Connect with us

תרבות

הפאדיחות של הארווי לוין

Published

on

ב-15 שנות קיומו הפך TMZ להרבה יותר מאתר רכילות * מדובר באימפריית מדיה אנג'לוסית יעילה ורווחית שסיפקה כמה מהסקופים הגדולים ביותר של השנה * אולם שורה של תלונות מצד עובדים חושפת אמת מכוערת על אחורי הקלעים של האתר הפופולרי – מהטחת קללות בעובדים  ועד הצגת פורנו במחשב המשרדי

שנת 2020 דווקא התחילה לא רע בכלל עבור TMZ. הימים הם השבוע האחרון של חודש ינואר, ואתר הרכילות הנודע היה הראשון לדווח על התרסקות המסוק בקלאבסס, שתוך זמן קצר התבררה גם כזו שגבתה את חייו של הכדורסלן קובי בראיינט, בתו ג'יאנה ושבעה נוסעים נוספים. אתרים כמו TMZ, שנעים בין רכילות טהורה לבין דיווחים מתפרצים, יכולים רק לחלום על הישג עיתונאי כזה, שהופך תוך רגע לכותרת הראשית של העולם, אבל ספק אם מישהו מהם היה רוצה להתחלף איתם שמונה חודשים אחר כך.

בזמן ש-TMZ נהנה מתדמית די מחוספסת של אתר עצמאי עם ממשק של בלוג עתיק, מדובר באחת מזרועותיו של תאגיד על. האתר, שנוסד בשנת 2005, נמצא בימים אלה בבעלותה של חברת האחים וורנר, שהבעלים שלה הם וורנר מדיה, שהבעלים שלהם הוא התמנון העסקי הענק של AT&T. מאז הקמתו הוא הפך לאחד ממותגי הרכילות החזקים ביותר בעולם, ועל פי חישובי מסד הנתונים אלכסה, TMZ הוא גם אחד מ-400 האתרים הפופולריים ביותר – בכל תחום שהוא – בארצות הברית. אפילו חשבון היוטיוב של האתר, שמשמש בעיקר כאפיק נוסף לפרסום סרטוני הפפראצי הבלעדיים של TMZ ואין בו כמעט תוכן נפרד, נחשב לרווחי ביותר ושוויו מוערך בכמעט 3 מיליון דולרים – תוצאה של יותר מ-3 מיליארד צפיות בסרטונים השונים ש-TMZ מפרסמים.

אבל לא הכסף הוא זה שהביא את TMZ לכותרות לאחרונה, אלא מערכות היחסים ההרסניות בין עובדים שצמחו בו עם השנים, כשעכשיו מעטים מהם מעיזים להרים את ראשם. בחודש אוגוסט האחרון הגישה ברנדט זיליו, עובדת לשעבר ב-TMZ ובאתר הבן שלו TooFab, תביעה נגד שני האתרים בטענה כי פוטרה שלא כחוק. לטענתה של זיליו, שעבדה בחברה בחמש השנים האחרונות, היא וכמה מהקולגות שלה, כולן נשים, הרגישו שהן "מוקטנות וסובלות מהתעללות, וזוכות לסטנדרטים שונים ונוקשים יותר", בהשוואה למקביליהן הגברים. זיליו סיפרה כי היא הגישה תלונה למחלקת משאבי אנוש של החברה, במסגרתה קבלה נגד ההתנהלות המיזוגינית והסקסיסטית בסביבת העבודה שלה, אך התלונה נדחתה והיא פוטרה כמה ימים לאחר מכן. בתגובה לפרסומים, גורמים ב-TMZ הבהירו כי התלונה שזיליו הגישה לא קשורה בשום צורה לפיטוריה. 

זיליו, יש לציין, רחוקה מלהיות העובדת הראשונה באתר שיוצאת נגד יחסי העבודה בו, ומצביעה על מקרים של יחס מפלה כלפי עובדים כאלה ואחרים. בשנת 2014 הוגשו נגד TMZ שתי תלונות שונות: האחת הייתה של העובד ראיין נאומן, שבתלונה שהגיש לוועדה לשוויון הזדמנויות בעבודה (ה-EEOC) טען כי מייסד ועורך האתר, הארווי לוין, הוציא אותו מהארון כגיי מול שאר העובדים. השנייה היא של טיירין הילין, שבתביעה שהגישה נגד האתר והאחים וורנר כינתה את TMZ "מועדון בנים", וסיפרה כי היא נהגה "לספוג צרחות והשפלות באופן קבוע" מצד אחד הבכירים בחברה (התביעה נסגרה לאחר תהליך גישור). לוין עצמו, שמשמש גם כמעין פרזנטור של האתר ומופיע בסרטונים שונים שמתפרסמים בו, נחשב לאיש מדיה חזק ואגרסיבי, ושכרו השנתי מוערך ב-5 מיליון דולרים. בתחילת השנה חרג לוין ממנהגו והתראיין לכמה כלי תקשורת, לאחר שנטען כי המשטרה לא הספיקה לבשר למשפחתו של קובי בראיינט על מותו של הכדורסלן בהתרסקות המסוק לפני פרסום הידיעה על כך ב-TMZ. לוין הכחיש את הטענות ואמר כי "אנשיו של קובי" אישרו לו את פרטי התאונה וסיפרו כי המשפחה כבר קיבלה את הבשורה.

לאחר פרסום טענותיה של זיליו, החליטו באתר באזפיד לצלול אל תוך סביבת העבודה ב-TMZ, ושיחותיהם עם 23 עובדים לשעבר ועובד אחד בהווה הפכו לתחקיר. במסגרת העדויות השונות נחשפו סיפורים שנוגעים לא רק במיזוגיניה, אלא גם בהתעללות מילולית, גזענות והתנהגות לא נאותה באופן כללי. ולא רק במהלך העבודה השוטפת – אלא עוד לפני כן, בתהליכי הגיוס וההשמה באתר שנחסמו בפני אנשים רבים. התלונות הופנו גם כלפי המוצרים המלווים של אתר TMZ, בהם תכנית הטלוויזיה "TMZ on TV" והסיורים התיירותיים שהאתר מפעיל ברחבי הוליווד. לפי עובד לשעבר בחברת האחים וורנר, הדיווחים השוטפים של TMZ דווקא מסתדרים מצוין עם העדויות שצפות מתוך המערכת. "הצורה בה הם מתייחסים לנשים חודרת לאופן שבו הם מציגים נשים באתר שלהם", הסביר, "שני אלה הולכים יד ביד". ואכן, למרות ש-TMZ מפלרטט לאחרונה מעט יותר עם דיווחים שסוטים מאזורי הרכילות אל עבר אקטואליה פוליטית וחברתית, באזפיד מצאו ללא כל בעיה דיווחים מהתקופה האחרונה המציגים נשים בלבוש מינימלי, כשלרוב הנושא מסוקר בצורה מבודחת ומחפצנת.

בין יתר העדויות של העובדים לשעבר אפשר למצוא עוד ועוד סיפורים מעוררי אי נוחות. עובד אחד סיפר שהרגיש מאוים פיזית על ידי הבכירים באתר, שכינו אותו "פאקינג מפגר", "חרא", ו"פאקינג טיפש"; עובדים נוספים סיפרו כי בכירים בחברה נהגו להתבטא לידם באופן מיני ובוטה על כמה מהעובדות, כשאחד מהם אף טען כי עובד אחר היה מציג לו תוכן פורנוגרפי במחשב שלו; שתי עובדות שחורות סיפרו כי הרגישו שהיחס כלפיהן אינו ראוי, ושלוין אף התבלבל בין אחת מהן לבין עובדת שחורה אחרת, שכלל לא דומה לה. נציגים מטעם TMZ הכחישו חלק מהדיווחים, בהם הטענה לפיה נעשה אי פעם שימוש במילה "מפגר", אך לא התייחסו לשאר הטענות שבאזפיד העלו בפניהם.

בצל התהודה לה זכה התחקיר של באזפיד, שלח ג'ייסון קילר – מנכ"ל וורנר מדיה – אימייל מיוחד לכלל עובדיו: "אני מוטרד ומאוכזב מהדיווחים הנוגעים לדפוסי התנהגות שאינם הולמים שהועלו בשבועות האחרונים", כתב קילר, בהתייחסות לא רק למתיחוּת סביב TMZ אלא גם לפרויקט בולט נוסף של החברה – תכנית האירוח של אלן דג'נרס, שעמדה במרכזם של פרסומים רבים מהתקופה האחרונה על יחסי עבודה רעילים, הטרדות מילוליות וגילויי גזענות. קילר הודיע כי האחים וורנר יבצעו בדיקה פנימית, באמצעות חברה חיצונית, בכל הנוגע לתרבות העבודה באתר.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

תרבות

הכהן הגדול

Published

on

עם "משפט השבעה משיקגו" בנטפליקס ו"בוראט 2" באמזון ובהפרש של שבוע,
סשה ברון-כהן חוזר למסכים במלוא העוצמה * מאחורי אמן ההטרלות בעל השורשים הישראלים מסתתר אינטלקטואל ושחקן ענק

"הברית השחורה־היהודית: מקרה של טעות בזהויות". זאת היתה יכולה להיות הכותרת של אחת הקומדיות בכיכובו של סשה ברון כהן, אבל למעשה כך נקראת התזה שכתב הקומיקאי כשהיה סטודנט לתואר ראשון בהיסטוריה. הרבה לפני שבוראט יצא ללמוד את תרבות אמריקה (למען תהילת קזחסטאן), או שעלי ג'י החליט שהוא שחור, האיש שמאחורי הדמויות הקומיות סייר בארצות הברית וחקר את הקשר שבין הקהילה היהודית לקהילה האפרו־אמריקאית בתחום האזרחי.

מי שרובנו מכירים כשחקן קומי בעל שורשים ישראליים מעוררי גאווה, סיים את לימודיו באוניברסיטת קיימברידג' ב–1993, בהצטיינות. עבודת הגמר שהוזכרה לעיל התמקדה בתנועה לזכויות האזרח, בהזדהות של הקהילה היהודית עם המאבק, שהגיע לשיא בסוף שנות ה–60, ועם ההצטרפות של יהודים אליו. הסטודנט המצטיין היה גם חבר בחוג התיאטרון של האוניברסיטה, ושם בעצם התחילה הקריירה שלו כפרפורמר. אבל הבסיס לקומדיה שלו, ואולי גם ראשית ההיקסמות שלו מזרמים חברתיים־תרבותיים באמריקה, הוא אינטלקטואלי במובהק.

אפשר בקלות לא להתייחס ברצינות לקומיקאי הבריטי־היהודי, שנודע בגילום דמויות אקסצנטריות, בהשפלת מרואיינים ועוברי אורח או סתם בהומור גופני הכולל עירום גברי. אבל מאחורי רוב הבדיחות של ברון כהן לא מסתתר בוז כי אם עניין עמוק בעומד מולו, גם אם תהום אידיאולוגית פעורה ביניהם. לא במקרה הוא יודע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים של האנשים שהוא מבקש להפיל בפח, וגם מבין באיזה סדר ללחוץ. הבקיאות שלו מבוססת על מחקר וההופעות הספונטניות לכאורה דורשות תכנון רב.

אפשר היה להיזכר בכך לפני כשנתיים, בסדרה הלא מוערכת דיה "מי זו אמריקה". עבודת ההכנה למפגש בין ברון כהן לבין המרואיינים/הנמתחים לא הסתכמה באיפור שהסווה אותו מאחורי דמות כלשהי. ברון כהן גם למד בקפדנות על כל מרואיין, כדי ליצור את האווירה הנכונה לשיחה השערורייתית ביותר. זה מה שעדיין מבדיל אותו מן החקיינים שקמו לו, שסתם מתקילים זרים ברחוב חמושים בטלפון סלולרי.

הפרובוקציות אמנם הלכו והקצינו עם השנים, אבל ההומור של ברון כהן מעולם לא התבסס על ביטול האחר, אלא על פירוקו לגורמים. הוא יודע לעשות שימוש משולב בכלים לוגיים ובאבסורד מעורר מבוכה, כדי להכות בממסדים ובקבוצות. כך הוא מערער תפישות עולם מול המצלמה ומעמת את המרואיינים שלו עם כל מה שלא נעים להם בעצמם, וגם לא במי שהם לכאורה נגדו.

בסוף השבוע עלה בנטפליקס "משפט השבעה משיקגו", המבוסס על אירוע מ–1968 — קבוצה של מתנגדים למלחמת וייטנאם הואשמה בקשירת קשר. ההאשמות הביאו לעימותים בין מפגינים נגד המלחמה למשטרה ומנהיגי המחאה הועמדו לדין. בדיוק בפרשות כאלה עוסקת התזה של ברון כהן וזה היה מקרה משפטי שבו נכרכו יחד הפנתרים השחורים והיהודים.

אהרון סורקין כתב את התסריט על הפרשה ב–2007, השנה שבה "שיקגו 10" של ברט מורגן הביא את הגרסה שלו לאירועים (שהיתה סרט פורץ דרך בתחום הדוקו־אנימציה, רגע לפני "ואלס עם באשיר"). את הפקת הסרט יזם סטיבן ספילברג, שגם היה הבמאי המיועד, אך שביתת התסריטאים של 2007 מוססה את המומנטום. עשור חלף, סורקין החל לביים בעצמו (״המשחק הגדול״ ב–2017) ולבסוף החליט ש"משפט השבעה משיקגו" יהיה סרטו השני כבמאי.

ברון כהן היה שותף לתהליך המפותל שעבר הסרט מראשיתו. המפיקים שקלו ללהק אותו לתפקיד מרכזי מעט אחרי תהילת "בוראט" והוא היחיד מבין השחקנים ששרד את חלוף הזמן. ברון כהן כבר ממש לא נראה בגיל שבו אמורה להיות הדמות שהוא מגלם, אבל אחרי צפייה בסרט על מלוא 130 דקותיו, נדמה שאין מתאים ממנו לתפקיד. זה לא רק משום שהדיאלוגים המושחזים והקצב הסורקיני מתאימים לו כשחקן משנה שמחכה בצד ואז מנחית רפליקה מנצחת. זה גם מפני שהוא מגלם את הפעיל החברתי אבי הופמן, שבינו לבין ברון כהן יש יותר נקודות דמיון מאשר הזהות היהודית המשותפת

אבוט "אבי" הופמן היה פעיל רדיקלי למען זכויות האדם ונגד המלחמה בווייטנאם. הוא נודע בכריזמטיות ובחוש הומור מתריס, שנועד לחשוף את ערוות מתנגדיו. בסרט הוא מוצג כסטנדאפיסט, בסצינות שבהן הוא מתבל בבדיחות סיפורים שהוא מספר לקהל תומכיו. הופמן גם נודע בחיבתו לתשומת לב תקשורתית, שהפכה הפגנות גדולות שבהן השתתף למעין מפגנים תיאטרליים. אחת המפורסמות שבהן היתה הפגנה לא־אלימה שבה נאספו רבבות סביב בניין הפנטגון כדי לגרום לו "לרחף באוויר" במחאה על מלחמת וייטנאם. באירוע אחר, מפגן אנטי־קפיטליסטי בבורסה של ניו יורק, פיזרו הופמן ופעילים נוספים שטרות כסף במתחם וגרמו להפסקת המסחר. כשהגיע תורו להישפט בעקבות אירועי שיקגו, הופמן התייצב בבית המשפט לבוש בגלימת שופט, שתחתיה הסתיר מדי שוטר.

אירועים אלה התרחשו שנים ספורות לפני לידתו של ברון כהן, אבל הם נשמעים כמו הטרלות פרי מוחו של מהנדס התקריות המתוקשרות, האיש שהורחק מאירועים כמו טקס האוסקר או שבוע האופנה. זהו החוט המקשר בין הופמן וברון כהן. שניהם מכירים היטב את מי שסימן אותם כאויב ויודעים כיצד להביך אותו. שניהם גם מודעים לערכם של פרובוקציות והומור כאמצעים להעברת מסרים חברתיים ופוליטיים.

ברון כהן עצמו פעיל חברתית בשני מישורים. הוא וזוגתו, השחקנית ההוליוודית איילה פישר, ידועים בתרומות שלהם לארגונים העוסקים בעתידם של ילדים ובמשבר הפליטים העולמי. באופן מוחצן יותר, הכוכב ניצל לא פעם את מעמדו כדי להעלות לסדר היום נושאים הקרובים ללבו.

הליגה נגד השמצה העניקה לו פרס על השימוש שעשה בסאטירה כדי לחשוף גזענות ושנאה. אבסורד לחיות בעולם שבו ארגון רציני למלחמה באנטישמיות מצטיין בזיהוי הומור יותר ממבקרי "מי זו אמריקה". בנאום לרגל קבלת הפרס תקף הקומיקאי את הנטייה של התאגידים השולטים בחיינו להפיץ שנאה ושקרים ממניעים פופוליסטיים. השבוע, אחרי שנה של היעלבות והתגוננות, הודיעה חברת פייסבוק כי היא משנה מדיניות בכל הנוגע למתן במה לאנטישמיות והכחשת שואה.

אם "משפט השבעה משיקגו" ישרוד את עונת האוסקר, אין סיבה שסשה ברון כהן לא יהיה מועמד לפרס על הופעתו כאחד הבולטים בסרט עמוס כוכבים. ההבדל בין משחק קומי או דרמטי הוא לרוב סמנטי בלבד והגיעה העת להתייחס לברון כהן לא רק כאל גאון קומי, אלא פשוט כשחקן ענק. גם לגאונים יש תקופות פחות טובות, ובעשור האחרון היו לו גם נפילות ("הדיקטטור" ו"גרימסבי", לדוגמה) אבל גאונות לא הולכת לאיבוד.

ברון כהן הוא שחקן טוטלי שמסכן את חייו ואת בריאותו אפילו יותר מטום קרוז בסרטי "משימה בלתי אפשרית". הוא שב ומצליח לשכנע את האדם ברחוב או את בכירי הפוליטיקאים שהם משוחחים עם מישהו אחר, משום שהוא תמיד נשאר בדמות. אפילו כששוטרים עוצרים אותו לאחר הפרות סדר, כפי שקרה לא פעם בצילומי "בוראט". בוראט, אגב, יחזור לחיינו בקרוב, שכן בדיוק שבוע אחרי עלייתו של "משפט השבעה משיקגו" תפיץ אחת המתחרות של נטפליקס, אמזון פריים וידיאו, את Borat Subsequent Moviefilm.

"בוראט 2" (ששמו המלא נשמע כמו עבודה אקדמית מופרכת במיוחד) היה סוד מוחלט עד לפני כחודשיים. התברר כי ברון כהן צילם בחשאי באמצע מגפת הקורונה, צעד שלכל הפחות אמור לעורר עניין. ייתכן גם שיש משהו מאכזב מראש בהמשכון לסרט כל כך משפיע ומבריק כמו המקורי, אבל חבל לחרוץ דין מראש. אל "בוראט" הראשון התייחסו, לפני שיצא, כאל "עלי ג'י 2", מפני שהגיע אחרי הסרט על אותו עבריין צעצוע. הסרט קוטלג מבעוד מועד כהמשך לניסיון הכושל של ברון כהן להעביר את הדמויות שלו מן המסך הקטן אל המסך הגדול. אבל מי שהספידו את "בוראט" מראש עדיין לא סיימו לעכל את הכובע שאכלו לפני כמעט 15 שנים.

הדמות של העיתונאי ה"קזחי" מתאימה לזמננו לפחות כפי שהתאימה לימי ממשל ג'ורג' בוש הבן. לא יזיק לחוות את הפרשנות של ברון כהן לאירועים האקטואליים, בדגש על החודשים האחרונים ועל האופן שבו אמריקה סובלת ממגפת הקורונה בעודה מנסה להתעלם ממנה. כמו בוראט עצמו, אפשר להיות אופטימיים או לכל הפחות סקרנים, תכונת מפתח בהבנת האדם שמתחבא מאחורי השפם והמבטא.

ואם ברון כהן אכן יסיים את 2020 עם פרסים ומועמדויות על "משפט השבעה משיקגו", דווקא בשנה של שיבה אל הלהיט הכי מוערך ביקורתית שלו, זו תהיה סגירת מעגל משונה להפליא. כמו סטודנט מאוניברסיטת קיימברידג' שזוכה לגלם בסרט את אחת הדמויות ההיסטוריות מעבודת הגמר שלו.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות