Connect with us

תרבות

הקאמבק של פריס

Published

on

אלמלא פריס הילטון, שבילתה את רוב חייה הבוגרים מול עדשת המצלמה והיתה החלוצה של המאה ה–21 ש"התפרסמה רק בגלל שהיא מפורסמת", כנראה שהסלבריטאות כמקצוע היתה נראית אחרת לגמרי * עכשיו אפשר להיזכר בה בסרט תיעודי חדש ביוטיוב ולדלות ממנו תובנות מרתקות על ממשיכי הדרך

פריס הילטון צרובה בזיכרון הקולקטיבי כיורשת עשירה ומפונקת, נערת מסיבות טיפשונת ושטחית, הברבי השזופה, חביבת הצהובונים שהתפרסמה הודות לקלטת מין ולא הרבה יותר מזה. 

הסרט התיעודי החדש אודותיה, This Is Paris, הזמין ביוטיוב, נפתח בלקט קטעים מתוכניות לייט נייט וסדרות שלעגו לה בשנים ההן, כמו "סאות'פארק" ו"סאטרדיי נייט לייב". ב"ניו יורק טיימס" כתבו אז כי "עלייתה של הילטון מראה עד כמה הערך סלבריטאי ירד מנכסיו". הציבור, בהתאמה, אהב לשנוא את ה"ריץ' ביץ'" שמעולם לא התנצלה — לא על זה שהיא יורשת עשירה, לא על זה שהיא מינית ולא על זה שיש לה פה מלוכלך כמו אוהד כדורגל ביום של הפסד (אגב, באקלים התקינות הפוליטית הנוכחי כבר אסור לה להגיד "ביץ'" כל משפט שני)

אלא שבמבט לאחור, קשה להכחיש שהילטון היא הרבה יותר מזה: חלוצה של תרבות הפופ, ואשת עסקים חריפה שהשכילה למנף את כל הבאז סביבה לאימפריה גלובלית של מוצרים — מבשמים ומוצרי טיפוח, דרך תיקים ותכשיטים ועד הלבשה תחתונה — ששילשלה לכיסה לפי הערכות יותר משלושה מיליארד דולר. הילטון מיתגה את עצמה בעצמה הרבה לפני שהמודל הזה היה הנוהל ברשתות החברתיות, שעוד בכלל לא היו קיימות. ובמציאות שבה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ סוגר שנה רביעית בבית הלבן, כבר בלתי אפשרי לזלזל במונח "יזם סלבריטאי". אגב טראמפ, הילטון הוחתמה בגיל 19 לסוכנות הדוגמניות שלו, והוא נחשב חבר קרוב של המשפחה.

לטוב ולרע, אלמלא הילטון, שבילתה את רוב חייה הבוגרים מול עדשת המצלמה והיתה החלוצה של המאה ה–21 ש"התפרסמה רק בגלל שהיא מפורסמת", כנראה שהסלבריטאות כמקצוע היתה נראית אחרת לגמרי. הילטון היתה האם־טיפוס של הצעירה, הבלונדינית, הפריבילגית, שמסתובבת באתרים אקזוטיים בעולם ומנקרת עיניים בסגנון החיים הרהבתני שלה. היא היתה אחת הראשונות, אי אז בתחילת שנות האלפיים, שהציבור עקב בצמא אחרי כל צעד ושעל שלה.

בספרה "וידוייה של יורשת" מ–2004, כתבה: "אני פנטזיה של הרבה אנשים. הם רוצים לחשוב שאני עושה הרבה יותר כיף מהם, אף אחד לא רוצה לחשוב שיש לי חיים נורמליים ובעיות רגילות". למגזין "ווג" אמרה לאחרונה: "הרגשתי כאילו הייתי מין פנטזיה, נסיכת ברבי, פיה־בת־ים־חד־קרן. למרות שגילמתי דמות, אני יודעת שרוב האנשים לא באמת מתנהגים ככה. פשוט היה נראה שאני מין רוח חופשייה כזו, למרות שאף אחד לא ידע מה עברתי באמת, אז שימשתי מין אסקפיזם לאנשים. אבל אני גם חושבת שהתקשורת ניצלה את זה והשתמשה בי לפעמים כשק חבטות".

הילטון הכתיבה טרנדים של אופנה וסגנון חיים בלי להתאמץ (זוכרים את חצאית המיני הקצרה־קצרה־קצרה?) והגדירה מה המשמעות של להיות "משפיענית" לפני שהמושג הומצא. אפילו את הביטוי השגור בפיה מימי "החיים הפשוטים" — "זה לוהט" — הוציאה בסימן רשום. "המצאתי סוג חדש לגמרי של סלבריטאות שהעולם לא הכיר לפני כן", סיפרה באחד הראיונות. "היום נדמה שכל כך קל להפוך למפורסם. כל אחד עם טלפון סלולרי יכול לעשות את זה".

הרבה לפני שהמילה "סלפי" נכנסה למילון אוקספורד ב–2013, ואפילו לפני שאינסטגרם הוקמה ב–2008, הילטון כבר היתה אלופת הדיוקנאות העצמיים בטלפון — כמו למשל הבלקברי הזהוב המפורסם שלה, עם האות הוורודה P שהוטבעה עליו (כיום, אגב, היא מתחזקת חמישה אייפונים וחשבון אינסטגרם עם 12.9 מיליון עוקבים). בראיונות היא מספרת שנהגה לצלם סלפי כבר כילדה קטנה, עם מצלמות חד־פעמיות. "אם לביפר היתה מצלמה, הייתי מצלמת איתו סלפי". בסרט על אודותיה, לעומת זאת, היא דווקא מסתייגת מכוחו של הסלפי: "אני רואה עכשיו את הילדות הקטנות האלה… הן מנסות להשיג את הסלפי המושלם. הן משתמשות בפילטרים, הן לא מסוגלות אפילו להסתכל על עצמן בלי פילטר. אני לא יכולה לדמיין איך זה להיות כיום ילדה בת 13".

שלא באשמתה, הילטון גם הפכה לחלוצת סרטוני הסקס הוויראליים. אחרי שהאקס שלה פירסם ב–2003 ללא אישורה — תחת הכותר בעל השם הדו־משמעי "לילה אחד בפריס" — סרטון שבו הם מקיימים יחסי מין (היום, אגב, קוראים לזה "פורנו נקמה"), גם הסוגה הזו, והמקפצה הקרייריסטית שבאה עמה, הפכה לטרנד. קצת לאחר מכן, ב–2007, הופץ סרטון סקס דומה של חברתה קים קרדשיאן עם בן זוגה דאז, ומשם הדרך ללהיט הריאליטי "משפחת קרדשיאן" ולאימפריה גלובלית היתה קצרה. קרדשיאן עצמה מופיעה בסרט על הילטון, ומסכימה ש"לא הייתי כאן היום אלמלא היא פרצה בעולם הריאליטי והכירה אותי לעולם".

עם זאת, נדמה שהילטון מקדישה גם חלק מזמנה לחשבון נפש. "כולם אומרים שאני המשפיענית המקורית, אבל לפעמים אני חוששת שעזרתי ליצור מפלצת", היא אומרת בסרט. בראיון ל"ווג" הסבירה: "הרשתות החברתיות יכולות להיות כיף גדול, אבל כשאנשים לא מפעילים את הראש ומגדירים את עצמם רק באמצעות אחרים, זה נהייה מסוכן. אני חושבת שיש משפיעניות נהדרות, אני חברה של הרבה מהן ואני מאוד אוהבת את המסרים שהן מפיצות לעולם. אבל יש אחרות ואחרים, שעושים את זה רק בשביל הלייקים". לדעתה, המשפיענית החדשה צריכה להיות אקטיביסטית ולנצל את הבמה כדי להיאבק למען שינוי בסוגיות חשובות.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

תרבות

הכהן הגדול

Published

on

עם "משפט השבעה משיקגו" בנטפליקס ו"בוראט 2" באמזון ובהפרש של שבוע,
סשה ברון-כהן חוזר למסכים במלוא העוצמה * מאחורי אמן ההטרלות בעל השורשים הישראלים מסתתר אינטלקטואל ושחקן ענק

"הברית השחורה־היהודית: מקרה של טעות בזהויות". זאת היתה יכולה להיות הכותרת של אחת הקומדיות בכיכובו של סשה ברון כהן, אבל למעשה כך נקראת התזה שכתב הקומיקאי כשהיה סטודנט לתואר ראשון בהיסטוריה. הרבה לפני שבוראט יצא ללמוד את תרבות אמריקה (למען תהילת קזחסטאן), או שעלי ג'י החליט שהוא שחור, האיש שמאחורי הדמויות הקומיות סייר בארצות הברית וחקר את הקשר שבין הקהילה היהודית לקהילה האפרו־אמריקאית בתחום האזרחי.

מי שרובנו מכירים כשחקן קומי בעל שורשים ישראליים מעוררי גאווה, סיים את לימודיו באוניברסיטת קיימברידג' ב–1993, בהצטיינות. עבודת הגמר שהוזכרה לעיל התמקדה בתנועה לזכויות האזרח, בהזדהות של הקהילה היהודית עם המאבק, שהגיע לשיא בסוף שנות ה–60, ועם ההצטרפות של יהודים אליו. הסטודנט המצטיין היה גם חבר בחוג התיאטרון של האוניברסיטה, ושם בעצם התחילה הקריירה שלו כפרפורמר. אבל הבסיס לקומדיה שלו, ואולי גם ראשית ההיקסמות שלו מזרמים חברתיים־תרבותיים באמריקה, הוא אינטלקטואלי במובהק.

אפשר בקלות לא להתייחס ברצינות לקומיקאי הבריטי־היהודי, שנודע בגילום דמויות אקסצנטריות, בהשפלת מרואיינים ועוברי אורח או סתם בהומור גופני הכולל עירום גברי. אבל מאחורי רוב הבדיחות של ברון כהן לא מסתתר בוז כי אם עניין עמוק בעומד מולו, גם אם תהום אידיאולוגית פעורה ביניהם. לא במקרה הוא יודע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים של האנשים שהוא מבקש להפיל בפח, וגם מבין באיזה סדר ללחוץ. הבקיאות שלו מבוססת על מחקר וההופעות הספונטניות לכאורה דורשות תכנון רב.

אפשר היה להיזכר בכך לפני כשנתיים, בסדרה הלא מוערכת דיה "מי זו אמריקה". עבודת ההכנה למפגש בין ברון כהן לבין המרואיינים/הנמתחים לא הסתכמה באיפור שהסווה אותו מאחורי דמות כלשהי. ברון כהן גם למד בקפדנות על כל מרואיין, כדי ליצור את האווירה הנכונה לשיחה השערורייתית ביותר. זה מה שעדיין מבדיל אותו מן החקיינים שקמו לו, שסתם מתקילים זרים ברחוב חמושים בטלפון סלולרי.

הפרובוקציות אמנם הלכו והקצינו עם השנים, אבל ההומור של ברון כהן מעולם לא התבסס על ביטול האחר, אלא על פירוקו לגורמים. הוא יודע לעשות שימוש משולב בכלים לוגיים ובאבסורד מעורר מבוכה, כדי להכות בממסדים ובקבוצות. כך הוא מערער תפישות עולם מול המצלמה ומעמת את המרואיינים שלו עם כל מה שלא נעים להם בעצמם, וגם לא במי שהם לכאורה נגדו.

בסוף השבוע עלה בנטפליקס "משפט השבעה משיקגו", המבוסס על אירוע מ–1968 — קבוצה של מתנגדים למלחמת וייטנאם הואשמה בקשירת קשר. ההאשמות הביאו לעימותים בין מפגינים נגד המלחמה למשטרה ומנהיגי המחאה הועמדו לדין. בדיוק בפרשות כאלה עוסקת התזה של ברון כהן וזה היה מקרה משפטי שבו נכרכו יחד הפנתרים השחורים והיהודים.

אהרון סורקין כתב את התסריט על הפרשה ב–2007, השנה שבה "שיקגו 10" של ברט מורגן הביא את הגרסה שלו לאירועים (שהיתה סרט פורץ דרך בתחום הדוקו־אנימציה, רגע לפני "ואלס עם באשיר"). את הפקת הסרט יזם סטיבן ספילברג, שגם היה הבמאי המיועד, אך שביתת התסריטאים של 2007 מוססה את המומנטום. עשור חלף, סורקין החל לביים בעצמו (״המשחק הגדול״ ב–2017) ולבסוף החליט ש"משפט השבעה משיקגו" יהיה סרטו השני כבמאי.

ברון כהן היה שותף לתהליך המפותל שעבר הסרט מראשיתו. המפיקים שקלו ללהק אותו לתפקיד מרכזי מעט אחרי תהילת "בוראט" והוא היחיד מבין השחקנים ששרד את חלוף הזמן. ברון כהן כבר ממש לא נראה בגיל שבו אמורה להיות הדמות שהוא מגלם, אבל אחרי צפייה בסרט על מלוא 130 דקותיו, נדמה שאין מתאים ממנו לתפקיד. זה לא רק משום שהדיאלוגים המושחזים והקצב הסורקיני מתאימים לו כשחקן משנה שמחכה בצד ואז מנחית רפליקה מנצחת. זה גם מפני שהוא מגלם את הפעיל החברתי אבי הופמן, שבינו לבין ברון כהן יש יותר נקודות דמיון מאשר הזהות היהודית המשותפת

אבוט "אבי" הופמן היה פעיל רדיקלי למען זכויות האדם ונגד המלחמה בווייטנאם. הוא נודע בכריזמטיות ובחוש הומור מתריס, שנועד לחשוף את ערוות מתנגדיו. בסרט הוא מוצג כסטנדאפיסט, בסצינות שבהן הוא מתבל בבדיחות סיפורים שהוא מספר לקהל תומכיו. הופמן גם נודע בחיבתו לתשומת לב תקשורתית, שהפכה הפגנות גדולות שבהן השתתף למעין מפגנים תיאטרליים. אחת המפורסמות שבהן היתה הפגנה לא־אלימה שבה נאספו רבבות סביב בניין הפנטגון כדי לגרום לו "לרחף באוויר" במחאה על מלחמת וייטנאם. באירוע אחר, מפגן אנטי־קפיטליסטי בבורסה של ניו יורק, פיזרו הופמן ופעילים נוספים שטרות כסף במתחם וגרמו להפסקת המסחר. כשהגיע תורו להישפט בעקבות אירועי שיקגו, הופמן התייצב בבית המשפט לבוש בגלימת שופט, שתחתיה הסתיר מדי שוטר.

אירועים אלה התרחשו שנים ספורות לפני לידתו של ברון כהן, אבל הם נשמעים כמו הטרלות פרי מוחו של מהנדס התקריות המתוקשרות, האיש שהורחק מאירועים כמו טקס האוסקר או שבוע האופנה. זהו החוט המקשר בין הופמן וברון כהן. שניהם מכירים היטב את מי שסימן אותם כאויב ויודעים כיצד להביך אותו. שניהם גם מודעים לערכם של פרובוקציות והומור כאמצעים להעברת מסרים חברתיים ופוליטיים.

ברון כהן עצמו פעיל חברתית בשני מישורים. הוא וזוגתו, השחקנית ההוליוודית איילה פישר, ידועים בתרומות שלהם לארגונים העוסקים בעתידם של ילדים ובמשבר הפליטים העולמי. באופן מוחצן יותר, הכוכב ניצל לא פעם את מעמדו כדי להעלות לסדר היום נושאים הקרובים ללבו.

הליגה נגד השמצה העניקה לו פרס על השימוש שעשה בסאטירה כדי לחשוף גזענות ושנאה. אבסורד לחיות בעולם שבו ארגון רציני למלחמה באנטישמיות מצטיין בזיהוי הומור יותר ממבקרי "מי זו אמריקה". בנאום לרגל קבלת הפרס תקף הקומיקאי את הנטייה של התאגידים השולטים בחיינו להפיץ שנאה ושקרים ממניעים פופוליסטיים. השבוע, אחרי שנה של היעלבות והתגוננות, הודיעה חברת פייסבוק כי היא משנה מדיניות בכל הנוגע למתן במה לאנטישמיות והכחשת שואה.

אם "משפט השבעה משיקגו" ישרוד את עונת האוסקר, אין סיבה שסשה ברון כהן לא יהיה מועמד לפרס על הופעתו כאחד הבולטים בסרט עמוס כוכבים. ההבדל בין משחק קומי או דרמטי הוא לרוב סמנטי בלבד והגיעה העת להתייחס לברון כהן לא רק כאל גאון קומי, אלא פשוט כשחקן ענק. גם לגאונים יש תקופות פחות טובות, ובעשור האחרון היו לו גם נפילות ("הדיקטטור" ו"גרימסבי", לדוגמה) אבל גאונות לא הולכת לאיבוד.

ברון כהן הוא שחקן טוטלי שמסכן את חייו ואת בריאותו אפילו יותר מטום קרוז בסרטי "משימה בלתי אפשרית". הוא שב ומצליח לשכנע את האדם ברחוב או את בכירי הפוליטיקאים שהם משוחחים עם מישהו אחר, משום שהוא תמיד נשאר בדמות. אפילו כששוטרים עוצרים אותו לאחר הפרות סדר, כפי שקרה לא פעם בצילומי "בוראט". בוראט, אגב, יחזור לחיינו בקרוב, שכן בדיוק שבוע אחרי עלייתו של "משפט השבעה משיקגו" תפיץ אחת המתחרות של נטפליקס, אמזון פריים וידיאו, את Borat Subsequent Moviefilm.

"בוראט 2" (ששמו המלא נשמע כמו עבודה אקדמית מופרכת במיוחד) היה סוד מוחלט עד לפני כחודשיים. התברר כי ברון כהן צילם בחשאי באמצע מגפת הקורונה, צעד שלכל הפחות אמור לעורר עניין. ייתכן גם שיש משהו מאכזב מראש בהמשכון לסרט כל כך משפיע ומבריק כמו המקורי, אבל חבל לחרוץ דין מראש. אל "בוראט" הראשון התייחסו, לפני שיצא, כאל "עלי ג'י 2", מפני שהגיע אחרי הסרט על אותו עבריין צעצוע. הסרט קוטלג מבעוד מועד כהמשך לניסיון הכושל של ברון כהן להעביר את הדמויות שלו מן המסך הקטן אל המסך הגדול. אבל מי שהספידו את "בוראט" מראש עדיין לא סיימו לעכל את הכובע שאכלו לפני כמעט 15 שנים.

הדמות של העיתונאי ה"קזחי" מתאימה לזמננו לפחות כפי שהתאימה לימי ממשל ג'ורג' בוש הבן. לא יזיק לחוות את הפרשנות של ברון כהן לאירועים האקטואליים, בדגש על החודשים האחרונים ועל האופן שבו אמריקה סובלת ממגפת הקורונה בעודה מנסה להתעלם ממנה. כמו בוראט עצמו, אפשר להיות אופטימיים או לכל הפחות סקרנים, תכונת מפתח בהבנת האדם שמתחבא מאחורי השפם והמבטא.

ואם ברון כהן אכן יסיים את 2020 עם פרסים ומועמדויות על "משפט השבעה משיקגו", דווקא בשנה של שיבה אל הלהיט הכי מוערך ביקורתית שלו, זו תהיה סגירת מעגל משונה להפליא. כמו סטודנט מאוניברסיטת קיימברידג' שזוכה לגלם בסרט את אחת הדמויות ההיסטוריות מעבודת הגמר שלו.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות