מעת: קרן כהן

שלום לקוראים! שמי קרן כהן ואני אמא לשני דרקונים, אש ומים, אופק (14) עמרי (10). נשואה לצפריר (חברי היקר מכל), מטורפת על ספורט אתגרי קינוחים שווים, ארוחות מפנקות בשבת בבוקר, והכי הרבה – צלמת מקצועית. אני גרה באל-איי מזה 10 שנים ובאמת מאוהבת בעיר הזו; אוהבת את השמש האינסופית, את החופים הרחבים, הגלים המטורפים, החברים שרכשנו, המשפחה המהממת שיש לנו כאן, החינוך המדהים, השוני ברב תרבותיות והמגוון האפשרויות.

אבל מה לעשות, כמו באר-שבעית אמיתית, אני מחוברת למקורות עמוק בלב במדבר!

למשפחה הרחוקה שלי ושל בעלי שהם חלק מחיינו על אף המרחק העצום, החוצפה הישראלית, שחסרה, החשיבה מחוץ לקופסא, הרחוב הישראלי, האוכל, הלחות, התחושה בימים שלפני החגים, והשקט ברחובות ביום למחרת החג, הריח של המאפים בבוקר מוקדם בסופר, למדבר החם, לאחים שלי ועוד מלא…

למדתי תואר ראשון במנהל עסקים ושיווק, עבדתי בתפקידים ניהוליים ולאורך הדרך רכשתי תעודה בעיצוב פנים ואדריכלות עסקתי מעט בתחום ותמיד הייתי בחיפוש אחר ייעודי. עברתי קורסים של צילום: חוץ, לילה, אירועים, סטודיו, עבדתי לצד צלמי אופנה, צלמי פורטרט (הרבה בחינם), שרפתי סוליות וגם הרבה עקבים.

גדלתי בבאר שבע, בירת המדבר, עם הורים מדהימים: אמא מצרייה אוהבת ומחבקת, עם אוכל טעים במיוחד ואהבה לעיצוב ואסתטיקה. אבי המנוח שהיה לי להשראה רבה לאורך שנות חיי – חלומו העיקרי היה לעסוק בתחום הצילום אך עבד בתחום אחר לגמרי. אבא היה פריק של טכנולוגיה וגאדג'טים, מצלמות וינטאג', מצלמות חדשות וארון מלא מצלמות יד שנייה (ועוד כאלו של חברים שצריך לתקן). זה היה בשנות ה- 80 – הכי דיגיטלי שהיה אז היה Commodore 64 שעון דיגיטלי של סייקו, מצלמת -Leica MP-4 ומחשב מקינטוש שיודע לקרוא מה שאתה מדפיס לו, הווקמן האגדי; בעצם כל מה שהיה בו נשמה ועדשה היה של אבא. אבל את Canon הוא לעולם לא החליף.

ההורים התפצלו לאורך הדרך, כן גם זה קרה. לא היה רגע שאני לא זוכרת את אבא בלי מצלמה, מצלם כל תנועה שלנו, ישנים, ערים, עם חברים, באירועים (גם אם היה צלם) או סתם ככה. היו לנו ארונות דחוסים בפולורויד ופרינטים ורק בסיוטים שלי הייתי מעיזה לפתוח את הארון, שכן באותו הרגע הכל היה מתפרץ החוצה ולהחזיר אותם לארון היה סוג של נייטמר! הייתי משתגעת ואומרת לו – למה אנחנו צריכים כל כך הרבה תמונות אבא, למה??… כמובן שהפרופסור המשוגע היה אומר לי בנונשלטיות שלימים זה יחקק לי, ״התמונות יקירתי הם הדבר היחיד שישאר אחרי ומקווה שגם הזכרונות״, לצערי היום הזה לא איחר לבוא, עוד לפני שהספקתי לעכל את המשפט, אבא נפטר בגיל 49 מדום לב וככה גם חלק ממני וחלק גדול מאוסף התמונות שנעלם במעברי בתים ובמרוצת השנים.

הבנתי את יעודי בחיים

לקח לי 10 שנים להתעניין בעולם הצילום או בכלל לגעת במצלמה, עד שמצאתי באחד הארגזים מצלמה ישנה של אבא. אין לתאר את הרגשות שעברו עליי באותם רגעים. משהו נגע בי, זיכרונות מתוקים של איש אחד אהוב ומופרע שאהב לתעד הכל ותמיד היה לו חיוך מאחורי המצלמה, אבל, בדיוק אז היינו עסוקים מעבר לארה״ב (2009) חלום גדול שרצינו להגשים, החלום האמריקאי, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

תשע מזוודות, שני ילדים, כרטיס פתוח, חלום אחד גדול ומצלמה אחת של אבא.

קשה לי להגדיר את השנים הראשונות כחלום, אפילו לא כמשהו שאי פעם תיארתי, השנים הראשונות היו מורכבות בלשון המעטה והחלום נראה נסוג מרחוק. המצלמה הישנה נשענת לה על מדף בצד החדר כוסתה אבק ואנחנו במרוצת הזמן להתאקלם לשפה, לתרבות, לחשבונות, לביה״ס, לחוגים, נו אתה כבר מבין אותי לא?.. מידי פעם הייתי לוקחת את המצלמה ומצלמת את שני הדרקונים הקטנים שלי ומחזירה עטרה ליושנה, מציקה בבוקר, מפריעה עם החברים, מחכה שיתעוררו לצלם בדיוק את הרגע שהם פוקחים עיניים, בעודם ישנים, כשהם טועמים משהו חדש, עסוקים בשיעורי בית או שהם בחדר השירותים (טוב רק כשהם היו קטנים מאוד). יש לי כמה כאלה שהם מנסים להחביא, בקיצור בכל הזדמנות, המצלמה פתאום היתה חלק ממני בלי שבכלל התכוונתי (מזכיר לי מישהו מוכר) ואט אט המצלמה הפכה לחלק מחיי הפרטיים, עבדתי בקונסוליה הישראלית פה בלוס אנג׳לס וביום בהיר אחד הגננת של הקטן ביקשה שאצלם את ההורים ליום האם ויום האב כי היא פשוט נורא אהבה את הצילומים שלי ואני כזה.. אמממממ יס איי קאן! ובתוכי התרגשתי בטירוף וחשבתי לעצמי למה לא בעצם?).

מאז כל השאר היסטוריה, ואז בהברקה חזרה בזמן הבנתי שכל יעודי בחיים הייתה המצלמה הזו של אבא, זו שהטרידה אותי בילדותי וזו היחידה שלקחתי איתי למסע ללוס אנג׳לס, שם בעצם היה חבוי הדבר האמיתי, לראות את העולם דרך עדשה, לעצור רגעים, לחבר אנשים ביחד, לחבר נשים לעצמן, להכיר מגוון רחב של תרבויות ואנשים, לחלוק איתם רגעים של שמחה, התרגשות פתיחות ועוצמה ולהשאיר משהו אחרי.

אם תשאלו אותי מה מייחד אותי כצלמת על פני אחרים, ברור שיש הרבה פרמטרים בין צלם למשנהו, יכולות טכניות, ידע, השכלה, ציוד יקר ערך, כישרון, קשרים. אבל דבר אחד מבדיל אותי מאחרים, וזה מה שאני נושאת ב-DNA שלי. העומק, ההבנה, האישיות, הילדות, ההזיות, החלומות שלי שם מצאתי את החותם שלי.

היום זהו העיסוק העיקרי שלי, מהבוקר עד לבוקר למחרת וכך חוזר חלילה… אני מצלמת בעיקר אנשים, נשים בהריון, משפחות, ילדים, ואירועים וצילומי בודואר (תכף מרחיבה). אני פוגשת אנשים מכל קצוות העולם, מכל סוגיו, מכל תרבות אפשרית, היכולת הזו לגעת ולפגוש כל כך הרבה אנשים מרגשת ומפתיעה אותי כל פעם מחדש, עד כמה גוונים וצבעים יש בעיר הזו ומחוצה לה זה מרתק לחוות זאת דרך המצלמה.

לא שלמות עם מה שאנו רואות

ב1991 דמי מור המאוד הריונית דאז הופיעה בעירום מלא על שער Vanity Fair עם תמונת השער האייקונית שלה, מאז כמו סחף זה הוביל שינוי בתפיסה של נשים הריוניות או בכלל שהגוף של האישה הוא לא כזה שצריך להסתיר או להחביא, אלא, משהו שחוגגים אותו בגאווה במגוון רחב של תרבויות.

אחרי תקופה ארוכה של התמחות בתחום ההריוני, שכן אני מלאת אהבה לזה וממשיכה לעשות את זה בגאווה עם הרבה הבנה, למידה, הקשבה ותשוקה גיליתי שיש בתוכי את היכולת לגרום לנשים להרגיש בנוח לצידי ומול המצלמה שלי, הם הרגישו בנוח לחשוף יותר ולקלף שכבות אפילו פעם בטעות הבעל קילף כמה שכבות לא רצויות זה היה הזוי ומביך). בחיפושים אחרי נושאים חדשים לעסק שלי מצאתי שז׳אנר – צילומי בודואר (תרגום מצרפתית חדר שינה) הוא מושלם לתחום בו אני עוסקת. עברתי קורס צילומי בודואר, הרחבתי את הפורטפוליו שלי ויצאתי לדרך Oh Yeah! –

ועכשיו יש לי שאלה אליך: מתי בפעם האחרונה שמעת על אישה שעמדה מול הראי עירומה כביום היוולדה מרגישה שלמה עם ההשתקפות במראה (ויש כאלו נשים מדהימות בעולם והלוואי שהיו יותר)? אז זהו שרובנו לא שלמות עם מה שאנו רואות. לא אוהבות חלקים מסוימים בגוף שלנו ולא בהכרח בגלל מראה חיצוני, הרבה קורה בעקבות תסכולים פנימיים, מזוודת שאנו סוחבות מהעבר או דימויים שהעולם המודרני מתווה לנו כמראה נורמטיבי שכולנו צריכות לשאוף אליו. אז היא מסתכלת במראה חשה דחייה, הייתה רוצה לשפץ, לשנות, לצבוע, להתחלף עם מישהו מפורסמת, להשיל משקל, לעלות משקל והרשימה עוד ארוכה, אני לא פסיכולוגית, ממש לא, אבל אני אישה בדיוק כמוהן וגם אני עומדת מול המראה כל יום לפעמיים פעמיים ביום.

כשאני מדברת על צילומי בודואר, אני מדברת על צבעים רכים, בדים מלטפים, חום, שמש בוקר חמימה, אור רך שנכנס לחדר ומלטף את העור את השיער, מצייר לי צללים של אור וחושך על גופה, יופי טבעי, נשים חשופות, הכי טבעי לה שהיא עירומה, לצלקות אין תארים ולא תירוצים, קפלים מתעגלים סביב גופה בטבעיות חושנית, יש תחושת עונג להרגיש יפה בלי שכבות וסיפורים. צילומי בודואר זהו ז׳אנר סיפורי שאני מאוד מתחברת אליו, סיפור על אישה, על העצמה אישית ונשית סיפור על אינטימיות וקבלה של הגוף שלנו כפי שהוא, חיבור בין גוף לנפש.

אני לומדת את כל הסיפורים האלו מהמבטים של המצולמת, מהאינטראקציה שלה עם המצלמה ואיתי, מפיסות הבגדים שיורדים אט אט ובכך נחשפות שכבות של רגישות, צלקות ועוצמה. השחרור מהבגדים והמעטפת החיצונית שלא בהכרח מאפיינת את הבפנים שלה הוא מה שאפשר למצולמת להתחבר לאמת הפנימית שלה, לגלות מחדש את הביטחון העצמי שקורן בכל אחת מן התמונות.

למצלמה יש יכולת להוציא מהמצלמות רגעי מבוכה, רגש, רכות, מצליחה לגרום להן להגיע לבשלות – ומאפשרת להן להביט בעצמן מזווית חדשה שאולי לא פגשו בה במשך זמן רב ולעיתים כלל אף פעם. חייב להיות קשר בין התמונה לסיפור, התמונה חייבת להעביר מסר מלא בהבעה ורגש.

יש משהו בפורטרטים של נשים שמדבר אליי… אני מרגישה שהיום בעידן שנשים מתחזקות ברמה האישית הקרייריסטית וחושפות צלקות ישנות ולא מפחדות לעמוד מול הזרקור עם האמת שלהן, המסע הזה איתי הוא רק עוד מדרגה בחיזוק הנשי, האישי והאינטימי שלנו. לאורך השנים פגשתי נשים רבות מתרבויות שונות ואיפשרתי להן להתחבר לאותה אמת פנימית באמצעות הצילומים האינטימיים שלהן, לאורך הזמן נרקם ביננו קשר וחברות מיוחדת.

כחלק ממקצועי פגשתי גם נשים הלומות כאב, נשים עם צלקות פנימיות וצלקות חיצוניות שהתקשו לעמוד מול המצלמה, בכינו יחד, צחקנו, התחבקנו, שיתפנו סיפורים שהצליחו לשחרר במהלך הצילומים וכשקיבלו את התוצאות הסופיות ונוכחו לדעת כמה יופי ואמת יש בהן נפתח ערוץ חדש אצלן שהן לא ישכחו לעולם.

הצילומים מתקיימים בד"כ בבית הלקוח או בסטודיו שלי. ישנן הכנות מראש של הכנת תלבושות , תנוחות מחמיאות, התאמת צבעים וטקסטורה לתווי פנים ולתחושות שעוברות אצלה. יש התרגשות רבה מאוד לפנ;, יש למצלמות הזדמנות לאהוב את עצמה כפי שהיא רוצה ולא כפי שהחברה מציירת אותנו או מכתביה לנו ויש בזה משהו שמכין אותו לקראת הצילומים.

עם הגעתה לסטודיו אנחנו עוברות על הבגדים, מוסיקת רקע רכה מתנגנת לפעמים, ישנה מבוכה קלה בהתחלה עד שנרקם קשר שהיא יכולה לסמוך ולבטוח בי… ומשם כבר התמונות מדברות בעד עצמן.

חלומות לעתיד; יש לי את אלו שכבר הגשמתי ואלו שאני מקווה עוד להגשים. חלום אחד כבר הגשמתי, להיכנס לבתים של לקוחות חוזרים, לעבור במסדרונות שלהם לשוטט בחדרי השינה, חדר ילדים ולראות את התמונות שצילמתי לאורך השנים מתנוססות בגאווה, חלקן ממוסגרות, חלקן ממוגנטות על המקרר וחלקן בשומר מסך של הטלפון האישי. חלקן בארנק, חלקן אצל הסבתא על מדף, חלקן כתמונת פרופיל בסושיאל מדיה וכן הלאה. ככה הן מטיילות בעולם ומצטברות לאוסף שאף ארון לא יכיל אותם וכן, ואני פה כדי להישאר ולהמשיך לעשות את אותה עבודה בגאווה ואהבה רבה.

אני לא יכולה לחשוב על הזכות הגדולה שניתנה לי יותר מאשר לחיות חיים שלמים הסובבים סביב תיעוד וצילום אנשים ברגעים הכי אינטימיים, הכי מאושרים והכי מרגשים; ובעיקר לדעת שהאהבה הישנה של אבא מושרשת עמוק בליבי ונשמתי.

קרן כהן היא צלמת מקצועית לצילומי הריון ולידה, צילומי בודואר, צילומי משפחה ואירועים. בנוסף: מתנדבת באירועי נשים שניצחו את מחלת הסרטן ובאגודה למחלת סרטן השד, בארגון נשים יוצרות שינוי )WCC – Women Creating Change( ואירועי ריצה / צעדת נשים ללוחמה במחלת הקראון והקוליטיס (היא עצמה סובלת ממחלה זו). קרן מעניקה אחת לשנה צילומים ללא תשלום למשפחות שאינןמסוגלות לממן צילומי משפחה לכבוד החגים.

לפרטים נוספים:
www.kerencohenphotography.com