Connect with us

חדשות ואקטואליה

"המשיח של העולים החדשים" / טור העורך מאת גל שור

Published

on

ליעמי לורנס התייאש המהחלום הציוני והיה בדרך חזרה ללוס אנג'לס * אבל קמפיין בפייסבוק גרם למייסד מסיבות ה"סבבה" בעיר המלאכים לעמוד בראש תנועה חדשה ושאפתנית * איך שגלגל מסתובב כיתובים ליעמי לורנס, השבוע בתל אביב. 9000 חברים ושאיפות פוליטיות

ליעמי לורנס (משמאל) וקולגה. מתפרנס מסטנד אפ קומדי

ליעמי לורנס (משמאל) וקולגה. מתפרנס מסטנד אפ קומדי

יותר ממאה בני אדם, רובם בגילאי ה-20-30, הגיעו בסוף השבוע של יום העצמאות האמריקאי לפאב "הגמל המרקד" בתל אביב. המכנה המשותף: כולם "עשו עלייה" בשלב זה או אחר של חייהם, וההכנסות הצנועות מהתשלום בדלת יועדו להקמת עמותה רשומה בשם “Keep Olim in Israel”.

היזם, הרוח החיה והמרכז של התנועה החדשה, שכבר צברה 9000 חברים בפייסבוק, הוא דמות מוכרת מחיי הקהילה המקומית בלוס אנג'לס: ליעמי לורנס, שבמשך שנים ניהל ביד רמה את מסיבות "סבבה" בעיר המלאכים והיה אורח קבוע במשרדי "שבוע ישראלי".

לפני עשרה חודשים, בפעם השנייה בחייו, החליט ליעמי לעלות לארץ ולהשתקע בתל אביב. בחודש שעבר, מיואש ומאוכזב, הוא כבר היה על הפקלאות בדרך חזרה לאל-איי, אחרי שקשיי ההתאקלמות והפרנסה בשקלים עמדו להכריע אותו. ואז הבליח במוחו (הקודח כתמיד) רעיון: לייסד תנועה אינטרנטית לעולים חדשים, רובם מצפון אמריקה אבל לא רק, שתעזור להם להישאר בארץ המובטחת אבל הלא תמיד מבטיחה.

באמצעות הפייסבוק, “Keep Olim in Israel” צבר תאוצה מדהימה: מאות מצטרפים חדשים מדי יום, דיווח וראיון עם ליעמי בחדשות ערוץ 10 ואפילו הבעת תמיכה מצד שר הקליטה החדש, זאב אלקין. השבוע עלה לורנס מדרגה שכששימש "נער פוסטר" לכתבת שער בהתפרסמה עליו בעיתון "הארץ" באנגלית. "עכשיו החברים שלי קוראים לי 'המשיח של העולים'", אומר ליעמי לכתבת ג'ודי מלץ, ומספר שכרגע הוא מתפרנס מהופעות סטנד אפ, "הולי קומיק אין דה הולילנד", החלטורה האחרונה שלו.

לורנס מעריך כי 65 אחוז מחברי התנועה הם מארצות דוברות האנגלית, והשאר מברית המועצות לשעבר, צרפת ודרום אמריקה. ללא קשר למוצא שלהם, הוא אומר, הם כולם חולקים שתי בעיות גדולות: סיכוי קטן לפרנסה ראויה בארץ החדשה ובדידות מנטלית וחברתית. המטרה של התנועה החדשה שלו (שהוא עומד להפוך לעמותה ללא כוונות רווח), כפי שהוא רואה אותו, היא לספק להם כלים כדי להתגבר על המכשולים הגדולים הללו. מבחנו האמיתי יימדד באם הוא יכול להשיג את מטרות הללו, ולא במספר האוהדים שהוא צובר במדיה חברתית.

בישראל קיימים כמה ארגונים ומוסדות המעורבים במתן עזרה לעולים חדשים להסתגל לחיים בישראל. ליעמי מודע לכך אבל במקום לדון מה נכון ורע בתחרות, הוא מעדיף להתמקד בתוכניות הגדולות שלו: "זה בהחלט לא על לקטר או לבקש מהממשלה נדבות", הוא מדגיש. "זה עניין של העצמת עולים ידי נותן להם גישה לדברים כמו הצעות לימודים ועבודה טובות יותר בעברית ובייעוץ בתחום בריאות נפש, ועל ידי יצירת מערכות תמיכה מיוחדות עבורם". על פי נתוני משרד הקליטה וממשלת ישראל, רק כ 5-10 אחוזים מהעולים החדשים נאלצים בסופו של הדבר לארוז ולחזור לארצות מוצאם. לורנס לא מאמין שיעור ההצלחה הוא כה גבוה. "בחודשיים האחרונים בלבד, 12 מהחברים החדשים שלי כאן החליטו לחזור לאמריקה ולאירופה", הוא אומר. "רק מניסיון אישי, הייתי אומר ששיעור עזיבה הוא יותר כמו 50-60 אחוזים. כל העולים מצרפת שמצטלמים בחגיגיות עם ראש הממשלה בשדה התעופה… אני במגע עם רבים מהם אחרי שהם חזרו לפריז כי הם לא יכולים להחזיק מעמד בישראל".11215123_10102140354065227_205561151968873458_n

לורנס עלה באופן רשמי לישראל לפני 10 חודשים, אבל הוא לא זר למדינה. הוא עשה את הנסיעה הראשונה שלו לישראל כסטודנט בקולג' בשנת 1980 ומאז הו א על הקו, לעתים קרובות בביקורים מורחבים, אבל עד עכשיו רק באשרת תייר. ליעמי, מסתבר מהראיון ב"ארץ", נולד בבסיס צבאי באוקלהומה למשפחה יהודית לא מסורתית. הוא בילה את רוב ילדותו בחוף המזרחי של ארצות הברית. ההיכרות הראשונה שלו בישראל הייתה בתכנית חילופי סטודנטים באוניברסיטת תל אביב שבמסגרתה, כדבריו, "התאהבתי במדינה". באחד מהביקורים הממושכים שלו, בתחילת 1990, הוא החל לדגמן אופנת תחתונים לגברים כדי לעזור לשלם את שכר הדירה. הוא גם יזם את מועדון ה"צ'יפנדייל" הראשון בארץ הקודש, שפעל בתל אביב באותה העת והיה ידוע גם באירועים מיוחדים שנערכו לחיילים בחופשה, כולל תחרויות "גופיות הטריקו הרטובות" לילה ותחרויות אכילת בננה ארוטית…

באותם ימים הוא עדיין ידוע בשמו המולד, לורנס שטרסברג ("אני בן דוד רחוק של לי שטרסברג, כך שכישרון משחק חייב לרוץ במשפחה"), אבל כשהוא עזב את הארץ ללוס אנג'לס לפני כ -20 שנים, הוא עיברת את שמו לליעמי להביע את הקשר המתמשך שלו למדינה. בלוס אנג'לס, כאמור, הוא היה ידוע גם בשם "מיסטר סבבה" – מסיבות המיקסר החברתי לישראלים ויהודים שהיה מארגן כאן תקופתית במשך שנים ארוכות. בנוסף שימש כמנחה בשתי תוכניות תכנית האירוח יהודיות בתחנת רדיו מקומית, כנספח תקשורת ויחסי ציבור בקונסוליה הישראלית בעיר וכפעיל בעמותה אנג'לוסית המסייעת למכורים לסמים בגיל ההתבגרות. לאחר שעמותה חדלה לפעול ונישואי הבזק שלו לישראלית מקומית לא עלו יפה, לורנס חשב "אם לא עכשיו, אז מתי?" וקנה כרטיס בכיוון אחד לישראל.

ליעמי עונד בגדול "חי" מוזהב על צווארו, שני חישוקי זהב באוזנו השמאלית ומקפיד למרוח ג'ל בשיער כדי לשמור אותו מבריק וישר. בעברו היה מאמן כושר והוא מקפיד מאוד על המראה החיצוני, החזרה לישראל, כאמור לא היתה קלה עבורו. לורנס היה מחוץ למעגל העבודה רוב הזמן, חיי מהיד אל פה והתפרנס מהופעות סטנד-אפ מזדמנות. הזדמנות העבודה הטובה ביותר שהוא יכול היה למצוא דרך כל סוכנויות סיוע לעולה הפועלות בישראל הייתה כ"אקסטרה" בצילומי סרט…

"כשסיפרתי לידיד שהחלטתי לעזוב את ישראל, הוא התחיל לבכות", מספר לורנס. אותו חבר יצר דף פייסבוק כדי לגייס את ההמונים ולשכנע אותו להישאר בארץ. אבל לורנס, שהיה לו הרבה יותר ניסיון במדיה חברתית, הבין שלמרות הכוונות טובות צריך לשנות כיוון. הוא השתלט על הקמפיין – וכך נולדה התנועה. היוזמה שלו, כך נראה, פגעה בעצב חשוף, ובהתבסס על התגובות בפייסבוק, לורנס אומר שהוא מתחיל לחלום בגדול. "אני בהחלט יכול לראות אותנו כמפלגה פוליטית", הוא אומר, "כזו שחוצה ומגשרת על מחלוקות השמאל-ימין הרגילות". (אגב, הוא הצביע למפלגת "כולנו" של כחלון בבחירות האחרונות).

אז אתה עדיין חושב לעזוב את הארץ, הוא נשאל.

"עכשיו אני מניח שלא", הוא משיב.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

חדשות ואקטואליה

ראש השנה של היהודים

Published

on

האם ראש השנה הסינית היה רמז למה שאמור לקרות בארץ בראש השנה שלנו? * האם נוכל להתמודד כפי שהתמודדו הסינים? * האם יעלם הווירוס כפי שבא?

את ראש השנה הסינית בתחילת 2020 איש בסין לא ישכח. זה זמן של השנה שכולם נוסעים למשפחותיהם, ובמשך חודש כמעט סין משותקת מבחינה עסקית. הסינים, אצלם הכל צריך להיות מהיר ועכשיו ומספק ביותר עוצרים את חייהם למשך חודש לערך, והכל טוב, מאיר פנים, שמח. הם לא מתלוננים על העסקים המושבתים, גם לא על דחיות של זרם החיים.

השנה התפרצה לה מגיפת קוביד-19 וסין היתה בסגר מוחלט, ובסין יש סדר, סגר הוא סגר, ואיש לא מעז להפר, ואיש לא מעז לצפצף (לא כמו אצלנו.)  שלושת רבעי מילארד אנשים סגורים בבתיהם, לא יוצאים ולא באים.  מפעלים חיוניים ותשתיות ממשיכים לפעול לפי צו. בית חולים ענק מוקם תוך שבוע ימים ונכנס לפעולה במלוא התפוקה והיכולת. אנשים משונעים מאזור לאזור בכדי לתת מענה, אלפי רופאים ואחיות, נהגים, חיילים וכוחות עזר. הממשלה המרכזית מודאת שאספקת מזון, תרופות ושאר דברים החיוניים לחיים ממשיכה כסדרה ונותנת מענה לדרישת הקיום של האנשים באחריותה. זהו מפעל אדיר, ובינתיים הוירוס שהתחיל לו שם בווהאן מתפשט ברחבי העולם וזורע שמות בארץ אחר ארץ.

״הוירוס הסיני״ יקרא לו הנשיא האמריקאי. בין אם הוירוס פותח במכון הביולוגי בווהאן ונמלט לו מהמכון או שוחרר בכוונה, לא נדע. אולי הוירוס באמת קפץ מחיה לחיה וממנה לבני אדם. אולי זה קשור למאכל חיות אקזוטיות בשווקים בווהאן (אלא שאחרי אלפי שנים שהם אוכלים את אותם יצורים, נשאלת השאלה למה דוקא עכשיו).

האם הסינים עשו מספיק? האם הם מנעו מידע מהעולם, בזמן שעוד ניתן היה להגיב, לעשות משהו נגד הבלתי נודע? אין ספק שהסינים התמודדו עם ה״בעיה״ בדרך הסינית הטיפוסית: ראשית, הם דיכאו כל מידע על כך. רופא העינים שזיהה את המחלה לראשונה נאסר ונשלח ל״חינוך מחדש". במהלך אותו ״חינוך״ הוא מת (ואין ידוע אם בגלל חשיפה לוירוס או תודות ליחס האדיב של השלטונות). את המתים הם שרפו, עד כדי כך שסרטונים שצולמו בהחבא והוברחו מראים פעילות שריפת גופות (כנראה עשרות אלפים מהן) הנמשכת ללא הפוגה, בדומה – להבדיל – למשרפות באושוייץ-בירקנאו. את הסטטיסטיקה הם עיוותו, כך שהמספרים היו נמוכים ביותר. הם עשו זאת לא רק על הנייר, באמצעות הגדרת מוות מגורמים אחרים, כי אם גם באופן פעיל ביותר (איסור על אנשים להגיע לבתי חולים, וכיו״ב).  אם ניתן היה, הם היו אוסרים על אנשים למות, אך כוחם, בכל זאת, מוגבל לעיתים.

הראות השתפרה בהרבה ערים בסין, בעיקר בבייג׳ין הבירה, בשל שיתוק המנוע המייצר של העולם. זיהום האויר שהוא בעיה אקוטית בעוצמתה וכרונית במשכה פחת במידה ניכרת. יום בהיר אחד, הוירוס נעלם כלעומת שבא. אין יותר חולים, אין יותר מתים, אין יותר נדבקים מחדש. איזה יום נפלא זה היה. ניתן היה לחזור לשגרה, לפתוח את בתי העסק והמפעלים, לטוס, לנהל חיים כסדרם. הסינים כדרכם לא מפספסים אף הזדמנות. העולם שעכשיו התמודד עם הוירוס (ראשית איטליה שהחליפה את סין, אחריה ברזיל, ומשם ארה״ב של אמריקה) היה זקוק בדחיפות לאמצעי מגן ולמכונות הנשמה, ומי יכול לתת מענה כסין?  לא לקח זמן רב עד שהמפעלים בסין הגיעו לרף הנדרש לתצרוכת פנימית והרשות ניתנה מהקודקוד שמותר להתחיל ליצא.

לתומי חשבתי, מי ירצה תוצרת סינית? מי יבטח בהם? ומיד הכרזתי קבל עם ועדה: לא אשתמש במסיכת פנים (שלוש שכבות) המיוצרת בסין ויהי מה! אלא שכל המסיכות מקוסטקו, סטייפלס, טרגט, וולמרט, הום דיפו וכו׳, הכל ללא יוצא מן הכלל, יוצר ב…סין. אפילו המסיכות שהבית הלבן הזמין וחילק בחינם לבתי תפילה ברחבי ארה״ב הגיעו מהמזרח הרחוק ודובר מחלקת הפנים לא פרט (שכן איך יתכן שהממשל והבית הלבן מייבאים מהמקום שמייצר את ״הוירוס הסיני?!?״).

הסינים כדרכם לא רק עשו כסף מכל העינין, אנשים ומפעלים שישבו עד אז מובטלים מאונס משך חודשים ארוכים שינו את ייעודם והחלו להתרכז באמצעי מגן.  מ-120 מפעלים מסודרים ומאושרים ע״י ה-FDA האמריקאי והרשויות המקבילות באירופה, המספר האדיר ל-12,000. התוצאות נראו לעין: משלוחים של מוצר תת-רמה, או מוצר פגום, והכל עבור טבין ותקילין מרשרשים רבים.

הסינים היו במלחמה רבת חזיתות. הוירוס – יהיה מקורו שיהיה – עשה בהם שמות. העוצר מרצון עליו הכריזו פגע קשות בכלכלה – הוא שיתק את המנוע שדמם למשך זמן רב מדי. העולם רטן וזעם שכן גם אם הסינים לא ״ייצרו״ את הוירוס או שיחררו  אותו במודע ובכוונה תחילה, הם לא עצרו את התפשטותו, הסתירו ומנעו מידע, וכך אמורים לשאת אחריות, ולו חלקית, לתוצאות.  ואם בישראל נדמה שקשה להשתלט על כמה חוצפנים שמסרבים לשבת בבית לאחר שחזרו מטיול לאיטליה או שייט בספינת תענוגות, להשתלט על כמעט מילארד וחצי מילארד אנשים זו משימה אדירה, כמעט בלתי אפשרית.

אחד הדברים החשובים ביותר בסין הוא נאמנות ללא סייג, נאמנות מוחלטת למדינה. התדמית של סין חשובה עבורם, והסינים יקריבו את חייהם להגן עליה (גם אם ההקרבה לא תמיד תהיה ברצון, הם יקריבו את חייהם – או שאלו יוקרבו עבורם – במידת ובשעת הצורך). כך יצאה סין למלחמה על תודעת הקהל הבינלאומית. במקומות ספציפיים סין עזרה למדינות (לדוגמא לאיטליה או למדינות ארופאיות אחרות). במקומות אחרים היא מנעה עזרה ואף יצאה בעיצומים (מי שמעז לדבר בצורה שלילית על סין למד בדרך הקשה דרך ארץ מה היא). שיטת המקל והגזר נתנה אמצעים אופרטיביים ביד סין, אך סין הבינה שזה לא מספיק, וכך היא פעלה כפי שלא קרה בעבר לעצב את דעת הקהל. בארה״ב, לדוגמא, כלל הנציגויות הדיפלומטיות (הרשמיות, אלו האחרות פועלות ללא לאות וללא הפסקה, אך בערוצים אחרים) שלחו עדכונים שבועיים צורה פרואקטיבית, הושיטו יד, יצרו סרטונים וקריקטורות וגרפים שקל להבין, נתנו מענה לכל ביקורת, הציגו עמדה ברורה ותקיפה שאינה משאירה מקום לתמיהה; בקיצור יצרו תעמולה-נוסח-המאה ה-21, וזו ללא ספק עבדה.

עתה, כשאני כותב את הדברים, מנקרת בראשי מחשבה על המקביליות בין סין לישראל, בין הסינים לבין היהודים. מנקרת ולא עוזבת, ממאנת להרפות. ראו:  ״היהודים הפיצו את הוירוס במכון הביולוגי בנס ציונה יש את החיסון והתרופה, שם פיתחו את הוירוס לפני ששלחו סוכנת מוסד להפיץ אותו בסין כך שניתן יהיה להאשים את הסינים. היהודים מרויחים מכך, הם יגרפו הררי כסף, את כל הכסף בעולם, בדיוק כמו שעשה יוסף היהודי בזמן פרעה במצרים ושבע שנות הרעב, ברגע שהם ישחררו את החיסון והתרופה. הם רק מחכים לנקודת הזמן הנכונה בה יגיע המחיר שניתן יהיה לסחוט מהעולם לשיא. אם החיסון יהיה יעיל, ניחא, היהודים כבר השיגו את זממם – להקטין את אוכלוסיית העולם. ואם הוא לא יהיה יעיל, הם יאשימו מישהו או משהו (הוירוס עבר מוטציה). ממזרים היהודים ונוכלים מדופלמים. כך ידוע.  הנה, בפוסטרים מלפני מאה שנה ומאה חמישים שנה ויותר רואים איך היהודים מוהלים חלב במים, מעבירים מחלות מזהמות לדברי מאפה, שוקלים פחות מהמשקל הראוי, מרמים וגונבים. מסתבר שדבר לא השתנה – היהודים נשארו כפי שהם.״

כל תאוריות הקונספירציה נגד סין נשמעות לי מוכרות להחריד, רק צריך להחליף את המילה ״סין״ ב״יהודים.״ אך בניגוד לישראל, סין משיבה מלחמה שערה, ועם סין העולם יודע שלא כדאי להתעסק. העולם מפחד מסין. סין גדולה וחזקה מדי. סין מתגמלת בצורה נפלאה, מתוקה, דביקה, כה נהדרת.  כסף – הררי כסף – איזו עוצמה! וסין גם יודעת איך להעניש, והעונשים כואבים ומכאיבים עד מאד.

ישראל, אפילו בשעותיה הקשות ביותר, בהן עובדי משרד החוץ ברחבי העולם מתפנים מעיסוקיהם בשגרה ומנחת זמנם ומואילים (במאמץ עילאי ובקושי רב) להגיב על הקורה, לא פועלת בריכוזיות ובאינטנסיביות כמו הסינים. ישראל שמפתחת וממציאה, יוצרת ומחדשת לא יודעת איך לעצב את דעת הקהל הבינלאומית, כאילו היא רוצה שזו האחרונה תמשיך לשנוא ולהאשים אותה. בעוד המצב אצלנו פאתטי, יש כל כך הרבה מה ללמוד מהסינים.

בינתיים התגלו כמה מקרים של הוירוס בסין, ומיד הואשמו תיירים זרים, לא סינים, שהביאו אתם את הוירוס, והגבולות נסגרו מחדש. זהו, זה לא ה״וירוס הסיני״ יותר, העולם עכשיו הוא המפיץ את המחלה, וסין תסגור עצמה כפי שתראה לנכון – היא חייבת להגן על אנשיה מאיומים מבחוץ!

ישראל הפכה באותו זמן למדינה האדומה ביותר בעולם (יחסית לגודל האוכלוסיה שלה), וימים לפני ראש השנה בישראל לא יודעים מה לעשות, מחליטים שלא להחליט עדיין. סגר? רמזורים? לימודים? תפילות? נסיעות לאומן? קניות? מתנות? סגר חלקי? אולי הכל פיקציה? בנט מציל. ליברמן אשם. לא, ראש הממשלה אשם, כי הוא עסוק במשפט, בשחיתות. היהודים אשמים, אומרים הערבים. לא, זה גמזו. מה פתאום גמזו? זה לא הפרופסור, הוא התנצל, אלו החרדים!

ראש השנה, יום כיפור, סוכות – חודש של חגים. חודש שבו ממעטים לעבוד, יומיים חג, שבוע ואז חג נוסף, חמישה ימים וחג הנמשך שבוע, הילדים בבית, בקיצור – מדי שנה בשנה זה חודש שבו חוגגים – בדיוק כמו  ראש השנה הסינית לפני שמונה חודשים, בסוף ינואר,  2020. האם נהיה בסגר מוחלט, כפי שקרה בסין? האם ראש השנה הסינית היה רמז לאמור לקרות בארץ בראש השנה של היהודים? האם נוכל להתמודד כפי שהתמודדו הסינים? האם יעלם הווירוס כפי שבא?

אולי מן הראוי לזכור שלא ראש הממשלה (או אשתו) הפיצו את הוירוס, ושמדינת ישראל הקדימה את העולם כולו בשבועיים-שלושה בתגובתה בכל נקודת זמן. בהתמודדות עם הבלתי נודע, מדינת ישראל ומנהיגיה מובילים אותנו בחדר מלא עשן, בו לא ניתן לראות או לנשום. הגיע הזמן שנפסיק להתלונן ולהעביר ביקורת, שנתחיל לשתף פעולה ואולי להתנהג בצורה אחראית — חתונות המוניות, זלזול וציפצוף על ההוראות, טיסות לחו״ל, נופש עם אחרים, מסיבות פרועות והופעות אינן ״נחוצות״ או ״אחראיות״ ואונס פעיל באילת מראים שדעתנו רחוקה מהקורה באמת — ושנדע לספוג קושי ולהתמודד אתו.  

מה יאמרו ניצולי השואה שכבר אינם ואלו שעוד אתנו על ה״קשיים״ של הסגר הנוכחי? הקולגה שלי התלוננה קשות, בעוד היא שוכבת על הספה מול הטלויזיה ומסתכלת בסדרה בנטפליקס. היא אכלה בייגל עם לקס וגבינה (עגבניה, מלפפון ובצל היא לא אוהבת, הם בריאים מדי עבורה). באמת קשה לבלתי נשוא. ״מתגעגעת״ היא להליכה, אלא שזכרונה קצר – הליכה מהמכונית לפתח המעלית או הדלת היא עבורה – בשגרה – פעילות גופנית אינטנסיבית ביותר.  

לעומתה, חברתה הטובה ביותר של אמי ישבה עם עוד שני אנשים בעליית גג של אורווה משך שלוש שנים. אסור היה לזוז,  לגרום לרעש קל שבקלים. אוכל הביאו להם אלו שהסתירו אותם אצלם (וזאת כל זמן שהיה כסף). לצאת אפשר היה בזהירות רבה לכמה דקות באמצע הלילה.  והפחד התמידי שמא מישהו יבחין וילשין (הן עבור הפרס והן עבור הכבוד מהקהילה והן עבור התענוג של לראות יהודונים מוצאים להורג או שמתעללים בהם בפומבי, עד זוב דם ועד המוות המיוחל). כל זאת בקור מקפיא עצמות, בשלג ובכפור של חורף אחר חורף בבלויי סחבות, שלא כמו המיזוג הפועל בימינו ללא הפסקה.

החגים לפנינו, ונותר לנו להתפלל לקב״ה שיתקיימו בימינו הפסוקים ״ותעצר המגיפה״ ו-״ויהי אחר המגיפה״ (במדבר י״ז:13, שם כ״ו:1). מוטל עלינו לזכור את הפסוק שציטט הנשיא ושעלינו  לפעול כאמור בו:  ״איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק!״ (ישעיהו מ״א:6) וכך מגיעה לה שנת התש״פ לקיצה, ומתחילה שנת התשפ״א, ואנו תקווה שתכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות