Connect with us

Featured

הפרלמנט הישראלי בלוס אנג׳לס: כל אחד הוא ראש ממשלה (ובסוף חוזר הביתה לשרה)

Published

on

כתב וצילם: מיכה קינן

תופעת ה״פרלמנט״, שבו נפגשת קבוצת ישראלים דעתנים ומעודכנים בבית הקפה ודנים בנושאים שברומו של עולם החלה, כך אומרים, בראשון לציון לפני 50שנה • מאז התרחבו הפרלמנטים אל מעבר לים, והגיעו, מסתבר, עד לעיר המלאכים • מחומוס בר בטרזנה ועד Urth Caffe והפרלמנט של סבן בבוורלי הילס – שבת אחים גם יחד • תחקיר

גם אצלנו, בעיר המלאכים, התבססו להם במהלך שנות ההתיישבות הישראלית בעיר, מספר רב של פרלמנטים שונים. הפרלמנט המפורסם ביותר בלוס אנג׳לס ״העיר״, בניגוד לפרל־מנטים אשר ב״עמק״, מתקיים מידי יום שישי ב״ Urth Caffe״ (ויש המבטאים ״ערס קפה״), בשדרות מלרוז האופנתית.

יושבי המקום, חלקם ידוענים בעצמם, צופים ללא בושה במצעד הססגוני של יפים ויפות, המודעים למבטים חודרי השריון ומענטזים ללא בושה כשהם גובים בהנאה את תשומת הלב של לוגמי הקפה.

רבים מחברי הפרלמנטים השונים בעיר מכחישים שהם כאלה. ״אנחנו פשוט ׳פליטים׳, ישראלים בדימוס, שיושבים לספל קפה ומדברים על נושאים מאוד מגוונים, מפוליטיקה דרך ספרות ועד עניינים אישיים״, אומר י.ג. המוכר יותר כ״יועץ בכיר לראשי ממשלות״ והיה נשיא של כבוד בפרלמנט של מלרוז במשך מספר שנים, ולאחרונה ירד מאל-איי חזרה לספסלי הפרלמנט של כיכר המדינה בתל אביב. בשולחנות האלה יש הבנה שמה שנאמר בינינו נשאר בינינו. מהבחינה הזאת, אף פעם לא עולה על הדעת שאסור לדבר פה על משהו. ואפשר לצחוק בקול רם מימין לשמאל. ״ממילא אף אחד מסביב לא יבין״.

מעמק יזרעאל לפרלמנט של מאליבו

הפרלמנט של מלרוז עבר גילגולים ותהפוכות, חלק מחבריו הם אכן ״פליטים״, פליטים מפרלמנטים אחרים, למשל זה שהיה מתכנס ב״קופי-בין״, בשדרות בוורלי אשר בשיכון העובדים הידוע, בוורלי הילס. חלקם היה יושב בתחילת העשור במעדניה השכנה, ״לה פן קוטידיין״.

״השמועה על מפגשי הקפה הערניים התפשטה, ואנשים עומדים בתור כדי להצטרף אלינו״, מוסיף גיגי, פליט פרלמנטים מכובד, ידוע וחריף לשון לא קטן, המשמש מנחה פרלמנטים מקצועי בכל רחבי היבשת, במיוחד בעמק יזרעאל ובפרלמנט של מאליבו ב״קופי בין״. הוא אף הוזמן לאחרונה לפרלמנט הידוע במיאמי, פלורידה, אך נאלץ לסרב בגלל התחייבויות קודמות.

״בכל פעם שאחד מהפרלמנארים טס לישראל לבקר את אימו היקרה ומחסיר פגישה, הדיון הפוליטי ועומק הליבון מאבדים את האנרגיה והמטען נעשה רדוד״, מוסיף ז׳. חבר פרלמנט מוביל דעת קהל, ב״פיטס״ שבבוורלי דרייב, בוורלי הילס.

מהימין הלאומני עד השמאל החזק

פה ושם מתגלה איזה ניגוד אינטרסים בין שני חברים או יותר, ומ׳ מחברי הפרלמנט של ״חומוס בר״ בטרזנה, שם נפגשים רוכבי האופניים השרופים של הוואלי ואיש סיירת סודית לשעבר, אומר, ״אתם יודעים שאני לא יכול לדבר על זה״. יוסי הג׳ינג׳י מוסיף בחיוך ממתיק סוד ובידענות של חבר ועדת החוץ והביטחון, כשהוא נשאל לגבי פרט כלשהו בעניין הפלישה המתוכננת לעזה: ״היו טלפונים בהולים אמש. לא עצמתי עין. עד השעות הקטנות, אך נבצר ממני להוסיף״.

קשת הדעות הפוליטיות נמתחת מהימין הלאומני (א.י.) ועד לשמאל חזק (י.י. ומ.א.), כשבאמצע נמצאים כל השאר. כמו בכל קבוצה יש לכמה מהחברים תפקידים מוגדרים: ד׳.ס׳. מהפרלמנט במסעדה האיטלקית ״פאברוצ׳יני״ על גבעת בוורלי גלן במרכז המסחרי האופנתי, מנצח על הדיון בטקסיות של מפיק קולנוע, תפקיד אותו הוא ממלא באמת בשלושת העשורים האחרונים בארץ ובהוליווד, והוא נחשב לשופר שפוי וגורם ממתן עם התלהט הרוחות.

א. בעלה של בעלת המספרה, המכונה ״הדוקטור המנתח״, הוא קרדיולוג, איש ממסד שמרני ביותר שנוהג להתגרות ביושבי השולחן בפרלמנט של מלרוז, תל אביבים מעודכנים ושמאלנים כאחד,המראים התנגדות אינסטינקטיבית. מהצד האחר, הוא זוכה להרבה כבוד מהחברים על שאינו נרתע מלשוחח שווה בין שווים עם שמאלנים, שמהוים את הרוב הקולני. במילים אחרות, הוא יודע להתערבב.

״במשך השנים הייתי מתנגד לליכוד בחרי-אף ממש״, אומר ס. שחקן לשעבר וכיום איש נדל״ן. ״אבל א ׳.הוא סוג אחר של בן אדם. הוא פיקח, ידידותי, מתמצא בהמון נושאים, לא משחק משחקי כבוד. הוא הפך לחבר של כבוד בפרלמנט והתקבל למרות דעותיו הימניות״.

כל היפות מגיעות לארומה

השולחן ב״חומוס בר״ ברסידה, קיים כבר שתים עשרה שנים, ואחד החוקים שמגדירים את פעילותו הוא שאסור לקבל אליו נשים. ״אנחנו מדברים על כל העולם, אבל זה בעיקר מפגש חברתי״, מוסיף חבר קבוע. ״כולנו משפחה או חברים. י., מ. ומי. האחים, הם חברים טובים של נ.י ושל ח.י. לפעמים נשים ניגשות לשולחן ורוצות להצטרף, אבל ישר אומרים להם שכאן מדברים על סקס״.

מקורב אחר מסביר: ״הנשים הישראליות, רובן אלמנות, גרושות או רווקות שלא באשמתן. הן יודעות שאנחנו ציידים בודדים ואכזריים, וחלק גם מנתחים פלסטיים, שלא משאירים אף איבר ללא ניתוח מעמיק, מכל נערה שחולפת סנטימטרים לידי. אם תשב כאן דודה ישראלית, יקשה עלי למלא את תפקידי על הצד היותר מוצלח״.

בוואלי מנגבים חומוס בחומוס בר והולכים הביתה בשעה חמש אחר הצהריים. היום, זה המקום בוואלי לבלות ביום שבת. ״הרבה מהאנשים שם גם חברים במשך כל השבוע״. מוסיף משה.

״ועלמה שרוצה לעבור ולשבת בשולחן קרוב לידינו יודעת לאן להגיע״, אומר מ. הרווק המבוקש ביותר בחלק הזה של הוואלי, ויושב פעם בשבוע בקפה ארומה ומוסיף: ״אפשר להגיד שכל היפות מגיעות לארומה קפה גם ככה״.

הסיכויים לתקיפה מאסיבית באיראן

במשך כמעט כל ערב, בשולחן הארוך ב׳פיטס׳ ברסידה, יושב ד׳. שחקן שעושה כרגע קדנציה בסידרת אופרה וסבון, כעשיר צרפתי צעיר ומחוזר, ושזכה לכתבה מחמיאה בשבועון זה ממש לפני מספר שנים. הוא גם יושב בפרלמנט ב״תל אביב גריל״ הוא אחראי בקבינט המיוחד על דיון עירני על יהדות אמריקה ורפורמים מול קונסרבטיבים.

ז׳. אחד הפרלמנטרים בחבורה וכן שאר יושבי השולחן הזמינו את ש׳. להצטרף לשולחן הפרלמנט־רי הרשמי, אבל הוא העדיף להתיישב לצד יפהפייה צנומה וגבוהה שהכיר, יהודיה אמריקאית עם אידיאולוגיה משלה. בשלב מסוים הצטרף לשולחן שלהם האופנאי א. שהציע לה לדגמן בגד חושפני על במה לקניינים יפנים.

״היא דורשת 1000 דולר לשעה״, הוא חזר עם הזנב בין הרגליים כשהוא מסכם: ״לא בשבילי״.

ל״פרלמנט״ יש גם תקנון מחייב וכל דיון מנוהל על ידי ג׳. שמציע את הנושאים העומדים לדיון. ביום שישי האחרון, למשל, דנו שם ביתרונות ובחסרונות של הקונגרס הרפובליקאי עבור ישראלובסיכויים לפעולה צבאית מקיפה באיראן. באותה הזדמנות נדחסו לקלחת הדיון גם שאלת כתב האישום נגד ביבי וניהול כלכלה בישראל.

״כרגע הוא סגר עיסקה של מיליונים״

ביום שישי התקבל בחומוס בר חבר פרלמנט חדש לאחר בחינת כליות ולב הוא הצטרף במעמד זמני של פרלמנטר שאינו נמנה עם החוג הקבוע. השיחה נסבה על מסיבת יום ההולדת של ילדינו המפונקים, שנערכות כיום באולמות אירועים מפוארים או במסעדות יוקרה שנשכרות לשם כך לכל הערב.

זו הזדמנות להתערבב עם אנשים חשובים בקהילה ולעשות קצת נטוורקינג עם הורי החברים ובעיקר עם נשים חשובות. פוליטיקה כמעט לא הייתה שם. בשלב מסוים, הצטרף לפרלמנט ישראלי אחר, די מבוגר וחייכני, שהתברר כאיש ביטוח חד לשון, חד עין, רואה שחורות וממשש בלונדיניות. הוא הרבה להזמין את החברים לסיבובי קפה על חשבונו. ״אל תראה אותו ככה״, אמר מישהו. ״צ׳. הוא איש מאוד חשוב. כרגע הוא סגר עיסקה של מיליונים״.

ס׳.ל׳. מקפיד לעדכן כל מפגש בבדיחות האחרונות מהאינטרנט, אולם הפעם היה לו סיפור אישי, ״אישתי הראשונה לא נכנסה להריון. שנתיים עבדנו קשה כל לילה, שום דבר. יום אחד היינו בניו-יורק וחבר המליץ לגשת לחב״ד, ללובביצ׳ר. נכנסנו אצלו, וכששאל את אשתי מה הענין, היא סיפרה לו על הבעיה. הוא בירך אותה ונתן לכל אחד דולר. תשעה חודשים לאחר מכן נולדה לנו הבת הראשונה״.

״תגיד סם, אתה בטוח שהיית כל הזמן בחדר?״ שואל מ׳. נ.׳

ביכ״נ ליהודי, כנסיה לנוצרי ומסגד למוסלמי

נ., בפרלמנט של ׳קופי בין׳, בפינת וונטורה ורסידה, מסביר לי את כוח המשיכה וגיל המשתתפים בפרלמנט: ״אתה מגיע לגיל ולמצב משפחתי שבו אתה לא יוצא כמעט לבלות בגפך או עם חבר כדי לתפוס נשים. ואז אתה עובר לפרלמנטים. פרלמנט הוא תחליף מיושב בדעתו, פחות הרפתקני, למפגשים הלילה של אנשים צעירים. ככה זה כשמתבגרים: כל היום רק דיונים״, הוא מסכם.

משה מוסיף: ״בשבילי הפרלמנט זה כמו בית כנסת ליהודי החרדי, מסגד למוסלמי וכנסיה לנוצרי. זוהי הפגישה החשובה ביותר של השבוע. אני לעולם לא מפספס את זה. אני מתאוורר ומשתחרר ושוטף את המוח והעיניים וממלא מצברים באנרגיה חיובית. החברה כאן הם המשפחה השנייה שלי״.

תורם את חלקו לדיון אהרון, קבלן ותיק הבונה עבור לקוחותיו בתים מפוארים ובמחשבה שקולה הוא אומר: ״בית הקפה הישראלי הטיפוסי בארץ ישראל היה תמיד מקום מפגש חברתי סואן, ולעיתים הפך למשכנו הרישמי של הפרלמנט המקומי. יש פרלמנטים רבים לוס אנג׳לס, בין השאר בהוליווד, בבוורלי הילס, בשרמן אוקס, באנסינו, באגורה ועוד.

״אבל, השאלה היא האם יהפכו בתי הקפה לפ־רלמנטים או שיהיו למקומות מנוכרים. אני תמה ושואל האם באמת תפקידו של האספרסו לחבר בין אנשים עריריים כמונו או שהוא אבוס לעוגה ושוקת לקפה?״ והוא עונה מניה וביה: ״לדעתי בית הקפה איבד את מטרתו כמקום מפגש. מה שמתנהל פה, אם בכלל, זו רק אינטראקציה אצל מכרים שהגיעו למפגש מתואם מראש״.

״זה שולחן מאוד גמיש, מתרחב לפי הנוכחים, הרבה פעמים מגיעים אנשים מפרלמנטים אחרים, תופסים כיסא ומתיישבים״, אומר אחד המשתתפים המרכזיים בפרלמנט של ׳בוורלי הילס׳ בבוורלי דרייב ׳׳הדרומי׳׳, שכמו רבים מהמרואיינים לכתבה ביקש לשמור על עילום שמו.

לקראת שש וחצי, כמו במין אקט קולקטיבי של סגירת מעגל לפני כניסת השבת, מתחילים להתרומם החברים ברוב הפרלמנטים, משחררים את ישבנם הצפוד מכמה שעות של קלחת ורותחין ושמים פעמיהם לאישה טעונה ונרגנת, שזה עתה סיימה להכין את ארוחת הערב, וציפתה לבעלה שיחזור וישמש עזר כנגדה במטבח המהביל, ולא פיללה כי שימשה כל הזמן הזה אידיאל נשי, אצל חבריה של בעלה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

Featured

"הגעתי ללוס אנג'לס עם 200 דולר בכיס"

Published

on

ברוח הזמן מצאתי עצמי משוטט באזור בתי הכנסת של בוורלי הילס ופיקו רובינסון, לקראת הימים הנוראים * והנה קלטה עיני באחד מבתי הכנסת את אלי דרומי – איש עסקים, פעיל קהילתי וידידי מזה 45 שנה. פניתי אליו בבקשה לראיין אותו לקראת השנה החדשה והוא נאות בחצי לב * זהו סיפורו המדהים:

אלי: נולדתי בעיר רדאע, מהגדולות שבערי תימן, בחודש אפריל 1949, להוריי סלמה שולמית ושמעון דראמי. רק כשגדלתי החלפתי את השם לדרומי, כי רציתי שם עברי ומודרני יותר.

סבי היה אדם אמיד, בעל מחסן תבלינים, שאף היה שותף בעסקים עם השייך – מושל המקום. הוא נפטר בצעירותו, בגיל 31. ביום שישי הוא חלה במחלת הטיפוס, וכבר ביום ראשון נפטר. הותיר אחריו 11 ילדים. לאחר פטירתו הלכה סבתי אל השייך, לבקש את חלקו של בעלה בעסקים, אך הוא השיב לה: "ביקשתי ממנו לערוך הסכם בכתב, אבל השותפות בינינו התבססה על כבוד. כעת אני כבר לא יכול לקיים אותה, כי להחזיר לך את הממון ללא הסכם כתוב זה נוגד את חוקי האסלאם"…

בתו הצעירה של סבי, ברכה, נישאה לרב צדוק יצהרי שכבר בתימן היה רב, עורך דין ושופט. בשעת הנישואין הוא היה בן 40, והיא כבת 11 או 12. הרב צדוק נפטר לפני שנים רבות, דודתי מתגוררת בראש העין. עד היום אני בקשר הדוק עם בנו של הרב צדוק, הסופר הדגול מרדכי יצהרי.

בשנה שבה נולדתי, בחודש אוקטובר 1949, עלינו לארץ ישראל. את הדרך עברנו במטוסו של הטייס האמריקאי אלג'ן לונג, שאת חוויותיו מהעלאת יהודי תימן תיעד בספרו "על כנפי נשרים". לפני כשנה הובא אלג'ן בן ה-91 לביקור מיוחד בישראל, כאורחה של "האגודה לטיפוח חברה ותרבות" בראשות ד"ר יגאל בן שלום, ויחד  איתו אתו התארחנו במשכנו של נשיא המדינה ונפגשנו עם אישי ציבור חשובים.

הצלה נועזת מחטיפה

בתקופת העלייה, כידוע, הייתה מציאות כואבת של היעלמות ילדים תימנים בישראל. כבר בתימן היו דודי ואבי מבריחים ילדים יתומים מעירנו רדאע אל עדן, כדי להצילם מחוק האסלאם שכל יתום יהודי חייב להתאסלם, ומעדן היו הילדים מועלים לישראל. אך דווקא בארץ ישראל נעלמו ילדים רבים, ועדויות מאותה תקופה מספרות שהיו ילדים שנלקחו לבתי חולים ומשם נמכרו לארגון "ויצ"ו", וחלקם אומצו על ידי הורים חשוכי ילדים.

גם אני נלקחתי לבית החולים כשהגענו לארץ, כשהייתי בן שישה חודשים, בנס ניצלתי. היה זה כשאחיה של דודתי, שהגיע לפנינו לארץ ישראל, אמר לה שתיזהר שתשמור על בנה שהיה בגילי, שלא ייקחו אותו לבית חולים. דודתי שאלה מיד גם את אימי: "איפה הילד"? אימי ענתה לה: "הילד בבית החולים, כבר יומיים לא נותנים לי לראות אותו". הדודה סטרה לאימי ואמרה לה: "לכי תוציאי אותו משם לפני שהוא יעלם"!

אימי מיהרה לבית החולים, וניסתה לחפש אותי. במשך יומיים היא חיפשה אחריי, אבל האחות לא נתנה לה גישה לחדרי. היא לא ויתרה, תפסה את האחות בצווארה ונכנסה בכוח לחדר. לימים היא סיפרה שאני הרחתי אותה, ומיד תפסה אותי בזרועותיה וקפצה במהירות מהחלון. זו הפעם הראשונה בחיי שניצלתי, ואני רק בן שישה חודשים.

באותה תקופה התגוררנו באוהל במעברת עין שמר, אליה הגיעו רבים מעולי תימן. שנת 1949 הייתה השנה הגשומה ביותר במדינת ישראל, והאוהל שבו התגוררנו היה מוצף כולו במים. כדי להאכיל את בני המשפחה היו השומרים מחלקים מוצרי יסוד בסיסיים, כמו קמח, שמן ואורז. גם חלוקה מעטה זו נפסקה ותקופה קשה עברה על משפחתי, כי כשחזרתי למעברה הם ביקשו מאמי לקחת אותי בחזרה לבית החולים, והיא השיבה להם: "הוא לא אצלי". בגלל מענה זה הם הפסיקו להעניק לה את קצבת המזון הקבועה.

מגדרה לתל אביב

לאחר מכן עברנו לגור בעיר גדרה, בבית נטוש של ערבים, ללא שירותים ללא מים. אבי היה פועל בניין, ואימי עוזרת בית במושבת הביל"ויים גדרה. בגיל 6 נכוויתי בתאונה בבית ושכבתי בבית חולים קפלן כתוצאה מהשריפה במשך חודשיים.

עובדה היסטורית: עליית התימנים בשנת תרמ"ב קדמה לעליית הבילויים דבר שלעולם לא מוזכר בהיסטוריה שלנו, העדה התימנית היא העדה היחידה שהאמינה כי הם נשלחו על ידי הקדוש ברוך הוא לעלות לארץ. וראשוניהם התגוררו בירושלים המזרחית כשהם הגיעו וגילו יהודים מעשנים בשבת – היה זה מחזה קשה והלם תרבותי עמוק.

אבי, שכבר בתימן היה מתפרנס מהשכרת אופניים, רכש בגדרה אופניים ועליהם היה מדווש במרץ לעבודתו. באחת הפעמים הוא השאיר את האופניים בבית, ואני ניצלתי את ההזדמנות לרכוב עליהם, בשבילי חול ועפר משובשים. לפתע עבר סוס רתום לעגלה ואני נפלתי מהאופניים. העגלה פגעה בי, אבל האופניים היקרות התרסקו, וזה היה אסון עבור אבי.

סיום תקופת מגורינו בגדרה היה כשהמועצה ביקשה לסלול כביש במקום ביתנו. דודי הרב צדוק יצהרי יעץ לאבי לא לוותר ולדרוש פיצויים מהמועצה, ואכן הם פיצו אותו כספית. כך עברנו משנת 1957 לתל אביב, בסמוך לשכונת כרם התימנים. גרנו שמונה נפשות בדירת חדר, אבל אני השקעתי בלימודים. למדתי בבית הספר "תלמוד תורה לתימנים" ברחוב קלישר, בו למדו בני עדות המזרח – ספרדים ותימנים, אבל לא אשכנזים.

בגיל תשע חליתי ואיבדתי את ההכרה במשך יומיים. אושפזתי בבית החולים איכילוב, ואימי נלחמה כלביאה על חיי. היא נכנסה לחדר הרופאים ודרשה מהם בתחנונים ובבכי להעיר אותי. בבדיקות התברר שחליתי בדלקת קרום המוח, מחלה מסוכנת ביותר אחוזים גבוהים מאלו שחולים בה מתים או לוקים בנכות קבועה. אני ניצלתי ונותרתי בחיים, אבל המחלה גרמה לי לבעיות רפואיות שנמשכו במשך עשרות שנים, עד השנים האחרונות. כתוצאה מכך הייתי צריך לעבור ניתוחי לב קשים; ההחלמה

מניסורי החזה הייתה הדבר הקשה ביותר בחיי! את הניתוח האחרון, לפני מספר שנים, עשה ד״ר בן גל ינאי באיכילוב. הוא דרש שכל בניי יגיעו מלוס אנג'לס לארץ להתייעצות דחופה לפני הניתוח. הם הגיעו ושרדתי אותו.

בסיום הלימודים, בשנת 1962, לא הייתה בשכונת כרם התימנים תודעת החינוך בתיכון או באוניברסיטה. ברחובות הסתובבו טיפוסים מפוקפקים שהתנקזו לשכונה מכל אזור תל אביב יפו. מכל הכיתה הגיעו רק שניים או שלושה תלמידים לתיכון. אני הצלחתי להגיע בזכות הצלחתי בלימודי המתמטיקה, דבר שזיכה אותי במלגה שמימנה את הלימודים בתיכון. דווקא משום שראיתי את הרוע שהיה קיים שם, השימוש בחומרים מסוכנים והעימותים עם רשויות החוק, הייתי נחוש לשמור על עצמי ועל משפחתי, אחיותיי ואִחי, והייתי מגונן עליהם מאוד – שלא יראו את הדברים הרעים ולא יעשו כמותם.

באותו זמן למדתי בבית ספר תיכון דתי, עירוני ח׳, ובשנת 1967 התגייסתי לנח"ל. במלחמת ששת הימים חבריי ואני שירתנו במחנה 80, הוצבנו בצפון. חוויה קשה במיוחד הייתה כשמפקד הגדוד שלנו נהרג בהפגזה סורית. לאחר מכן גמרתי קורס קצינים. בינתיים עברה תקופה קשה גם על משפחתי. אבי ז"ל חלה בעיניו וניסה לעזוב את העבודה בבניין. הוא התחיל למכור כעכים עם זעתר בשוק הכרמל, אבל לא הצליח להתפרנס מכך וחזר לעבוד בבנייה. לאחר מכן קנה קיוסק ברחוב בעלי מלאכה, אבל גם ניסיון זה לא צלח והעיב מאוד על מצב רוחו. אימי ז"ל הייתה אשת חיל, חכמה, חזקה ודומיננטית, היא זו שמחזיקה אותו כל הזמן.

כשסיימתי את השירות הצבאי התקבלתי לאוניברסיטת בר אילן בזכות קשריו של דודי, הרב צדוק יצהרי. הגעתי לכך לאחר שהערצתי אנשי אקדמיה ושאפתי להיות כמותם, ובשכונה זו הייתה תופעה חריגה. כמדומני שבכל השכונה היינו רק שלושה צעירים שלמדנו באוניברסיטה. בשנה הראשונה למדתי כלכלה ומנהל עסקים ועברתי בהצלחה את הבחינות. בזמן הלימודים באוניברסיטה הייתי חבר בתנועת "להבה", תנועה שקמה בעקבות "הפנתרים השחורים" וחרתה על דגלה את צמצום הפער העדתי, כשבין היתר נפגשנו עם שר האוצר פנחס ספיר. עד היום אני לא מקבל את המושג "שד עדתי". אני מאמין שיש לשנות אותו ל"נס עדתי".

בשנים1970–1971 עסקתי בהוראה, ולימדתי בבית הספר "תלמה ילין" מגוון מקצועות: חינוך, גיאוגרפיה, מורשת ויהדות. זכור לי שאחת מתלמידותי אז הייתה ביתו של שייקה אופיר.

הרפתקאות בלוס אנג'לס

תופעת האפליה העדתית שהייתה אז בארץ הפריעה לי מאוד. בגללה החלטתי לעזוב את הארץ להגר לארצות הברית – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מכרתי את האופנוע שלי כדי לממן את רכישת כרטיס, ובשנת 1971 הגעתי עם שניים מחבריי כשבכיסי מאתיים דולר בלבד. במחשבה לאחור זה היה מעשה נועז, לעזוב את הכל ולהגיע למקום שבו אין לי משפחה או חברים. לאחד מחבריי היה אח באמריקה אורי בעז ולשני דוד, אבל אני לא הכרתי איש, מלבד פיני כהן שאותו הכרתי מהצבא, ופגשתי אותו זמן קצר לאחר הגעתנו ללוס אנג'לס.

בהתחלה גרתי אצל חבריי במשך שבועיים, ולאחר מכן עברתי לגור אצל שלום בן לוי ז"ל. שנינו היינו מחוסרי עבודה, וחיפשנו עבודה יחד. הייתי יושב במסעדת "אילת" של דני אברהמי ואוכל פלאפל שעלה דולר בודד. את המים היו מגישים בחינם, אז לקחתי לימון וסוכר והכנתי לימונדה… בינתיים הייתי פונה לכל אדם שנכנס למסעדה ושואל: "אולי יש לך עבודה בשבילי"? שם פגשתי את יורם דקל שעבד כשרת בטמפל על שמו של סטיבן וייז, יחד עם פיני כהן.

השינוי במצבי התחיל לאחר שבאחד הימים קרא לי אחד הנכנסים למסעדה לעבוד עבורו בניקוי שטיחים, תמורת דולר ועשרה סנט לשעה. התחלתי בשעה 6, ובשעה 12 הוא ניגש אליי במקום לתת לי אוכל נתן לי בקבוק בירה. שתיתי את הבירה וראשי הסתחרר, חשבתי שאני עומד לאבד את ההכרה. כתבתי מכתב שאם אאבד את הכרתי להודיע מייד לאימי ולהטיס אותי לארץ חששתי שדלקת קרום המח  חוזרת. בסוף היום הגעתי לבית עייף, תשוש ורעב. שמתי על הגז שתי ביצים, ותוך כדי שהם מתבשלים עלתה לראשי השפעת הבירה והתעלפתי. הביצים התחילו להישרף, ועשן היתמר מחלונות הבית. למרבה המזל השכנים שמו לב לכך, דפקו בדלת והעירו אותי. לאחר שכיביתי את הגז, פתחתי את החלונות אווררתי את הבית, קיבלתי טלפון – בשעה 2 לפנות בוקר – מיורם דקל, הוא בישר לי: "יש לי עבודה בשבילך, תהיה מוכן"! מרוב התרגשות פרצתי בבכי, לא יכולתי להאמין.

למחרת בבוקר הוא אסף אותי, כשאמרתי לו שאני רעב (לאחר יומיים בלי אוכל), הוא לקח אותי לקיוסק ושם השבעתי את רעבוני בשתי מנות בוריטו. משם נסענו לטמפל שבו הייתי עובד בכל יום מ־6 בבוקר עד 4 בצהריים, והוא היה מגיע למשמרת אחריי – מ־4 עד 11 בלילה. הייתי נשאר יחד אתו לעבוד שעות נוספות, כי כספי אזל במהירות, ואחרי העבודה הוא היה הולך לשתות בירה ואני נשארתי לישון ברכב עד שיבוא לקחת אותי בחזרה.

בטמפל עבדתי משנת 1971 עד 1977. התחלתי לעבוד כשרת, ואחרי שנה התחלתי ללמוד באוניברסיטה ליהדות והוצאתי תואר ראשון בחינוך ותואר מאסטר בפסיכולוגיה ובחינוך. למדתי גם מנהל עסקים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס )UCLA(.

מנהיג בית הכנסת, הרב אייזאה זלדין (שנפטר ממש לפני שנה), היה מדבר איתי בעברית ואני עונה לו באנגלית. הוא תמה, היכן למדתי אנגלית? עניתי לו שלמדתי את השפה באוניברסיטת בר אילן. הוא התפלא מדוע אני עובד כשרת, הסברתי לו את מצבי והוא סייע לי והחליט שאעבוד גם כנהג אוטובוס לילדים העשירים באזור. הייתי אוסף את הילדים מבוורלי הילס והסביבה ומסיע אותם לטמפל בכל בוקר, אחר כך עובד כשרת, בצהריים מסיע אותם בחזרה לבתיהם ושוב חוזר לטמפל כשרת עד השעה 5. בשעות 6-10 בערב למדתי באוניברסיטה.לאחר זמן התחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות, ואז במקום לעבוד כשרת בטמפל הייתי מסיע את הילדים, עוסק בהנהלת חשבון ושוב חוזר לקחת אותם לביתם. זו הייתה תקופה מעניינת עבורי. בהמשך לימדתי כיתה בה למד זאב ירוסלבסקי, לימים חבר מועצת העיר וסופרוויזר מחוז לוס אנג'לס היו שם ילדים מופרעים למדי. הייתי משליט שם משמעת צבאית, וכשילד התנהג שלא כיאות – ידעתי גם לצבוט… ההורים, שהיו גם עורכי דין ורופאים, היו מתקשרים להנהלה ודורשים את פיטוריי מבית הספר, עד שלימים התעדנתי…

מאוחר יותר הפכתי ממורה למדריך נוער. הייתי מדריך ראשי, תחתיי מדריכים זוטרים, והמנהלת הראשית הייתה ישראלית בשם מתוקה בנג'מין. עבדתי שם במשך כמה שנים יפות, והרווחתי בשנה כ־6.800 דולרים.

"גוּט ַשאֶבּעס, מיס סילבר"

בשנת 1977 הצלחתי להוציא רישיון לעסוק בנדל"ן, ובתחום זה עבדתי קשה מאד במשך כל השבוע. זכורה לי עד היום העסקה הראשונה שביצעתי, בחברה בשם "דן גבריאל ריאליטי". בשנה הראשונה מכרתי וקניתי נדל"ן בסכום כולל של מיליוני דולרים, דבר שהיה יוצא מגדר הרגיל, ובמיוחד בשביל עולה חדש יליד תימן. באוקטובר 1977, "לוס אנגלס טימס" פירסם עלי כתבה גדולה עם תמונה גדולה שלי והכותרת: "השרת שהפך לטייקון נדל"ן".

העסקה הראשונה שבה השקעתי הייתה בבניין בן 11 דירות שמחירו 250 אלף דולר ואותו הצעתי לאישה יהודייה בשם גב' סילבר. יצרתי איתה קשר בטלפון, וכיון שניחשתי שהיא יהודייה התחלתי את השיחה: "גוּט ַשאֶבּעס, מיס סילבר"… האמנתי בפוטנציאל שבעסקה והחלטתי להיכנס אליה כשותף, אך התבקשתי להביא 25 אחוזים מדמי הקדימה היו ברשותי רק חמשת אלפים דולר, ונדרשתי להשיג עוד עשרת אלפים אותם השגתי מחבר בהלוואה וצירפתי את העמלה להשקעה. באותו חודש כבר פירסמתי בעיתון את הבניין, וקיבלתי הצעת מכירה של 300 אלף דולר – רווח נקי של 50 אלף דולר כבר בחודש הראשון!

זו הייתה תחילת חיי העסקיים. אחר כך רכשתי בניינים נוספים יחד עם שותף, מנתח פלסטי מבוורלי הילס שהייתי מסיע את ילדיו לטמפל כשעבדתי בתור נהג, ועשינו חיל בכל עסקינו. טסנו לפריז, אכלנו ארוחת ערב אצל משפחת אפרתי ב 3 בנובמבר 1979 עם חיים סבן שאז התגורר שם. זה היה הערב שבו  רונלד רייגן נבחר לנשיאות ארה"ב.

אבל לא לעולם חוסן, פתאום השתנה מצב השוק. איש לא הזהיר אותי, לא ידעתי על חוסר היציבות בשוק, והמיתון הראשון פגע בי קשה. נאלצתי למכור את מרבית נכסיי כדי לשמור על השם שלי, כי זה הדבר שהיה חשוב לי ביותר – לשמור על השם הטוב והיושר שלי.

כשנכנסתי לעסקי הנדל"ן הייתי באופוריה, הכנסותיי זינקו לסכומים של עשרות אלפי דולרים בשנה. חשבתי שאני קוסם אבל גם שילמתי על כך.שיא תקופת השפל שלי היה בשנות השמונים. אחי הצטרף לעסק בשנת 1982, לאחר שסיים את הצבא, ותודה לאל שהוא הגיע ממש בזמן הנכון וסייע לי רבות. לקראת 1982 העסקים החלו להשתקם, חזרתי לעצמי והמשכתי לרכוש ולמכור בניינים נוספים. כיום בניי ממשיכים את דרכי מנהלים את העסקים, אבל מצבם טוב לאין ערוך משלי – כי להם יש מי שיזהיר אותם מטעויות, מה שלי לא היה.

בשנת 1978 רכשתי בית בסכום של 220 אלף דולר, דירה בת חמישה חדרים וארבעה חדרי אמבטיה, שמחלונותיה נשקפה כל העיר. כשהייתי במצב כלכלי קשה, בשנת 1981, לא יכולתי לשלם את המשכנתא ואז הציעה לי חברתי ג'ודי – לימים רעייתי – לגור בינתיים באחת הדירות בבניינים שלי. הכרתי אותה בזמן שאחי הגיע אלי, היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים. היא באה ממשפחה עיראקית. אביה היה אדם מלומד מאוד, בקיא בחמש שפות פרופסור באליאנס. אחותה גרה במיאמי, וכשהיא הגיעה אליה הכרנו ויצאנו במשך מספר שנים, עד שבסוף נישאנו.

ראש ממשלה ספרדי – הייתכן?

אני מצטער שלא נכנסתי לפוליטיקה בימי חיי, כי משם יכולתי להשפיע הרבה יותר. לדאבוני, האפליה העדתית שהייתה קיימת בארץ בשנות השישים אילצה אותי לרעות בשדות זרים. צאו וראו היום, בשנת 2020, כמה חברי כנסת תימנים יש בישראל? אני מקווה שזה לעולם לא מאוחר

אני לא גזען חלילה, ונותן את כל הכבוד הראוי לאשכנזים שחיו בתרבות שונה מאיתנו, אבל היום עלינו לחשוב איך להיות הוגנים יותר. אנחנו צריכים ללמוד מארצות הברית שבה רק בשנת 1962 הוענק חופש בחירה לשחורים, ותוך פחות משישים שנה בחרו את ברק אובמה לנשיא, ואילו בישראל – האם ייתכן שיהיה ראש ממשלה בן עדות המזרח?! האם אין ביננו אנשים, או נשים, שיהיו עורכי ומגישי חדשות בטלוויזיה?  אני מניח שזה שייך ל"נס העדתי".

אני עומד לחזור לארץ ישראל שאותה אני אוהב ומקווה להצליח בה, לשנות את השיח לפעול בתחומים שיעזרו ויטיבו לכל העם. עברתי קשיים בחיים, והם לימדו אותי איך לצלוח אותם ולהמשיך הלאה. תודה לאל אני הצלחתי לצוף מעל המים בזכות ה', לזכור את הדברים הטובים ולהתעלם מהדברים השליליים, למרות שטבע האדם הוא תמיד לזכור רק את הגרוע ביותר (במהלך השנים רומיתי על ידי "חבר" במיליוני דולרים…).

אני משתדל לתמוך במורשת. אבל בלי לספר ולהתפאר בכך כי אני מאמין שעשייה כזו היא לשם שמים. העובדה שחזרתי למקורות היהודיים שינתה את חיי. אני פשוט שמח בכך, ואני מבין שהאושר של האדם לא נמדד בעושר אלא בפנימיות שלו. כעת אני מגלה תוכן חדש לפנימיות שלי והוא זה שממלא ומשמח אותי.

כשאני מתבונן לאחור אני נזכר בכל הניסיונות הבריאותיים והרוחניים שעברו עליי: דלקת קרום המוח שכמעט הרגה אותי; התאונה באופניים; חטיפתי מבית התינוקות; 3 ניתוחי לב פתוחים והסיוטים של ההחלמות; שבץ שכמעט שיתק אותי; זיהום קוצב לב שגרם לי לאיבוד הכרה משך יומיים; דום לב שהצריך 5 מכות חשמל להחיות אותי; ועוד. למרות כל זאת אני עדיין קיים, ומבין שיש לבורא עולם את התוכניות שלו בשבילי. הוא רוצה שאשאר בעולם, ואני קם בבוקר ומודה לו: אומר "מודה אני", מניח תפילין ומתפלל. אלו החיים שלי כיום.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות