נא להכיר: הילה פליטמן, זוכת פרס הגראמי הרושמת הצלחות בקונצרטים בארצות הברית ובישראל • בעלת חגורה שחורה ב"טיי קואן דו", אמנות לחימה קוריאנית ואמא הליקופטר לבנה אש • ולהיט גדול אחד, בשיר הנושא לסרט "קוד דה וינצ'י" בכיכובו של טום הנקס • חשיפה

הילה פליטמן היא תכשיט נוצץ בסצינת המוסיקה הבינלאומית, ידועה בזכות המוזיקה המדהימה שלה, הקול היפה והמיוחד והיכולת לבצע יצירות מאתגרות חדשות. מבחינה קולית היא מוגדרת כ"סופרן קולורטורה", וקולה מתאפיין בצבע ייחודי וביכולת עוצרת נשימה בצלילים הגבוהים של הטווח הקולי. לכך מתווספת אישיות בימתית מקסימה, מלאת חן ועומק הבעה.

היא עבדה עם מנצחים מובילים, והופיעה עם הפילהרמונית של לוס אנג'לס, הפילהרמונית של ניו יורק, התזמורת הסימפונית של לונדון ועוד.

הצליל הגולש של הילה מרחף גבוה מעל במות האופרה העולמית "בקלילות שמיימית שמשווה את איכויות קולה עם אלו של קתלין בַּ אטל או דון אַ ּפשוֹ (שתיים מזמרות האופרה הגדולות ביותר בארצות הברית)", כך קבעו מבקרי הסי.אן.אן לאחר ששמעו את קולה של הילה פליטמן בסרט המצליח "צופן דה וינצ'י".

היה בזמנו ויכוח על איכות הסרט, אבל על איכות קולה של הילה פליטמן הייתה תמימות דעים. התשבחות לא פסקו. "וושינגטון פוסט" דיבר על זמרת עם אנרגיות סטאטוספריות, בהירות מחודדת בדיבור, קול צליל מלאכי בשירה, "אבל אם צריך היא יודעת להפיק קולות יבבניים כמו השרקן".

"לוס אנג'לס טיימס" מספר על זמרת שמתחילה בצליל שהוא כולה אקסטזה לא מרפה ויש אחרים שפשוט מקנאים במיתרי קולה הנפלאים שהטבע העניק לה.

"זה היה תהליך שונה ממה שאני רגילה לו. למען האמת לא קראתי את הספר, וכשהתבקשתי להקליט את הקול שלי לפסקול הסרט, לא היה מדובר בטקסט מילולי מושר אלא טקסט שרומז על פולחן, על משהו מיסטי. ישבתי וצפיתי בסרט והוספתי את הקטעים בקול הדק והגבוה לפי ההנחיות של מצבי רוח וכו'. היו מקרים במהלך העבודה שהצפייה בילבלה אותי, נסחפתי בקטע זה או אחר של הסרט כצופה ושכחתי להיכנס בזמן. היה צריך להתחיל מחדש. דבר אחד שהדריך אותי בהקלטות האלה, ולא רק בהן, הוא הידיעה שזמר אינו צריך להיות בעצמו עצוב על הבמה, הוא צריך לגרום לאחרים להרגיש עצבות. אם הוא השיג את התחושה הזו אצל זולתו, הוא
הצליח. נראה לי שהצלחתי במשימה".

הסופרנו השמימית שנולדה קרוב לאלוהים, בירושלים, מתגוררת בשנים האחרונות בעיר המלאכים, לוס אנג'לס. גרתי בחצי העולם אבל פה זה הבית ומכאן אני מרקיעה שחקים לכל מקום בעולם שמבקשים אותי לשיר", היא אומרת. הילה הגיעה לאל.איי לאחרונה לאחר שהתגוררה מספר שנים עם בעלה לשעבר, המנצח והמלחין אריק ויטקר ובנם אֵ ש בלונדון. "הצליל העברי של המילה 'אש' מצא חן בעיני אריק ולכן נשאר השם…", מסבירה הילה.

פליטמן, זוכת פרס הגראמי על ביצוע יצירה, רושמת הצלחות בקונצרטים רבים בעיקר בארצות הברית, ואפילו בעלת חגורה שחורה ב"טיי קואן דו", אמנות לחימה קוריאנית, שיש בה בעיקר הרבה בעיטות.

מה הקטע הזה של לחימה?
זה היה שיגעון של רגע שנתפסתי לו. באחד המופעים שאריק (בעלה לשעבר המלחין אריק ויטקר), חיבר והיו בו שילובים של טכנו, אופרה, מיוזיקל, ובתוך זה היה עניין של לחימה. ואני תמיד הייתי בן אדם פיזי. זה מאוד אים לי ונדבק".

איך הספורט קשור עם לעשיית מוזיקה?

"בדרך שלי לעשות מוזיקה עם תחושה חזקה של תנועה ותזוזה יש לספורט הזה מקום. אם כי אני חייבת להודות שעכשיו, כשאני עסוקה עם הבן, הורדתי את מינון הטיי
קואן דו".

וזה לא השינוי היחיד. היום, כלומר בשנים האחרונות, הילה משתדלת להיות הרבה עם הבן אֵ ש ולכן היא צמצמה לא רק את העיסוק בספורט אלא גם את מספר הופעותיה באולמות הקונצרטים. אבל לפחות פעם בחודש היא נמצאת על הבמה. וכיוון שהרפרטואר שלה הוא בעיקרו מוזיקה שנכתבת עכשיו, כל הופעה כרוכה בחזרות לא מעטות. "אז אני לוקחת את אש איתי לכל מקום, לפעמים הוא לא כך כך אוהב את ההסתובבות אבל הוא מדי פעם מסוקרן".

בין פופ וקלאסיקה

הכל התחיל אצל הילה כאשר גילתה את המוזיקה דרך הפסנתר בגיל חמש,, מעט לאחר מכן את הזימרה, וממש מאוחר יותר היא גילתה גם את הספורט. אבל כזמרת צעירה במקהלת "אנקור", השילוב של ספורט לא נראה למנצח ארנון מרוז. הוא העמיד בפני הילדה את הברירה: ספורט או מוזיקה". הילה בחרה בספורט, ויתרה על המקהלה. המורה טעה בגדול בזיהוי הכישרון של הילה והעתיד הוכיח עד כמה ההערכה הפדגוגית הייתה שגויה.

הילה ויתרה על המקהלה אבל לא על החינוך המוזיקלי. היא למדה בתיכון שליד האקדמיה בירושלים. מי שהחזיר אותה לכיוון הזמרה הייתה המנצחת מיה שביט (מייסדת מקהלת העפרוני). בתיכון למדה בהדרכתה של פנינה שוורץ, שהקנתה לה את הדרך להעמיק בהבנת הטקסט בחיפוש המשמעות ולפעמים גם את הרובד הפילוסופי
שמאחורי המילים. העיקר שהקשר עם הזמרה לא נותק.

"ביוזמת מיה שביט ניגשתי לאודיציה באופרה הישראלית, עוד באולם נגה ביפו, לתפקיד פלורה (באופרה טבעת החנק' של בריטן) והתקבלתי. שם גם הכרתי את המנצח אשר פיש". התחנה הבאה הייתה בית הספר ג'וליארד בניו יורק. תואר ראשון, תואר שני, אמן, היכרות עם אריק ויטקר, מי שיהיה בעלה וגרושה (אביו של אש).

את מזוהה בעיקר במוזיקה העכשווית שאת שרה.
"נכון, והמקום הזה טוב לי. יצירותיו של קורליאנו, יצירות של דיוויד דל טרדיצ'י, של הפיני המוכר יותר כמנצח אסה פקה סלונן. היצירות מתקשרות עם הקהל בדרכים משלהן. אם בטקסטים של המשוררת היוונייה הגדולה סאפפו או אפילו ביצירות ללא מילים, מעין וקאליזות. יש מסרים חזקים ליצירות האלה.

"גם בישראל אני מופיעה תדיר ולאחרונה שרתי את היצירה של דל טרדיצ'י. ובביצוע בכורה בישראל – 'עיני חמור הים', יצירה למילים של לואיס קרול מתוך החלק השמיני של 'אליס בארץ המראה'. את היצירה הזאת כבר שרתי בעבר עם הפילהרמונית של ניו יורק בניצוח מהטה ומזור. דל טרדיצ'י התעסק הרבה עם אליס, הגיבורה המוכרת של
לואיס קרול".

כשאת שרה את דל טרדיצ'י אבל גם מוזיקה של באך ושל מוצרט. איך זה מסתדר לך לשיר מוזיקה המוכרת, הקלאסית, עם השירה של החומרים המודרניים?
"זו שאלה מורכבת שגם אני מתחבטת בה מדי פעם. למרות השוני בין המוזיקה של באך למשל לזו של דל טרדיצ'י, נראה לי שבשתיהן יש מרכיב של רעננות, של ראשוניות ושל טוהר".

אם איזו מוזיקה את מזוהה יותר?

"אני לא רואה את עצמי כזמרת של סוג מסוים של מוזיקה, אני לא בדיוק זמרת אופרה ולא בדיוק זמרת קונצרטים. בכלל נראה לי שהתיחום המוזיקלי, השייך למגמות שמרניות במוזיקה, הולך ונעלם. איפה נגמר הפופ ומתחילה הקלאסיקה. ככלל רווחת התפיסה שמוזיקה קלאסית היא מורכבת, טעונה, משמעותית, אינטליגנטית והולכת לקצוות, לעומת המוזיקה הפופולרית שהיא בסיסית, פשוטה, משעממת ונטולת עניין. אני מעריצה גדולה של הזמרת ביורק, יש במוזיקה שלה מורכבות גדולה והכל מרתק והיא מקוטלגת כזמרת פופ".

האם את מיישמת את זה בהופעות?

דווקא כן, עם חברת האמרגנות איתה אני עובדת אנחנו מכינים רסיטלים, יענו רסיטלים שיש בהם מוזיקה מודרנית והרבה גרסאות כיסוי לשירים מוכרים, כלומר קלאסיקה של פעם ושל היום ופופ מסוגים שונים ובכלל."

ואיך הקהל מגיב?

"מקבל, אולי בעיקר משום שזה לא צפוי".

היה לכם גם סטוץ של כמה שנים בלונדון?

"ללונדון (צ'לסי) הגעתי לאחר שהות ממושכת בלוס אנג'לס, שם כאמור הייתי בסצנת המוזיקה הקלאסית. המעבר נבע, בעקבות ביקוש גובר לקונצרטים באירופה של בעלי לשעבר – המלחין האמריקאי, אריק ויטקר סיבה נוספת הייתה רצון למצוא בית ספר איכותי לבננו, אש, שהיה אז בן שש, ולקצר את המרחק לארץ. למרות שהייה בדרך
כלל סגרירי, אהבתי את החיים בלונדון… הייתי מאושרת", מציינת פליטמן, כשהיא משווה בין לונדון לאיכות החיים בלוס אנג'לס. העולמות המוזיקליים שלה ושל בעלה מתחברים ואף מתנגשים, כמו במחזמר שהוא כתב, "גן העדן האבוד" שהועלה מספר פעמים בארה"ב והוצג גם בווסט-אנד, ובו פליטמן הייתה אחת הזמרות במופע. "היה תהליך של למידה", היא מספרת על העבודה המאתגרת עם בן זוגה. "צריך ללמוד לא לקחת דברים באופן אישי, משני הצדדים, ולא לתת לרגש להתלקח. עשינו הרבה קונצרטים קלאסיים יחד ולמדנו לדבר בצורה מקצועית".

אך לונדון הייתה גם הקש ששבר את גב הגמל והזוג החליט להיפרד ולחזור ביחד ללוס אנג'לס.

משנה תוקף לבוב דילן

את גם כותבת שירה?
אני צריכה להודות בעניין הזה שוב לאריק. יש לו תכונה של פרגון לכל מי שעובד בסביבתו והוא גורם לו להיות שותף בתהליך היצירה וליצור בעצמו. כך למשל את חמישה שירים עבריים כתבתי אחרי שחברים מגרמניה היו שותפים להזמנת יצירה. אריק עודד אותי בכיוון וכך נולדו השירים, אבל אני לא מלחינה, לכל היותר מחברת מוזיקה".

על איזו יצירה זכית בגראמי?
"זו היצירה 'מיסטר טמבורין' של ג'ון קורליאנו שנכתבה לטקסטים של בוב דילן. לדעתי הנוסח של קורליאנו מעניק לטקסטים החשובים של בוב דילן משנה תוקף ומשנה משמעות. היצירה נכתבה בהתחלה לזמרת הנפלאה סילביה מקניר, שגם שרה אותה בליווי פסנתר באולם 'קרנגי'בניו יורק. אחרי כמה שנים קורליאנו ערך מהיצירה נוסח תזמורתי והוא רצה אותי ליצירה הזאת. אנחנו משתפים פעולה בעוד יצירות".

את מגדירה את עצמך כהצלחה?
"ברגע שנגמר משהו אחד, אני לא אוהבת את מה שאני עושה, ומרגישה שאני מסוגלת להגיע לאיכות יותר טובה ולשפר. אבל החיים, הגיל והניסיון לימדו אותי שאם אתה שלם עם עצמך, אפילו כשיש מקום לשיפור, אם אתה אסיר תודה ומרוצה במה שאתה עושה עכשיו – אז אתה כן הצלחה. לדעתי, זה לא עניין של הישגים חיצוניים גראמי', כסף וכד"'…

אז סוד ההצלחה הוא אושר פנימי?
"אני לא חושבת שאי פעם אגיע לנירוונה. אני לא בן אדם שישיג את זה עד המוות או משהו, אבל אולי הסוד הוא שהחיים הם תהליך, להיות שקוע בתהליך ולנסות ליהנות ממנו".