Connect with us

גוף ונפש

המחשבות שמונעות מאיתנו לרדת במשקל

Published

on

כמה פעמים שמעתם את המשפט "זה הכל בראש שלך"? בעולם הירידה במשקל הוא נכון ומדויק רוב הזמן

עברתן למדינה חדשה. הכל זר – האוכל, השפה , החברים והרבה פעמים זה מרגיש רחוק ומנותק מהבית, מהסביבה המוכרת והידועה שלנו. לא מעט פעמים אנחנו מוצאות את עצמנו מתחנמות עם האוכל, האוכל החם המוכר זה שתמיד שם, זה שאף פעם לא משאיר אותנו לבד. אז נכון מעבר למדינה חדשה מביאה איתו לא מעט קשיים, התומדדויות, לפעמים קשות ולעיתים גם אושר גדול והצלחות, וכמובן געגועים ומחשבות על הבית. אז איך מתמודדים עם המרחק ולא פונים לאוכל כל עם למלא את החסר?

המחשבות לא עוזבות אתכם, והמלחמה הפנימית מתנהלת בראשכם ללא הפסקה, בין הרצון לנשנש שוב לבין החלום לרדת במשקל ולהרגיש שוב טוב בבגדים שלכם. "העוגה הזו נראית כל כך מפתה, אבל היא תהרוס לי את הדיאטה, אולי אקח רק ביס קטן בכל זאת?"… הדיאלוג הפנימי הזה מוכר לכם? כל אדם שהתמודד עם עודף משקל מכיר את המאבק בין המחשבות התומכות בתהליך ההרזייה לבין המחשבות המכשילות, שגוררות אותנו לאכילה מיותרת.

כמה פעמים שמעת את המשפט "זה הכל בראש שלך"? בעולם הירידה במשקל הוא נכון ומדויק רוב הזמן, המפתח להצלחה ולכישלון בתהליך ההרזיה מתחיל ונגמר
במחשבות באמונות שלנו וכמובן במעשים שלנו.

כולנו או רובנו במינים בתאוריה מה צריך לעשות, מה צריך לאכול, ממה להמנע, אך רובנו הגדול מתקשים להביא הלכה למעשה, ובעצם לחצות את הגשר הידיעה לעשייה. על כך מבוססת גישת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית התנהגותית CBT, על כך מחקרים רבים היום מדברים, והמון שיטות לירידה במשקל בה משתמשים בתהליכים של שינוי הרגלים, שינוי דפוסי חשיבה בכלל ובשינוי הרגלי האכילה בפרט.

אז מה הן אותן המחשבות והאמונות המגבילות המקשות על תהליך הירידה במשקל?

חשבות מגבילות הן אותן מחשבות, המעודדות אותנו לפעול כנגד המטרה שלנו. קולות אלו מזכירים לנו שוב ושוב את החולשות שלנו, ומתעלמים מכל האיכויות והחוזקות שיש לנו. הקול הזה בראש שלנו שכל הזמן מזכיר לנו שאנחנו לא טובים מספיק, לא חזקים מספיק, ואין לנו סיכוי להצליח בתהליך הזה בכל מקרה, אז אני כבר אוכל את העוגה כי זה חסר כל סיכוי.

לכולנו יש את רגעי המשבר האלו, קשיים, לבטים, אך בהרבה תחומים בחיינו אנחנו עוצרים חושבים, ועושים שיקולים מחושבים, כמו האם מתאים לי לקנות את הבגד הזה, זה נכנס לי לתקציב? האם אני יכול להרשות לעצמי לצאת לחופשה? אבל כשזה מגיע לבחירה מול האוכל, השיח הפנימי הוא בא לי, אני רוצה, יש לי חשק, כלומר תהליך חשיבה פחות הגיוני ויותר יצרי.

חלק גדול מהאנשים אשר יורדים במשקל מתקשים לשמור עליו לאורך זמן, אחת הסיבות שזה קורה מאחר ואנחנו כבני- אדם מחפשים שינויים מהירים, מידיים ולא מבינים שעל מנת ליצור שינוי אמיתי ועמוק בהרגלי האכילה שלנו יש צורך בעבודה יומיומית, לאורך זמן על מנת להתחיל את השינוי הזה. המשקל העודף שאתם ״סוחבים״ עליכם לא עלה בין לילה הוא גם לא ירד בשבוע, ואותו הדבר גם לגביי שינוי הרגלי האכילה שלנו, שבירת הרגלים קיימים לוקחת זמן וגם הבנייה של החדשים, אבל ברגע שזה נעשה נכון, זו מתנה לכל החיים.

להלן מספר טיפים ממני איך להתחיל את התהליך של שינוי הרגלי החשיבה שלכם ואיך להתחיל ליצור שיח חיובי יותר:

מחשבה מגבילה: בשביל לרדת במשקל אני צריך לוותר על כל האוכל שאני אוהב. רובנו חושבים שעל מנת לרדת במשקל צריך לחיות על חסה, חזה עוף , גבינה רזה ופריכיות בלבד. האם זה יעזור לנו לרדת במשקל? בהחלט אבל יחד עם זאת זה גם יגרום לנו לשעמום, חוסר שביעות רצון מהאוכל וככל הנראה יגרום לנו לחזור חזרה לבחור בחירות עתירות בקלוריות מאחר ואנחנו מרגישים בהגבלת יתר.

מחשבה מקדמת: אורח חיים בריא מכיל אוכל טעים, אפשר עדיין לאכול כמעט הכל, אבל במידה ובעיקר בשליטה. אוכל בריא הוא טעים! כן כן, אבל הוא צריך להיות מגוון, טעים ומחובר לטעמים שלנו לזהות שלנו. אין סיבה להימנע מסוכר ופחמימות לשארית ימי חייכם על מנת לרדת במשקל, או לא לצאת לחופשות, מסעדות, אלא ללמוד איך לשלב את זה בצורה נכונה. בימינו יש אלפי מתכונים טעימים , סנאקים איכותיים ובריאים יותר בכל הסופרים, אופצייה להכין קינוחים איכותיים והכל מבלי להתפשר על הטעם או האיכות. התחילו לשנות את הגישה בראש מדיאטה מגבילה ועצובה, לעולם מלא באוכל טעים ומגוון, שיכול להכיל כמעט את כל המזונות שתרצו, פשוט בכמויות ותדירות שונה.

מחשבה מגבילה: גישת הכל או כלום – אכלתי פרוסת עוגה, הרסתי את הכל אז אני אמשיך לאכול. אחת המחשבות וההתנהגויות הנפוצות ביותר בתהליכים של ירידה במשקל, אנחנו בטוחים שעל מנת להצליח בתהליך הירידה במשקל אנחנו חייבים להיות 100% כל הזמן בתהליך, ו״הדיאטה״ שלנו חייבת להיות מושלמת ורק כך נצליח. כאשר במציאות פרוסה של עודה יכולה להיות 200-500 קלוריות סהכ ואם זאת החריגה שלנו לאותו השבוע לא תשפיע על תהליך הירידה שלנו במשקל בשום צורה שהיא. אבל מה שהיא כן עושה זה גורמת לנו לחשוב שמי שמצליח זה רק מי מדייק כל הזמן, בעוד שהאמת היא שלכולנו יש רגעי קושי, נפילות ומשברים, זה חלק מכל תהליך, מילת המפתח היא התמדה לא שלמות.

מחשבה מקדמת : התמדה לאורך זמן תביא אותי לכל תוצאה רצויה. ההבנה שבכל תהליך יש רגעי קושי, רגעי משבר ונפילות, זה נורמלי ורצוי! וסוד ההצלחה טמון בסוף היום בהתמדה בדרך. חתיכה אחת של עוגה לא תשנה כלום בטווח הארוך וגם לא שתיים, אני תמיד אומרת רגשות אשם משמינים יותר מכל עוגה! שחררו את רגשות האשם, תבינו שאי אפשר להיות 100% בתהליך כל הזמן ואל תתנו למחשבות המגבילות האלו להוריד אתכם, לכולנו יש רגעים שפשוט בא לנו לאכול עוגה! תאכלו אותה, תהנו ותמשיכו הלאה, והכי חשוב בלי להרגיש אשמה:)

מחשבה מגבילה: היה לי יום קשה אני אתנחם באוכל עייפות, תסכול בחיי המשפחה או העבודה, אכזבות, שמחות וכעסים הינם חלק בלתי נפרד מהחיים. המחשבה שאוכל יפתור את כל הבעיות ויגרום לנו להרגיש טוב יותר, היא כמובן מוטעית ומובילה לאכילה רגשית מיותרת. חשבו על בצורה כזו יש אתם מתמודדים כרגע עם בעיה מספר 1 (קושי בעבודה ) ובמקום להתמודד עם הבעיה עצמה ועם הקשיים אתם כרגע יוצרים את בעיה מספר 2 ( אכילת יתר ) לא רק שהאוכל לא יפתור לנו את הבעיות בעבודה , זה יגרום לנו להרגיש רע יותר, יגביר את תחושת התסכול והאכזבה העצמית.

מחשבה מקדמת: האוכל לא יפתור את הקשיים זאת ולכן אני בוחר להיות בשליטה. אוכל הוא תוצאה לא הסיבה, התמודדות נכונה תהיה להתחיל לזהות ולהבין כל פעם שאתם בורחים. אכילה כזו תסתיים בהרגשה רעה יותר, תסכול רב ובטוח שלא תפתור את הבעיות שבגללן התחלנו לאכול מלכתחילה.

הזכירו לעצמכם כמה התהליך הזה חשוב לכם, מה הסיבה שהתחלתם אותו וציירו תמונה איך תראו ותרגישו בסוף התהליך, האם שווה להרוס את זה בגלל שהיה לכם יום רע או שאתם חווים קושי רגעי. דרך טובה להתמודד עם זה זה למצוא ״מפלטים״ אחרים שהם לא אוכל, פעילות גופנית, פגישה עם חברים,צפייה בסרט, וכל דבר שגורם
לכם להרגיש טוב.

יכרו – אם אתם רוצים תוצאה שונה, בחרו בדרך אחרת, התחילו את השינוי ממקום של קבלה גם אם יש חוסר שביעות רצון רגעי. ההצלחה תגיע כל עוד תתמידו בדרך.

קארין אדוני-בן דוד היא תזונאית, מאמנת ומחברת ספרי בישול ומתכונים בריאים בעברית ובאנגלית. ליצירת קשר: www.karinadoni.com, 818-292-3533

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

פענוח ציורי ילדים וגרפולוגיה

Published

on

הציור היה ונשאר חוויה קיומית אנושית. הציורים הקדומים ביותר שצוירו על ידי בני אנוש, הם הציורים שהאדם הקדמון צייר על קירות המערות. מהות הציורים הייתה סמלית כאשר בני האדם השתמשו בסימנים וסמלים כדי ליצור קשר, לסמן
דרכים, טריטוריה, אזורי ציד ועוד.

אנו מתחילים לצייר בגיל שנה וחצי לערך כשאנו מציירים לרוחב הדף אנחנו יודעים שאנו מרכז העניינים, אנחנו השחקן הראשי. כשאנו מציירים לאורך הדף אנו אומרים שהדרך שלנו ארוכה, לכן אנו מצמצמים את המקום כדי שהמטרה תהיה נגישה.

כילדים נהגנו לצייר, לשרבט או סתם לשפוך צבע על הדף וכך גם רצוי לעשות בכל מסגרת חינוכית בלתי פורמלית, בעזרת צבעי פנדה, אקריליק או גואש, הילד מוזמן לצייר ולבטא את עצמו ללא בי־קורתיות ושיפוטיות ו״לשפוך״ על הדף ככל העולה על רוחו. למה? כי הדף הוא המראה של ״האני״ בכל רגע נתון שבו אנו מתחילים לצייר והוא משקף כיצד אנו מרגישים או חווים את אותו רגע/אותו יום/אותה תקופה.

הציור מסייע לילד להביע את עצמו ולספר ״מה שלומו ?״ ברגע זה או בכלל. ילדים מעבירים מסרים באמצעות הציור שאותו הם מציירים; זו בעצם השפה שלהם שבה הם בוחרים לתקשר עם הסביבה. מציורים אלה ניתן ללמוד רבות על עולמו הרגשי של הילד, על דימוי הגוף שלו, על המקום שבו הוא תופס את עצמו בחברה ועוד. כך, במהלך חייו לומד הילד להביע את עצמו בציור תוך כדי שהוא מתפתח ומאפשר לעולם החיצוני להיכנס לפנימיותו במקביל להתחזקות מקומו החברתי ורכישת הקודים החברתיים המקובלים. לכן בציורי ילדים אנו נראה (בד״כ) התפתחות ע״פ גילו של הילד והתבגרותו.

שלבי התפתחות הציור

1. שלב השירבוט- גילאים 1.5-3.5

זהו השלב הראשוני והבסיסי שבו הילד מחזיק את הצבע ו״מקשקש״ להנאתו בלי שליטה ובהרבה צחוק וריגוש מהקווים והנקודות המופיעים על הדף הלבן. בהמשך מתחילות צורות (בעיקר עיגולים) וכתמים שהילד נותן להם שם אסוציאטיבי שהוא בוחר בעצמו.

2. השלב הטרום סכמתי – גילאים 3.5-5

תקופת מעבר לציור הסכמתי בו הילד נע בין שירבוט/קשקוש לציור מוגדר ומכוון יותר, כאשר כאן ניתן לראות את הדמות הראשונית שאותה הילד מצייר: עיגול גדול (ראש) וקווים שיוצאים ממנה ומשמעותם רגליים.

3. השלב הסכמתי – גילאים 5-8.5

״סכמה״ כלומר, תבנית. בשלב זה הילד מתחיל לצייר דמויות וחפצים בעזרת ייצוגים הנדסיים, כאשר הצורות הן מה שאנו מכירים ולימדנו את הילד: הבית בנוי מריבוע ומשולש, דמות מצטיירת כראש, גוף, ידיים ורגליים ועוד. סכמה זו משתכללת עם הגיל של הילד, אולם הילד מצייר את מה שהוא למד על העולם ולאו דווקא את מה שהוא רואה ולכן יש לעיתים עיוותים בציור כמו גדלים שונים, בית שקוף שאפשר לראות מה יש בתוכו. כמו כן, בשלב זה אין פרופורציות אלא רק ציור ע״פ גודל החשיבות, למשל: ציור של דמות של אב גדולה יותר מהבית, זה מעיד על ילד שגדל עם אב דומיננטי ומאוד מעריץ אותו.

4. השלב הטרום ריאליסטי – גילאים 8.5-11.5

בשלב זה יש יותר ניסיונות של הילד לצייר את מה שהוא קולט בחושיו, כלומר את המציאות סביבו ולכן נמצא יותר תנועה, פרופיל, עומק ונוכל לראות תיאור מדויק יותר של מציאות חייו. למשל: המכונית של אבא בחנייה, חוג הבלט עם החברות, מסיבת יום ההולדת ועוד. זה המקום שבו נראה השוני הגדול בין הילדים: ילדים עם דימוי עצמי גבוה יציירו את החוגים שבהם הם משתתפים ויציגו עצמם כמנהיגים, ילדים עם דימוי עצמי נמוך יציירו יותר את המשפחה ואת המשחק האינטימי עם החבר שאתו הם מעדיפים לבלות אחר הצהריים. בתקופה זו יש ריבוי סגנונות וחיפוש אחר דרך חדשה.

5. השלב הריאליסטי – גילאים 11.5-19

זה השלב שבו הילדים בד״כ מפסיקים לצייר או/ו להתעניין בציור, אלא אם כן הם נדרשים לצייר במסגרת כזו או אחרת. למה? כי גיל זה המוגדר ״גיל ההתבגרות״ הוא גיל רגיש וביקורתי והפער בין מה שהמתבגר יודע על העולם (וזה המון) לבין יכולת הביטוי (בכתב או בציור) יוצרים תסכול, יש להם דרך הבעה קלה יותר שהיא הדיבור וזה מה שגורם להם לעזוב את האומנות בכללה. כמובן שיש את אלה הממשיכים להשתמש בציור כדרך להבעת רגשות, אידיאות, מחשבות, חלומות וחיפוש עצמי וכן נפגוש את השונה/היצירתי/הייחודי/המשוכלל הבוחר לצייר את עולמו.

ההתפתחות בשלבי הציור הינה טבעית ועל כן חשוב מאוד להורה או למחנך/למדריך, לא להתערב ביצירה של הילד ולא להנחותו מה או איך לצייר. הימנעות ממתן הכוונה מאפשרת לילד לבטא באופן חופשי וספונטני את רגשותיו בצורה לא מילולית וכן לבטא, באמצעות הציור, את אופן ראייתו את העולם והסביבה שבה הוא חי. כמו כן, הציור הוא כלי ביטוי אישי שכל ילד זקוק לו ולכן אסור להציע לתקן את הציור שלו. רצונו של הילד הוא דחף טבעי ואם לא נתערב לו בציור הוא יצייר מה שמכתיב לו הדחף הפנימי שלו, וישקף את חוויותיו ורגשותיו בזמן נתון.

מה על ההורים לעשות כאשר הם רואים את הציור של ילדיהם בכל גיל?

1. בגיל השרבוט יש להתבונן בציור של הילד ולהקשיב לדבריו ולשמות שהוא בוחר לתת לשרבוטים שלו. זו תקופה שלא תחזור על עצמה וחשוב מאוד לתת לילד להבשיל לאט בלי לבקר את מעשיו. זכרו: המטרה שלכם היא לא לגדל ילד צייר או סופר או רקדן, אלא אנו רוצים לגדל ילד בריא בנפשו ובשל שבוחר לעצמו את דרכו בחיים ללא חשש. היצירתיות היא תכונה טבעית ועליכם לתת לה להתקיים בנפשו של הילד בכייף ובאהבה. אם אתם מאוד רוצים לדעת מה עובר על הילד, פנו לאנשי מקצוע בתחום.

2. אין צורך להגזים ועל כל קשקוש/שרבוט של הילד לתת שלל מחמאות מוגזמות כמו: ״אתה מלך״, ״אתה גאון״ או להדריך אותו כיצד לצייר. במצב אידיאלי הילדים לא ‘יודעים׳ שציור זה סמל שמייצג אובייקט .האופציה הזאת מתבררת להם במהלך ההתפתחות וכשהיא מתגלה לילד הוא חווה אותה כמו ‘קסם׳. זוהי למעשה ה״מציאות המדומה״ הכי ראשונית שיש, לכן כדאי לו לחוות את זה בעצמו במהלך התפתחותו.

3. רצוי לעודד את הילד לצייר בצורה כיפית, למשל ע״י הנחת דפים לבנים בשולחן ציור קטן שמותאם לילד עם חפיסת צבעי פנדה שלמה המונחת בהישג יד. הילד ייגש לבדו לשולחן ויצייר להנאתו. בהחלט אפשר לצייר לידו בשולחן.

4. חשוב מאוד לאפשר לילד לצייר לבד ולא ״להדריך״ אותו או ״לצייר בשבילו״. באמצעות הציור הילד חוקר את העולם, מגלה צבעים וצורות וחש שליטה במציאות, דבר המאפשר לו סיפוק עצמי. כמו כן, מדובר בהתפתחות של המוח והכנה לשפה וכתיבה (תאום יד-עין, מוטוריקה עדינה).

המשך לקרוא

גוף ונפש

״דלתות מסתובבות״ בחינוך ולמידה

Published

on

על אימוץ כללים שלא מתאימים למשפחה, והבנה של כללי משחק חדשים כדי שלא נאבד שליטה

החיים הם בחירה אחת גדולה שכן גם למי שמאמין שהגורל כתוב, הוא יודע בתוך תוכו שהרשות נתונה והדרך שלו היא זו שתקבע בסופו של דבר את המקום שאליו הוא יגיע. ומה קורה אחרי שבחרנו? הרבה אנשים תקועים זמן רב עדיין במקום של ״אילו הייתי בוחר אחרת…״ וזה בהחלט משפיע עליהם, ולא לטובה. למה? כי בחירה משמעותה ויתור על דבר אחד על מנת להשיג דבר אחר טוב יותר/פחות טוב, זה לא משנה כרגע מה התוצאה שלו, אלא עצם העניין שאנחנו לא יכולים לתפוס הכל בידיים הקטנות שלנו ולכך בדיוק נועדה הבחירה.

אין ספק שאנחנו מכוונים למקום הטוב ביותר בכל דבר שאנחנו עושים, ובעיקר בחינוך ילדינו, אבל מה לעשות שלא תמיד זה יוצא לנו הכי טוב או בדיוק כמו שרצינו כי נתקלנו בקשיים שלא ידענו בהכרח כיצד לפתור, אימצנו כללים שלא התאימו למשפחתנו, לא הבנו את כללי המשחק החדשים ואיפשהו בדרך איבדנו שליטה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

ההצגה חייבת להימשך

אנסה להדגים את דבריי ולהמחישם באמצעות דוגמה מבית הספר: כמורה, יש לי המון תלמידים בכיתה ובכל שיעור אני צריכה לבחור את הדרך שבה אני מעבירה את החומר לתלמידיי ואת המילים שבהם אני בוחרת להשתמש. זה ברור נכון? יופי. אבל יש מיליון דרכים להעביר את החומר הנלמד, אז איך אני יודעת איזו דרך מתאימה כעת?

אז אתם בטח חושבים שאני לא מכירה את התלמידים שלי?? ממש לא. אני מכירה את כולם, העניין הוא שדרך לימוד אחת אינה מתאימה לכולם ולכל נושא בחומר הנלמד. אבל, ההצגה חייבת להמשיך ואני בכיתה יחד איתם מדברת על החומר הלימודי ומנסה לרתום את הכיתה להאזין לדבריי. לשמחתי, הרוב הגדול אכן מקשיב ומשתתף ולוקח חלק פעיל בשיעור, אבל ישנם כמה תלמידים שהם לא איתי אלא במקום אחר. ומה הסיבה לכך? יכול להיות שהחומר משעמם אותם, יכול להיות שהם לא מבינים אותי, יכול להיות שהם חושבים עכשיו על החברים/ההורים/המבחן הקרוב או שיכול להיות
שהם פשוט לא מסוגלים להבין אותי.

וכאן אני נכנסת לתמונה, בוחרת בתלמיד אחד מבין כמה שאני יכולה כעת לעזור לו באמצע השיעור. זה הזמן שלי לתת מטלה לכיתה ולגשת בעדינות לתלמיד שאני יודעת בוודאות שהוא לא לומד. אני מנסה לברר מה עובר עליו ומדוע הוא אינו משתתף. הוא משיב לי שאינו מבין את החומר למרות שהסברתי בצורה טובה (״זה לא את, המורה, זה אני שלא מבין כלום אף פעם״) ואני מנסה להסביר לו שנית ואף להדריך אותו במציאת התשובה. אני שמה לב לכך שזה עדיין קשה לו מאוד. גם את השאלה הבאה הוא מנחש ולא מצליח כי משהו שם, אצלו, בחשיבה לא עובד בדרך הרגילה.

אני ממשיכה את השיעור ומתקדמת בחומר הנלמד. כשהצלצול מגיע כולם יוצאים במהירות האור מהכיתה ומתפרקים בספסלים שבחצר הגדולה. אני עדיין חושבת על התלמיד שקשה לו מאוד בהבנת הנקרא ונזכרת בעוד שני תלמידים שלא הספקתי לגשת אליהם וחושבת מה היה קורה אילו הייתי ניגשת לאחד מהם ועוזרת לו מעט והוא היה כן מבין ומשתלב בשיעור?

כמו הסרט ״דלתות מסתובבות״ כל דלת או נתיב, החלטה ומעשה מובילים לכיוון אחר שתוצאותיו יגלגלו אותנו ואת האחרים סביבנו למקומות אחרים בזמן אחר. ההפסקה קצרה מדי ואני ממהרת לשיעור בכיתה הבאה. אני בטוחה שמחר, בשיעור של הכיתה שבה הייתי היום, אני אנסה לגשת לתלמיד אחר כדי לעזור ובהמשך אני גם אפנה להוריו או ליועצת של התלמיד המתקשה שפשוט לא מסוגל ללמוד ״כמו כולם״ וזקוק להכוונה אישית ו/או לסיוע לימודי צמוד.

מה, אם כן, ברצוני להציג בפניכם?

כל תלמיד הוא שונה. כל ילד הוא שונה. בכל רגע הילד תופס את עצמו בצורה אחרת אשר משפיעה עליו מאוד. אתם, ההורים וגם אנחנו, המורים, לא יכולים להגיע אליו באותה דרך, לא יכולים לדרוש מכולם אותו דבר, לא יכולים לצפות שכל ארבעת ילדינו בבית יהיו בדיוק אותו דבר: לכל אחד מחשבות משלו, רגשות משלו, קשיים משלו. יש פתגם מפורסם שאומר ״לא כל האצבעות שוות״. וזה היופי שבפסיפס האנושות הזו הנרקמת לה מדור לדור ולכל אדם ייחוד משלו.

אז מה עושים?

1. קודם כל מבינים שזה כך. דהיינו, מבינים שהילד לא בהכרח ש״הוא לא רוצה״ אלא לעיתים הוא ״לא יכול״ באמת.

2. מנסים לברר בכל דרך אפשרית מה הקושי של הילד? מה עובר עליו? מה באמת מעסיק אותו ולא מאפשר לו להצליח בלימודים/בחברה.

3. מנסים לגשת אליו בדרכים שונות וליצור תקשורת מקרבת, כזו שתעודד שיח אתו ורצון שלו לשתף פעולה.

4. לא מודדים את הילד על פי ״אמות מידה מקובלות״ שכן לא כל התלמידים יכולים להוציא ציון 100 במבחן או שיהיו להם המון חברים, אלא יש כאלה שהיכולת שלהם נמוכה יותר ועליהם לקבל עזרה נוספת מחוץ לשעות הלימוד הן בפן הלימודי והן בפן החברתי.

5. מבינים שכל יום הוא יום חדש ולכן עלינו לאמץ לעצמנו גישות שונות לתקשורת עם הילדים שלנו: פעם על ידי הצבת גבולות ברורים, פעם על ידי שחרור והעברת האחריות לידיים שלהם, פעם על ידי מתן עזרה וכו׳.

6. לזכור תמיד שעלינו לאפשר לילד ולעודד אותו להתפתח ולהתמודד עם משימות מורכבות שכן למרות הקושי, אם הוא לא יוותר ויצליח בסופו של דבר הוא יחווה הישג משמעותי בחייו.

7. לא לוותר לילד לגמרי! ילד שמתקשה או מסרב לבצע משימה, יש הורים שהגישה שבה הם נוקטים היא להסיר את הקושי מדרכו, שמא זה יפגע בנפשו והתפתחותו. למשל ילד שמתקשה לכתוב – הפתרון הוא להפחית, להקל עליו, במקום לתמוך ולעזור לו להתאמן, לתרגל, על מנת שיתקדם ביום שלמחרת.

8. יש לאפשר לילד לחוות ״חוויות בונות״ של התגברות על קשיים, הן במישור הלימודי והן החברתי, ולא למהר למנוע מהם תסכולים והת־מודדויות בוני אישיות. חשוב לתת לילד תחושה של מסוגלות עצמית, שהיא תוצר של מאמץ ועמל להתגבר על קשיים מצמיחים שהוא נתקל בדרכו, לכן ילדים שאינם רוכשים את חווית הבנייה מתוך התמודדות והתאמצות יהיו חסרים את האמונה בעצמם וביכולתם להצליח.

המשך לקרוא

גוף ונפש

הרכיב הסודי של המצוינות

Published

on

כישרון זה מצוין, אבל בשביל להגיע להישגים צריך התמדה, סבלנות מברזל ואורך רוח

כשחושבים על אנשים שהשפיעו על המדע, הספורט, התרבות והטכנולוגיה נהוג לחפש איזו יכולת קוגניטיבית מפותחת, קליטה מהירה, חוש קצב פנומנלי, קואורדינציה מרשימה וכריזמה מכשפת. אלא שכישרון זה חשוב, אבל הוא לא מה שמבדיל בין אנשים שהצליחו לאלה שלא. למשל אייזק אסימוב, סופר יהודי אמריקאי, הוגה דעות וביוכימאי, כתב בימי חייו יותר מ-500 ספרים. בחישוב פשוט, האיש היה צריך לכתוב ספר באורך מלא כל שבועיים במשך 25 שנים.

הוא היה בסך הכול בן אדם. מה שהפך אותו לאייזק אסימוב היה עיקרון מעניין שהוא דבק בו: להיות בעשייה תמיד. "כשהרגשתי תקוע לא ישבתי מול דף לבן ובהיתי באוויר, אלא עשיתי משהו. כתבתי תדריך, מאמר, סיפור קצר או קראתי רעיונות". וכך, מדי בוקר היה לסופר המהולל טקס כתיבה. כל כתיבה, לא משנה מה איכותה, סוגה או אורכה. 

במקום אחר ובזמנים אחרים, אנג׳לה דאקוורת לימדה מתמטיקה בבית ספר במנהטן. בסוף תקופת המבחנים הראשונה היא הבחינה בתופעה משונה: חלק מהתלמידים הכי כישרוניים במתמטיקה, אלה שהבינו במהירות את החומר וידעו ליישם אותו, קיבלו ציונים בינוניים. לעומתם, חלק מהתלמידים הפחות מוכשרים, שהתקשו להבין את החומר, השיגו ציונים מעולים. שנה לאחר מכן לימדה דאקוורת תלמידים מצטיינים בבית ספר בסן פרנסיסקו. התופעה המפתיעה קרתה שוב. כשחקרה דאקוורת קצת יותר את העניין, היא גילתה שהתלמידים החלשים והמצליחים התאפיינו בדפוס התנהגות דומה – הם הציקו לה בשאלות, דרשו הסברים חוזרים ולא הפסיקו לנסות להשתפר.

בהמשך גויסה דאקוורת למצוא את ההבדל בין הנושרים לשורדים בתכנית המצוינות של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט, שנחשבת לסמן של קבוצות עילית. בכל שנה מתחילים את הליך ההרשמה כ-14 אלף תלמידי תיכון, 4,000 תלמידים משיגים את ההמלצות הנדרשות ורק 2,500 עומדים בסף הציונים והכושר הגופני. לבסוף מתחילים ללמוד רק 1,200 צוערים, ו-20 אחוזים מהם נושרים בחודשים הראשונים של מה שנחשבת תקופת האימונים הקשה ביותר מבחינה פיזית, רגשית ומנטלית. בבדיקה שערכה עלה רכיב הקסם שוב : "הנשארים בתכנית לא הרימו ידיים מעולם", סיפרה דאקוורת. "מבחינתם, ויתור לא היה אופציה. הם ידעו מה הם רצו, והיו מוכנים לעבוד קשה ולהתמודד עם כל אתגר ותסכול בדרך לשם". כשהחלה את לימודי הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה היא כבר ידעה שתחקור דבר אחד – מהו הרכיב החמקמק שמהווה מקפצה להצלחה?

עד כמה אתם נחושים להגשים חלומות?

דאקוורת שמעה שוב ושוב בחייה שהיא לא מתאימה לתיאור "גאון". למרות זאת, זכתה במלגה של "קרן עמיתי מקארתור", המכונה גם מלגת הגאונים, שמוענקת לחוקרים יצירתיים ופורצי דרך. בהרצאת ה-TED שלה היא אומרת: "אני מכירה אנשים רבים שהם חכמים ממני. העבודה שלי אינה סתם עבודה, היא הייעוד שלי. אני מציבה לעצמי אתגרים כל יום, וכשאפול אקום על רגליי. אולי לא אהיה הכי חכמה, אבל יהיה לי הכי הרבה גריט (Grit). מהו אותו גריט? שילוב של התמדה ותשוקה". דאקוורת מספרת שהתמדה ותשוקה משפיעות על הצלחתו של אדם יותר מאשר כישורים מולדים ומנת משכל. היא ניסחה משוואה פשוטה שמסבירה את זה:

כישרון*מאמץ = מיומנות

מיומנות*מאמץ = הישגים

כלומר, להשקעה ולמאמץ יש השפעה מכריעה וכפולה על ההישגים. החלק החשוב במשוואה יהיה ברור לכל מי שפתר משוואה פשוטה בימיו: גם אם יש לכם כישרון בלתי נדלה, מאגרים של ידע ויצירתיות משתפכת, אם תכפילו אותם במאמץ אפסי תקבלו אפס הישגים. דאקוורת גם פיתחה מדד שבוחן את מידת הגריט שלכם. המדד מורכב משאלות כמו "האם כישלונות מייאשים אתכם?", "האם אתם זונחים במהירות מטרות שהתלהבתם מהן?" ו"האם אתגרים גורמים לכם לוותר?". 

איך מפתחים התמדה, סבלנות מברזל ואורך רוח להמשיך גם אחרי כישלון? טוב ששאלתם. בספרה "גריט", שהגיע בן לילה לרשימת רבי המכר של העיתון "ניו יורק טיימס", מפרטת דאקוורת כיצד כל אחד יכול להשיג לעצמו מהתבלין הנפלא הזה:

1. התעניינו: גריט אינו רק היכולת להתמיד במשהו, אלא שילוב של תשוקה והתמדה. אם תתמידו בעבודה שאתם שונאים לא תהיו מצוינים. תשוקה תגרום לכם להתאמץ, להשתפר, לחקור ולשנות, וכל זה תוך כדי סיפוק והנאה. מציאת עניין ומשמעות יכולים להיות תהליך ארוך, אך בסופו תמצאו את הכיוון או את הפעולה שבאמת אכפת לכם מהם.

2. מצאו את המשמעות שלכם: אם ציירתם ציור גרוע אבל מעולם לא חלמתם להיות פיקאסו, השמים כנראה לא ייפלו. אם הצבתם לעצמכם מטרה שהיא-היא משמעות חייכם, לא תוכלו לוותר עליה בקלות. מצאו משמעות עמוקה בעיסוק שלכם, והציבו אותה מולכם. בדרך הזאת תוכלו לנסות שוב גם אחרי כישלון או אכזבה. העיכובים בדרך יתגלו כשיעורים טובים ללמוד מהם, וכל פעולה סתמית ומשעממת תיעשה מהנה יותר. ֿ

3. היו אופטימיים: אופטימיות היא מצרך חשוב לכל שלב בחיים, אבל בעיקר לעשייה משמעותית. השתמשו בשפה חיובית לתיאור הצלחות, גם אם הן קטנות. חגגו ניצחונות בדרך, ועודדו את עצמכם לעבור בין עצירה או עיכוב לעשייה מחודשת.

4. הפסיקו להאמין בנסים: בכל פעם שאתם מסתכלים על אדם מוכשר וחושבים "אל אלוהים, איזו מתנה הוא קיבל", פיית גריט מתה איפשהו בעולם. בעצם חיזוק ההנחה שגאונות וכישורים הם מתנת טבע, אנחנו מחזקים נטיות פסיביות והורסים כל טיפת מוטיבציה שהיתה לנו. אם הם גאונים בגלל תמהיל גנטי קסום, אנחנו כנראה לעולם לא נהיה כאלה. אם הם מוצלחים בעקבות התמדה והשקעה, לכולנו יש אפשרות להגיע לשם.

5. העריכו השקעה: השקעה, מאמץ והשתדלות הם מרכיבים שסובלים מיחסי ציבור גרועים. הם הרבה פחות זוהרים מנקודת הסיום. הם כוללים שעות של ניסוי וטעייה, כישלונות, תחקיר, לילות ללא שינה, זיעה, דם ויזע. הקפידו לבטא בקול רם הערכה דווקא לניסיונות הללו. תגמלו את העובדים, את הילדים ואת החברים שלכם על מאמציהם. התגאו בתהליכים מרשימים שעשיתם גם אם אלה לא הביאו לכם ניצחון. 

ההבנה שהצלחה תלויה בתשוקה ובהתמדה מפחידה ומרגשת גם יחד. מרגשת מכיוון שגם אם התחלתם את חייכם בנקודת פתיחה טובה פחות, וגם אם לא הייתם המצטיינים של כיתתכם תוכלו להגשים את חלומותיכם. מפחידה מפני שהתירוצים של "אני לא חכם מספיק", או "אני לא מוכשר כמוהו", כבר לא רלוונטיים. השביל המוביל להצלחה משמעותית הוא ארוך, ודומה הרבה יותר לריצת מרתון מאשר ספרינט. אך הוא מבטיח הצלחה מעל לכל שיעור, משמעות אישית ואמיתית וחיים של סיפוק. שווה, לא?

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות