Connect with us

לוס אנג'לס

הפגנה בברנטווד: "אני יודעת שהרוב הגדול של הישראלים באל-איי הם תומכי נתניהו"

Published

on

היענות מעטה להפגנה בברנטווד מטעם קבוצת ישראלים בארה"ב הקוראים להתפטרות נתניהו * עד כה אירגנה התנועה שש הפגנות בניו יורק, מיאמי, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו

עשרות ספורות של מפגינים, רובם ישראלים-אנגלוסים, התייצבו ביום ראשון האחרון בחזית בניין הקונסוליה הישראלית בשדרות וילשייר בווסטווד בקריאה לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, להתפטר. המפגינים נשאו דגלי ישראל ושלטים עליהם נכתב בין השאר: "די לשחיתות",  "מושחתים הביתה", ו"לישראל מגיע מנהיג טוב יותר".

תמר פורמן, שהגיעה עם בעלה וארבעת ילדיה, סיפרה לכתבת ה"גואיש ג'ורנל" איילה אור-אל כי "המטרה שלנו היא לחשוף את השחיתות בממשלת ישראל ולהגיד שראש ממשלה החשוד בפלילים צריך ללכת הביתה. ברצוננו לתמוך במפגינים בישראל ולהראות להם את הסולידריות שלנו". לדבריה, רבים מחבריה ובני משפחתה בארץ השתתפו בהפגנות רחבות ההיקף שנערכו ערב קודם לכן בירושלים סמוך למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור. פורמן: "שאלנו את הפעילים בישראל מה הם צריכים מאיתנו; חשבנו שאולי נוכל לנסות לגייס כסף, אבל הם אמרו שכל מה שהם רוצים זה שנראה לאנשים בארצות הברית מה קורה בישראל".

איימי גינזבורג-ביקל, אלמנתו של מוזיקאי הפולקלור המנוח תיאודור ביקל, הייתה אחת מארגנות המחאה. ביקל התגוררה בארץ שנים רבות לפני שחזרה ללוס אנג'לס עם שני בניה. "שירתתי בצה"ל ולמדתי באוניברסיטה בישראל", אמרה. "הייתי מעורבת מאוד פוליטית אבל בסופו של דבר עזבתי כי 'נשרפתי' מהמצב. מאז לא התעסקתי בפוליטיקה הישראלית, לא בגלל שלא אכפת לי אלא בגלל תחושה של יאוש". עם זאת, הדברים השתנו כששמעה על הפגנות נגד נתניהו בוושינגטון, די.סי. ובפלורידה. באמצעות קבוצת פייסבוק חדשה בשם UnXeptable, היא הצטרפה קבוצה של ישראלים בארצות הברית הקוראים להתפטרותו של נתניהו. עד כה ארגנה התנועה שש הפגנות בניו יורק, מיאמי, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו.

ריקי שילה, תושבת אנסינו, סיפרה לאור-אל שהיא הגיעה בהפגנה לאחר ששמעה על כך מחברים. "הרוב הגדול של הישראלים שגרים באל איי הם תומכי נתניהו", אמרה, "כך שאני לא מופתעת שלא רבים מדי הגיעו למחות, אבל הרגשתי שאני חייבת להגיע. לא מתקבל על הדעת שראש ממשלה החשוד בקבלת שוחד לא ייאלץ להתפטר. אם נתניהו טוען שהוא חף מפשע, שילך תחילה למשפט ויוכיח זאת".

הדר הרוש השתתפה בהפגנה יחד עם בעלה וילדיה בני 4 ו -2. היא נשאה שלטים בעברית שאמרו: "לא שמאל ושום ימין, רק ישר" וגם: "עוד לא אבדה תקוותנו". הדר: "יש בקהילה שלנו רבים שתומכים בבנימין נתניהו, אך גם ביניהם יש כאלה שלא יכולים לסבול את חוסר הצדק שנעשה כאן. אנחנו רוצים לשלוח מסר לאחינו ואחיותינו בישראל שאנחנו תומכים בהם ושכולנו מאוחדים. האחים שלי והאחים של בעלי כמו גם החברים שלנו מפגינים בישראל בכל סוף שבוע. אני רוצה יום אחד לחזור לישראל ואני שואפת שהילדים שלי יוכלו לחיות בדמוקרטיה אמיתית, אבל זה לא מה שיש לנו לנו כרגע".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

Featured

"הגעתי ללוס אנג'לס עם 200 דולר בכיס"

Published

on

ברוח הזמן מצאתי עצמי משוטט באזור בתי הכנסת של בוורלי הילס ופיקו רובינסון, לקראת הימים הנוראים * והנה קלטה עיני באחד מבתי הכנסת את אלי דרומי – איש עסקים, פעיל קהילתי וידידי מזה 45 שנה. פניתי אליו בבקשה לראיין אותו לקראת השנה החדשה והוא נאות בחצי לב * זהו סיפורו המדהים:

אלי: נולדתי בעיר רדאע, מהגדולות שבערי תימן, בחודש אפריל 1949, להוריי סלמה שולמית ושמעון דראמי. רק כשגדלתי החלפתי את השם לדרומי, כי רציתי שם עברי ומודרני יותר.

סבי היה אדם אמיד, בעל מחסן תבלינים, שאף היה שותף בעסקים עם השייך – מושל המקום. הוא נפטר בצעירותו, בגיל 31. ביום שישי הוא חלה במחלת הטיפוס, וכבר ביום ראשון נפטר. הותיר אחריו 11 ילדים. לאחר פטירתו הלכה סבתי אל השייך, לבקש את חלקו של בעלה בעסקים, אך הוא השיב לה: "ביקשתי ממנו לערוך הסכם בכתב, אבל השותפות בינינו התבססה על כבוד. כעת אני כבר לא יכול לקיים אותה, כי להחזיר לך את הממון ללא הסכם כתוב זה נוגד את חוקי האסלאם"…

בתו הצעירה של סבי, ברכה, נישאה לרב צדוק יצהרי שכבר בתימן היה רב, עורך דין ושופט. בשעת הנישואין הוא היה בן 40, והיא כבת 11 או 12. הרב צדוק נפטר לפני שנים רבות, דודתי מתגוררת בראש העין. עד היום אני בקשר הדוק עם בנו של הרב צדוק, הסופר הדגול מרדכי יצהרי.

בשנה שבה נולדתי, בחודש אוקטובר 1949, עלינו לארץ ישראל. את הדרך עברנו במטוסו של הטייס האמריקאי אלג'ן לונג, שאת חוויותיו מהעלאת יהודי תימן תיעד בספרו "על כנפי נשרים". לפני כשנה הובא אלג'ן בן ה-91 לביקור מיוחד בישראל, כאורחה של "האגודה לטיפוח חברה ותרבות" בראשות ד"ר יגאל בן שלום, ויחד  איתו אתו התארחנו במשכנו של נשיא המדינה ונפגשנו עם אישי ציבור חשובים.

הצלה נועזת מחטיפה

בתקופת העלייה, כידוע, הייתה מציאות כואבת של היעלמות ילדים תימנים בישראל. כבר בתימן היו דודי ואבי מבריחים ילדים יתומים מעירנו רדאע אל עדן, כדי להצילם מחוק האסלאם שכל יתום יהודי חייב להתאסלם, ומעדן היו הילדים מועלים לישראל. אך דווקא בארץ ישראל נעלמו ילדים רבים, ועדויות מאותה תקופה מספרות שהיו ילדים שנלקחו לבתי חולים ומשם נמכרו לארגון "ויצ"ו", וחלקם אומצו על ידי הורים חשוכי ילדים.

גם אני נלקחתי לבית החולים כשהגענו לארץ, כשהייתי בן שישה חודשים, בנס ניצלתי. היה זה כשאחיה של דודתי, שהגיע לפנינו לארץ ישראל, אמר לה שתיזהר שתשמור על בנה שהיה בגילי, שלא ייקחו אותו לבית חולים. דודתי שאלה מיד גם את אימי: "איפה הילד"? אימי ענתה לה: "הילד בבית החולים, כבר יומיים לא נותנים לי לראות אותו". הדודה סטרה לאימי ואמרה לה: "לכי תוציאי אותו משם לפני שהוא יעלם"!

אימי מיהרה לבית החולים, וניסתה לחפש אותי. במשך יומיים היא חיפשה אחריי, אבל האחות לא נתנה לה גישה לחדרי. היא לא ויתרה, תפסה את האחות בצווארה ונכנסה בכוח לחדר. לימים היא סיפרה שאני הרחתי אותה, ומיד תפסה אותי בזרועותיה וקפצה במהירות מהחלון. זו הפעם הראשונה בחיי שניצלתי, ואני רק בן שישה חודשים.

באותה תקופה התגוררנו באוהל במעברת עין שמר, אליה הגיעו רבים מעולי תימן. שנת 1949 הייתה השנה הגשומה ביותר במדינת ישראל, והאוהל שבו התגוררנו היה מוצף כולו במים. כדי להאכיל את בני המשפחה היו השומרים מחלקים מוצרי יסוד בסיסיים, כמו קמח, שמן ואורז. גם חלוקה מעטה זו נפסקה ותקופה קשה עברה על משפחתי, כי כשחזרתי למעברה הם ביקשו מאמי לקחת אותי בחזרה לבית החולים, והיא השיבה להם: "הוא לא אצלי". בגלל מענה זה הם הפסיקו להעניק לה את קצבת המזון הקבועה.

מגדרה לתל אביב

לאחר מכן עברנו לגור בעיר גדרה, בבית נטוש של ערבים, ללא שירותים ללא מים. אבי היה פועל בניין, ואימי עוזרת בית במושבת הביל"ויים גדרה. בגיל 6 נכוויתי בתאונה בבית ושכבתי בבית חולים קפלן כתוצאה מהשריפה במשך חודשיים.

עובדה היסטורית: עליית התימנים בשנת תרמ"ב קדמה לעליית הבילויים דבר שלעולם לא מוזכר בהיסטוריה שלנו, העדה התימנית היא העדה היחידה שהאמינה כי הם נשלחו על ידי הקדוש ברוך הוא לעלות לארץ. וראשוניהם התגוררו בירושלים המזרחית כשהם הגיעו וגילו יהודים מעשנים בשבת – היה זה מחזה קשה והלם תרבותי עמוק.

אבי, שכבר בתימן היה מתפרנס מהשכרת אופניים, רכש בגדרה אופניים ועליהם היה מדווש במרץ לעבודתו. באחת הפעמים הוא השאיר את האופניים בבית, ואני ניצלתי את ההזדמנות לרכוב עליהם, בשבילי חול ועפר משובשים. לפתע עבר סוס רתום לעגלה ואני נפלתי מהאופניים. העגלה פגעה בי, אבל האופניים היקרות התרסקו, וזה היה אסון עבור אבי.

סיום תקופת מגורינו בגדרה היה כשהמועצה ביקשה לסלול כביש במקום ביתנו. דודי הרב צדוק יצהרי יעץ לאבי לא לוותר ולדרוש פיצויים מהמועצה, ואכן הם פיצו אותו כספית. כך עברנו משנת 1957 לתל אביב, בסמוך לשכונת כרם התימנים. גרנו שמונה נפשות בדירת חדר, אבל אני השקעתי בלימודים. למדתי בבית הספר "תלמוד תורה לתימנים" ברחוב קלישר, בו למדו בני עדות המזרח – ספרדים ותימנים, אבל לא אשכנזים.

בגיל תשע חליתי ואיבדתי את ההכרה במשך יומיים. אושפזתי בבית החולים איכילוב, ואימי נלחמה כלביאה על חיי. היא נכנסה לחדר הרופאים ודרשה מהם בתחנונים ובבכי להעיר אותי. בבדיקות התברר שחליתי בדלקת קרום המוח, מחלה מסוכנת ביותר אחוזים גבוהים מאלו שחולים בה מתים או לוקים בנכות קבועה. אני ניצלתי ונותרתי בחיים, אבל המחלה גרמה לי לבעיות רפואיות שנמשכו במשך עשרות שנים, עד השנים האחרונות. כתוצאה מכך הייתי צריך לעבור ניתוחי לב קשים; ההחלמה

מניסורי החזה הייתה הדבר הקשה ביותר בחיי! את הניתוח האחרון, לפני מספר שנים, עשה ד״ר בן גל ינאי באיכילוב. הוא דרש שכל בניי יגיעו מלוס אנג'לס לארץ להתייעצות דחופה לפני הניתוח. הם הגיעו ושרדתי אותו.

בסיום הלימודים, בשנת 1962, לא הייתה בשכונת כרם התימנים תודעת החינוך בתיכון או באוניברסיטה. ברחובות הסתובבו טיפוסים מפוקפקים שהתנקזו לשכונה מכל אזור תל אביב יפו. מכל הכיתה הגיעו רק שניים או שלושה תלמידים לתיכון. אני הצלחתי להגיע בזכות הצלחתי בלימודי המתמטיקה, דבר שזיכה אותי במלגה שמימנה את הלימודים בתיכון. דווקא משום שראיתי את הרוע שהיה קיים שם, השימוש בחומרים מסוכנים והעימותים עם רשויות החוק, הייתי נחוש לשמור על עצמי ועל משפחתי, אחיותיי ואִחי, והייתי מגונן עליהם מאוד – שלא יראו את הדברים הרעים ולא יעשו כמותם.

באותו זמן למדתי בבית ספר תיכון דתי, עירוני ח׳, ובשנת 1967 התגייסתי לנח"ל. במלחמת ששת הימים חבריי ואני שירתנו במחנה 80, הוצבנו בצפון. חוויה קשה במיוחד הייתה כשמפקד הגדוד שלנו נהרג בהפגזה סורית. לאחר מכן גמרתי קורס קצינים. בינתיים עברה תקופה קשה גם על משפחתי. אבי ז"ל חלה בעיניו וניסה לעזוב את העבודה בבניין. הוא התחיל למכור כעכים עם זעתר בשוק הכרמל, אבל לא הצליח להתפרנס מכך וחזר לעבוד בבנייה. לאחר מכן קנה קיוסק ברחוב בעלי מלאכה, אבל גם ניסיון זה לא צלח והעיב מאוד על מצב רוחו. אימי ז"ל הייתה אשת חיל, חכמה, חזקה ודומיננטית, היא זו שמחזיקה אותו כל הזמן.

כשסיימתי את השירות הצבאי התקבלתי לאוניברסיטת בר אילן בזכות קשריו של דודי, הרב צדוק יצהרי. הגעתי לכך לאחר שהערצתי אנשי אקדמיה ושאפתי להיות כמותם, ובשכונה זו הייתה תופעה חריגה. כמדומני שבכל השכונה היינו רק שלושה צעירים שלמדנו באוניברסיטה. בשנה הראשונה למדתי כלכלה ומנהל עסקים ועברתי בהצלחה את הבחינות. בזמן הלימודים באוניברסיטה הייתי חבר בתנועת "להבה", תנועה שקמה בעקבות "הפנתרים השחורים" וחרתה על דגלה את צמצום הפער העדתי, כשבין היתר נפגשנו עם שר האוצר פנחס ספיר. עד היום אני לא מקבל את המושג "שד עדתי". אני מאמין שיש לשנות אותו ל"נס עדתי".

בשנים1970–1971 עסקתי בהוראה, ולימדתי בבית הספר "תלמה ילין" מגוון מקצועות: חינוך, גיאוגרפיה, מורשת ויהדות. זכור לי שאחת מתלמידותי אז הייתה ביתו של שייקה אופיר.

הרפתקאות בלוס אנג'לס

תופעת האפליה העדתית שהייתה אז בארץ הפריעה לי מאוד. בגללה החלטתי לעזוב את הארץ להגר לארצות הברית – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מכרתי את האופנוע שלי כדי לממן את רכישת כרטיס, ובשנת 1971 הגעתי עם שניים מחבריי כשבכיסי מאתיים דולר בלבד. במחשבה לאחור זה היה מעשה נועז, לעזוב את הכל ולהגיע למקום שבו אין לי משפחה או חברים. לאחד מחבריי היה אח באמריקה אורי בעז ולשני דוד, אבל אני לא הכרתי איש, מלבד פיני כהן שאותו הכרתי מהצבא, ופגשתי אותו זמן קצר לאחר הגעתנו ללוס אנג'לס.

בהתחלה גרתי אצל חבריי במשך שבועיים, ולאחר מכן עברתי לגור אצל שלום בן לוי ז"ל. שנינו היינו מחוסרי עבודה, וחיפשנו עבודה יחד. הייתי יושב במסעדת "אילת" של דני אברהמי ואוכל פלאפל שעלה דולר בודד. את המים היו מגישים בחינם, אז לקחתי לימון וסוכר והכנתי לימונדה… בינתיים הייתי פונה לכל אדם שנכנס למסעדה ושואל: "אולי יש לך עבודה בשבילי"? שם פגשתי את יורם דקל שעבד כשרת בטמפל על שמו של סטיבן וייז, יחד עם פיני כהן.

השינוי במצבי התחיל לאחר שבאחד הימים קרא לי אחד הנכנסים למסעדה לעבוד עבורו בניקוי שטיחים, תמורת דולר ועשרה סנט לשעה. התחלתי בשעה 6, ובשעה 12 הוא ניגש אליי במקום לתת לי אוכל נתן לי בקבוק בירה. שתיתי את הבירה וראשי הסתחרר, חשבתי שאני עומד לאבד את ההכרה. כתבתי מכתב שאם אאבד את הכרתי להודיע מייד לאימי ולהטיס אותי לארץ חששתי שדלקת קרום המח  חוזרת. בסוף היום הגעתי לבית עייף, תשוש ורעב. שמתי על הגז שתי ביצים, ותוך כדי שהם מתבשלים עלתה לראשי השפעת הבירה והתעלפתי. הביצים התחילו להישרף, ועשן היתמר מחלונות הבית. למרבה המזל השכנים שמו לב לכך, דפקו בדלת והעירו אותי. לאחר שכיביתי את הגז, פתחתי את החלונות אווררתי את הבית, קיבלתי טלפון – בשעה 2 לפנות בוקר – מיורם דקל, הוא בישר לי: "יש לי עבודה בשבילך, תהיה מוכן"! מרוב התרגשות פרצתי בבכי, לא יכולתי להאמין.

למחרת בבוקר הוא אסף אותי, כשאמרתי לו שאני רעב (לאחר יומיים בלי אוכל), הוא לקח אותי לקיוסק ושם השבעתי את רעבוני בשתי מנות בוריטו. משם נסענו לטמפל שבו הייתי עובד בכל יום מ־6 בבוקר עד 4 בצהריים, והוא היה מגיע למשמרת אחריי – מ־4 עד 11 בלילה. הייתי נשאר יחד אתו לעבוד שעות נוספות, כי כספי אזל במהירות, ואחרי העבודה הוא היה הולך לשתות בירה ואני נשארתי לישון ברכב עד שיבוא לקחת אותי בחזרה.

בטמפל עבדתי משנת 1971 עד 1977. התחלתי לעבוד כשרת, ואחרי שנה התחלתי ללמוד באוניברסיטה ליהדות והוצאתי תואר ראשון בחינוך ותואר מאסטר בפסיכולוגיה ובחינוך. למדתי גם מנהל עסקים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס )UCLA(.

מנהיג בית הכנסת, הרב אייזאה זלדין (שנפטר ממש לפני שנה), היה מדבר איתי בעברית ואני עונה לו באנגלית. הוא תמה, היכן למדתי אנגלית? עניתי לו שלמדתי את השפה באוניברסיטת בר אילן. הוא התפלא מדוע אני עובד כשרת, הסברתי לו את מצבי והוא סייע לי והחליט שאעבוד גם כנהג אוטובוס לילדים העשירים באזור. הייתי אוסף את הילדים מבוורלי הילס והסביבה ומסיע אותם לטמפל בכל בוקר, אחר כך עובד כשרת, בצהריים מסיע אותם בחזרה לבתיהם ושוב חוזר לטמפל כשרת עד השעה 5. בשעות 6-10 בערב למדתי באוניברסיטה.לאחר זמן התחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות, ואז במקום לעבוד כשרת בטמפל הייתי מסיע את הילדים, עוסק בהנהלת חשבון ושוב חוזר לקחת אותם לביתם. זו הייתה תקופה מעניינת עבורי. בהמשך לימדתי כיתה בה למד זאב ירוסלבסקי, לימים חבר מועצת העיר וסופרוויזר מחוז לוס אנג'לס היו שם ילדים מופרעים למדי. הייתי משליט שם משמעת צבאית, וכשילד התנהג שלא כיאות – ידעתי גם לצבוט… ההורים, שהיו גם עורכי דין ורופאים, היו מתקשרים להנהלה ודורשים את פיטוריי מבית הספר, עד שלימים התעדנתי…

מאוחר יותר הפכתי ממורה למדריך נוער. הייתי מדריך ראשי, תחתיי מדריכים זוטרים, והמנהלת הראשית הייתה ישראלית בשם מתוקה בנג'מין. עבדתי שם במשך כמה שנים יפות, והרווחתי בשנה כ־6.800 דולרים.

"גוּט ַשאֶבּעס, מיס סילבר"

בשנת 1977 הצלחתי להוציא רישיון לעסוק בנדל"ן, ובתחום זה עבדתי קשה מאד במשך כל השבוע. זכורה לי עד היום העסקה הראשונה שביצעתי, בחברה בשם "דן גבריאל ריאליטי". בשנה הראשונה מכרתי וקניתי נדל"ן בסכום כולל של מיליוני דולרים, דבר שהיה יוצא מגדר הרגיל, ובמיוחד בשביל עולה חדש יליד תימן. באוקטובר 1977, "לוס אנגלס טימס" פירסם עלי כתבה גדולה עם תמונה גדולה שלי והכותרת: "השרת שהפך לטייקון נדל"ן".

העסקה הראשונה שבה השקעתי הייתה בבניין בן 11 דירות שמחירו 250 אלף דולר ואותו הצעתי לאישה יהודייה בשם גב' סילבר. יצרתי איתה קשר בטלפון, וכיון שניחשתי שהיא יהודייה התחלתי את השיחה: "גוּט ַשאֶבּעס, מיס סילבר"… האמנתי בפוטנציאל שבעסקה והחלטתי להיכנס אליה כשותף, אך התבקשתי להביא 25 אחוזים מדמי הקדימה היו ברשותי רק חמשת אלפים דולר, ונדרשתי להשיג עוד עשרת אלפים אותם השגתי מחבר בהלוואה וצירפתי את העמלה להשקעה. באותו חודש כבר פירסמתי בעיתון את הבניין, וקיבלתי הצעת מכירה של 300 אלף דולר – רווח נקי של 50 אלף דולר כבר בחודש הראשון!

זו הייתה תחילת חיי העסקיים. אחר כך רכשתי בניינים נוספים יחד עם שותף, מנתח פלסטי מבוורלי הילס שהייתי מסיע את ילדיו לטמפל כשעבדתי בתור נהג, ועשינו חיל בכל עסקינו. טסנו לפריז, אכלנו ארוחת ערב אצל משפחת אפרתי ב 3 בנובמבר 1979 עם חיים סבן שאז התגורר שם. זה היה הערב שבו  רונלד רייגן נבחר לנשיאות ארה"ב.

אבל לא לעולם חוסן, פתאום השתנה מצב השוק. איש לא הזהיר אותי, לא ידעתי על חוסר היציבות בשוק, והמיתון הראשון פגע בי קשה. נאלצתי למכור את מרבית נכסיי כדי לשמור על השם שלי, כי זה הדבר שהיה חשוב לי ביותר – לשמור על השם הטוב והיושר שלי.

כשנכנסתי לעסקי הנדל"ן הייתי באופוריה, הכנסותיי זינקו לסכומים של עשרות אלפי דולרים בשנה. חשבתי שאני קוסם אבל גם שילמתי על כך.שיא תקופת השפל שלי היה בשנות השמונים. אחי הצטרף לעסק בשנת 1982, לאחר שסיים את הצבא, ותודה לאל שהוא הגיע ממש בזמן הנכון וסייע לי רבות. לקראת 1982 העסקים החלו להשתקם, חזרתי לעצמי והמשכתי לרכוש ולמכור בניינים נוספים. כיום בניי ממשיכים את דרכי מנהלים את העסקים, אבל מצבם טוב לאין ערוך משלי – כי להם יש מי שיזהיר אותם מטעויות, מה שלי לא היה.

בשנת 1978 רכשתי בית בסכום של 220 אלף דולר, דירה בת חמישה חדרים וארבעה חדרי אמבטיה, שמחלונותיה נשקפה כל העיר. כשהייתי במצב כלכלי קשה, בשנת 1981, לא יכולתי לשלם את המשכנתא ואז הציעה לי חברתי ג'ודי – לימים רעייתי – לגור בינתיים באחת הדירות בבניינים שלי. הכרתי אותה בזמן שאחי הגיע אלי, היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים. היא באה ממשפחה עיראקית. אביה היה אדם מלומד מאוד, בקיא בחמש שפות פרופסור באליאנס. אחותה גרה במיאמי, וכשהיא הגיעה אליה הכרנו ויצאנו במשך מספר שנים, עד שבסוף נישאנו.

ראש ממשלה ספרדי – הייתכן?

אני מצטער שלא נכנסתי לפוליטיקה בימי חיי, כי משם יכולתי להשפיע הרבה יותר. לדאבוני, האפליה העדתית שהייתה קיימת בארץ בשנות השישים אילצה אותי לרעות בשדות זרים. צאו וראו היום, בשנת 2020, כמה חברי כנסת תימנים יש בישראל? אני מקווה שזה לעולם לא מאוחר

אני לא גזען חלילה, ונותן את כל הכבוד הראוי לאשכנזים שחיו בתרבות שונה מאיתנו, אבל היום עלינו לחשוב איך להיות הוגנים יותר. אנחנו צריכים ללמוד מארצות הברית שבה רק בשנת 1962 הוענק חופש בחירה לשחורים, ותוך פחות משישים שנה בחרו את ברק אובמה לנשיא, ואילו בישראל – האם ייתכן שיהיה ראש ממשלה בן עדות המזרח?! האם אין ביננו אנשים, או נשים, שיהיו עורכי ומגישי חדשות בטלוויזיה?  אני מניח שזה שייך ל"נס העדתי".

אני עומד לחזור לארץ ישראל שאותה אני אוהב ומקווה להצליח בה, לשנות את השיח לפעול בתחומים שיעזרו ויטיבו לכל העם. עברתי קשיים בחיים, והם לימדו אותי איך לצלוח אותם ולהמשיך הלאה. תודה לאל אני הצלחתי לצוף מעל המים בזכות ה', לזכור את הדברים הטובים ולהתעלם מהדברים השליליים, למרות שטבע האדם הוא תמיד לזכור רק את הגרוע ביותר (במהלך השנים רומיתי על ידי "חבר" במיליוני דולרים…).

אני משתדל לתמוך במורשת. אבל בלי לספר ולהתפאר בכך כי אני מאמין שעשייה כזו היא לשם שמים. העובדה שחזרתי למקורות היהודיים שינתה את חיי. אני פשוט שמח בכך, ואני מבין שהאושר של האדם לא נמדד בעושר אלא בפנימיות שלו. כעת אני מגלה תוכן חדש לפנימיות שלי והוא זה שממלא ומשמח אותי.

כשאני מתבונן לאחור אני נזכר בכל הניסיונות הבריאותיים והרוחניים שעברו עליי: דלקת קרום המוח שכמעט הרגה אותי; התאונה באופניים; חטיפתי מבית התינוקות; 3 ניתוחי לב פתוחים והסיוטים של ההחלמות; שבץ שכמעט שיתק אותי; זיהום קוצב לב שגרם לי לאיבוד הכרה משך יומיים; דום לב שהצריך 5 מכות חשמל להחיות אותי; ועוד. למרות כל זאת אני עדיין קיים, ומבין שיש לבורא עולם את התוכניות שלו בשבילי. הוא רוצה שאשאר בעולם, ואני קם בבוקר ומודה לו: אומר "מודה אני", מניח תפילין ומתפלל. אלו החיים שלי כיום.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות