Connect with us

במה וקולנוע

"הסוד הכי גדול בלוס אנג'לס: לעולם לא לעזוב אותה ולהתמיד עד הסוף"

Published

on

היא מתגוררת בהוליווד הילס, אמא מסורה לשני ילדים ועסוקה בהפקות, בימוי וכתיבה לתעשיית הסרטים העצמאית בעיר * לקרן הנטמן יש כמה עצות לקולנוענים ישראלים שמנסים לפרוץ כאן: "אתם צריכים לרדת מהעץ ולהתחיל מלמטה, לשים את האגו בצד כי האגו שלכם לא יעבוד בעיר הזאת"

הוליווד שופעת ישראלים בעלי כישרונות מדהימים בתחום הקולנוע ובעלי תפקידים מאחורי המצלמה ומלפניה. אנחנו מאירים זרקור, חדשות לבקרים, על ישראלי או ישראלית שבולטים בעשייה ושמם יצא לפניהם. כזאת היא קרן הנטמן מפיקה בימאית תסריטאית ומלהקת, הכל תחת ראש אחד בלונדיני עם חיוך ענק. נפגשנו בבית קפה הומה באנשי קולנוע במערב הוליווד, וישר פצחתי בשאלות.                   

מה עשית בארץ לפני שעשית עליה לאל-איי?

קרן: "בצבא הייתי מש"קית נפגעים בחיל רפואה, ואחרי השירות בתחילה עבדתי בתיאטרון ואחר כך עברתי לטלוויזיה וקולנוע. הפקתי בתחילה שעשעון טריוויה ,היה כיף גדול ומרגש, זה היה כזה 9-5 ג'וב די שגרתי ויציב.        

 מאיפה את בארץ?

קרן: "אני בעצם מאלף מקומות בארץ, כי עברנו הרבה בתים, בסוף גרתי בגני יהודה, שהתאחדה עם סביון יחד עם ההורים שלי. את הילדות עברתי ברמת אילן וגם גרנו בקוסטה ריקה, אחר כך למדתי בעירוני א' בתל אביב (מאחורי הסינמטק) שזה בית ספר לאומניות, מתחרה של תלמה ילין. אז עוד חלמתי להיות שחקנית אבל המורה שלי אמר לי שזה לא מתאים לי כי אני משתמשת יותר מדי בשכל שלי… .ופחות ברגש. קאת צריכה להיות בימאית'. הוא התכוון לאמר, שאני לא שחקנית טובה. הוא צדק מאוד. פגשתי אותו בארץ לא מזמן והוא אמר לי שהיום הוא לא היה מעז להגיד למישהי בת 18 דברים כאלו נחרצים. לי זה באמת עזר, היה לי סבבה בתיאטרון ("עבדתי עם רינה ירושלמי כעוזרת במאי, עד שהיא גילתה שלבן הזוג שלי יש מחלת הנשיקה והיא פיטרה אותי, זה היה חתיכת בום לפרצוף כי היא הייתה אישה שהערצתי שנים, אחר כך שהתברר שבאמת אין לי נוגדנים למחלה ,היא ביקשה ממני לחזור אבל לא הסכמתי") ואחר כך בטלוויזיה הרגשתי אחלה והרווחתי טוב והייתי מוערכת, כי הבנתי שמתאים לי יותר להיות מאחורי הקלעים. תכנית הטריוויה התבררה לי אחרי כמה זמן שזה לא באמת מה שרציתי. רציתי לספר סיפורים רציתי להביע את עצמי".

מה גרם לך לעזוב את הארץ?

"יום אחד בן הזוג שלי קם בבוקר ואמר לי :'בוא נעזוב הכול ונעבור לאמריקה', ככה פשוט. והסכמתי, בתנאי שאני הולכת ללמוד בימוי ועריכה   בקולנוע. הגענו לסן פרנסיסקו, בגלל ההיי טק משום שבן זוגי היה בתחום. כל זה קורה בסוף 2007. כולם אמרו לי שתוך חצי שנה אנחנו חוזרים הביתה. הלכתי לבית הספר לקולנוע בעיר, כולם היו בני 18 ואני כבר בת 28. 

"בסוף הלימודים היה פרויקט לעבוד בפיצ'ר אמיתי וזה מה שעשיתי. זו הייתה ההפקה הכי קשה שעשיתי עד היום. הפקה לא נעימה. צילמנו   בתוך תחנת משטרה שהייתה סגורה עשרים שנה. לא היה להם תקציב. הביאו מנקה שתנקה את החדרים המלוכלכים עם אבק וקורי עכביש. תוך 24 שעות לכל הצוות הייתה פריחה בכל הגוף ועיניים צורבות. זו הייתה נחיתה קשה לעולם הקולנוע. גם נגמר לנו הכסף וחיפשנו הלוואות ותמיכה מההורים…

"אלא שהכרתי אנשים בתעשייה ורכשתי ניסיון רב. אחרי הבי"ס עבדתי בהפקות סרטים בתקציבים נמוכים. הסרט הראשון שהפקתי הייתה דרמה פסיכולוגית שנקראה 'BEING US', הבמאי התאהב בשחקנית הראשית והיה מבולבל לגמרי וזה דפק את כל הצילומים. ממש זמן קצר אחרי הצילומים, בגיל 31, נכנסתי להריון. קיבלתי הרבה תגובות מעורבות והייתה לי בעיה להשיג עבודה, כי אף אחד לא הסכים לקחת את הסיכון בלהעסיק עוזרת במאי בהריון. או אז החלטנו לעבור לאל-איי, כיוון שפה יש הרבה יותר עבודה מסן פרנסיסקו.

"הדבר הראשון שעשיתי זה הפקה של סרט עבור AFI, שזה בית ספר לקולנוע. חטפתי שוק של החיים בהפקה הזאת. כל העולם בא ללוס אנג'לס בשביל להפיק סרטים. בינתיים התברר כי החבר הטוב של בן זוגי, און ניר, מחפש מפיק לסרט הגמר שלו ב-AFI. הסרט התרחש בישראל וקראו לו 'במדבר'. צילמנו את הסרט במדבר מערבה מסנטה קלריטה, וליד ג‘ושוע טרי, שזה דומה לנגב בישראל. המעבר מסן פרנסיסקו לאל-איי היה יותר קיצוני מהמעבר מישראל לסן פרנסיסקו. זו הייתה הפקה קשה מול כל הבירוקרטיה של בית הספר וחוקי המדינה".

מה קרה לך מאז?

קרן:" כתבתי, ביימתי, ועבדתי בהמון הפקות של סרטים".

מה את מעדיפה לעשות מכל תפקידיך בקולנוע?

"אמרו לי 'את יכולה לעשות כמעט כל תפקיד בקולנוע – הפקה, בימוי, כתיבה'.   אני אמרתי – אני יכולה לעשות הכול. אבל אני מעדיפה בימוי!

"אחרי שהפקתי את 'במדבר' התקבלתי למשרד הפקות גדול שאוהב ישראלים ואת ישראל שהסתבר שזה גם חשוב בתחום שלנו. עשיתי שם 'אינטרשיפ'. המנהל לא אהב שהייתי צריכה לטפל בילד קטן, ממש תינוק. הלכתי לבכות בשירותים. החלטתי לעבור ולהיות עצמאית. 

"נסעתי לישראל והפקתי סרט על מלחמת המפרץ מנקודת מבט של ילדה בת 12. קראו לסרט 'מסכות' ובאגלית masks on. גילית שם שאני לא יודעת כלום על הפקות סרטים בארץ. נאלצתי להביא מפיקה ישראלית כדי להתמודד עם התנאים בארץ. באותה תקופה נכנסתי להריון שני ובזמן הצילומים הייתי כבר בחודש חמישי. במשך שנים אני מקבלת ביקורת שאני סוחבת הריון או תינוקות לסט צילומים. עם כל הכבוד לעשייה הקולנועית אין לי הרבה אופציות ואני צריכה לוותר ולהיות גמישה".

במהלך הקריירה חווית הטרדות מיניות?

"זה דבר מקובל מאוד בתעשיית הקולנוע בהוליווד ובישראל. עברתי הרבה הטרדות והשפלות אבל עמדתי על שלי ולא ויתרתי אף פעם. זה קורה כשיש לך מפיק שמתחיל לפזר מחמאות ורמזים ואת מתעלמת… אלא אם הוא מזמין אותך אליו לקרון או לחדר במלון ואז יש לך ברירה ולסרב ולהיות מפוטרת לאלתר כי יש עוד אלף כמוך שיקפצו בשנייה על ההזדמנות, כולל כל תופעות הלוואי. במשך השנים למדתי להתמודד עם כל ההטרדות ולא להתרגש אם את מסרבת והמפיק אומר 'את מטומטמת, אני רציתי לעזור לך וזה מה שאת נותנת לי בתמורה?'"

את עסוקה ביומיום?

""אני עמוסה בעבודה ,אבל תמיד יש מקום לעוד. אני עושה המון דברים היום. אני נוסעת לעבוד כעוזרת במאי בסרט קצר בסן פרנסיסקו ואני באמצע כתיבת תסריט".

למה לא הלכת לעבוד באחד האולפנים הגדולים בעיר?                                                         

"אין לי משיכה בכלל לעבוד בחברות הענק שבהן אתה נהיה קטן וצריך לעבור הרבה כדי להתקדם. אבל ברור שאם מחר 'סוני' יציעו לי להפיק או לביים בשבילם לא אומר לא. עבדתי כעוזרת במאי בסרט על ישראלים שחיים פה בוואלי שנים. בהפקה היו מפיקים ישראלים. זו קומדיה שחורה, שקיבלה פרס בפסטיבל הסרטים בחיפה. בכלל הרבה סרטים שאני עובדת בהם מתקבלים לכל מיני פסטיבלים בהצלחה. רוב הסרטים שעשיתי בשנתיים האחרונות התקבלו לפסטיבלים ואחר כך מחכים להפצה הרבה זמן. אני לא רוצה להיות ב'קורפורט' אמריקאי. אני מוגדרת 'אינדי', כלומר בלתי תלויה".

 מה היית מייעצת לקולנוענים מישראל שמגיעים ללוס אנג'לס ומנסים את מזלם?                                       

"אני פוגשת המון חבר'ה שמגיעים מהארץ ממקום מאוד טוב בתעשייה בישראל, והם חושבים ומצפים שיוכלו להמשיך את ההצלחה מישראל בהוליווד, אבל זה לא עובד ככה. זה לא בהתנשאות או כי העיר הזאת יותר טובה. זה בגלל שיש פה מיליונים כמוכם. אחד המוטואים שלנו זה 'ירידה לצורך עליה'. אם אתם רוצים לבוא הנה ולהצליח אתם צריכים לרדת מהעץ ולהתחיל מלמטה, לשים את האגו בצד כי האגו שלכם לא יעבוד בעיר הזאת. מכל העולם מגיעים לכאן ומנסים להצליח. 

"הסוד הכי גדול בלוס אנג'לס זה לעולם לא לעזוב אותה ולהתמיד עד הסוף. זו עיר נורא קשה ואנשים כאן רעים אחד אל השני. 'נדקרתי בגב' הרבה פעמים ואני בטוחה שזה יקרה שוב כי צריך ללמוד ולהשתפר. אם יש למי שמגיע את הידע והיכולת כדאי אפילו לשקול לעבוד חינם עד שמצליחים להתברג גבוה יותר".

משפט לסיכום.

”אני עושה סרטים וילדים הכי טוב, אבל שום דבר לא הולך בקלות. אנחנו גרים בבית נחמד בהוליווד הילס. אני אמא לשני ילדים   ולהיות איתם בבית זה הכי חשוב, אלא שאני רק מייחלת בכל יום לעבודה בתעשייה, כי זו תשוקתי וזה ייעודי בחיים״.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

בין גבריות לגבורה

Published

on

"ריצ'רד ג'ול", הנשען על סיפור אמיתי של מאבטח זוטר ההופך לגיבור לרגע, הוא עוד דוגמה משובחת לאופן שבו קלינט איסטווד מטפל באמריקנה על כל מורכבותה

"ריצ'רד ג'ול" הוא סרטו ה-40 של איסטווד והסרט החמישי ברציפות שלו המתבסס על אירוע שקרה במציאות ומציב במרכזו דמות אמיתית. קדמו לו "צלף אמריקאי", "סאלי: נס על ההדסון", "15:17 לפריז" ו"הפרד", היחיד מבין החמישה שאיסטווד גם כיכב בו. גם קודם לכן נגעו כמה מסרטיו של הבמאי בדמויות שהיו קיימות במציאות, בהן ג'יי אדגר הובר, נלסון מנדלה ונגן הג'ז צ'רלי "בירד" פרקר, ובאירועים ממשיים: סרטו "ההחלפה" התבסס על אירוע שקרה בלוס אנג'לס בשנות ה-20 של המאה הקודמת, וצמד סרטיו "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיבו ג'ימה" עסקו באחד הקרבות הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה משני עברי המתרס האמריקאי-יפני.

מבחינות מסוימות נדמה כי "סאלי" משלים את "צלף אמריקאי", סרטו הקודם של איסטווד והמצליח ביותר מבין סרטיו מבחינה מסחרית, וגם מנוגד לו בעת ובעונה אחת. שני הסרטים מציגים את סיפורה של דמות אמיתית – "צלף אמריקאי" הציג את סיפורו של כריס קייל, שנשלח ארבע פעמים לעיראק ונחשב לצלף המיומן ביותר בתולדות הצבא האמריקאי – ושניהם מתייחסים לא רק למעשים שזיכו את גיבוריהם בתהילה, אלא גם למחיר שאלו שילמו על מקצוענותם ותהילתם, ולאופן שבו מעשיהם עיצבו את הדימוי העצמי שלהם.

בדומה ל"צלף אמריקאי" ול"סאלי: נס על ההדסון", וגם לרבים מסרטיו של איסטווד שלא התבססו על סיפור אמיתי, סרטו החדש עוסק במהותו של הגיבור האמריקאי ודן במחיר שגיבור זה משלם בעבור התואר שניתן לו והמעמד המתלווה אליו. 

כשלעצמו, ריצ'רד ג'ול הוא גיבור קולנועי שונה מכל הגיבורים של סרטי איסטווד עד כה. הוא גבר כבד גוף בן 30 פלוס, חסר כל כריזמה אישית, שחבריו לעבודה אוהדים אותו בשל פטפטנותו, חביבותו וחוסר תחכומו, העלולים אף לעורר את ההרגשה שהוא לוקה בפיגור קל. הוא גר עם אמו, בובי (קתי בייטס), והוא משוש לבה. היא אינה מודעת למגבלותיו וחוזה שעוד יקרו לו דברים גדולים. ג'ול עובד כמאבטח והוא מסור לעבודתו בכל נימי נפשו, גם אם הסתבך כבר במקומות עבודה קודמים.

ב-1996 – השנה שבה מתנהלת העלילה – משמש ג'ול כמאבטח בזמן המשחקים האולימפיים באטלנטה, והופך לגיבור אמריקאי לאחר שהוא מגלה בפארק האולימפי סנטנייל ב-27 ביולי פצצה שהוטמנה בו. ההתראה שלו בדבר הפצצה, דקות מספר לפני שהתפוצצה, לא מונעת אמנם את פציעתם של רבים, אבל הודות לה רק אשה אחת נהרגת וצלם טלוויזיה שמיהר לסקר את האירוע לוקה בתוך כך בהתקף לב ומת. אמריקה מאמצת ללבה את ג'ול הנפעם, לא מעט בשל היותו האבטיפוס המושלם של האנטי־גיבור דווקא, שהגיח ממקום בלתי צפוי וחזותו אינה מפגינה ולו שמץ הרואיות. תמונתו מופיעה בשערי כל העיתונים והוא מרואיין בכל תוכניות הטלוויזיה הנחשבות, עד שצוות של סוכני אף־בי־איי, שמפקדם (ג'ון הם) לא מתפעל מהתהילה המורעפת עליו, קובע כי כמו במקרים קודמים, האיש שהזהיר את המשטרה מפני פצצה ואיתר אותה הוא גם זה שהטמין אותה על מנת לזכות בפרסום.

ג'ול, שהופך לחשוד העיקרי בפיגוע משום שהוא מתאים לפרופיל של טרוריסט, נעשה בין יום מיקירה של אמריקה לשנוא נפשה. הוא ואמו נתונים במצור תקשורתי, אך הוא עצמו, שמאמין ללא עוררין בשיטה האמריקאית, נדמה כמושפע פחות מהקורה סביבו מאשר אמו, הדבקה בחפותו ולאחר שהתענגה על רגעי הזוהר הקצרים שלו מאמינה כי כל חלומותיה לגביו התנפצו. כדי להגן על עצמו בחקירה הנערכת נגדו – לאף־בי־איי אין בעצם ראיות מוצקות – ג'ול שוכר את שירותיו של עורך דין לא מצליח במיוחד (סם רוקוול). זה מצדו מסכים להגן עליו ממניעיו הציניים ובגלל הפרסום שהפרשה תביא לו, גם אם יפסיד.

סיפור זה, של הפיגוע בזמן האולימפיאדה באטלנטה והגיבור לרגע שהפך לחשוד, היה יכול לשמש בסיס למותחן ראוותני עתיר אירועים שבמרכזו גיבור הנלחם ללא חת על חפותו, חפות שהצופים מודעים לה. אך איסטווד בחר ללכת בכיוון הפוך, ויצר סרט שהפשטות והאיפוק הם מאפייניו העיקריים. את הסרט – או את אופן הצגת הסיפור בו – מאפיינת גם האמביוולנטיות הרעיונית והרגשית הנלווית לעיסוק המתמיד של איסטווד בקשר שבין גבריות לגבורה 

"ריצ'רד ג'ול" נדמה לסרט המתרחש לצד האירועים שמתוארים בו. הפיגוע בפארק האולימפי אמנם מוצג בו, אך איסטווד אינו מתרפק על תיאור האימה והזוועה שבאו בעקבותיו אלא בוחר להתמקד בעיקר: שרטוט דיוקנו של ג'ול והפן של החברה האמריקאית שדיוקן זה מייצג. לצד הפיגוע, כמעט כל שאר השיאים הדרמטיים של העלילה, כולל חשיפת תוצאות החקירה על מעורבותו של ג'ול בפיגוע, מסופרים לנו לאחר מעשה. נציגות החוק אינה זוכה בסרט ליחס אוהד וגם לא העיתונות. זו מיוצגת על ידי קתי סקראגס (אוליביה ויילד), עיתונאית בכירה ב"אטלנטה ג'ורנל-קונסטיטיושן", שחפותו או אשמתו של ג'ול אינן מעניינות אותה והיא משתמשת ביכולות הפיתוי שלה כדי להשיג סקופ (הסרט הותקף קשות בארצות הברית בשל אופן תיאורו את סקראגס, שמתה ב-2001, בת 43, ממנת יתר של תרופות מרשם. חבריה טענו שלא התאוששה מעולם מכך שהובילה את המהלך התקשורתי שהציג את ג'ול כטרוריסט).

כוחו החמקמק של הסרט נובע גם מהעובדה שאיסטווד הציב במרכזו שחקן כמעט אלמוני (הוא הופיע בתפקידים קטנים בכמה סרטים), פול וולטר האוזר, שכפי שג'ול נדמה לאנטי־גיבור, כך הוא נדמה לאנטי־כוכב. האוזר מצוין וקתי בייטס מצוינת אף היא כאמו של ג'ול. 

הקולנוע של קלינט איסטווד, שבסוף חודש מאי הקרוב ימלאו לו 90, הוא בעיני אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ",  אחת ההרפתקאות הקולנועיות המרתקות, המורכבות והמאתגרות ביותר שהתפתחו בלב לבה של תעשיית הקולנוע האמריקאית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. סרטו החדש הוא חוליה נוספת בשרשרת סרטיו – אלו שביים וגם אלה שבהם היה רק הכוכב – שעיצבו בעקביות מרשימה דיון קולנועי, שנדמה כי ארה"ב כולה, על כל מורכבותה החברתית והתרבותית וניגודיה האידיאולוגיים, גלומה בו. 

המשך לקרוא

במה וקולנוע

"1917": מועמד ודאי לאוסקר

Published

on

"1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל * תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר

היה קל לביים את "1917" כסרט צפוי. האפוס של סם מנדס ("אמריקן ביוטי") המתרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה (ומבוסס באופן רופף על סיפור שסבו של מנדס סיפר לו על מלחמת העולם הראשונה) צולם ונערך, כך שיראה כאילו צולם במצלמה אחת וללא עריכה, בדומה לזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, "בירדמן", וסרטים נוספים שצולמו בוואן-שוט לפני כן. 

לזכותם ייאמר, כי מנדס וצלם הקולנוע המיתולוגי שלו, רוג'ר דיקינס, ממעטים לעיתים קרובות להרחיק את תשומת הלב הצופים מכל מה שקורה על המסך בעבודות המצלמה שלהם – אם כי זה לא אומר שגם הגישה שלהם אפקטיבית במאה אחוזים. "1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל, ובכל זאת, תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר.

הסרט מתחולל ב-6 באפריל, 1917, בצפון צרפת. כשמלחמת העולם השנייה משתוללת סביבם, על החיילים הבריטים הצעירים – בלייק (דין-צ'ארלס צ'פמן) ושופילד (ג'ורג' מקיי) מוטלת  משימה דחופה שתדרוש מהם לעבור לשטח אויב, שהתפנה לאחרונה על ידי הצבא הגרמני. המפקד הבכיר שלהם, הגנרל ארינמור (קולין פירת'), סבור כי נסיגה זו היא אסטרטגית למעשה והגרמנים מטילים מלכודת לגדוד בריטי המונה 1,600 איש, כשאחיו של בלייק ביניהם. כאשר קווי הטלפון של הצבא הבריטי מושבתים, על בלייק ושופילד לצאת למסע בוגדני ברגל ולהגיע לגדוד עד למחרת בבוקר, כדי להזהיר אותם על המארב המיועד של הגרמנים בטרם ייגמר הזמן.

במרביתו, "1917" מצליח למשוך את קהל הצופים למרחב הראייה של גיבוריה ולהשתמש במבנה הוואן-שוט שלו כדי לתפוס את החוויה הפסיכולוגית של להיות באזור לחימה בו המוות יכול לבוא כהרף עין. בעוד הסרט מתודלק מהפסקול הדרמטי והמפחיד של תומאס ניומן, הסרט מטביע כל שנייה מהאודיסיאה של בלייק ושופילד בתחושה של דחיפות, באופן שסגנון בימוי קולנועי מסורתי לא היה מסוגל לעשות. יש כמה מקרים ברורים מאליהם, שכמה שוטים חוברו יחדיו בעריכה דיגיטלית, אך מלבד זאת – מנדס, דיקינס והעורך לי סמית' עושים עבודה נפלאה ביצירת האשליה שהכל הצטלם ברצף אחד. וכפי שניתן היה לצפות, התפאורה של "1917" מוארת בצורה מרשימה, בין אם מדובר בתעלות ריקות המפוזרות בגוויות ובחוטי תיל, ובין אם מדובר בבניינים מופוצצים שנותרו כחורבות בשל המלחמה.

עם זאת, כאשר הסרט נכנס לחציו השני, הפגמים בעיצוב מתחילים להתבלט בצורה ברורה יותר. ככל שהסרט "1917" מבטא באופן חזותי את האכזריות וההרס חסר ההגיון של מלחמת העולם הראשונה, הדרך בה המצלמה  מתעכבת על הקטל שנותר מקרבות גדולים ותחושת ההתפכחות בקרב הכוחות הבריטיים, מציעה שהוא גם רוצה לומר משהו עמוק יותר על ההשפעות הפסיכולוגיות הקשורות בלחימה, או כיצד מלחמת העולם הראשונה הייתה זמן של שינוי גדול מבחינה טכנולוגית ומערכת המעמדות של אירופה. 

עם זאת, מכיוון שעל "1917" לשמור על תחושה מתמדת של תנופה קדימה, הסצינות השקטות יותר בתסריט לא מעניקות מספיק מקום לנשום ולשקוע בהרהורים כמו שצריך. "1917" צריך להסתמך על כמה עלילות גדולות על מנת לשמור על הקצב הבלתי נלאה. בחלק מקטעי הפעולה, זה אף גורם לסרט להרגיש כמו משחק וידיאו בו בלייק ושופילד הם אווטרים לשחקנים שחייבים להשלים רצף של משימות כדי להגיע לשלב הבא.

באופן טבעי, המשחק הנהדר מציל את "1917" מלהיות ניצחון של סגנון על פני מהות. צ'פמן ומקיי עושים עבודה מצוינת בהצגת שני חיילים רגילים שמוטלים לתוך נסיבות יוצאות דופן (ומפחידות ביותר), אך מנווטים בהן באומץ, חמלה ונחישות, גם ברגעים הקשים ביותר. הבחירה של מנדס להקטן את דמויות המשנה שמגולמות על ידי כישרונות ענק, כמו פירת', מארק סטרונג, בנדיקט קאמברבאץ', ריצ'רד מאדן ואפילו אנדרו סקוט, משתלמת באופן דומה ומאפשרת להם לעשות רושם – גם עם זמן מסך מוגבל מאוד. יחסי הגומלין בין בלייק, שופילד והאנשים שהם פוגשים במסלול הנואש שלהם מספר סיפור על חשיבותם של מעשים קטנים ומעשי חסד לנוכח זמנים נוראים.

למנדס יש רקע הן בעולם הקולנוע והן בתיאטרון בימתי, כך שאפשר להבין מדוע אסתטיקת הוואן-שוט של "1917" – טכניקה המשלבת אלמנטים משתי הסוגות – משכה אותו. הסרט שיצא הוא ניסוי מצליח, אך גם כזה שמדגים את גבולות סגנון הקולנוע הזה ומדוע עריכות בולטות חשובות לסרט, שברור שהוא רוצה להיות יותר ממותחן מלוטש וצבעוני על זוועות המלחמה. 

מומלץ ביותר לצפות בסרט "1917" על המסך הגדול ולו בשביל הוויזואליות בלבד (המועמדות הבאה לאוסקר של דיקינס מובטחת), ומתחת לכל זאת – יש לב פועם מתחת למצלמה הנעה, שמונעת ממנו להיות חוויה חלולה.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

"חטופים" בראש רשימת הסדרות הבינלאומיות ב"ניו יורק טיימס"

Published

on

פאודה" דורגה במקום השמיני. "שטיסל" ו"הנערים" קיבלו ציון לשבח

הסדרה "חטופים" מדורגת בראש רשימת 30 הסדרות הבינלאומיות הטובות של העשור שפורסמה השבוע ב"ניו יורק טיימס".

ברשימה מאת מבקר הטלוויזיה מייק הייל נכתב שהסדרה "חטופים", הנקראת באנגלית Prisoners of War, היא "מותחן פוליטי אינטילגנטי שהוא מעל לכל מלנכולי וחוקר לעומק דמויות של חיילים ומשפחותיהם שנפגעו בעקבות המלחמה". את הסדרה, שעלתה ב-2016 בערוץ 2 בזכיינית קשת וכללה שתי עונות, יצר גידי רף. בארצות הברית הופקה לה גרסה אמריקאית, "הומלנד", שהצליחה מאוד וזכתה בפרסי אמי וגלובוס הזהב. עונה שמינית ואחרונה של "הומלנד" תעלה בפברואר.

"חטופים", הזמינה בארה"ב באתר הסטרימינג הולו, היא לא הסדרה הישראלית היחידה ברשימת 30 הסדרות הבינלאומיות הטובות של העשור של "ניו יורק טיימס". במקום השמיני מדורגת "פאודה" "המציגה את הרגשות של הסכסוך היהודי-פלסטיני". לצד 30 הסדרות יש גם רשימה של ציונים לשבח. "שטיסל" ו"הנערים" נכללות בה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות