Connect with us

Featured

"המשחק הפך לתראפיה שלי"

Published

on

אהרון כהן נולד בקנדה, עבר ללוס אנג'לס, עלה לישראל ושירת ביחידת דובדבן * בהוליווד הוא שימש כמאבטח האישי של בראד פיט *  היום הוא מומחה ללוחמה בטרור, מאמן שחקנים בשימוש בנשק ומשחק בעצמו בסרטים 

אהרון כהן, 43, התחיל את קריירת המשחק שלו בגיל מאוחר יחסית כשהוא כבר בשנות ה-30 לחייו ובעל עסק מצליח ללוחמה בטרור. הוא הספיק לאמן ולהכשיר אלפי אנשים ביחידות ימ"מ, כוחות מיוחדים של צבא ארה"ב ויחידות צבא ומשטרה ברחבי העולם. מדי פעם הוא גם מאמן שחקנים בשימוש בנשק ובאיך ל"שחק אותה" בכישורי האבקות וקרב מגע. 

כהן ששימש כמסתערב ביחידת דובדבן. הוא התחיל לעבוד כיועץ טכני ומאמן על סט סרטו של המפיק סטיבן סודרברג "בגידה כפולה" ב-2011. במשך שלושה חודשים אימן את כוכבי הסרט צ'נינג טייטום, אוון מקרגור, מייקל פסבנדר ואנטוניו בנדרס. "לימדתי אותם איך להשתמש בכלי נשק וסייעתי בעיצוב הפעולות בסרט כך שיראו אמיתיות", נזכר כהן, "ואז סטיבן נתן לי גם תפקיד קטן עם כמה סצינות בסרט וככה נתפסתי. נזכרתי כמה שאהבתי לשחק בתיכון וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".

מאז הצליח כהן להוסיף לרזומה שלו עוד שני סרטי קולנוע: "211" בכיכובו של של ניקולאס קייג' שם גם שימש כיועץ טכני; ותפקיד שני בסרטו של סילבסטר סטאלון "רמבו 5 – המשחק האחרון", שיצא בשנה שעברה לאקרנים. שני הסרטים אגב, הם בהפקת אופני מילניום של המפיק הישראלי אבי לרנר. 

כהן: "גדלתי עם הסרטים של סליי, מרמבו ועד רוקי. תמיד אהבתי אותו. אז כשהתקשרו אלי ואמרו לי שיש להם תפקיד בשבילי, מאוד שמחתי. טסתי לבולגריה והיתה לי סצינה נהדרת עם סליי וגם אימנתי את הפעלולנים איך להשתמש בנשקים. זו היתה חוויה נהדרת, נהנתי מכל רגע על הסט".

כהן, נשמע ישראלי לחלוטין אבל הוא נולד בכלל בקנדה להורים יהודים. לאחר גירושי הוריו, אמו התחתנה עם התסריטאי אייבי מן, שכתב את התסריט לסרט "משפט ניורמברג" עליו זכה באוסקר והמשפחה עברה ללוס אנג'לס. "אבי החורג היה ציוני והאמין מאוד במדינה היהודית. כשהייתי בן 16 לערך, הוא עבד על סרט על משה דיין אליו היה מאוד קרוב, והזמין גנרל ישראלי אלינו הביתה במסגרת עבודתו על התסריט. הגנרל נשאר אצלנו בבית שבועיים ובמהלך הזמן הזה ייעץ לי לנסוע לישראל ולראות על מה מדובר מקרוב ואולי יתאים לי להתגייס. 

"האמת היא שלי כבר נמאס מהבולשיט ההוליוודי ובאמת רציתי לשנות אווירה ומקום. שנה לאחר מכן, טסתי לארץ והתגוררתי בקיבוץ, למעשה שניים, מעיין צבי והזורע. העברתי שם ארבעה חודשים בלימודי עברית והתאהבתי בישראל. כשהגיע הזמן שלי להתגייס, התגייסתי לצה"ל ליחידת דובדבן והפכתי למסתערב. השתתפתי בלמעלה מ-200 פעולות במסגרת השירות הצבאי שלי." 

לאחר שלוש שנות שירות, כהן מצא עצמו לבד בארץ, ללא משפחה וללא המסגרת הצבאית. היו אלו זמנים בהם המושג חייל בודד היה פחות מוכר ולא היו מסגרות תומכות רבות בחיילים בודדים משוחררים. למרות האהבה שלו לארץ, כהן לא הצליח למצוא את עצמו והחליט לשוב לארה"ב. 

כהן: "השירות הצבאי די עיצב אותי ואת מה שעשיתי בהמשך חיי. התחלתי לעבוד כמאבטח במשך שנה. עבדתי עבור חברת אבטחה והייתי המאבטח של בראד פיט במשך שנה וחצי כמעט. הוא היה אז נשוי לג'ניפר אניסטון. אחרי שסיימתי את העבודה הזאת החלטתי שאני יכול לעשות את זה לבד ופתחתי את חברת האבטחה שלי, צ'ריס.  איבטחתי סלבס רבים כמו פינק, קייטי פרי, צ'ארלי שין כשהוא יצא למסע ההופעות שלו, לאחר התמוטטותו הנפשית. 

"שנתיים לאחר שפתחתי את החברה וזמן קצר לאחר 9/11 פנו אלי דרך האתר שלי לאמן יחידה למלחמה בטרור. לאחר שאימנתי יחידה אחת, התחילו לפנות אלי יחידות נוספות, יחידות משטרה וחילות צבא וגיליתי שהם לא יודעים שום דבר על איך להתמודד מול מחבל. ברגע שאתה עושה עבודה טובה ושומעים עליך, אתה מקבל עוד ועוד פניות וזה מה שקרה, התחלתי לקבל פניות מכל העולם, דרום אמריקה, אירופה, אסיה ואפריקה. סך הכל אני מעריך שאימנתי 3,000 איש ביחידות השונות בעולם".

בין אימון שוטרים וחיילים בארה"ב ובעולם, התחיל כהן גם לאמן שחקנים כיצד להשתמש בנשק, ערך להם אימוני כושר, קרב מגע וכיצד לפעול כחייל בזמן פעולה. בין השאר הוא אימן את קיאנו ריבס עבור תפקידו בסרט ג'ון וויק ואימן גם את מורן אטיאס.

למרות שהעבודה כמאמן יחידות צבא ללוחמה בטרור היא עבודה משתלמת כלכלית, כהן אומר שהוא רוצה לעבור להיות שחקן במשרה מלאה, גם אם המקצוע פחות רווחי, לפחות נכון לעכשיו. "משחק הוא התשוקה בחיי, יש לי כבר סוכן ואני הולך לאודישנים. אני לא מנסה להיות השחקן המוביל בסרט, הבראד פיט הבא, אבל תמיד יש צורך בשחקנים לתפקידי משנה טובים. זהו משהו שאני מרגיש צורך לעשות".

החברים שלו מרימה גבה לנוכח החלטתו להפוך לשחקן ככה באמצע החיים, אבל כהן אומר שלמרות הכל, מגלים תמיכה מלאה. "הם יודעים שזה עוזר לי להתגבר על העבר הצבאי שלי. יש משהו באמנות המשחק שתמיד האמנתי שמוציא אותי מהמקום החשוך. בזמן שירותי הצבאי, הייתי חשוף לצד השחור שבטבע האדם, על כל כיעורו. אין ספק שאנו נושא אתי מטען משירותי הצבאי. כשאתה משרת ביחידה כדובדבן וממשיך לאמן יחידות ללוחמה בטרור בעולם, קשה מאוד להתנער מהחלק הזה בחייך. השירות הצבאי אמנם עיצב אותי, תרם לביטחון העצמי ודחף אותי ללכת קדימה אחרי מה שאני רוצה, אבל היתה לו גם השפעה שלילית עלי, מה שבא לביטוי בקשר שלי במערכות יחסים וכן בעסקים. אתה הופך ליותר מדי קר, אגרסיבי וקשוח. זה טוב אמנם לעסקים אבל לא כל כך טוב במערכות יחסים. לקחתי כיתות משחק על מנת להשתחרר מכל זה ולצאת מהקונכיה שלי. המשחק הפך לתראפיה שלי, הוא נתן לי קרן אור ותקווה.

"אני ממשיך לעשות את מה שאני עושה, החברה שלי ממשיכה לעבוד, אבל אשמח להחליף את הכדורים החיים בכדורי סרק, הרבה יותר בטוח. בכלל, הוליווד פחות מסוכנת, אני מתכוון בהדרגה להתרכז יותר בקריירת המשחק שלי".

החברים שלו מימי שירותו הצבאי, הספיקו לראות אותו ברמבו והתלהבו מהחבר שהפך לשחקן. אנשים שלא שמע מהם מזמן, יצרו קשר ופירגנו. "אני בקשר עם חלק מחברי בצבא. כל החברים שלי שנשארו בצה"ל, מחזיקים במשרות בולטות, חלקם עדיין משרתים בצבא בתפקידים בכירים, חלקם רופאים או עורכי דין. וכן, הם ראו אותי ברמבו ומתים על זה".

כששואלים אותו אם הוא צפה בפאודה ועד כמה הסדרה נאמנה למה שהוא עבר בשירותו הצבאי, הוא עונה: "כשצפיתי בסדרה בהתחלה, חשבתי שהיא מגוחכת, אבל ככל שצפיתי ביותר פרקים, נדלקתי ולא הפסקתי לצפות. אחד הבמאים שהייתי מאוד שמח לעבוד איתם בארץ הוא במאי העונה הראשונה, אסף ברנשטיין".

Featured

צוק איתן

Published

on

הוא זכה במקום הראשון בהישרדות ארה"ב וחזר לשתי עונות נוספות * הוא נלחם פעמיים בסרטן וניצח גם אותו * אבל את הפרס הגדול ביותר קיבל איתן זון כשנישא לאהובתו, שהסכימה להתגייר ולחיות איתו נגד כל הסיכויים * ראיון חשוף ואופטימי

"היינו ארבעה, שלוש נשים ואני, והמשימה הייתה לטפס על הר גבוה באיי פיג'י עשרים פעמים, ובכל פעם להוריד בול עץ למטה", מתאר כוכב הריאליטי היהודי־אמריקאי איתן זון סצנה מהעונה האחרונה של "הישרדות" שבה כיכב בארצות־הברית. "הייתי בטוח מבחינה פיזית שאני מסוגל לעשות את זה, אבל ככל שהתקדמה המשימה, שארכה שבע שעות, התחלתי להרגיש לא טוב. בבול העץ ה־16 איבדתי הכרה והתעלפתי".

זון זכה במקום הראשון ב-Servivor בעונתה השלישית, השתתף שוב בעונה נוספת ולאחרונה חזר כדי להתחרות בפעם השלישית, בעונה הארבעים. הוא הספיק להתגבר בין לבין פעמיים על מחלת הסרטן, שפגעה בו מבחינה בריאותית והחלישה אותו פיזית. "הגיעו רופאים וכל הצוות הרפואי של התוכנית, והייתי בטוח שהמתחרות האחרות לא רק יעברו לידי וימשיכו במשימה, אלא יבעטו בי בדרך – אבל זה לא קרה. להפך, הצד האנושי נכנס לפעולה והן היו מדהימות, הריעו לי וניסו לסייע. בסבב האחרון של העלייה והירידה מההר הן היו שם איתי. תבין, זה הר שלא היית רוצה לעלות אותו פעם אחת, בטח לא עשרים פעמים. למרות שהן ממש רצו כבר לסיים עם זה, הן עזרו לי. זה היה רגע אחד אנושי ושפוי במשחק כל כך תחרותי ואינטנסיבי".

לא חוזר לעונה רביעית. זון במשימות שונות בתוכנית

לחץ הדם שלו היה נמוך, והרופאה הסבירה לו שזה לא ישתפר אם הוא ימשיך במשימה. "הייתי מאוכזב מעצמי ורציתי לפחות לסיים את המשימה", אומר זון בתוכנית כאשר הוא נראה עייף וסובל, "הייתי 16 פעמים על ההר, מה זה כבר ארבע פעמים? לא רציתי לוותר. רציתי לשמש דוגמה עבור כל מי שעבר תהליך רפואי קשה וחושב שהוא לא יכול לעשות את זה. רציתי להעביר מסר: אתה או את מסוגלים, אתם יכולים לעבור את הרגעים הקשים האלה". הוא החליט להמשיך להתמודד אחרי מנוחה ממושכת, גם אחרי ששלוש המתמודדות כבר סיימו את המשימה. "אמרתי לעצמי, כשהיית בטיפול תרופתי, בהקרנות וטיפולים כימותרפיים, הצלחת – אז עכשיו לא? עברתי על המנטרות שאמרתי לעצמי אז ברגעים הקשים". למרות שהשלוש כבר סיימו עם המשימה, הן עלו איתו בפעם האחרונה, כדי לתמוך בו. "אזכור את הרגע הזה לשארית חיי", הוא אומר.

פעם שלישית גלידה

את זון פגשתי לראשונה בקיץ 2013. השתתפנו יחד בוועידה השנתית של ארגון ROI וקרן שוסטרמן, שבסופה גם ראיינתי אותו. נפגשנו מאז עוד פעם בארה"ב, ומעת לעת שמרנו על קשר. כששמעתי שהוא כאמור משתתף בפעם השלישית ב"הישרדות" – בעונה הארבעים שהיא עונת אולסטאר, ובה עשרים מתחרים שהשתתפו בעונות קודמות וניצחו – הייתי סקרן לדעת האם שקל בכובד ראש את עניין ההשתתפות המחודשת או קפץ מיד על המציאה. בכל זאת עברו 16 שנה.

"ודאי ששקלתי אם לעשות את זה או לא, וגם בסוף העונה אמרתי למנחה ג'ף פרובסט 'תמחק את המספר שלי', כי אני לא מתכוון לחזור שוב", הוא צוחק, ואז נהיה רציני. "צריך להבין שמאז שהייתי בהישרדות היו לי אתגרים רפואיים לא פשוטים; שני סוגי סרטן נדירים וקטלניים. הייתי צריך לבדוק שאני יכול להשתתף מבחינה רפואית וגם נפשית, כיוון שהישרדות זה עניין קשה מאוד. כשהתקשרו אליי השבתי שאני רוצה מאוד להשתתף במשחק, אבל שאני חייב לבדוק מבחינה רפואית שהגוף שלי יעמוד בזה". זון מסביר: "הטיפולים שעברתי היו ממש קשים, ואף אחד, כולל הרופאים, לא ידע להגיד איך זה ישפיע עליי לטווח רחוק. גם לסגור ביטוח עבורי זה עניין לא פשוט בכלל".

העונה הנוכחית כללה אלמנט "קצה ההכחדה" (Edge of Extinction) ומשלבת אלמנט חדש של מטבעות משחק, שבמסגרתו המתמודדים יכולים לקנות אוכל ויתרונות במשחק. בשונה משאר העונות שבהן הפרס למקום הראשון היה מיליון דולר, בעונה זו הפרס למקום הראשון הוכפל לשני מיליון דולר – הפרס הגדול ביותר לתוכנית ריאליטי אי פעם. השחקנים שהודחו עברו לאי נפרד שנקרא "קצה ההכחדה", ושהו בו יחד עם כל המודחים שהודחו לפניהם (ללא דו־קרב והדחה סופית, כפי שהיה מקובל בעונות אחרות). ב"קצה ההכחדה" קיבלו המודחים משימות שונות שבאמצעותן היו יכולים להשיג מטבעות משחק. בחלק מהמשימות קיבלו המודחים יתרון שהיה באפשרותם למכור לשחקנים במשחק תמורת מטבעות, או להפעיל סנקציות נגדם אם לא יקבלו מטבעות. זון היה המודח הרביעי שהגיע לשם.

מה הרגשת כשהודחת ל"קצה ההכחדה"?
"קצה ההכחדה הוא המקום הגרוע ביותר שיכול להיות. אין שם אוכל, מים או מחסה, והרעיון הוא שהמפיקים בעצם רוצים שיהיה לך קשה, כדי שתמשוך את הדגל שלך ותעזוב את המשחק – והם יעשו הכול כדי שיהיה לך רע ושזה יקרה".

הכדור הוא עגול

זון בן ה־46 גדל בפרבר של בוסטון. אביו מת מסרטן כשהיה בן 14, ופטירתו השפיעה עליו קשות. "התקרבתי ליהדות אחרי שהוא נפטר, רציתי להגיד קדיש, אז הלכתי למניין כמעט בכל יום עם אמי", הוא מספר. בנעוריו היה חבר בקהילה היהודית הקונסרבטיבית בשכונת מגוריו, ואף השתתף בלימודים משלימים בבית ספר יהודי בשעות אחר הצהריים, שלוש פעמים בשבוע. "שנאתי את זה, אבל נהניתי עם האנשים שהיו שם איתי. כנראה זה חלק מלגדול כיהודי־אמריקאי", הוא אומר. הוא ומשפחתו חוגגים יחד את כל החגים היהודיים, ואביו אף היה "סגן נשיא בית הכנסת", כהגדרתו. הוא שיחק בקבוצת כדורסל יהודית כשהיה בתיכון, וגם בנבחרת של מדינתו במשחקי המכבייה לנוער בדטרויט. בשנת 1997 הגיע זון לישראל כחלק מנבחרת ארה"ב בכדורגל במשחקי המכביה.

זו הייתה השנה שבה קרה אסון גשר המכביה.
"הייתי ממש מחוץ לאצטדיון כשהגשר התמוטט. לא ראיתי כלום כי היינו אחרי האוסטרלים, חיכינו לעבור את הגשר לפי אותיות האיי־בי־סי. כמובן, בסוף לא חצינו את הגשר. לא ידענו מה קורה, עם כל המסוקים והאזעקות".

את הקריירה המקצועית שלו הסב זון רשמית לכדורגל, כאשר לאחר שסיים את לימודי תואר הראשון בביולוגיה, כשניסה להתקבל לעבודה בביולוגיה ימית בהוואי, נפתחה ההרשמה לקבוצת הכדורגל הראשונה שתייצג את האי בליגה האמריקאית – והוא התקבל כשוער מחליף. לאחר שניסה את מזלו בהוואי קיבל הצעה שכנראה אי אפשר לסרב לה: לשחק בליגה הבכירה בזימבבואה. "באמריקה שיחקתי בליגות הנמוכות, ופתאום בזימבבואה אתה משתתף במשחק שמגיעים אליו 50 אלף אוהדים שאלה החיים שלהם. שיחקתי שם בקבוצת היילנדרס כשוער מחליף, בליגה שהיו בה רק שני לבנים, ורק יהודי אחד", הוא צוחק. שנים לאחר מכן, מימש חלק מכספי הזכייה בהישרדות לצורך הקמה של ארגון בשם Grassroots Soccer דווקא בזימבבואה – ועל כך, בהמשך.

הביקור בישראל שינה הכול. עם אשתו ליסה

בריאיון הקודם שלנו סיפר לי זון כי בעונה הראשונה, שבה זכה, לבש את החולצה שלו מהמכביה, אך חשש מהתגובות. "הסתרתי את העובדה שאני יהודי כדי לא לעורר עניין. הסתרתי את החולצה של המכבייה עד ליום השביעי". קשה להאמין, אבל באמריקה של לפני 19 שנה, זון נתקל בגזענות שנבעה מבורות, בצורה יוצאת דופן. "אחד השחקנים, בשם ביג טום, לא ידע מה זה יהודי, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נתקל באחד כזה. הוא אשכרה בא לבדוק אם יש קרניים בין התלתלים היהודיים שלי. הוא חשב לעצמו 'הם קמצנים, הם רמאים', כל הסטריאוטיפים האנטישמיים שקיימים גם כיום בארה"ב. לא לקחתי את זה אישית. זו הייתה הזדמנות ללמד אותו על היהדות, על החגים, מה אוכלים ומה לא אוכלים, על התרבות. הייתי יכול לנסות להעיף אותו, אבל רציתי לנצל את המשבר הזה כדי לעזור לעצמי להתקדם".

אני שואל אותו בשיחתנו הנוכחית אם בעונה האחרונה היו לו גם רגעים כאלה הקשורים ביהדותו, ומזכיר לו שהוא לימד אותי אז על מושג שלא הכרתי – ה"ג'ו פרו", השיער המתולתל שמיוחס ליהודים. זון צוחק כשאני מזכיר לו את עניין הג'ו פרו, ונזכר בערגה בתלתלים היהודיים שלו שמזמן כבר אינם.

"האמירות האנטישמיות מהעונה הראשונה שהתמודדתי בה לא היו עוברות כיום; אנשים יותר מודעים ורגישים לעניינים כאלה כיום", הוא אומר. "הדת גם לא הייתה פקטור בכלל בעונה הזאת, למעט הקשר שהיה לי עם אחד המתמודדים ששמו אדם קליין, אף הוא יהודי, שזכה במקום הראשון בעונה 33 – 'דור המילניום נגד דור X'. ניצלתי את העניין הזה וניסיתי להתחבר אליו וליצור איתו ברית. הוא יהודי מבחינה תרבותית, אבל פחות מזוהה כיהודי ממני".

"אמו מתה מסרטן כשהוא היה צעיר, ממש כמו אבא שלי, ויותר מזה: הוא היה ילד שצפה ב'הישרדות' כילד, וראה בי מעין מודל לחיקוי. הוא היום בן 25 ואני בן 46, אבל כשהוא היה בן עשר, הוא רצה להיות שורד יהודי כמו איתן זון. הייתי סוג של מורה דרך בשבילו. כשראיתי שמשתתף צעיר יהודי וחביב, חשבתי שנעבוד ביחד. העניין הוא שבסוף דווקא קליין שרף אותי וגרם לכך שהודחתי", הוא אומר וצוחק.

טוב, נו, אתה יודע שכאלה אנחנו היהודים.
"לחלוטין. בסוף חברות לא רלוונטית כאשר עושים עסקים", הוא צוחק.

ואז היא הגיעה

בשנת 2016 הוא נישא לראשונה לליסה הייווד – מעצבת פנים במקצועה. החתונה סוקרה בהרחבה בתקשורת האמריקאית, מגזין People הביא את כל פרטי האירוע, ובין השאר דיווח שזו הייתה חתונה יהודית למהדרין עם "חופה", ואף כי בני הזוג התעטפו בטלית שהייתה של אביו המנוח של זון.

כשנפגשנו בפעם האחרונה היית רווק, והיום אתה אדם נשוי ומיושב.
"לגמרי. שמע, אני חייב לספר לך קטע מעולה: כשהיינו ביחד בוועידת ROI, ליסה ואני היינו בתחילת הקשר, וכשהוועידה נגמרה רציתי מאוד שליסה תגיע לארץ. זה היה דרמטי כי זה היה הטיול הראשון שלנו, תוסיף לזה שהיא לא הייתה בישראל אף פעם לפני כן, ותוסיף לזה שאז היא גם לא הייתה יהודייה. בסופו של דבר, היא ממש התרגשה מכל מה שראתה וחוותה: הארץ, האוכל, האתרים, ים המלח. אני זוכר ששיגעתי את כולם, כולל אותך, כדי למצוא את 'מורה הדרך הכי טוב' שיראה לנו את המדינה הזאת. רציתי שליסה תבין כמה היהודים מדהימים. אז מצאתי מורה דרך, והייתי בטוח שהוא יהיה איזה אקדמאי חנון כזה, אבל יצא שהוא היה איש צבא לשעבר שסיפר לנו על המדינה ולקח אותנו להרבה סיורים. אחרי שלושים דקות, ליסה אמרה לי 'אני מתה על השבט הזה, אני בעניין'. חזרנו לארה"ב והיא התחילה לחיות חיים יהודיים, עד שבסוף היא התגיירה. לאחר מכן גם התחתנו. המדינה המדהימה שלכם, ישראל, גרמה לה להבין כמה היהודים מדהימים".

בריאיון הקודם שלנו, התייחס זון להשלכות הרפואיות של הטיפולים הקשים שעבר. "אני עקר", אמר אז בקושי רב. "אני לא יכול להוליד ילדים כמו אדם רגיל. אף פעם לא אוכל. כמובן הקפאתי זרע, אבל זה נושא קשה לגברים. רוב האנשים לא חושבים בכלל על ההיבט הזה במחלה. אני רוצה אישה ומשפחה, ואני לא יכול. למעשה בגלל זה באתי לפה, כדי למצוא אישה", סיפר אז. והנה כיום הוא כבר נשוי לאישה יהודייה, למרות העובדה שבזמנו לא חשב שזה בהכרח יקרה. "הייתי אז במצב מאוד לא פשוט; הייתי ללא עבודה, נראיתי נורא והייתי בלי שיער ובנוסף לכול עקר, וחשבתי לעצמי: מי תתחתן איתי? מי תרצה לקחת אותי להורים שלה ותגיד להם 'אני רוצה להתחתן איתו'? אבל ליסה סייעה לי לצאת מהאפלה הזאת, היא סייעה לי להחלים, לראות את העולם בצורה ברורה יותר", הוא מסביר.

הם חיים היום במדינת ניו־המפשייר, באזור ניו־אינגלנד בצפון מזרח ארצות־הברית. "זה אזור קריר יותר, והגענו לכאן כי נמאס לנו מהבלגן ומהצפיפות בעיר ניו־יורק. רצינו לצאת משם, במיוחד אחרי כל המשברים הרפואיים שלי. זה לא המקום הכי בריא לחיות בו, ורציתי גם להיות קרוב יותר למשפחה שלי. גם משרדי העמותה שהקמתי, Grassroots Soccer, נמצאים כאן, אז זה היה הגיוני. אנחנו גרים באמצע יער יפהפה, יש לידנו אגם קטן ואנחנו מגדלים ירקות בחצר של בית יפהפה עשוי עץ. יש לנו מקור מים משלנו, וזו חוויית חיים בריאה ושונה ממה שהכרנו. זה רחוק מכולם – ודווקא כעת, עם הקורונה, זה יצא לטובתנו".

תכלס אחרי הקורונה, גם אני אמרתי לאשתי שחייבים לצאת מהעיר ולעבור ליישוב כפרי.
"אם אתה צריך עזרה בשכנוע, תגיד לה לדבר איתי. אני איתך לגמרי. אני חושב שעכשיו אנשים ינסו להיות יותר פרודוקטיביים בחיים שלהם, ויבינו שלא חייבים לגור בעיר כדי להיות קרובים לעבודה. אני צופה שאנשים יעברו לאזורים פחות צפופים, ואני לגמרי מעודד את זה".

אחד העיסוקים של זון, שעליהם הוא מרבה לדבר לאחרונה בתקשורת, הוא גידול קנאביס ו־CBD, קנאבידיול. "כשהייתי חולה בסרטן, קראתי על כך שזה עזר לאנשים ואפילו יכול לסייע לטיפול הרפואי. ניסיתי CBD וזה ממש סייע לי לשרוד את הטיפולים. אחרי הסרטן הייתי עדיין במצב לא פשוט, עם הרבה מאוד חרדות וחששות; הייתי צריך לאסוף את שברי החיים שלי ולחזור לשגרה, ה־CBD פשוט עזר להרגיע אותי ולסדר את כל הבלגן שהיה לי בראש. בזכות ה־CBD יכולתי לנשום עמוק, וזו הייתה צורה טבעית יותר לחיים מאשר לקחת כדורים נגד חרדה או תרופות משככות כאבים".

לאחרונה החל אף לעסוק בכך בצורה מקצועית. "חבר טוב שלי קנה חווה לגידול עבור CBD וביקשתי ממנו להיות מעורב. ישראל, אגב, היא מהמדינות המתקדמות ביותר בעולם בתחום המחקר הרפואי בקנאביס. אי אפשר להשוות לארה"ב, כיוון שבישראל עורכים מחקרים הרבה יותר שנים מאיתנו, אנחנו רק משהו כמו חמש שנים בעסק, והרופאים המובילים בעולם החוקרים את הקנאביס הם בישראל. רופאים רבים בישראל הם אלה שכותבים את המחקרים עבור הרופאים כאן בארה"ב. מאידך, את רוב השיווק והמיתוג של המוצרים האלה עושים בארה"ב, פחות בישראל".

מאז שובו מהביקור בישראל ב־2013, חייו של זון הפכו יהודיים יותר, ובמידה מסוימת, אפשר לומר שרוב הפרנסה שלו הגיעה מארגונים יהודיים. "הביקור בישראל עורר בי השראה וחיבר אותי ליהדותי. התחלתי לעבוד המון עם ארגונים יהודיים, בעיקר כנואם או כמעביר סדנאות למוטיבציה". בין השאר הוא עובד עם ארגונים כגון JNF – קק"ל, קרן שוסטרמן, תנועת הנוער BBYO והפדרציות היהודיות, ועם מחנה קיץ בשם "מחנה שמחה" המיועד לילדים חולי סרטן.

גם ברשתות החברתיות הוא מפגין לאחרונה את יהדותו באופן הרבה יותר ניכר מבעבר, גם בשיח על חגים או על שבת. הוא לא מסתיר את יהדותו כפי שעשה בפעם הראשונה שהשתתף ב'הישרדות'. "אני לא מפחד מיהדותי כיום", הוא אומר. "לא שבאמת פחדתי", הוא מתקן את דבריו, "אבל זה פשוט הפך להיות חלק יותר דומיננטי בזהות שלי. אני מרגיש שהצעירים היהודים של היום צריכים לראות שיש דברים כל כך חיוביים כיום ביהדות".

כאמור, הארגון שהקים זון, Grassroots Soccer, הוקם אחרי שניצח בהישרדות, בחלק מדמי הזכייה שלו. מטרת הארגון היא לסייע לילדי אפריקה לצמוח למבוגרים בריאים ויציבים, להתחיל בחיבור שלהם לכדורגל ועל ידי כך אף להילחם במחלת האיידס. בין השאר תרמו לארגון גם אלטון ג'ון וביל גייטס. "הארגון עובד מדהים, ויש לנו כיום כבר פעילות בשישים מדינות, ו־2.9 מיליון ילדים עברו אצלנו".

האם חשבת אי אז בסוף המאה הקודמת, כשהקמתם את הארגון, שהוא יגדל ויהפוך למשהו בינלאומי?
"האמת שלא ציפיתי לכזאת צמיחה. התחלנו בהקמה של כמה בתי ספר לכדורגל בזימבבואה וזה התחיל לגדול. היינו במקום הנכון בזמן הנכון. הרי לא היו אז הרבה גופים שעסקו כך בצדק חברתי. בטח לא דרך הספורט. רצינו להפוך את אותם שחקני כדורגל צעירים לא רק לשחקנים טובים יותר, אלא גם שיקבלו בחירות חיים טובות יותר. לשמחתי, המפיקים של הישרדות אפשרו לי הפעם ללבוש חולצות עם הלוגו של הארגון. גייסנו מאז ההקמה 80 מיליון דולר, ויש לנו 2,500 מדריכים, ו־1,000 עובדים במשרה מלאה". גם כעת בתקופת הקורונה, הארגון ממשיך לפעול. "אנחנו מתאימים את התוכניות שלנו לעידן הקורונה, ומלמדים כדורגל גם מרחוק".

אגב קורונה, איך זה להופיע בתוכנית טלוויזיה בעידן הקורונה, כשכולם בבית? יותר אנשים צפו בגלל זה?
"אני חושב שאכן יותר אנשים צופים, כי באמת כולם בבית, ותוסיף לכך את זה שבסדרה נמצאים השורדים הכי מוכרים מהשנים האחרונות. מצד אחד, כשהופעתי לראשונה בהישרדות ב־2001 ואז ב־2003, לא היו נטפליקס וכל כך הרבה אפשרויות צפייה. מצד שני, אז היית צריך לצפות בזה בשידור חי, אחרת פספסת את השידור, וכיום אפשרויות הצפייה מגוונות כל כך. בעונה הזו צפו כעשרה מיליון צופים בשבוע, וכשהשתתפתי ב־2001 היו כ־27 מיליון צופים בשבוע, אז כמובן יש הבדל, אבל זו הייתה אז תוכנית חדשה והיום היא כבר ותיקה מאוד".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות