Connect with us

ספורט

הקליפרס: על החיים והמוות בדרך לאליפות

Published

on

משחקי ההשלמה לליגה נפתחו  ב'באבל' באורלנדו ובקליפרס, אחת הקבוצות העמוקות בליגה, מסמנים מטרה אחת בלבד: אליפות ראשונה בהיסטוריה של המועדון. סקירה ותחזית

מאזן: 20-44, שניה במערב

מאמן: דוק ריברס

שחקנים מרכזיים: קוואי לאונרד – עדיין נח מדי פעם כשהוא צריך, אבל קלע 26.9 נק׳, עם 7.3 ריב׳, ולראשונה עם מספרי אסיסטים מרשימים (5) בנוסף ל 1.8 חטיפות. פול ג׳ורג׳ משתלב נהדר לידו עם 21 נק׳, 5.7 ריב׳, 3.9 אס׳. לו ווליאמס שייעדר מהמשחקים הראשונים ממשיך להיות השחקן השישי הטוב בליגה עם 18.7 נק׳ ו 5.7 אס׳, ומונטרז הארל ממשיך להיות השחקן השישי השני הכי טוב בליגה עם 18.6 נק׳ ב-58% מפלצתיים מהשדה וגם 7.1 ריבאונדים. בנוסף, חשוב לציין שהקליפרס לצד הלייקרס היא הקבוצה העמוקה בליגה עם לא פחות מ-11 שחקנים ששיחקו בעיקר בחמישיות הראשונות במהלך הקריירה שלהם (טוב, כולל ווליאמס והארל)

מה שהיה: הקליפרס הם כצפוי אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה, וזאת למרות (שלא כצפוי) היא דווקא חוטפת קצת פחות מהצפוי מחוטפים מדופלמים כמו קוואי וג׳ורג׳. ועדיין, כשאתה נמצא בטופ 4 קבוצות בהחזקת אחוז השדה של היריבה, ובאחוז השלשות של היריבה, אתה כנראה עושה משהו טוב, וכשיש לך שחקני הגנה כמו לאונרד, ג׳ורג׳ ובברלי, הצד הזה הוא לא ממש סיבה לדאגה. בהתקפה, אולי אין בברלי אבל לצד לאונרד וג׳ורג׳, שני השחקנים השישיים (הארל וסוויט לו) הם רביעייה התקפית נדירה. לצידם יש עוד לא מעט כלים התקפיים מעולים. לאנדרי שאמט הוא פיור שוטר נפלא (39% מהשלוש, לא מעט מהן קשות ובתנועה), רג׳י ג׳קסון היה הרכז הראשון של דטרויט במשך שנים, ועדיין יודע להתפוצץ (למשל עם רצף של שלושה משחקי 20+ בפברואר האחרון), ואולי בעיקר מרקוס מוריס שהוא לא רק המוריס הבכיר אחרי שבתחילת הקריירה היה זה דווקא אחיו, אלא שחקן ורסיטלי שיודע לקלוע מכל מצב והוכיח את עצמו בקבוצה נהדרת של בוסטון. שילוב בינו לבין ג׳ורג׳ וקאווי הוא אולי שילוב הפורוורדים הטוב בליגה.

והקליפרס היא כאמור אחת מהקבוצות העמוקות בליגה, אם לא העמוקה מכולן. כי אם מצרפים לקוואי (פעמיים אלוף ו MVP של הפלייאוף), ג׳ורג׳ (פעמיים הוביל את אינדיאנה לגמר המזרח ועדיין צעיר), לו ווליאמס (השחקן השישי הנצחי), הארל (זה שיחליף אותו), בברלי (שחקן הנשמה מס׳ 1 בליגה אולי), מוריס (פתח בבוסטון המצוינת), שאמט הצלף, ג׳מייקל גרין שפתח המון בממפיס טובה, רג׳י ג׳קסון שהיה הרכז הפותח של דטרויט במשך שנים, זובאץ׳ שפותח היום בעמדת הסנטר, פטרסון, רק בן 30 אחרי שנים טובות מאד בטורונטו טובה מאד ( וקצת פחות באוקלהומה, אבל בעיניי זה גם בגלל ווסטברוק) ואפילו רודני מקגרודר שנתן תקופה טובה במיאמי בנוסף להחתמה ה״נוצצת״ של ג׳ואקים נואה, עדיין כנראה שחקן שיכול לתת כמה דקות הגנה מעולות – מדובר בהמון שחקנים שמשחקים יופי של כדורסל. רק הלייקרס כאמור משתווה לעומק הזה. 

הקבוצות של קוואי בשנים האחרונות אמנם משחקות מעט פחות טוב בעונה הרגילה, משל היו רייג׳ון רונדו, ועדיין מאזן של 1-2 מול הלייקרס, מאזן של 0-2 מול טורונטו ולמרות מאזן של 2-0 שלילי מול הבאקס, והמצב של הקליפרס טוב גם מול קבוצות הצמרת, וזאת למרות שפול ג׳ורג׳ וקוואי חסרו מלא מעט משחקים (22 ו-13 בהתאמה) ורג׳י ג׳קסון שבכלל נעדר רוב העונה. לאור הפציעות והעובדה שקוואי בדרך כלל מתעורר בעיקר בפלייאוף, ובטח כשלוקחים את מאזני הקבוצה מול שלושת היריבות העיקריות לצמרת – נדמה שהמצב של הקליפרס לא רע בכלל במקום השני במערב.

מה שיהיה: אז הקליפרס במקום השני במערב. במרחק 1.5 משחקים מדנבר, 3 משחקים מיוטה ו-4 משחקים מאוקייסי. מה שאומר שריאלית הם אמנם לא יגיעו למקום הראשון של הלייקרס (5.5 הפרש) אבל יסיימו לפחות במקום השלישי במערב. 

היריבה בפלייאוף: או, כאן זה כבר הרבה יותר מעניין. הדבר האחד שברור הוא שדווקא ללייקרס יהיו את החיים הקלים, כי מי שלא תהיה היריבה במקום השמיני (כנראה ממפיס, אבל גם אם זו תהיה אחת הדולקות אחריה כמו הספרס, הקינגס, הבלייזרס ובמידה פחותה הפלס) המצב הוא די טוב. הקליפרס תתמודד כך או כך מול קבוצה חזקה, שתהיה אחת מה-4: יוטה (מאזן ביניהן העונה 2:1 שלילי בינתיים), אוקלהומה (1:2 חיובי), יוסטון (2:2) ודאלאס (0:2 חיובי). המפחידה מביניהן היא לכאורה יוסטון, כרגע במקום השישי, אבל גם יוטה היא לא קוטלת קנים. ועם זאת, קשה לי לראות את הקליפרס מפסידה לאחת מהן, בדרך למשחק קשה מול דנבר בסיבוב השני ולקלאסיקה מול הלייקרס. ההימור שלי? אליפות, כך הימרתי בתחילת העונה וכך אני מהמר עדיין.

המכשולים העיקריים ודוח קורונה: העדרויות קורונה – אמנם כולם פחות או יותר בריאים ואין אף העדרות של ממש בניגוד ללא מעט קבוצות אחרות, אבל כן יש עיכובים. לו ווליאמס בעיקר יפסיד את המשחקים הראשונים לאחר שהוא הלך ללוויית ידיד ועצר לקנות נקניקיות בדרך. בנוסף אליהם, גם זובאץ׳, בברלי, הארל ושאמט – כולם שחקנים חשובים וקריטיים, גם הם רק הצטרפו אל הקבוצה עכשיו. הם אמנם אמורים להיות שם בתחילת העונה, אבל עם מעט ספקות. המזל? זוכרים שדיברנו על העומק הבלתי נתפס של הקבוצה? אז זה, כשאפילו אם בברלי ושאמט ייעדו בנוסף לסוויט לו מאיזה 2-3 משחקים (מה שכנראה לא יקרה), עדיין יש לקבוצה מספיק גארדים בשביל לפגוע, כולל מקגרודר ורג׳י ג׳קסון.

בקיצור ולעניין, אמ;לק: מקום שני במערב, סיבוב ראשון קל, גמר קלאסי בדרבי לוס אנג׳לסי באורלנדו. וסדרה על החיים והמוות בדרך לאליפות (לדעתי) מול הבאקס. כאשר שתי הסדרות האחרונות יכולות בהחלט להיות קלאסיקות עצומות (בעיקר גמר המערב).

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

ספורט

הו הא, מי זה בא, הנשיא הבא?

Published

on

נכון לספטמבר 2020, לברון ג'יימס עדיין לא הודיע על ריצה לנשיאות ארצות הברית * בימים אלה הוא מרוכז בטיפוח המורשת שלו ב-NBA, ובמטרה לזכות עם הלייקרס באליפות הרביעית שלו * אבל הרחשים סביב האפשרות שירוץ לנשיאות במועד מאוחר יותר חגים סביבו יותר מתמיד

"כשאני מסתכל על המירוץ לנשיאות השנה, זה ברור שיש רק אדם אחד שבאמת מבין את הקשיים בחייו של ילד מאקרון, אוהיו, שנולד לעוני. כשאני חושב על המדיניות הדרושה, על הצעדים שצריך לנקוט, הבחירה היא ברורה", כתב לברון ג'יימס. זהו לא ציטוט מהעתיד. הוא לא לקוח מתוך חלומות הלילה של אוהדיו, או מהסיוטים של דונלד טראמפ. המשפט הזה באמת נכתב על ידי ג'יימס, בקמפיין בחירות בו השתתף.

נכון לספטמבר 2020, לברון ג'יימס עדיין לא הודיע על ריצה לנשיאות ארצות הברית. על פי הערכות, ולדבריו, לא תצא הודעה כזאת בעתיד הנראה לעין. בימים אלה הוא מרוכז בטיפוח המורשת שלו ב-NBA, ובמטרה לזכות עם הלייקרס באליפות הרביעית שלו, ומבחינתו גם לא האחרונה. אבל הרחשים סביב האפשרות שירוץ לנשיאות (במועד מאוחר יותר), הסמויים והגלויים, חגים סביבו תמיד – וביתר שאת מאז 2016: השנה בה השתתף בכנס הבחירות של הילארי קלינטון באוהיו, והאמין שהיא האדם "שבאמת מבין את הקשיים בחייו של ילד מאקרון", עיר הולדתו. השנה בה טראמפ שינה את אמריקה. השנה בה ג'יימס המשיך בסירובו "לשתוק ולכדרר", וכך הפך לאחד מאויביו המרים של הנשיא.

בבחירות הקרובות, כוכב ה-NBA הגדול של העשור הנוכחי הבהיר שיתמוך בג'ו ביידן, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. ניתן להניח שהוא יעשה זאת כמו מצביעים רבים אחרים – בלי חשק יוצא דופן, בלי אש יוקדת בעיניו, אבל עם מטרה אחת: להוציא את טראמפ מהבית הלבן. יחד עם שחקנים נוספים, ובעצת הנשיא לשעבר וחברו ברק אובמה, ג'יימס ניצל את מחאת ה- Black Lives Matter וחרם המשחקים כדי להבטיח שפרויקט אקטיביסטי נוסף שלו – More Than a Vote, שבעיקרו מעודד הצבעה בקרב מצביעים שחורים – יקבל את התמיכה של ה-NBA, שתתיר בין היתר שימוש באולמות שלה כמרכזי הצבעה, כולל הסטייפלס סנטר בדאון טאון לוס אנג'לס. אבל אחרי כל אחת מהאמירות, התרומות, המחאות והמעורבויות החברתיות שלו, מתחזקת שאלה אחת: האם קינג ג'יימס ירוץ, יום אחד, לנשיאות ארצות הברית?

"הסיפור הזה מעניין, ולא כל כך מופרך", טוען בראיון ל"הארץ" ישראל ויסמל-מנור, חוקר פוליטיקה אמריקאית מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שמציין דוגמאות עבר של ספורטאים שרצו לתפקיד פוליטי – ובראשם ביל בראדלי, חבר היכל התהילה של ה-NBA, שהתמודד על מועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2000. "לברון ג'יימס עשה כמה צעדים לא רעים בכלל כדי להתברג בפוליטיקה. ובניגוד לישראל, במפלגות בארצות הברית הוא לא נדרש לעבודה פנים-מפלגתית כל כך סיזיפית. אם הוא מותג בפני עצמו הוא יכול לצפצף על המפלגה ולהפוך לכוח מרכזי בזכות הפופולריות שלו", הוא מסביר, אך קובע: "גם לברון ג'יימס לא יכול להגיע בקפיצה אחת היישר לנשיאות", הוא אומר, "הוא יתבקש לרכוש ניסיון כמי ששירת במשרה ציבורית, 'לשלם מס' של עשייה".

אם כן, המסלול הכדאי ביותר עבור ג'יימס יתפרש על פני העשור הקרוב – כשאחרי הפרישה הוא יתמקד לזמן קצר בפעילות ציבורית, לאו דווקא בממשל, ולאחר מכן יתמודד לתפקיד סנאטור של מדינת אוהיו – כמבוא לקראת היעד האמיתי, כמובן. "הציבור, אפילו יותר ממנו, צריך לעבור תהליך נפשי – אנשים רואים את לברון ג'יימס עם גופייה, וצריך לסייע להם לעשות המעבר ללברון ג'יימס עם חליפה", אומר ויסמל-מנור, "הוא צריך לבנות מנגנון כדי להתמודד – זה דורש משרדים, הרבה עסקאות אפלות בחדרים צדדיים, הרבה ברביקיו עם תושבים מקומיים, וכמובן, מגורים במדינה שבה הוא מתמודד. אם הוא ירוץ בהצלחה באוהיו – שהיא לא רק מולדתו אלא גם מדינה מתנדנדת ולכן חשובה מאוד – הוא יעשה לעצמו שירות מצוין להמשך. אבל בתפקיד בכיר יותר, כמועמד לנשיאות, מתמודדים עתידיים כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז לא יפנו את הדרך רק בגלל שמדובר בלברון ג'יימס".

מאופרה ווינפרי ועד קיד רוק

אין הכרח שהדרך לבית הלבן מבחינתו של ג'יימס תעבור במשרה ציבורית – הרי הנשיא המכהן לא עבר בדרך הזו – אך בכל מקרה, בשלב זה, המתמודדים העתידיים יכולים לישון בשקט. במבט סקפטי, לברון ג'יימס הוא בסך הכל שם נוסף ברשימת הסלבריטאים שיועדו לתפקיד מנהיג העולם החופשי ולא עשו זאת (עדיין, עדיין) – מאופרה ווינפרי ועד קיד רוק. למען האמת, הוא אפילו לא הנציג היחיד מה-NBA.

"אני אוהב אותו, צריך לעמוד מאחורי כל מלה שלו. גרג פופוביץ' צריך לרוץ לנשיאות, הוא לגמרי צריך", אמר דמאר דרוזן ל"ספורטסנט" ב-2017, וכך הצטרף לתמיכה של קווין גארנט, סטף קרי וסטיב קר, מאמן גולדן סטייט ובן טיפוחיו של פופוביץ', שהצהיר: "אני אצביע לו, בלי צחוק". פופוביץ', היום בן 77, הציע – עם צחוק – לרוץ בתור סגן הנשיא של קר. קמפיינים חבריים דומים נערכו גם לדוויין ג'ונסון, "דה רוק", שכבר עבר מטמורפוזה אחת מכוכב WWE לאחד משחקני הקולנוע הרווחיים ביותר בהוליווד, ואף הצהיר ב-2017 כי הוא "שוקל את האפשרות".

ובכל זאת, נדמה שמועמדותו של לברון ג'יימס בעתיד נשמעת סבירה ביחס לאחרות. "ההבדל בינו לבין ידוענים אחרים, נעוץ בכך שהוא לא דוחף את עצמו לכל סוגיה", ניתחה איימי קוך, יועצת אסטרטגית במחנה הרפובליקני, בריאיון ל"רויטרס", "כך הוא ביסס את עצמו בפני אנשים כדמות אמינה שנמצאת בשליטה". האפשרות נדמית ממשית עוד יותר ככל שהפעילות החברתית שלו נמשכת, ככל שטראמפ מצייץ נגדו, ככל שמקורבים לו מדליפים לתקשורת דעות כמו "זאת תוכנית ממשית, אבל עדיין לא מטרה" – ובמיוחד לאחר שהוא עצמו אמר בריאיון ל-CNN כי "אם לא יהיה מי שיתמודד מול טראמפ, אתמודד בעצמי".

ויש סיבה נוספת לדמיין אפשרות ממשית שירוץ בעתיד לנשיאות. עם אליפות רביעית או בלעדיה, לברון ג'יימס כבר חקוק היטב בהר ראשמור של גדולי ה-NBA; עם זאת, קשה למצוא את מי שיעניק לו את התואר האולטימטיבי GOAT – Greatest of All Time – על פני מייקל ג'ורדן, קארים עבדול-ג'באר ואחרים. גם בכל הנוגע לאקטיביזם הוא לעולם לא יתעלה על המאבק הנון-קונפורמיסטי והעיקש של מוחמד עלי נגד גיוסו במחאה על המלחמה בווייטנאם, ואולי אפילו לא על כריעת הברך שהנהיג קולין קאפרניק, קוורטרבק עם עבר ספורטיבי לא-מפואר שהפך לפנים של המחאה בספורט האמריקאי מאז 2016. ייתכן איפוא שאם "ייקח את הכישרון שלו" למקום שאף ספורטאי לא משל בו – הבית הלבן – הוא יתבסס בתור תקדים היסטורי, בתור סיפור אגדה שאין שני שלו. GOAT בקטגוריה משלו.

בכל הנוגע לפוליטיקה, יש מי שמוכנים להישבע שהוא עשוי להיות יחיד בדורו. להיות מי ששובר את מסך הברזל בין אמריקה הראשונה לאמריקה השנייה, ולזכות באהדה חוצת מפלגות. עם זאת, נבו טוען כי דווקא ההפך הוא הנכון. "התדמית של ג'יימס היא מאוד אופוזיציונית – הוא תמיד הזועף, הבוטה. זה מהלך קסם על קבוצות מסוימות באוכלוסייה, אבל יוצר אנטגוניזם בקרב לבנים ימנים וחלק גדול ממעמד הביניים גם כן לא אוהב את זה", הוא אומר, "צריך להבין, גם בהקשר של עידוד ההצבעה שהוא מנהיג היום – בארה"ב המשוסעת, אם מדרבנים שחורים להצביע, גם לבנים ייצאו כתגובת נגד".

מי הכדורסלן הגדול בהיסטוריה

ויסמל-מנור סבור שללברון ג'יימס יש דרך נוספת לפנות לקהל רחב, דרך האתוס האמריקאי. "כל אחד חולם להיות לברון ג'יימס הבא, האופרה ווינפרי הבאה, ואף אחד מהם לא רוצה שהממשל ייקח ממנו את הכסף שהוא עבד בשבילו קשה", הוא מסביר, "כדי להצליח, לברון ג'יימס צריך לגלם את הקפיטליסט שבו. הוא צריך להתבסס באגף הפרו-ביזנס של המפלגה הדמוקרטית, ולא בשמאל הפרוגרסיבי, כדי להצטייר כמי שתומך בחלום האמריקאי. כך הוא ייצור דמות נכונה מבחינה פוליטית, שיכולה למשוך רפובליקנים מתונים".

נדמה שרפובליקני אחד כבר נהפך אובססיבי כלפיו, ומביא תועלת רבה – לפופולריות לה זוכה לברון, ואולי גם להחלטה העתידית להנהיג. אחרי שקיים ב-CNN את הריאיון הפוליטי הבולט ביותר שלו, כמעט בלי מלה על כדורסל, טראמפ מיהר לצייץ: "לברון ג'יימס התראיין עכשיו אצל האדם המטומטם ביותר בטלוויזיה, דון למון. הוא גרם ללברון להישמע חכם, וזה דבר לא קל". הנשיא בוטה כתמיד, אבל ייתכן ששלוש המלים האחרונות של הציוץ הזה היו המתגרות ביותר: "I Like Mike!" – אליל הכדורסל הבלתי מעורער, אבל גם האיש שסירב לנקוט עמדה פוליטית כשזו נדרשה ממנו, ולכן טראמפ כה מחבב אותו ("מייקל היה לא-פוליטי", התגאה בו בעבר).

על פי דיווחים בארה"ב, ג'ורדן הסיר את סירובו להפקת סדרת הדוקו "הריקוד האחרון" אחרי שצפה בלברון ג'יימס משיג את האליפות השלישית שלו. אחרי שידור הסדרה, לברון הילל את ג'ורדן אך סירב שוב ושוב לומר מי הכדורסלן הגדול בהיסטוריה. פרשנים בכירים סבורים כי הסדרה הוסיפה לחץ על כתפיו של לברון, שמשוכנע שגם בגיל 35 השושלת שלו יכולה לקרוא תיגר על העידן של ג'ורדן; ואם זה לא יקרה על הפארקט, זה יקרה במקום אחר. מי יודע, אולי אפילו בבית צחור בלבה של וושינגטון הבירה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות