fbpx
Connect with us

תרבות

"העבודה שלי נותנת לי הזדמנות לרחף בין עולמות שונים"

Published

on

"אנשים ברחוב לפעמים אומרים לי 'את דווקא נראית בסדר, נורמלית" * דאנה איבגי, מבכירות השחקניות בישראל, מככבת בסרטה עטור השבחים של אורית פוקס-רותם "סינימה סבאיא" המגיע להקרנות בלוס אנג׳לס, ומקדמת את המנטרה שמאחוריו * ראיון חשוף

המלאכית עם כנפי הפלדה גלשה לתוך המסעדה חרישית. ההמון נדם, רק משק כנפי המלאכית ציקצק מתכתית כלשהו. מקרוב היא כמעט שקופה, עורה חלק וצח ואין בו מתום אפילו עם זכוכית מגדלת. היא יושבת נכחה ופוכרת אצבעות ארוכות ועדינות, כובשת את שולחני בנוכחות של יודעת, קובעת אבל לא תמיד, עם ריחוף קליל וחיוך חשאי לא מסגיר. 

התאספנו בקפה 'גרטיטיוד' הטבעוני, בשדרות לארצ'מונט האופנתית בלוס אנג'לס, לרגל ההגעה לעיר של הסרט 'סינמה סבאיא', המועמד מטעם ישראל לפרס האוסקר הנכסף, בו מככבת דאנה איבגי.

אז את דנה או דאנה?

" ההורים שלי (השחקנית עירית שלג והשחקן משה איבגי) התגרשו כשהייתי בת שנה. אמא רצתה לקרוא לי לנה ואבא רצה דניאל – ודנה היה נראה להם הלחמה טובה. אמא שלי לא ממש התחברה לשם דנה כי הוא רק שלוש אותיות ולכן, הוסיפו לו גם את האות א'. בכל הציורים שלי בגן, אני חתומה כ'דאנה' אבל כשעליתי לכיתה א', המורות התחילו להציק ולקרוא לי דיאנה או דינה וניסו לתקן את שמי. אז בשנות הילדות הייתי רק "דנה" ובגיל 20, כשכבר התחלתי לשים לב לאיך שהשם שלי מוצג בפומבי כי כבר שיחקתי מקצועית בשלב זה, זה לא נראה לי יפה בעין והחזרתי את ה-א'. 

"מסתבר ש'דאנה' זו מילה עם משמעות – התרומה ההודית, מהמסורת ההודית, כשנותנים 'דאנה', תרומה שנעשתה בשביל נותן התרומה, הוא יוצא הכי נשכר". 

תמיד חלמת להיות שחקנית?

"כבר כתינוקת התחלתי לדבר, לשחק. מאוד מוקדם. התחלתי לדבר כבר בגיל 9 חודשים. כילדה הצגתי, שרתי וכתבתי שירים. אני יודעת שזו ההשפעה של ההורים אבל, תמיד ביאס אותי להיות צפויה ותמיד עניתי שאהיה ארכיטקטית, כששאלו אותי אם אהיה שחקנית כמו אמי ואבי, כשאגדל. אמרתי לכולם שאבחר בתחום הכי רחוק ממשחק. בדיעבד, זו הייתה טעות כי לא באמת הייתי טובה בחשבון ובמתמטיקה. 

"בשנות ילדותי, לא היה הרבה כסף בקולנוע הישראלי ואם היו צריכים ניצבים, השחקנים וחברי הקאסט, היו מביאים את הילדים שלהם לתפקיד הניצבים. היו לי המון הופעות אורח אבל לא ממש התייחסתי לזה. לגבי הוריי, הם לא דחפו אותי למשחק. בבגרותי, הם התאכזבו שהפסקתי להתעסק בכישרון הציור שלי, הם היו בטוחים שאהיה ציירת. המוזיקה הייתה בחיי עוד לפני המשחק, תמיד שרתי והיו הופעות בגן ובבתי הספר שלי. גרתי בתל אביב, אבל, ההופעות הפרטיות היו במגדל העמק, אצל המשפחה המורחבת שלי. 

"בפעם הראשונה ששיחקתי עבור כסף הייתה בגיל 9, עבור במאי בשם גור הלר, עשה את "סרט לילה", סרט ממש ממש טוב והייתה לי חוויה מדהימה אבל היה לנו מפיק שלא שילם, נהיה בלאגן והסרט, בסופו של דבר, נגנז. גור הפך מאז למנהל בית הספר לקולנוע. כשהייתי בת 18, בתיכון, למדתי קולנוע על אף שהייתה אפשרות גם למגמת תיאטרון. באותה תקופה לא רציתי להיות שחקנית אלא במאית, רציתי להיות על ההגה. ברגע האחרון, עשיתי סיבוב פרסה מטורף ומצאתי עצמי במשרד של ניסן נתיב והוא קיבל אותי. תמיד בבית שמעתי סיפורים על ניסן ומה ניסן היה אומר, והוא היה דמות מיתולוגית בבית שלי, מאז ילדותי. ניסיתי פעם לעשות עליו סרט דוקומנטרי, כשלמדתי קולנוע, כל כך רציתי ללמוד עליו וממנו. הוא היה חבר של הוריי ומדי פעם היה מתקשר ואומר עליי מילים חמות".

איך את מתמודדת נפשית עם כל הדמויות השרוטות האלה שאת מגלמת?

"לגבי מצוקה, דאגה, ציפיות – אני אדם די מעופף ומצד שני, גם די חד, לא ממש מעניין אותי מה מדברים ומה קורה ואני לא מקשיבה אלא, אם יש משהו שתופס לי את האוזן אז, לא היו לי מחשבות מה יגידו, הייתי בבועה משלי ואפילו לפעמים, לא ידעתי שמצלמים, הייתי ממש בתוך החוויה, בתוך זה. לגבי החשיפה, בישראל זו לא בעייתי מבחינתי, זה לא מפריע לי. סבתא שלי שומרת תמונה שלי מילדותי, כשאמרו לי לעמוד להצטלם אז, פשוט עשיתי זאת – רואים אותי עם חולצת בית ספר, 'שוונצים' בשיער וחיוך מטופש, לא הייתי מאוד מחוברת למציאות, עשיתי מה שאמרו לי. גם היום אני קצת ככה. 

כשאני נכנסת לדמות, אני מתנתקת לעננים, בגלל זה אני עושה את זה, זה הכיף שלי. זה יוצא ונראה, שכמעט כל הדמויות שאני משחקת, הן קצת 'שרוטות' אבל זה בהחלט לא אומר שהן לא מחוברות לקרקע; הן פשוט אסקפיזם שלי מעצמי ואני מאוד אוהבת את זה. גם אם הדמות מאד מפוקסת, זה נותן לי את ההזדמנות להיות הדבר הזה. "כשאני נכנסת לדמות, אני לומדת עליה ואפילו נכנסת לגוגל לחפש רחובות שבהם אני חושבת שהדמות גדלה או, מחפשת בית ספר שאני חושבת ששם הדמות למדה ואני ממש נכנסת לדמות. זו העבודה שלי והיא נותנת לי הזדמנות לרחף בין עולמות שונים".

מה ההבדל בתחום שלך בין ישראל והוליווד?

"בישראל, יש לי יתרון ומסתבר שאני נראית לקהל הישראלי מאוד שונה על המסך לעומת המציאות. הרבה אנשים אומרים לי 'את כל כך דומה לדאנה איבגי אבל, את יותר יפה' ואם מישהו כן מזהה אותי, הוא אומר "אה את דווקא נראית טוב!" (צוחקת) אז, אני מנסה לחשוב מה זה אומר על הדמויות ההזויות שאני משחקת, כי אנשים ברחוב לעתים אומרים 'אה, את בסדר, את נורמלית'(צוחקת).

"כשיצאה הסדרה 'מלכות', התחילו יותר לזהות ולפנות אליי כי גם אני כאדם פרטי הולכת עם כובע מצחייה, כמו הדמות שאני מגלמת בסדרה. אל-איי קצת שונה מהארץ כי בארץ כל שחקנית תתמחה בכל התחומים: פרסומות, סדרות, סרטים, תיאטרון וגם סדנאות משחק. בישראל, כולם עושים הכל. באל-איי, זה אחרת; שחקני סרטים משחקי בסרטים ושחקני פרסומות משחקים בפרסומות".

אילו תפקידים את מעדיפה?

"פעם דיברתי עם ניסן נתיב לגבי הצעה שהייתה לי, לשחק בטלנובלה. הוא הציע לי, לשאול את עצמי 'מה התפקיד?'. הוא הדגיש, 'זה הדבר היחיד שאמור לעניין אותך – מה התפקיד'. לקחתי את זה משם וכך אני נוהגת. אם תפקיד לא מספיק מעניין אותי, אני לא אעשה אותו.

"לגבי האם יש תפקיד שאני חולמת לעשות, אני כל הזמן מופתעת ממה שהעולם מציע לי כי, אני באמת מקבלת מסעות מאד מעניינים ואני מודה על כל מסע כזה. גם ב'סינמה סבאיא', לא חשבתי שזו תהיה כזו חוויה מטורפת מבחינת תהליך העבודה, האלתור. שנים רבות דווקא רציתי לשחק את איימי ווינהאוס אבל עכשיו אני כבר מבוגרת מדי ועבר זמני… (צוחקת). אני נותנת לחיים להמשיך להפתיע אותי. חשבתי פעם להיות 'איש הפינגווין', לשחק את האיש הרע וכזה. עכשיו עשיתי סרט שהבמאי יודע שרציתי להיות איש הפינגווין והוא זרם איתי לכיוון הזה".

איך התגלגלת לסרטך האחרון, 'סינמה סבאיא'?

"אורית פוקס שלחה לי את התסריט, שהוא בעצם – נשים שיושבות ועושות סדנא לקולנוע שאני מעבירה. אני משחקת את הבמאית. תוך כדי העבודה על הסרט, ישבתי עם אורית ובחנו טריגרים שנוכל לעשות על השחקניות בסרט, שבאמת יגרמו להן לתגובה רגשית אמיתית ולאו דווקא לפי התסריט הכתוב, להגיד ולעשות להן דברים בהפתעה. זה מאוד קירב את הנשים כנשים ולא רק כשחקניות. בכיתה היו ביחד נשים יהודיות וערביות והייתה לכולנו הזדמנות להכיר את המגזר והמנהגים זו של זו. אמנם יש תסריט שהוא ה'שלד' של הסרט אבל לפני, בתוך ואחרי התהליך, יש גם הרבה תגובות שהן אותנטיות, אינסטינקטיביות, אמיתיות.

"הסרט מתרחש בעיריית חדרה. העירייה נותנת לנשים יהודיות וערביות תגמול כספי צנוע אם הן ישתתפו בסדנא הזו. אלה בעצם, הניסיונות של ישראל להגיע לדו קיום ועל פניו, זה נשמע אולי משעמם ו'למה לי לבוא לראות את הדבר הזה?' אבל, בתכל'ס, מה שקורה זה שאנשים יושבים בסרט צוחקים, בוכים, מתרגשים ואפילו בהקרנות שהיו לנו כאן, אנשים אמריקאים לחלוטין, יצאו מהסרט בדמעות וחוו כזאת חוויה גדולה ורכבת הרים בתוך עצמם. כשקראתי את התסריט, חשבתי שזה יכול להיות גאוני או ממש על הפנים ובכלל לא הכרתי את הבמאי. חשבתי עם עצמי והחלטתי שטוב, אלך להיפגש עם אורית. נפגשנו, התייעצנו והבנתי את הראש שלה, היו לנו אותן המטרות ובסוף, הלכנו על זה ויצא סרט מעולה, מצוין. כל הסרט היה סקריפטים אבל לא היו חזרות.

"זה סרט על יהודים וערבים וגם בצד הימני של ישראל מאוד נהנים ממנו כי הסרט לא בא לחנך אותך לאיזו אג'נדה פוליטית אלא מדבר על בני אדם, על נשים. הסרט כולו הוא רק נשים מול המצלמה, גם הצוות הוא 90% אחוז נשים, ולא בגלל הדרת גברים או קטע מכוון. לא מציגים עמדה חד משמעית. יש דמויות שונות שמנהלות דיון ומדברות על דברים, זה לא פוליטי, כל אחד יכול לקחת מזה כל דבר ולכן חשוב לי להפיץ את זה.

"יש באל-איי כמה הקרנות של הסרט. אורית עשתה מספר סרטים קצרים שמאוד הצליח. היא עשתה סרט מיוחד ומצליח מאד בשם 'קרב עיניים'. בסרטיה הקצרים, המהות שלה היא רוצה להיכנס ל100% אמת של נושא מסוים. הרבה אנשים בארץ וגם פה, באל-איי, חושבים שהסרטים שלה (וגם הסרט שלנו) הם סרטים דוקומנטריים אבל הם לא…. אורית ואני ידענו שנאהב את הסרט ותיארנו לנו שהוא יהיה מוצלח בעולמות מסוימים אבל לא ציפינו לתגובה המטורפת שהולכת להיות לאנשים, גם בפסטיבלים, בפסטיבל קאן. אנשים מרגישים פתיחות לב, לאחר שצופים בסרט שלנו. חברה אמרה לי 'את לא מבינה מה זה היה בשבילי לשבת עם בעלי ולהראות לו קבוצה של נשים מתקשרות זו עם זו. זה להכניס אותו לעולם שהוא לא יכול להבין'. היא פתאום הרגישה שהיא יכולה להכניס אותו לעולם שלא היה לה איך להכניס אותו בכלל.

"בחיי האישיים, יש לי קבוצה כזו ממש שמתקיימת באפליקציית 'זום'. למדתי 'תלמוד ומגדר' ודרך הזום, התאהבנו והתחלנו להיפגש במציאות – אנחנו חבורה של נשים שלומדות יחד וגם, חברות מחוץ ללימודים כאשר, כולנו הכרנו דרך הזום, בסדנא שנמשכה כ-12 ימים. כעת, אנחנו מגייסות כסף לקמפיין שאנחנו בונות; אין לנו תקציב בישראל, התקציבים מאוד נמוכים. אנחנו מנסות להפיץ את הפרויקט כאן באל.-איי,   יש לנו אחלה PR ועוד מספר אנשים גיששו לגבי רי-מייק. אנשים מאד רוצים לעזור לסרט שלנו ואנחנו די מרוצות בסך הכל. ככל שאנחנו מתקדמות, אנחנו מפיצות את הסרט ואת הנושא לעוד ועוד אנשים. זה מדהים. אני מאוד מקווה שאנשים שיקראו את הכתבה הזאת, יירתמו לעזור ולתמוך בפרויקטים ובסרטים שלנו".

"סינימה סבאיא": תחושה של סרט תיעודי

סינמה סבאיא, דרמה שהחלה להציג בבתי הקולנוע בארה"ב החל ב-1 בדצמבר ומיועדת לייצג את ישראל בטקס האוסקר השנה, מבוססת על חוויותיה של הבמאית אורית פוקס רותם בניהול קבוצת קולנוע לעובדות עירייה יהודיות וערביות במספר מקומות ברחבי הארץ. לצופים יש תחושה של סרט תיעודי: הדמויות נראות כל כך אמיתיות שקשה להאמין שהן לא פשוט משחקות את עצמן. למעשה, רק זוכת פרס אופיר שלוש פעמים, דאנה איבגי, המגלמת את המורה של הסדנה, רונה, היא שחקנית מקצועית. האחרות משחקות גרסאות של עצמם. הסרט זכה בפרסים לסרט הביכורים העלילתי הטוב ביותר ולפרס אהוב הקהל בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה.

אם אי פעם הייתם בסיטואציה קבוצתית כמו זו שמתוארת בסרט, אתם יודעים שזו יכולה להיות חוויה אינטנסיבית להכיר קבוצה של אנשים, שרבים מהם שונים מכם, בסביבה שמעניקה לכם הצצה לחייהם של כולם. בהתחלה, אתם עלולים להיאבק לזכור את השם של כולם, בעוד שבסוף אתם עשויים להרגיש שהכרתם אותם לעומק. אנשים שמעולם לא הייתם מכירים בחיי היומיום שלך – ואולי אפילו תרכשו כמה חברים חדשים. רותם הבמאית הצליחה לשחזר חוויה מסוג זה בסרט. 

סינמה סבאיא נע בחן בין משימות הווידאו השונות של הנשים, אותן הן מציגות לקבוצה, וחושפות בהדרגה את סיפורי חייהן. הטוויסט כאן הוא שכמו שהנשים נלחמות עם התפיסות שלהן לגבי מי שהן צריכות להיות, ואיך עליהן להציג את עצמן, כמו גם, איך הן חושבות שכולם צריכים לפעול, הקהל גם מתמודד עם הדעות הקדומות של עצמו. לא רק שהן יהודיות וערביות, אלא שהן בגילאים שונים ובשלבים שונים בחיים, מנשים שזה עתה יצאו מאוניברסיטה ועד לסבתות. יש אמא מזרח-אירופית שנאבקת לגמור את החודש; ערבייה מבוגרת מצחיקה וכנה במיוחד כשהיא מדברת על איך שגרמה לנישואיה להחזיק מעמד; אישה שבעלה מדוכא ומתנגד לעשות כל צעד כדי להחלים; אישה ואמא מסורה שחולמת על קריירת שירה זוהרת; ובאופן בלתי נמנע, יש אישה עם בעל מתעלל. אולי הדמות המסקרנת ביותר היא אישה דו מינית שחיה קיום מתבודד עם כלב בקרוואן. הסרט מאפשר לנשים הללו לזרוח ולהיחשף בפני המצלמה. מה שזוכרים הרבה אחר כך הם הפנים שלהן והקולות שלהן והסיפורים שלהן. כדאי לבחון כיצד השתנו התפיסות הראשוניות שלכם לגבי הדמויות ב'סינמה סבאיא' בסוף הסרט בן 90 הדקות. מומלץ!

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

Featured

'היתה אהובה בכל העולם': הזמרת והקלידנית כריסטין מקווי מ'פליטווד מק' מתה לאחר מחלה קצרה

Published

on

כריסטין מקווי, זמרת וקלידנית בלהקת "פליטווד מק", מתה בגיל 79 . בדף הפייסבוק שלה נכתב כי מקווי מתה בבית החולים לאחר מחלה קצרה, כשהיא מוקפת בבני משפחתה. "אנו מבקשים לכבד את פרטיות המשפחה בעת הזאת ומקווים שכולם יזכרו את כריסטין, את המוזיקאית הנערצת שהיתה אהובה בכל העולם. נוחי בשלום".

להקתה, "פליטווד מק", שהוקמה בשנת 1967 בלונדון, פרסמה הודעה לזכרה ברשתות החברתיות: "אין מילים לתאר את העצב שלנו על מותה של כריסטין מקווי. היא אחת במינה, מיוחדת וכשרונית לאין תיאור".

מקווי הצטרפה ל"פליטווד מק" בשנת 1971 בעקבות נישואיה לבסיסט הלהקה, ג'ון מקווי. השיר over my head שכתבה מקווי היה הראשון של "פליטווד מק" שנכנס לרשימות ההשמעה ברדיו בארצות הברית. לאורך שנות חברותה בלהקה כתבה מקווי כמה מהלהיטים הגדולים של "פליטווד מק" כמו little lies ו־everywhere.

בשנת 1976 היא וג'ון התגרשו, אך שמה נשאר כשמו, והם נותרו חברי להקה. "פליטווד מק" ידעה שינויי הרכבים רבים, ובשנת 1998 עזבה מקווי את הלהקה – זמן קצר לפני שהלהקה נכנסה להיכל התהילה של הרוקנרול. בשנת 2014, כשהיא בת 70, חזרה מקווי רשמית ללהקה לאחר הופעה משותפת בלונדון. "זה היה מדהים, כאילו מעולם לא עזבתי. טיפסתי חזרה לבמה והם היו שם, אותם פרצופים מוכרים", אמרה אז לגרדיאן הבריטי.

האלבום המצליח ביותר של הלהקה משנת 1977, Rumours, נכתב בהשראת הגירושין של הזוג מקווי וכן של הזוג השני שהיה בלהקה – סטיבי ניקס ולינדזי באקינגהם. האלבום מכר יותר מ-40 מיליון עותקים ברחבי העולם.

לאחר גירושיה ממקווי, יצאה כריסטין מקווי עם דניס ווילסון מלהקת הביץ' בויז עד לשנת 1982, ובשנת 1986 נישאה לקלידן הפורטוגלי אדי קווינטלה. הזוג התגרש בשנת 2003.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

Featured8 שעות ago

התקרית שמזעזעת את לוס אנג'לס: זאב ערבות תקף פעוטה ישראלית בוודלנד הילס, אביה חילץ אותה וצעק בעברית 

Featured8 שעות ago

לוחם ה-MMA נתן לוי בתגובה לדברי קניה ווסט – אם יש לך בעיה איתי או עם מישהו מהעם שלי, אתה מוזמן לבוא לפגוש אותי!

Featured8 שעות ago

פגוש את העיתונות: נתניהו מרגיע את התקשורת האמריקאית- לא אתן לפגוע בקהילת הלהט"ב בישראל

Featured8 שעות ago

חברת הענק האמריקאית לוקהיד מרטין מצטרפת לרפאל הישראלית לפיתוח מערכת הלייזר ליירוט טילים 

Featured8 שעות ago

 מייסד חברת 'לייף אלרט', איש העסקים והפילנתרופ יצחק שפר, הלך לעולמו בביתו בבל אייר

Featured4 ימים ago

משעמם לה? ברברה פרר מאיימת שוב בהחזרת חובת חבישת המסכות במחוז לוס אנג'לס

Featured4 ימים ago

מקרי המוות מפנטניל עלו ביותר מאלף אחוזים בלוס אנג'לס: הרצאה ועידכון להורים ובני נוער ישראליים במרכז שפר בוודלנד הילס

Featured4 ימים ago

מחקר של רדפין: אנשים שעוזבים את לוס אנג'לס נוהרים כעת לשתי הערים הללו

כתבות שבועיות