Connect with us

ארה"ב-ישראל

המחווה לרופאים במרפסות ניו-יורק הפכה להצעת נישואין

Published

on

אהבה ניו-יורקית בימי קורונה: אהרון לסר ניצל את הרגע שבו תושבי העיר יוצאים להצדיע לצוותים הרפואיים, והפך אותו להצעת נישואין מרגשת לטליה בחירת ליבו

העיר ניו יורק הפכה לנפגעת הגדולה ביותר בעולם מווירוס הקורונה, עם עשרות אלפי חולים ורשימת נפטרים שגדלה מדי יום בכמה מאות.

ועדיין, העיר המיוחדת הזו ממשיכה לייצר רגעים בלתי נשכחים, גם בזמנים קשים כאלה. אחד מהם מתרחש בכל יום בשבע בערב בדיוק, אז יוצאים למרפסות כל תושבי העיר להריע לצוותים הרפואיים, שעובדים מסביב לשעון תוך סיכון חייהם כבר שבועות ארוכים. בשבוע שעבר הפך רגע כזה למיוחד אפילו יותר, כשאהרון לסר, יהודי דתי בן 28 שגדל בקנדה וחי בעשור האחרון בישראל, הציע נישואין לבחירת ליבו טליה סטארק.

סטארק, רופאה יהודיה דתיה אמריקאית בת 30, עובדת בחודשיים האחרונים ללא הפסקה בבית החולים מאונט סיני, בכדי לסייע במאבק במגפה שהשתלטה על העיר. "הכרנו בישראל לפני שנה באמצעות אפליקציית ההיכרויות JSWIPE", מספר אהרון, שעבר לישראל לאחר סיום לימודי התיכון. הוא למד בישיבה, שירת בצה"ל, למד בבינתחומי בהרצליה ועבד בכמה חברות הייטק. "אח של טליה חי בארץ, ההורים שלה מחלקים את השנה בין ישראל לארצות הברית והיא מרבה לבקר. ניהלנו קשר טרנס אטלנטי במשך שנה, היא הגיעה כמה פעמים לבקר אותי בארץ ואני נסעתי לניו יורק".

רגע אחרי שהמשבר החל, החליט אהרון שזה הזמן לעשות מעשה. "טליה התמחתה בנוירולגיה אבל כשמצב הקורונה החמיר בארצות הברית, הייתה לי תחושה שיעבירו אותה לטפל בחולי קורונה, כי היו צריכים סיוע בכוח אדם וטליה חרוצה ואוהבת להתנדב. החלטתי לעבור לניו יורק, לתמוך בה ולעזור במה שאוכל".

זמן קצר לאחר שהגיע, החליט לסר שהגיעה השעה להציע לטליה להתחתן. "אנחנו גרים בבניין עם הרבה מאוד רופאים ומתמחים ובכל יום בשבע יש כאן חגיגה גדולה. ראיתי עד כמה זה משמח ונוגע ללב שלה, והחלטתי לשלב את הרגע הזה בהצעת הנישואין שלי", הוא מסביר, "צייצתי בטוויטר וביקשתי רעיונות איך כדאי לעשות את זה, ומישהו סיפר לי על להקת מוזיקאים, שבגלל שאין להם עבודה בימים אלה, הם עוברים בין השכונות ומנגנים לאנשים. פניתי אליהם והם הסכימו לבוא. בדיעבד זה מצחיק שעשרת אלפים איש ידעו לפני טליה שאני עומד להציע לה להתחתן איתי".

יום ההצעה התרחש ביום המנוחה של טליה. "הכנתי מבעוד מועד ביציאת החירום פרחים וכלי עם קרח ושמפניה, הלהקה הגיעה רבע שעה לפני שבע, והתחילה לנגן", הוא נזכר "טליה רצתה לצאת החוצה לראות במה מדובר. היא הייתה לבושה בטרנינג ואמרתי לה שאולי לא כדאי לצאת ככה, ובעצם זרקתי עליה שמלה. אני חושב שכאן היא כבר הבינה מה קורה. היא התלבשה, סידרה את השיער ויצאנו החוצה. ואז חבר בלהקה הודה לה על כל העבודה שהיא עושה והקדיש לה שיר. כשהגיעה השעה שבע, כולם מחאו כפיים, כרעתי ברך והצעתי נישואים. ברגע שאנשים מסביב הבינו מה קורה, כולם צעקו ומחאו כפיים עוד יותר חזק והיה רגע נפלא. שכן שבכלל לא הכרנו צילם את הכל וקיבלנו ממנו וידאו שיכולנו רק לחלום עליו".

טליה עצמה צפויה לסיים בימים הקרובים את תפקידה הזמני בבית החולים. "היא עברה תקופה קשה ומאתגרת, כנראה הקשה ביותר בחייה. בעבודה הרגילה שלה היא אף פעם לא התמודדה עם מקרי מוות, או קבלת החלטות הרות גורל לצד משפחות של חולים במצב קשה. היא אמרה שמבחינתה הרגע הזה שהתארסנו הגיע בזמן הכי מתאים שיכול להיות ושימח אותה מאוד".

עכשיו מנסה הזוג המאורס להבין מתי יוכלו להתחתן בפועל. "במצב הנוכחי באמת שקשה לדעת", אומר אהרון. "גם אם נרצה טקס צנוע, נרצה איתנו את בני המשפחות שלנו. כרגע הגבול בין ארצות הברית לקנדה סגור, ואני מקווה שלקראת הקיץ זה יתאפשר. כשהכל יחזור לימים רגילים, התכנית היא לעשות מסיבה בישראל ובניו יורק".

הזוג גם מתכנן בעתיד לשוב ולגור בישראל. "כרגע עברתי באופן רשמי לניו יורק, אבל התוכנית של שנינו היא לעבור בעוד כמה שנים לישראל. טליה גדלה בבני עקיבא, היא מגיעה ממשפחה מאוד ציונית, והתכוונה בכל מקרה לעבור לישראל אחרי שתבסס את עצמה מקצועית בארצות הברית. הה לי קשה לעזוב עכשיו את הארץ אבל בגלל העובדה שאנחנו מתכננים לחזור וכמובן עד אז לבקר הרבה, זה מקל עליי מאוד".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

Featured

יום השואה 2021: למה ביקרתי באושוויץ / ריי אלן

"כשחזרתי הביתה לארה"ב, קיבלתי כמה מסרים מייגעים במדיה החברתית על המסע שלי. לא אהבו את העובדה שביקרתי בפולין להעלות את המודעות של נושא שקרה שם ולא השתמשתי בזמן הזה ובאותה אנרגיה ע"מ לתמוך בקהילה השחורה. נאמר לי שאבותיי יתביישו בי" * ריי אלן, כוכב ה-NBA לשעבר, על ביקורו במחנה ההשמדה וחוויתיו * תרגום: מנחם לס

Published

on

היה שם חור קטן ברצפת המטבח שהוביל למקום מסתור קטן. התמונה הזו צרובה לי בזיכרון. הגודל היה אולי מטר וחצי לאורך ומטר וחצי לרוחב. הבעלים של הבית אמר "היו מחביאים פה שישה אנשים בפנים. כאשר הנאצים הגיעו".

השם שלו היה ת'דאוס סקוצ'ילס (Tadeusz Skoczylas), והבית בו היינו היה שייך למשפחתו בתקופת מלחמת העולם ה-2. זה היה בית לבנים קטן בעיירה סייפיילו (Ciepielów) בפולין. היה לבית גג אדום שבוודאי ראה ימים טובים יותר. דלת הכניסה היה מרחק כמה צעדים מהרחוב. בחצר האחורית היה מספר אסמים עם כמה שקים קטנים.

הייתי בפולין כבר מספר ימים, והאימה שבהיסטוריה שיצא לי לחוות היה בלתי נתפסת. אבל זה משהו אחר. זה היה ממש אישי.

אני מסתכל על המרחב הקטן הזה. ואני מדמיין שישה אנשים שם למטה, מתחבאים מהמוות. שישה אנשים אמיתיים, זוחלים דרך החור הקטן הזה שממש מולי. זמן לא רב בכלל. זה לא היה ספר היסטוריה. זה לא היה מוזיאון. זה היה ממש שם.

ת'דאוס הסביר שיום אחד ב-1942, חיילים נאצים ביקרו בבית בקצה. מישהו בכפר אמר להם שהמשפחה מחביאה יהודים. אמורים להיות 10 סקוצ'ילסים שגרים בבית. ביום הזה בדיוק, הילד הצעיר במשפחה לא היה בית כשהחיילים הגיעו. הנאצים החלו לחשוד והתחילו לערוך חיפושים בחלקי הבית. הם מצאו את החור ואת המקום מסתור, אבל המשפחה היהודית אותה הם החביאו לא היו שם. הם כבר המשיכו הלאה.

בלי לומר מילה, הנאצים המשיכו הלאה לשכנים שגרו ליד בשכונה ולקחו את הילד הצעיר שלהם. העונש על החבאת יהודים היה מוות לכל המשפחה, ולנאצים היתה מכסה למלא.

החיילים לקחו את כל עשרת אנשים החוצה אל מאחורי הבית והוציאו אותם להורג, ממש מול האסמים והשקים שעומדים שם עד עצם היום הזה.

כאשר הילד הקטן של משפחת סקוצ'ילס חזר הביתה, הוא מצא את כל המשפחה שלו מתה. אותו ילד היה הסבא של ת'דאוס. הבית נשאר בבעלות משפחת סקוצילס, והסבא גר בו. כרגע ת'דאוס ואמו גרים בו.

איני יכול להאמין בזה. כשחלפתי על פני חלקי הבית, התחושה הזו השתלטה עלי. כל ההיסטוריה הזו פשוט מולי. וזה היה אמיתי. יכולתי להושיט יד לגעת בזה. יכולתי להרגיש זאת בין אצבעותיי ולהריח זאת באוויר. זה היה פשוט ממשי.

החלטתי לעשות את המסע הזה רק לפני מספר חודשים. זאת היתה הפעם הראשונה שאני מבקר בפולין. נסעתי לשם על מנת ללמוד יותר על משהו שהציק לי מאז שאני נער: השואה. קראתי מלא ספרים ומאמרים על זה, אבל לקרוא מילים על דף זה לא אותו הדבר כמו לראות זאת בעיניים ממש מקרוב.

לאחר מכן ביקרתי במוזיאון השואה בוושינגטון הבירה בפעם הראשונה. זה היה ב-1998, ושיחקתי עבור מילווקי באקס. הייתי בוושינגטון כדי לפגוש את הבעלים, הרב קוהל (Herb Kohl), בזמן הקיץ. היה לנו הרבה זמן פנוי במהלך היום האחרון שלי בעיר, ומר קוהל הציע שנלך למוזיאון השואה בקניון הלאומי. לעולם לא אשכח איך הרגשתי לאחר השעתיים הללו שם – יכולתי להיות שם יומיים. ישר עלתה בי ההרגשה שכולם צריכים לבקר שם.

היה שם חדר אחד במיוחד, עליו אני חושב לעיתים קרובות. מלא בתמונות של יהודים מעיר בפולין. התמונות מציירות את הקירות ומתפשטות אל השמיים, כאשר אור מגיע מתוך חלון. כמעט 90% מהאנשים בתמונות נשלחו למותם. לפני שנלקחו למחנות ריכוז או הוצאו להורג, הם היו משאירים את חפצי הערך שלהם מאחור אצל חברים או משפחה.

האנשים של הקהילה היהודית נדחפו אל עבר הגבול המוחלט של אינסטינקטים האנושיים שלהם. הם רק רצו לשרוד. ומשם, סיפורי האחווה והאחדות כל כך מעוררי השראה. זאת היתה תזכורת למה הרוח האנושית מסוגלת – לטוב ולרע.

בכנות … זה גרם לי להרגיש לא רלוונטי. שזאת מחשבה מוזרה עבור שחקן NBA צעיר שאמור להיות על גג העולם. הבנתי שיש דברים מחוץ לבועה שאני חי בה שחשובים הרבה יותר. רציתי שחברי לקבוצה יחוו את אותה הרגשה. כך שבכל קבוצה ששיחקתי מאז, לא משנה מתי היינו בוושינגטון הבירה משחקים נגד הוויזארדס, הייתי מבקש מהמאמן זמן לעבור במוזיאון. כל ביקור היה שונה, אבל כל אחד סיים את הביקור והודה לי על כך. יכולתי לראות בעיניהם שיש להם פרספקטיבה שונה על החיים לאחר החוויה הזו.

חשבתי שידעתי מה השואה היתה, ומה היא מסמלת. נסעתי לפולין עם כמה חברים טובים על מנת ללמוד יותר. אבל לא הייתי בכלל מוכן לחוויה העמוקה שהביקור הזה השפיע עלי. ראיתי כל כך הרבה מסמכים וסרטים על אושוויץ', אבל שום דבר לא באמת מכין אותך לחוויה של להיות שם. הדבר הראשון שהרגשתי ברגע שחלפתי על פני שערי הברזל הללו … כבדות. האוויר סביבי הרגיש כבד. עמדתי על פסי הרכבת היכן שאסירי המחנה הגיעו, והרגשתי שיכולתי לשמוע שהרכבת מגיעה לעצירה. הייתי חייב לקחת נשימה לייצב את עצמי. זה היה כל כך מיידי. כל כך מדהים.

הלכנו דרך הצריפים ותאי הגזים והדבר שאני זוכר במיוחד זה מה ששמעתי: כלום. מעולם לא חוויתי שקט כזה. מלבד צעדים, היעדר הקול המוחלט פשוט צווח. זה מפחיד ומפכח. אתה עומד בחדרים הללו שכל כך הרבה מוות התרחש בהם והמוח שלך מנסה להשלים עם כל מה שקרה בחלל הזה.

שאלה אחת ממשיכה לחזור ולחזור ולחזור במחשבה שלך: איך בני אדם מסוגלים לעשות דבר כזה אחד לשני? איך מישהו יכול לעבד את זה? אי אפשר. זו לא היסטוריה. זה אנושיות. זה עכשיו. זהו לקח עבורנו כאנשים.

אחרי שת'דאוס סקוצ'ילס לקח אותנו לסיור בבית משפחתו, עמדתי בחוץ, לזמן מה, עם עצמי, חושב על כל מה שחוויתי. מדוע אנחנו לומדים על השואה? זה פשוט כדי שנוכל לוודא ששום דבר כזה לא יחזור על עצמו? זה בגלל ששישה מיליון אנשים נהרגו? כן, אבל יש סיבה יותר גדולה, זאת דעתי.

השואה היא איך בני אדם – אמתיים, אנשים נורמליים כמוכם וכמוני – מתייחסים אחד לשני. כאשר משפחת סקוצ'ילס הסתכנו בחייהם כשהחביאו אנשים שהם בקושי הכירו, הם לא עשו זאת בגלל שהם מאותה הדת או אותו הגזע. הם עשו זאת בגלל שהם הגונים, בני אדם אמיצים. הם היו כמו אותם אנשים שהצטופפו בחור. והם ידעו שלאותם אנשים לא מגיע מה שאירע להם.

שאלתי את עצמי שאלה ממש קשה: האם הייתי פועל באותה צורה? באמת הייתי עושה אותו הדבר?

כשחזרתי הביתה לארה"ב, קיבלתי כמה מסרים מייגעים שהופנו אלי במדיה החברתית על המסע שלי. כמה אנשים לא אהבו את העובדה שביקרתי בפולין על מנת לעלות את המודעות של נושא שקרה שם ולא השתמשתי בזמן הזה ובאותה אנרגיה על מנת לתמוך בקהילה השחורה. נאמר לי שאבותיי יתביישו בי.

אני יודע שיש "טרולים" במדיה ואני בכלל לא צריך לתת לכך תשומת לב, אבל זה בהחלט תפס אותי. בגלל שהבנתי מאיפה הם באים. הבנתי שיש מיליון נושאים במדינתנו עכשיו, אבל הם הסתכלו על המסע שלי בצורה לא נכונה. לא נסעתי לפולין כאדם שחור, אדם לבן, אדם נוצרי או יהודי – הלכתי לשם כבן אדם.

קל לומר "הלכתי לשם על מנת לוודא שהדברים הללו לא יתרחשו שוב". אבל הלכתי לשם כדי ללמוד על המציאות האמתית של מה שקרה בזמן השואה, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך. האנשים שמאמינים שאני מבזבז את הזמן שלא בדרך הנכונה… ובכן, הם מחמיצים את כל הנקודה. אנחנו לא אמורים לתייג אנשים על פי דבר אחד או דבר אחר. בגלל שכך אנחנו עושים, אנחנו יוצרים מושגים אלו לפני שבכלל בדקנו את העובדות הנכונות., וכך אנו מגיעים לתוך הסיטואציות האיומות הללו מלכתחילה. אנחנו חייבים לעשות עבודה טובה יותר בלשבור את הבורות, ההתעלמות והחלוקה הזו שמשסעת את החברה שלנו.

אני זוכר כשהייתי ילד בביה"ס היסודי, ולכולנו היו חברים שהגיעו מרחבי העולם. הייתי כל כך נרגש לשמוע אנשים ממקומות שונים. רציתי לדעת איך הם חיים. הייתי סקרן על חייהם. ואני מרגיש שקצת איבדנו זאת. נראה שעכשיו, אחנו רק רואים את עצמנו. אנחנו רק רוצים לדאוג לעצמנו. למה שבכלל המושג "אנחנו" מתכוון.

אני חושב על המשפחה של ת'דאוס. איך הם מגדירים את המושג "אנחנו"? הם ראו את "אנחנו" שכל בן אדם, לא משנה איך הם נראו, או במה הם האמינו. הם חשבו שכל אחד ראוי להגנה. והם היו מוכנים למות עבור זה.

זה משהו ששווה לזכור, תמיד.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות