ב־12 בינואר 1967, דקה אחרי שמת מסרטן. הוא עוד לא חזר מהמתים.

לרעיון הזה קוראים "הקפאה קריוגנית", ואני מודה שהוא מסעיר את הדמיון, אך גם מעלה כמה וכמה שאלות חשובות. השאלה הגדולה היא, כמובן, אם זה באמת יעבוד והאנשים הנ"ל אכן יתעוררו ביום מן הימים, ולא יישארו לנצח עוף קפוא. ומי בכלל אחראי להעיר אותם? האם הוא שם שעון מעורר? ולאיזה עולם בדיוק הם יתעוררו?

אבל עוד קודם, יש כמה פינות טכניות שחשוב לסגור.

ההקפאה

אם אני מחליט ללכת על זה, כדאי שאשאיר לבני ביתי הוראות מדויקות כיצד ומתי אני רוצה לעבור להתגורר בפריזר. לטעמי, כדאי לבצע את ההקפאה בעודי חי, רגע לפני המעבר למצב ז"ל, כדי שאתעורר בכושר ואוכל ליהנות ממה שיהיה למדע להציע בעוד אי אילו שנים.

מצד שני, לא הייתי רוצה להיקלע בדיוק לסוף המשמרת במכון ההקפאה. אני עוד קצת חי, אבל הסופ"ש מגיע, וחיים המקפיא התורן לחוץ ללכת הביתה ולקחת לי את הימים האחרונים של חיי, כי הוא ממהר לדייט.

עדיין לא ברור לי איך אדם כמוני, שקר לו גם בקולנוע, ישרוד את תהליך ההקפאה והמעבר לטמפרטורה של מינוס 200 מעלות. אני חושש שאחרי שיפשירו אותי, כל מה שארצה לעשות בהמשך חיי יהיה להתכרבל בשמיכה ליד תנור.

אני תמיד קורא כל מיני טיפים כיצד אפשר להאריך את החיים של נענע ופטרוזיליה במקרר, ואשמח אם גם במקרה שלי יקפיאו אותי עטוף בנייר עיתון וגם בניילון נצמד, כדי שלא יידבקו בי ריחות של שניצלים.

שאלה נוספת שמטרידה אותי היא מה קורה במצב של הפסקת חשמל. הרי אתם מכירים את הריח שיוצא ממקרר שלא מחובר לחשמל, וידוע שהכי גרוע זה לנסות להקפיא מחדש פולקע שכבר הופשר.

כמו כן, העלייה בצפיפות האוכלוסין עלולה להוביל לכך שמחירי השכירות של מגירה במקרר באזור המרכז יעלו מאוד, וצאצאיי יתקשו לעמוד בעלויות האחסון שלי. לכן אני כבר מודיע שכדי להפחית עלויות, אני מוכן להעביר את השנים האלו במקרר בפריפריה.

העניין המורכב באמת הוא מי ישמור עלי בזמן שאני במצב של ארטיק מתקדם. סביר שההפשרה תתבצע במועד שבו גם ילדיי ונכדיי כבר יעברו למצב קרטיב במקרר סמוך, ומה האינטרס של איזה נין שאפילו לא פגש אותי להפשיר את הסבא־רבא שלו? הדבר היחיד שייצא לו מזה זה איזה נודניק שיתנחל לו בדירה המעופפת ויספר צ'יזבטים על איך היה לפני200 שנה.

אני צריך לקוות שהיורשים העתידיים של חברת הקירור ונכדיו של עורך הדין הממונה לא יסתבכו כלכלית וימכרו את המקרר ואת תכולתו למיסטר אייס או לסנפרוסט, כי אז אני עלול להתעורר בתור ברוקולי. אני גם רוצה שישימו על המקרר שלט גדול ומאיים עם הכיתוב "לא לגעת!" הרי בהחלט יכול להיות מצב שמנקה עתידית, שתמצא את המקרר בעתיד, תגיד לבעל הבית: "אכפת לך אם אני אזרוק את זה? זה סתם מונח פה במקרר כבר המון זמן, מי יאכל את זה?"

ההפשרה

ברשותכם, אני מבקש לא להיות מופשר במיקרו. כבר היום אני פחות אוהב את התוצאות של הפשרה כזו, ולא בא לי לצאת ספוגי ומושי ולהתייבש אחרי כמה דקות. אני גם חושש שיוציאו אותי אחרי חצי דקה, ורגל אחת עדיין תישאר קפואה. אני מעדיף הפשרה איטית בשמש בחוף גורדון, אבל רק תחת שמשייה, כי ההתחממות הגלובלית עשויה להביא את עולמנו לחום בלתי נסבל.

אחת הבעיות שעשויה לצוץ אחרי ההפשרה היא הצטברות של חובות לביטוח הלאומי. שלא לדבר על חשבון החשמל מעשרות שנים בהקפאה, שבהן המזגן פעל גם בקיץ.

שאלה נוספת היא מתי בדיוק ארצה שיפשירו אותי. ביום העצמאות ה־200 של ישראל? בשנת 3000? או שלא יטרידו אותי לפני המועד שבו תימצא תרופה להשמנה ולקרחת?

אם אתעורר לעולם סביר ולא אגלה שאני לבד, וששאר החבר'ה כבר עברו מזמן לעשות חיים משוגעים בכוכב נוגה, אצטרך לטפל בבעיות שמהן סבלתי בחיי המוקדמים. לשם כך, סביר להניח שאבקש להשתמש בטכניקת החלפת האיברים ולהמיר את חלקי גופי הכושלים באיברים חדשים. למשל, רגליים של גל גדות, עיניים של טום קרוז וגוף של רונאלדו.

בעתיד אין ספק שהדנ"א יפוצח ונוכל להזמין גם תכונות אופי. המופשרים יוכלו להזמין נחישות כמו של יעל ארד, אמביציה של מירי רגב ואומץ של איתי אנגל.

ועדיין, אני מוטרד מההשתלבות שלי בעולם שאחרי ההפשרה, בעיקר כי לא שמעתי שמתכננים לתת מענק קליטה לכל "מופשר חדש". סביר שאנשי העתיד יסתכלו בחשדנות על המופשרים, הטיפוסים החדשים־ישנים עם המנהגים המוזרים שלהם, כמו שימוש בטלפונים שממש צריך לגעת בהם.

המופשרים, מצידם, ינסו למצוא חן וינדנדו לצעירים עם בדיחות קרש וסיפורים על משהו שנקרא פייסבוק. לכן חשוב כבר עכשיו לצייד כל מוקפא בחוברת הוראות, שתזכיר לו להימנע מטרחנויות. אם הופשרת, נסה להימנע מבדיחות הגשש החיוור ומלשיר "בוקר טוב, ידי גוב".

מבחינת תעסוקה אני לא אופטימי. במקרה הטוב ימנו אותי לארכיאולוג או למספר סיפורים בפארק היורה. גם הנושא המשפחתי הוא בעייתי. הרי אתה לא רוצה לגרור את אשתך ואת הילדים להרפתקת הקפאה משותפת טרם זמנם. מצד שני, אחרי ההפשרה אתה עשוי להתגעגע אליהם ולסבול מבדידות. השאר להם את ההחלטה, אבל זכור: כשאתה מתעורר, בדוק את המקררים שלידך כדי לוודא אם הם לא החליטו להצטרף לתהליך כמה שנים אחריך. זאת בתקווה שבקשתם האחרונה לא היתה "אל תעזו להקפיא אותנו ליד הנודניק, מספיק סבלנו ממנו בגלגול הזה".

מאחל לכם שנה קרירה ונעימה וחיי נצח!

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות