Connect with us

במה וקולנוע

"הסוד הכי גדול בלוס אנג'לס: לעולם לא לעזוב אותה ולהתמיד עד הסוף"

Published

on

היא מתגוררת בהוליווד הילס, אמא מסורה לשני ילדים ועסוקה בהפקות, בימוי וכתיבה לתעשיית הסרטים העצמאית בעיר * לקרן הנטמן יש כמה עצות לקולנוענים ישראלים שמנסים לפרוץ כאן: "אתם צריכים לרדת מהעץ ולהתחיל מלמטה, לשים את האגו בצד כי האגו שלכם לא יעבוד בעיר הזאת"

הוליווד שופעת ישראלים בעלי כישרונות מדהימים בתחום הקולנוע ובעלי תפקידים מאחורי המצלמה ומלפניה. אנחנו מאירים זרקור, חדשות לבקרים, על ישראלי או ישראלית שבולטים בעשייה ושמם יצא לפניהם. כזאת היא קרן הנטמן מפיקה בימאית תסריטאית ומלהקת, הכל תחת ראש אחד בלונדיני עם חיוך ענק. נפגשנו בבית קפה הומה באנשי קולנוע במערב הוליווד, וישר פצחתי בשאלות.                   

מה עשית בארץ לפני שעשית עליה לאל-איי?

קרן: "בצבא הייתי מש"קית נפגעים בחיל רפואה, ואחרי השירות בתחילה עבדתי בתיאטרון ואחר כך עברתי לטלוויזיה וקולנוע. הפקתי בתחילה שעשעון טריוויה ,היה כיף גדול ומרגש, זה היה כזה 9-5 ג'וב די שגרתי ויציב.        

 מאיפה את בארץ?

קרן: "אני בעצם מאלף מקומות בארץ, כי עברנו הרבה בתים, בסוף גרתי בגני יהודה, שהתאחדה עם סביון יחד עם ההורים שלי. את הילדות עברתי ברמת אילן וגם גרנו בקוסטה ריקה, אחר כך למדתי בעירוני א' בתל אביב (מאחורי הסינמטק) שזה בית ספר לאומניות, מתחרה של תלמה ילין. אז עוד חלמתי להיות שחקנית אבל המורה שלי אמר לי שזה לא מתאים לי כי אני משתמשת יותר מדי בשכל שלי… .ופחות ברגש. קאת צריכה להיות בימאית'. הוא התכוון לאמר, שאני לא שחקנית טובה. הוא צדק מאוד. פגשתי אותו בארץ לא מזמן והוא אמר לי שהיום הוא לא היה מעז להגיד למישהי בת 18 דברים כאלו נחרצים. לי זה באמת עזר, היה לי סבבה בתיאטרון ("עבדתי עם רינה ירושלמי כעוזרת במאי, עד שהיא גילתה שלבן הזוג שלי יש מחלת הנשיקה והיא פיטרה אותי, זה היה חתיכת בום לפרצוף כי היא הייתה אישה שהערצתי שנים, אחר כך שהתברר שבאמת אין לי נוגדנים למחלה ,היא ביקשה ממני לחזור אבל לא הסכמתי") ואחר כך בטלוויזיה הרגשתי אחלה והרווחתי טוב והייתי מוערכת, כי הבנתי שמתאים לי יותר להיות מאחורי הקלעים. תכנית הטריוויה התבררה לי אחרי כמה זמן שזה לא באמת מה שרציתי. רציתי לספר סיפורים רציתי להביע את עצמי".

מה גרם לך לעזוב את הארץ?

"יום אחד בן הזוג שלי קם בבוקר ואמר לי :'בוא נעזוב הכול ונעבור לאמריקה', ככה פשוט. והסכמתי, בתנאי שאני הולכת ללמוד בימוי ועריכה   בקולנוע. הגענו לסן פרנסיסקו, בגלל ההיי טק משום שבן זוגי היה בתחום. כל זה קורה בסוף 2007. כולם אמרו לי שתוך חצי שנה אנחנו חוזרים הביתה. הלכתי לבית הספר לקולנוע בעיר, כולם היו בני 18 ואני כבר בת 28. 

"בסוף הלימודים היה פרויקט לעבוד בפיצ'ר אמיתי וזה מה שעשיתי. זו הייתה ההפקה הכי קשה שעשיתי עד היום. הפקה לא נעימה. צילמנו   בתוך תחנת משטרה שהייתה סגורה עשרים שנה. לא היה להם תקציב. הביאו מנקה שתנקה את החדרים המלוכלכים עם אבק וקורי עכביש. תוך 24 שעות לכל הצוות הייתה פריחה בכל הגוף ועיניים צורבות. זו הייתה נחיתה קשה לעולם הקולנוע. גם נגמר לנו הכסף וחיפשנו הלוואות ותמיכה מההורים…

"אלא שהכרתי אנשים בתעשייה ורכשתי ניסיון רב. אחרי הבי"ס עבדתי בהפקות סרטים בתקציבים נמוכים. הסרט הראשון שהפקתי הייתה דרמה פסיכולוגית שנקראה 'BEING US', הבמאי התאהב בשחקנית הראשית והיה מבולבל לגמרי וזה דפק את כל הצילומים. ממש זמן קצר אחרי הצילומים, בגיל 31, נכנסתי להריון. קיבלתי הרבה תגובות מעורבות והייתה לי בעיה להשיג עבודה, כי אף אחד לא הסכים לקחת את הסיכון בלהעסיק עוזרת במאי בהריון. או אז החלטנו לעבור לאל-איי, כיוון שפה יש הרבה יותר עבודה מסן פרנסיסקו.

"הדבר הראשון שעשיתי זה הפקה של סרט עבור AFI, שזה בית ספר לקולנוע. חטפתי שוק של החיים בהפקה הזאת. כל העולם בא ללוס אנג'לס בשביל להפיק סרטים. בינתיים התברר כי החבר הטוב של בן זוגי, און ניר, מחפש מפיק לסרט הגמר שלו ב-AFI. הסרט התרחש בישראל וקראו לו 'במדבר'. צילמנו את הסרט במדבר מערבה מסנטה קלריטה, וליד ג‘ושוע טרי, שזה דומה לנגב בישראל. המעבר מסן פרנסיסקו לאל-איי היה יותר קיצוני מהמעבר מישראל לסן פרנסיסקו. זו הייתה הפקה קשה מול כל הבירוקרטיה של בית הספר וחוקי המדינה".

מה קרה לך מאז?

קרן:" כתבתי, ביימתי, ועבדתי בהמון הפקות של סרטים".

מה את מעדיפה לעשות מכל תפקידיך בקולנוע?

"אמרו לי 'את יכולה לעשות כמעט כל תפקיד בקולנוע – הפקה, בימוי, כתיבה'.   אני אמרתי – אני יכולה לעשות הכול. אבל אני מעדיפה בימוי!

"אחרי שהפקתי את 'במדבר' התקבלתי למשרד הפקות גדול שאוהב ישראלים ואת ישראל שהסתבר שזה גם חשוב בתחום שלנו. עשיתי שם 'אינטרשיפ'. המנהל לא אהב שהייתי צריכה לטפל בילד קטן, ממש תינוק. הלכתי לבכות בשירותים. החלטתי לעבור ולהיות עצמאית. 

"נסעתי לישראל והפקתי סרט על מלחמת המפרץ מנקודת מבט של ילדה בת 12. קראו לסרט 'מסכות' ובאגלית masks on. גילית שם שאני לא יודעת כלום על הפקות סרטים בארץ. נאלצתי להביא מפיקה ישראלית כדי להתמודד עם התנאים בארץ. באותה תקופה נכנסתי להריון שני ובזמן הצילומים הייתי כבר בחודש חמישי. במשך שנים אני מקבלת ביקורת שאני סוחבת הריון או תינוקות לסט צילומים. עם כל הכבוד לעשייה הקולנועית אין לי הרבה אופציות ואני צריכה לוותר ולהיות גמישה".

במהלך הקריירה חווית הטרדות מיניות?

"זה דבר מקובל מאוד בתעשיית הקולנוע בהוליווד ובישראל. עברתי הרבה הטרדות והשפלות אבל עמדתי על שלי ולא ויתרתי אף פעם. זה קורה כשיש לך מפיק שמתחיל לפזר מחמאות ורמזים ואת מתעלמת… אלא אם הוא מזמין אותך אליו לקרון או לחדר במלון ואז יש לך ברירה ולסרב ולהיות מפוטרת לאלתר כי יש עוד אלף כמוך שיקפצו בשנייה על ההזדמנות, כולל כל תופעות הלוואי. במשך השנים למדתי להתמודד עם כל ההטרדות ולא להתרגש אם את מסרבת והמפיק אומר 'את מטומטמת, אני רציתי לעזור לך וזה מה שאת נותנת לי בתמורה?'"

את עסוקה ביומיום?

""אני עמוסה בעבודה ,אבל תמיד יש מקום לעוד. אני עושה המון דברים היום. אני נוסעת לעבוד כעוזרת במאי בסרט קצר בסן פרנסיסקו ואני באמצע כתיבת תסריט".

למה לא הלכת לעבוד באחד האולפנים הגדולים בעיר?                                                         

"אין לי משיכה בכלל לעבוד בחברות הענק שבהן אתה נהיה קטן וצריך לעבור הרבה כדי להתקדם. אבל ברור שאם מחר 'סוני' יציעו לי להפיק או לביים בשבילם לא אומר לא. עבדתי כעוזרת במאי בסרט על ישראלים שחיים פה בוואלי שנים. בהפקה היו מפיקים ישראלים. זו קומדיה שחורה, שקיבלה פרס בפסטיבל הסרטים בחיפה. בכלל הרבה סרטים שאני עובדת בהם מתקבלים לכל מיני פסטיבלים בהצלחה. רוב הסרטים שעשיתי בשנתיים האחרונות התקבלו לפסטיבלים ואחר כך מחכים להפצה הרבה זמן. אני לא רוצה להיות ב'קורפורט' אמריקאי. אני מוגדרת 'אינדי', כלומר בלתי תלויה".

 מה היית מייעצת לקולנוענים מישראל שמגיעים ללוס אנג'לס ומנסים את מזלם?                                       

"אני פוגשת המון חבר'ה שמגיעים מהארץ ממקום מאוד טוב בתעשייה בישראל, והם חושבים ומצפים שיוכלו להמשיך את ההצלחה מישראל בהוליווד, אבל זה לא עובד ככה. זה לא בהתנשאות או כי העיר הזאת יותר טובה. זה בגלל שיש פה מיליונים כמוכם. אחד המוטואים שלנו זה 'ירידה לצורך עליה'. אם אתם רוצים לבוא הנה ולהצליח אתם צריכים לרדת מהעץ ולהתחיל מלמטה, לשים את האגו בצד כי האגו שלכם לא יעבוד בעיר הזאת. מכל העולם מגיעים לכאן ומנסים להצליח. 

"הסוד הכי גדול בלוס אנג'לס זה לעולם לא לעזוב אותה ולהתמיד עד הסוף. זו עיר נורא קשה ואנשים כאן רעים אחד אל השני. 'נדקרתי בגב' הרבה פעמים ואני בטוחה שזה יקרה שוב כי צריך ללמוד ולהשתפר. אם יש למי שמגיע את הידע והיכולת כדאי אפילו לשקול לעבוד חינם עד שמצליחים להתברג גבוה יותר".

משפט לסיכום.

”אני עושה סרטים וילדים הכי טוב, אבל שום דבר לא הולך בקלות. אנחנו גרים בבית נחמד בהוליווד הילס. אני אמא לשני ילדים   ולהיות איתם בבית זה הכי חשוב, אלא שאני רק מייחלת בכל יום לעבודה בתעשייה, כי זו תשוקתי וזה ייעודי בחיים״.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

מזדקן יפה

Published

on

בגיל שבו יוצאים לפנסיה, ג'רי סיינפלד מבקש להוכיח כושר ורלוונטיות * הספיישל החדש שלו  בנטפליקס הוא מתנה בשביל אלה שהתגעגעו לתובנות הקטנוניות שלו

בסוף שנות ה–90, הקומיקאי ג'רי סיינפלד הוציא לגמלאות את הסיטקום הנושא את שמו לאחר תשע עונות מצליחות, וגם נפרד מכל הבדיחות שבנו אותו כסטנדאפיסט. הוא עשה זאת ב–1998 בספיישל סטנד־אפ "אני מספר לכם בפעם האחרונה" שנחשב לאחרון שלו, עד השבוע שעבר. כחלק מחוזה העתק שלו עם נטפליקס, סיפק סיינפלד שעה של סטנד־אפ עם חומרים חדשים. הוא קרא לספיישל "23 שעות לשרוף", כהבטחה להעביר לקהל שלו לפחות שעה אחת מהקיום הבלתי נסבל.

כך יוצא ש"23 שעות לשרוף" הוא רק הספיישל השלישי בקריירה שלו (כולל Stand-Up Confidential מ–1987 שהופק ל־HBO). אפילו אם הוא הרביעי זה נשמע מעט בשביל אחד הסטנדאפיסטים הידועים בכל הזמנים. נראה שסיינפלד הוא פשוט לא מהדור הזה שמתקתק ספיישל בכל שנה. הוא בגיל שבו יוצאים לפנסיה, אבל מבקש דווקא להוכיח כושר ורלוונטיות.

לאלה שהתגעגעו לאבחנות של הקומיקאי על העולם שהשתנה, "23 שעות לשרוף" ימלא מעט את הבור. הקטע שלו על טלפונים סלולריים שווה לבדו את ההופעה, ומה שמתחיל בהנהוני הסכמה נהפך לשאגות צחוק. יש גם דברים שלא משתנים, כמו הלגימות המדודות שלו מכוס המים, טענות כלפי רשות הדואר, או תנועת גלגול כדור הבאולינג שחזרה מהספיישל של 1998 (אבל מלווה בדיחה אחרת). בחצי השעה הראשונה הוא את המשנה החדשה שלו: הפער בין Great  ל-Sucks קטן מאוד, אם בכלל הוא קיים. ובכל מקרה, אלה שני הדירוגים היחידים האפשריים בימינו. דברים הם גרועים מאוד או שהם מעולים. אחרי צפייה בשעה החדשה של סיינפלד, דקה לפני שהקורונה נכנסה לחיינו, אין מנוס מלהסיק שיש עוד כמה דברים באמצע, והמופע הזה הוא אחד מהם. 

האמת היא שסיינפלד לא באמת נעלם בשני העשורים האחרונים. הוא המשיך להופיע, כולל פעמיים בישראל, וחלק מן הבדיחות בספיישל החדש יהיו מוכרות לקהל שראה אותו אז. מעריצים ותיקים יזהו אפילו בדיחה מ–2002, מהסרט הדוקומנטרי "קומיקאי" שתיעד את חזרתו לבמות. במשך השנים אפשר גם היה לראות אותו בתפקידי אורח ("תרגיע", "לואי"), או לשמוע אותו מדבב את התפקיד הראשי בקומדיית האנימציה "כוורת בסרט". פרט לספיישלים הוא גם יצר והנחה שש עונות עם 84 משתתפים של הסדרה "קומיקאים במכוניות שותים קפה". לכן, לפרסונה הציבורית שלו אי אפשר היה להספיק להתגעגע. אבל על במה ועם מיקרופון ביד סיינפלד נהפך ליצור מיתי.

ההופעה, שצולמה באולם ביקון במנהטן, נפתחה בקטע על הקהל שמתארגן ליציאה לאירוע. אחרי ארבע דקות כבר צחקתי בקול רם בפעם הראשונה מתוך רבות, והיה קשה להאמין כמה מהר יכולות לחלוף 60 דקות. סוכן העל של הצחוק עמד במשימה, כי במשך כשעה קלה לא היה בחוץ עולם מוכה מגפה, רק וילון כחול ולפניו איש מצחיק. הוא לועג לבינאריות של "גרוע" מול "מעולה", משווה בין אפליקציית "אובר" למעגל הזנות, וקוטל נושאים כלליים כספציפיים — ממזנון בופה וחופשות ועד שירותים כימיים וגולף. כמתבקש, הוא גם חוגג בטרוניות את חיי הזוגיות והנישואים, מקטר בחדווה על הורות ואפילו על תחילת הזיקנה.

סיינפלד מודע לגילו ואף מרשה לעצמו קצת יותר מבעבר. הקומיקאי שמלאו לו 66 בשבוע שעבר עדיין לא ממש מקלל, אבל כן זורק איזה "ביץ'" או אפילו רומז למלה גסה יותר באחד הקטעים. 

אפשר גם לראות את התרת הרסן הווקאלי מזווית אחרת. "מה עוד מעצבן, חוץ מהכל?" שואל הסטנדאפיסט באמצע המופע. הוא עושה זאת לכאורה כדי לעבור לקטע הבא, אך בכך מזקק את המהות של הסטנד־אפ שלו במשפט. זה לא רק הסרקזם הסמיך והשנינות החותכת, זו גם ההתרגזות המתריסה מהכל. אותו "הכל" שמפריע כל כך למלה שהכי מזוהה עם סיינפלד — כלום. הוא לא מעוניין לחתור לאמת, להעמיד דברים על דיוקם, או לשנות סדרי עולם. הכל פשוט קצת מעצבן אותו והוא ישמח להתלונן על זה, להאיר בזרקור גדול מדי את הדברים הטריוויאליים.

סיינפלד מוכיח שוב שהוא סטנדאפיסט טהור. הוא לא נסמך על קללות, פרובוקציות, חיקויים של מפורסמים, או ירידות ממושכות על הקהל. המופע שלו הוא נטו התבוננות ותובנות, ניסוחים מלוטשים של חוויות חיים שאפשר להזדהות איתן ולצחוק עליהן. אין כמו לראות מישהו שמצטיין במלאכתו, וסיינפלד נולד לעשות את מה שהוא עושה: לעמוד על במה ולחלוק את השקפת עולמו המנקבת חורים במציאות, השומטת את הקרקע תחת רגלי הנורמטיביות. הכל עם אפס התנצלויות על מי שהוא, כולל הנרקסיזם. אותו סיינפלד הישן והטוב — רק קצת יותר ישן, אבל לא פחות טוב.

הסטנד-אפ לא ימות בגלל הקורונה, הבטיח השבוע ג'רי סיינפלד  בראיונות לתקשורת האמריקאית. לדבריו, שינויי התקופה וההגבלות לא ימחקו את הצורך האנושי לצחוק יחד, ולא את הצורך של הסטנדאפיסטים לקבל את מחיאות הכפיים על הבמה. בזום זה לא יעבוד,  לטענתו. ועד אז – נסתפק בנטפליקס. "בני אדם אוהבים להתקרב זה לזה מפני שזה עוזר לנו לשפוט ולבקר את אופיים ומעשיהם של בני האדם. אנחנו אוהבים לחוות  דעות, הערות, מחשבות. לפעמים אוזלות לנו הדעות. אנחנו ממציאים  אותן. 'זה מה שזה' זו דעה פופולרית מאוד בימינו. איזה אידיוט בטח אמר לכם את זה היום", הוא אומר, ואז עובר לדבר על הקונספט של שירותים כימיים והטראומות שהמתקן הזה מייצר.

זהו ג'רי סיינפלד, איש שעשה קריירה מההבחנות הקטנות של  החיים. כל מילה אצלו מדודה ויושבת במקום, כל שינוי טון, כל  פאוזה, כל עיוות בפרצוף; הכל מתוכנן ומשויף. אפילו האחיזה של המיקרופון משתנה בהתאם להתפתחות הבדיחה. הוא כבר בן  ,66 משתייך לקבוצת סיכון גם כשהוא לא קופץ  ממסוקים, ונדמה שהשנים עושות לו טוב. הוא נשמע יותר ממורמר, בטח בחלקים שבהם הוא מדבר על נישואים ואבהות, ונראה כל כך רחוק מהקוליות הסיינפלדית של הניינטיז, אבל זה גם חלק מהשינוי. ההזדקנות.

הדבר הכי טוב מבחינתו בלהיות בן  60 פלוס הוא "שכשמישהו  מבקש ממך לעשות משהו, אתה פשוט אומר 'לא'"; והוא מקנא בבני  ה-70 שכבר עברו למצב של התעלמות מבקשות ורק מגיבים בהינף  יד. יאדה, יאדה, יאדה, סיינפלד התבגר יפה. הוא יותר עוקצני, יותר זועם, יותר זורק על העולם, וגם מתעקש לשמר את ההסכם הלא כתוב עם אולמות הקולנוע – הם עושקים אותנו במחיר, אנחנו משאירים מאחורינו את שאריות השתייה והמזון שכרסמנו. בגיל  66 ג'רי סיינפלד מתחיל להיות דומה מדי ללארי דיוויד. מעניין מה ג'ורג' קוסטנזה (או אביו "פרנק", שנפטר השבוע בגיל 92) היה חושב על זה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות