Connect with us

מצב הרוח

העם הנבחר

Published

on

נדמה שכבר ראינו הכל: מפלגות של גמלאים, מעשני קנביס, זכויות הגבר, מה לא • אבל העם עדיין זקוק למשהו מרענן, שייקח אותו למעלה למקומות חדשים

בחודשים הקרובים נופצץ בקמפיינים של כל מי שרואה את עצמו ראוי להנהיג אותנו, או שסתם אין לו משהו טוב יותר לעשות עם עצמו בארבע השנים הקרובות. מפלגות חדשות יצוצו, מפלגות ישנות יתפצלו, פוליטיקאים ישבחו את עצמם בגוף שלישי, השמצות יעופו לכל עבר, ויום אחד אחרי, המושמצים יישבו לצד המשמיצים באותה "ממשלה מצוינת לעם ישראל".

כל ישראלי שני שוקל בימים אלה לרוץ לכנסת ואז לזחול לממשלה. אז מה אם הקשר היחיד של רבים מהם לעשייה ציבורית הוא שמדי ערב הם מורידים את הכלב שיעשה את צרכיו בגינה הציבורית. אצלי, לעומת זאת, הרעיון לעבור לפוליטיקה לא חצה את מוחי אפילו בלילות עם חלומות ממש רעים. אני לא בנוי להיות חבר כנסת או שר בממשלה, ואני חושב שגם הם לא בנויים בשבילי. אין לי כישורי נישוק של תינוקות, וכשמגישים לי אחד, אני מייד בודק למי אפשר להעביר אותו הלאה. לבקר בשווקים אני דווקא אוהב, כולל כשרוכלים צועקים לעברי ״אתה על הכיפאק, דביר!״ אבל מעדיף לנצל את הזמן שם כדי להריח פטרוזיליה ולמשש עגבניות, ולא כדי שמצביעים פוטנציאליים ימששו אותי.

לכן, הסיכוי שאני ארוץ לכנסת דומה לסיכוי שארוץ את מרתון טבריה בלי לגמור קבור ליד רבי מאיר בעל הנס. מצד שני, אני יכול לתת עצות למי שכן בעניין, חינם אין כסף.

כמי שעבר לא מעט מערכות בחירות ומרגיש שהוא מכיר את מינה צמח כמו את אמא שלו, נדמה שכבר ראינו הכל. מפלגות של גמלאים, מעשני קנביס, זכויות הגבר, מה לא. אבל העם עדיין זקוק למשהו מרענן, שייקח אותו למעלה ויביא אותו למקומות חדשים.

לכן אני מציע להקים את מפלגת "כולנו בדיוטי", שתחרוט על דגלה את קידום התחום הישראלי ביותר טיסות לחו"ל. הסיסמה ברורה מאליה, "ישראל ממריאה", ועל פתק ההצבעה יופיעו האותיות "טס". המפלגה תבטיח שכל אחד מאזרחי המדינה יבלה שבוע אחד בחודש בחו"ל. נכון שהטיסה תעלה לקופת המדינה לא מעט, אבל במקום מלון, הממשלה תוכל לסדר לאזרחים להיזרק על הספה בסלון של אוונגליסטים אוהבי ישראל. למהלך כזה יש יתרונות נוספים:

1. הפחתת כמות הפקקים. אם רבע מאזרחי המדינה יבלו בחו"ל, רבע מהמכוניות לא יעלו על הכבישים – מה שיביא לצמצום הפקקים, לחיסכון בדלק ולפתרון מצוקת החניה.

2. פחות צפיפות בבתי החולים. לא רק שהעומס בבתי החולים יפחת, ישראלים גם יחלו פחות. הרי ידוע שכשאתה בחו"ל, הסיכוי שתהיה חולה נמוך בהרבה, כי לא תרצה להפסיד את הבילויים ואת השופינג.

3. פחות צפיפות בכיתות. במקביל, ילדי ישראל שינפשו בחו"ל יוכלו ללמוד מבחר מקצועות – כמו גיאוגרפיה, דרך מפת מסלול הטיסה במטוס, ומתמטיקה, דרך ההתמקחויות של הוריהם על המחירים בשווקים ברחבי העולם.

4. המרצת כלכלת ישראל. בעקבות הביקורים התכופים בדיוטי פרי, ישראלים יקנו יותר. אחרי ביקור במחלקת הפרפומריה, שם יתיזו עליהם מבחר דאודורנטים, גם הריח שלהם יהיה טוב יותר.

5. הפחתת הלחץ על העובדים הסוציאליים. בארץ הרי יהיו פחות אנשים, ואלה שיהיו כאן, יהיו במצב רוח טוב יותר בעקבות החופשה שממנה חזרו ולקראת החופשה הבאה בעוד שלושה שבועות. בנוסף, במקום להוציא את העצבים על בני הזוג, הם יעשו את זה על הדייל שיסרב למכור להם טובלרון.

6. עליית מפלס הכנרת. פחות אנשים בארץ משמעותו ירידה בצריכת המים.

7. פתרון מצוקת הדיור. משפחות יוכלו לחלוק דירות בסבב. מי שנמצא בחו"ל יפנה את הדירה לאלה שבדיוק חזרו לארץ, וחוזר חלילה.

8. עזרה במדיניות החוץ. הממשלה תוכל להשתמש באזרחים שנוסעים לחופשה על חשבונה כדי ליישם את מדיניותה. למשל, אם ארדואן שוב פתח עלינו ג'ורה אנטישמית, נוכל לשלוח לארצו אלפי ישראלים, שידועים כתיירים בעייתיים (שלא לומר אסירים משוחררים שלא היו בחופשה כבר עשור), והם כבר יענישו את הטורקים באמצעות כלי נשק בלתי קונבנציונליים כמו הדלקת מנגל בחדר במלון, השלכת מזרנים לבריכה וצילום סרטונים ויראליים ליד הבופה.

9. מלחמה ב־BDS. יותר ישראלים מעבר לים הם יותר חיילים במלחמת ההסברה – הרי ידוע שאנחנו הכי פטריוטים כשאנחנו בחו"ל. אני אישית מוכן לרכז את הנושא של רוג׳ר ווטרס ולהתייצב במחאה בכל ההופעות של החולירע ברחבי העולם.

כאלטרנטיבה, אני ממליץ על מפלגה נוספת, שתציע לעם תקווה, חיוך ועתיד מתוק. משהו שינטרל את אווירת ה"חמוצים", שעליה דיבר בזמנו ראש הממשלה. מדובר במפלגת "קינוח לישראל", שתיאבק על קידום המנות האחרונות במדינה – מגזר שבמשך שנים היה מקופח לעומת האליטות של המנות העיקריות והשותפות ההיסטוריות שלו, התוספות.

המפלגה תבטיח שהמנות האחרונות במסעדות יהיו בחינם ועל חשבון המדינה, על פי חזון "פבלובה לכל ילד". ההוצאה התקציבית תהיה זניחה לעומת הטעם המתוק בפה שאיתו יעזבו האזרחים את המסעדה, התחושה שהם דפקו את המערכת, והשיפור הצפוי במורל הלאומי, לפחות לכמה דקות, עד שתגיע נפילת סוכר.

כל המפלגות מחפשות "ביטחוניסטים", קצינים בכירים לשעבר שיספקו לבוחרים תחושה של עוצמה וביטחון. בוגי וגנץ, כמו בכירי צה"ל רבים אחרים, כבר תפוסים. לכן, אם אתם מחפשים אישיות ביטחונית למפלגה, אני ממליץ על יהורם גאון (בתנאי שיגיע במדים מהסרט מבצע יהונתן") או על גברי בנאי (בתלבושת של סמל ראשון ג'ינג'י מ"גבעת חלפון אינה עונה"). אפשר לתת צ'אנס גם לעולים חדשים ולייבא מחו״ל טיפוס קרבי כמו ואן דאם, שיכול להביא מצביעים מקרב העולים מצרפת; רמבו – שיוכל לעזור לנו ביחסים עם ארה"ב; ארנולד שוורצנגר – שכבר היה בפוליטיקה ויש לו ניסיון; או סטיבן סיגל – שיש לו שם ישראלי לגמרי.

בהצלחה לכל המועמדים, וגם לנו.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות