Connect with us

מצב הרוח

המגזר החרד

Published

on

היום אם אין לך פוביה עסיסית שאפשר לנופף בה, משהו אצלך לא בסדר • קבלו רשימה מעודכנת

הפחד של אנשים מחיות הוא לא תמיד פרופורציונלי. אני יכול להבין אדם שבורח בבהלה מפיל שדוהר לעברו ומאיים להביא לו לאטמה עם החדק, מאריה שעשוי להשתמש בו כקינוח, או מנחש שעלול להרוג אותו אם הוא לא מצויד בחליל הודי שיגרום לו לרקוד. אבל האימה של אנשים מחיות זעירות כמו עכברים או ג׳וקים נראית לי קצת מוגזמת. העכברים די מפחדים מאיתנו, ולא ממש בעניין של לנגוס בבני אדם (אלא אם כן יש לכם ברגל אצבעות מוצרלה), והנזק הכי גדול שג'וק יכול לגרום לנו זה לשלם יותר מדי כסף למדביר.

אבל כל אחד והחרדות שלו. יש לי חבר שנלחם בכמה מלחמות, שירת ביחידה מובחרת והביט לאויב בלבן של העיניים, וכשהוא רואה ג׳וק, הוא עולה על כיסא וצורח לאשתו שתהרוג אותו.

מבחינתי, כל עכבר בחצר הוא לא פחות חביב ממיקי מאוס, ושום ג'וק לא יגרום לי לטפס על השולחן. גם בגלל שאני לא מפחד משטויות כמו חרקים, וגם בגלל שאני סובל מפחד גבהים. בשנים האחרונות הפחד הזה מחריף: עמידה על מרפסת בבית עם יותר משלוש קומות עושה לי בחילה ומכניסה אותי לחרדה אטומית. לעומת זאת, אין לי שום בעיה לטוס במטוס או במסוק, למרות שאני לגמרי מבין את האנשים שמתקשים לסמוך על צינור ברזל גדול שאמור לרחף באוויר בלי ליפול, כשבתוכו 400 נוסעים וחלקם רבים עם הדיילת שתמכור להם שוקולד.

בני האדם פיתחו לעצמם במשך השנים מגוון רחב של פחדים וחרדות, הגיוניים יותר או פחות. לא בטוח שבימי הביניים היתה לאנשים, שחיו עם עשר נפשות בחדר, פריבילגיה לפתח פחד ממקומות צפופים. ספק גם אם האדם הקדמון התלונן במערה על פוביה מעכבישים. אבל היום נראה שאם אין לך פוביה עסיסית שאפשר לנופף בה, משהו אצלך לא בסדר. בלי פוביה אתה סתם איש סטנדרטי, וככזה תתקשה לבלוט בהמון. לכן, אם עוד לא אימצתם פוביה משלכם, אתם מוזמנים לבחור את הפריט המתאים לכם מתפריט החרדות שלנו.

פחד ממעליות (אפשר לקרוא לזה קומותופוביה) עניין לגמרי סביר. כל מי שנתקע פעם במעלית, נפל עם מעלית, או סתם עלה ארבעים קומות עם מישהו שלא מאמין בדאודורנט, יודע שהשהות בקופסת מתכת שתלויה על כבל עלולה להכניס אותך ללחץ ולהעלות לך את הדופק. מנגד, כשאני עולה במדרגות יותר משלוש קומות, עולה לי הדופק הרבה יותר.

ספקטרופוביה (פחד ממראות) – תופעה מוכרת, ובה אנשים מפחדים מההשתקפות של עצמם במראה. האמת, לא מפתיע במיוחד. אני יכול להעיד על עצמי שלא פעם, אחרי מקלחת, אני זורק מבט למראה ונבהל כהוגן מהקשיש העירום שמביט בי. אני מעדיף לחסוך מכם את התיאורים ואת הפרטים הקטנים והממש קטנים.

גָמופוביה (פחד מחתונה) – בניגוד למה שאפשר לחשוב, החרדה הנ"ל לא נובעת מהפחד למצוא את עצמך בריקוד רכבת עם דודה רבקה, אלא מפחד ממחויבות. גם כאן אני מזדהה לגמרי. טבעי שעם כל האהבה לפרטנר, אנשים יחושו פחד לפני חתונה. הרי אם הכלה המיועדת היתה מאתגרת את בחיר ליבה המיועד ומשאירה אותו במשך שעה עם תינוק בוכה או עם מכונת כביסה פועלת, הפחד היה הופך לאימה. מצד שני, גם אצל רווק, שהיה רגיל לחלוק את חייו עם בקבוק וויסקי ולהתעורר בכל בוקר כלומר, צהריים) לצד חברה אחרת, זה אך טבעי שיצוץ פחד ממוסד הנישואים – מוסד מפואר, שהזיכרון הבולט שלו ממנו היה לראות את אבא שלו מסתגר מדי יום במשך חצי שעה בשירותים עם עיתון רק כדי שיהיה לו קצת שקט.

טכנופוביה (פחד ממכשירים חדשים) – אנשים הלוקים בפוביה זו מוכרים גם בשמם העממי "קשישים". חלקם ממשיכים להתנהל עם טלפון נייד מתקפל משנות ה־90. אני כנראה שייך לזן מורכב יותר – טכנוטמבל: לא מפחד מטכנולוגיה, אבל אם אני מפרק מכשיר, לעולם לא אדע להרכיב אותו בחזרה. גם כשאני מקבל טלפון חדש אני בדרך כלל מקלקל אותו במהלך הכנסת הפרטים האישיים שלי ומתקשר לצוות התמיכה כמו אופידיופוב (פוחד מנחשים) שראה אנקונדה.

אורניתופוביה (פחד מציפורים) – הפוביה הזאת יכולה להופיע אצל מי שראה עורבים תוקפניים או צפה בסרטו של היצ'קוק "הציפורים". בכלל, סרטים יכולים לייצר פחדים, ולא סתם נכנס ללקסיקון הביטוי "אכל סרט".

עם כל הכבוד לפוביות עצמן, המצב הקשה ביותר הוא של מי שמשלב יותר מחרדה אחת. למשל, אם פיתחת אגרנות כפייתית ואתה גם חרד מעכברים וג׳וקים, יש לך באמת בעיה רצינית. אתה חייב לבחור מה פחות גרוע מבחינתך – פרידה מעיתונים ישנים או היכרות עם עכברים חדשים. הבעיה מחריפה אם אתה גם מפחד מעכברים וגם רגיש לחתולים. בנוסף, אם אתה גם מפחד מחתונות (ע"ע) וגם סובל מפחד גבהים, צפויים לך רגעים קשים במיוחד בשלב שבו החברים השיכורים שלך יניפו אותך על כיסא בזמן שהם רוקדים לצלילי עומר אדם. יש גם פוביות שלא מופיעות בספרות המקצועית, אבל כולכם נתקלתם בהן, והגיע הזמן להכיר בהן באופן רשמי ולתת להן שמות.

תרומופוביה – אנשים שחוששים ממבקשי תרומות. הם מנתקים שיחות טלפון של עמותות וסוגרים את החלון כשהם מזהים קבצן בצומת. במקרים קשים במיוחד, כשמתקשרים לאותם אנשים כדי לבקש תרומה למען חולים במחלה מסוימת, הם עונים שזה לא יסתייע, כי הם עצמם סובלים ממחלה קשה – תרומופוביה.

חמותופוביה – פחד מארוחת שישי אצל ההורים של בן הזוג. סיכוי טוב שהערב יסתיים בסכסוך משפחתי כלשהו ובנזק פסיכולוגי בלתי הפיך. ועדיין, מעטים הצליחו לקבל

ניצנופוביה – עניין פרטי שלי. אנשים שחוששים לפגוש אותי באקראי ברחוב ומנסים להתחמק ממני, בטענה שאני נודניק, הסיפורים שלי ארוכים מדי, או שהם חייבים לי כסף.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

כך ניזכה שוב באירוויזיון

Published

on

כמו שידענו להביא את מדונה, שהיא כבר חזק בקבלה וממש סנטימטרים ספורים מגיור, מדוע שלא נפעיל את יהודי העולם כדי לסייע במשימה הלאומית?

מכיוון שהשנה אנחנו מארחים את האירוויזיון, ברור שזו כבר לא סתם תחרות שירים עטוית נצנצים, אלא פרויקט לאומי, ושכולנו צריכים להתגייס – או להתגייז – כדי להראות לעולם מאיפה משתין הדג (או התוכי שממנו עשו את השמלה של דנה). אחד היתרונות שלנו כישראלים הוא היכולת לחשוב מחוץ לקופסה, שאותה כבר הפעלנו בתחרויות עבר. כבר בשנות ה־70 עלו מדעני רשות השידור על המצאה מהפכנית, שבילבלה לחלוטין את האירופאים – תימנים. ישראל שלחה פצצת אנרגיה מתולתלת ומסולסלת בדמותו של יזהר כהן, משהו שהגרמנים, השבדים והנורבגים הקרירים לא נתקלו בו מעולם. זו היתה הפעם הראשונה שבה נציגי היבשת הבלונדינית נחשפו לגוונים, למקצבים, לכוריאוגרפיה ולצורת שיער כזו, וביחד עם התוספת של שפת הבי"ת המסתורית, הם נדהמו מהחדשנות ומהרעננות והצביעו לנו בהמוניהם.

האירוויזיון הבא כבר התקיים בירושלים, וכשהבינו אדריכלי רוממה שהטריק התימני עובד, הם השתמשו בו שוב עם גלי עטרי, ערבבו אותה עם הבחורים של חלב ודבש להרכב שאפשר היה לקרוא לו: חילבה ודבש), וביחד עם מילת הקסם האוניברסלית הללויה, שוב השארנו לאירופאים אבק. בפעם השלישית, בתחבולה משולבת, שילבנו את התימניות הקלאסית עם העולם הטרנסג'נדרי החדש, במה שאפשר להגדיר כ"טרנס־ג'חנון". גם השילוב בין "דנה" הישראלי לאינטרנשיונל הבינלאומי, ביחד עם השיר "דיווה", שכתב הגדול שבדיוות, צביקה פיק, תרמו לנוסחת ההצלחה.

קובי מרימי אינו קונצנזוס, הזכייה שלו אינה מובטחת, וכל עזרה שהוא יכול לקבל תהיה מבורכת. אפשר, למשל, להשתמש באלמנטים ישראליים מוכרים ופופולריים בעולם כדי לעזור לו להתחבב על האירופאים. למשל, שילוב שלו עם השילוש התימני הקדוש – גלי, יזהר ודנה – יכול להיראות כמו הדבר הכי דומה ללהקת אבבא, והיה גומר את אירופה סופית. אפשרות יצירתית יותר היא לחבר את קובי לשתי הישראליות הפופולריות בעולם – גל גדות ואפליקציית ווייז. דואט עם גל, בצירוף דגימות קול של הקריינית של ווייז, יכול להפוך ללהיט, בעיקר אם השיר של קובי, "HOME״, יהפוך בגרסה החדשה ל"עוד מאתיים מטר HOME״, וייצור הזדהות אצל כל נהג באירופה.

עוד נכס אסטרטגי שאפשר להיעזר בו הוא אורי גלר, שבהינף כפית יכול לכופף את הטלוויזיות למיליוני אירופאים ולאיים לעצור להם את השעון באייפון אם הם לא יצביעו כמו שצריך. מובן שאפשר להיעזר גם בתפילות של המוני יהודים לבורא עולם, שיזכה אותנו בדוז פואה לרוב. אלא שכאן יש ניגוד עניינים – הרי רוב קברניטי הדת, ואלה שיש להם את המספר של בורא עולם בחיוג המקוצר בסלולרי, הם גם כאלה שלא ממש מתחברים לאירוויזיון ולמה שהוא מייצג. מה שבטוח אפשר, זה לגייס תמיכה מיהדות התפוצות. כמו שידענו להביא את מדונה, שהיא כבר חזק בקבלה וממש סנטימטרים ספורים מגיור, מדוע שלא נפעיל את יהודי העולם כדי לסייע במשימה הלאומית? בעזרת חוק השבות וקמפיין געוואלד יהודי, אפשר לשכנע את בני עמנו הצדיקים בוב דילן ופול סיימון שיירתמו לעשות למרימי קולות רקע אם כי במקרה של דילן, הקול שלו עשוי להזכיר קצת את הקרקורים מהתרנגול של נטע ברזילי).

אפשר לגייס למאמץ גם את קוונטין טרנטינו, שהוא עכשיו כמו משפחה, והקירבה לחותן צביקה פיק עשויה לשכנע אותו לביים את המעברונים שבהם מוצגים האמנים בנופי ארצנו. טרנטינו יביים אותם כמובן בסגנונו הייחודי, כך שהנציגים הנורבגים ינופפו לשלום במהלך שיט פסטורלי בירקון, ואז בחורה בחליפה צהובה תשסף את ראשיהם. סרטונים כאלה גם יעבירו לאירופאים את המסר שלא כדאי להם להתעסק איתנו בשלב ההצבעה. אם זה לא יספיק, סטיבן ספילברג ישמח לשלב במעברונים את הכריש מ"מלתעות" שיזנק מתוך הכנרת, את אי.טי, שירכב על אופניים ברחובות תל אביב, או דינוזאורים מפארק היורה, שירדפו אחרי הנציג הבלגי במצדה.

במקביל, חשוב להשקיע בקבלת הפנים לאורחים. לקראת התחרות יגיעו לכאן עשרות נציגים מהמשלחות ועוד אלפי תיירים, ומכיוון שארצנו היא אמנם יפה ומלהיבה אבל לא בהכרח קונבנציונלית, כדאי שנסביר להם את פנינו, וגם נסביר עוד כמה דברים:

הודעה למשתתפי ואורחי האירוויזיון: חברים ואורחים יקרים, תודה שבאתם לשיר איתנו
בימים לא פשוטים אלו. אנחנו מעריכים את זה, בעיקר כי אנחנו יודעים כמה שילמתם על חדר וכמה תשלמו על בקבוק מים במזנון – שלא לדבר על כמה תשלמו אם תבחרו לאכול בשווארמייה הלא נכונה. בימים הקרובים אולי תשמעו מסביב מושגים לא מוכרים, שעלולים לבלבל אתכם ולהכניס אתכם ללחץ. אז אנחנו כאן כדי להסביר.

סבב – מילה נרדפת למתח בגבול, התחממות של שני הצדדים, ועוד מילים יפות. לא רוצה להלחיץ, אבל בתכלס "סבב" פירושו מלחמה. לא להתבלבל עם "סבב ברים" ששם, במקום טילים, מי שייפול זה אתם על הרצפה.

ממ״ד – בניגוד למה שחשבתם, לא מדובר בראשי תיבות של מלחין: מדלי דורון. ממ״ד הוא המקום שאליו רצים כששומעים אזעקה עולה ויורדת. מותר בזמן הריצה לעשות תנועות תרנגולת כמו נטע, אם זה מקדם אתכם מהר יותר.

בום – אם זה מלווה בהתפוררות הטיח באולם החזרות, אולי זו מכת תוף חזקה של ההרכב האיסלנדי החתרני. אם התקרה נופלת, זה טיל שהגיע מעזה.

מושגים דומים שעלולים לבלבל:

חמש – השעה שאמרו לכם להיות מוכנים מחוץ למלון; חמאס – הארגון ששולח את הטילים.

הכוכב הבא – התוכנית שממנה הגיע הנציג הישראלי בתחרות;

כוכבי – לא הזוכה בכוכב הבא, אלא ראש הצבא הנוכחי. בזכות פעילותו בנוגע לבניינים בעזה, אפשר להעניק לו את הכינוי קובי מורידי.

צבע אדום – תיאור של מצב שבו נוחתים טילים על ישראל, וגם של תיירים הולנדים אחרי שעתיים בחוף הים של תל אביב.

המשך לקרוא

מצב הרוח

לתפארת מדינת ישראל

Published

on

תיסלם ובנזין פילגו בזמנו את העם לשני מחנות • כדי שהשסע הלאומי הנורא לא יחזור, אני קורא לאזן את הבחירה בפוליקר עם הענקת משואה גם לנציגי המחנה השני

השבועות האחרונים היו מרגשים לכל מי שהתבשר שידליק משואה ביום העצמאות, אבל במיוחד ליהודה פוליקר. עוד לפני ליל הסדר מירי רגב קפצה עליו באמצע הופעה והודיעה לו שנבחר, וזה עוד לפני שמבקר המדינה קפץ עליה והודיע לה שבחירת מדליקי המשואות בשנה שעברה וחלוקת ההזמנות היו לא תקינות.

פוליקר ראוי לכל כבוד. הוא מלחין וזמר נהדר, גיטריסט אדיר, ואני שמח בשבילו מכל הלב. העובדה שמישהו מעולם הרוק הישראלי זוכה בכבוד מחממת את ליבי, ואני מצדיע לוועדה שבחרה בו, וגם באבי נשר ובאחרים. למרות זאת, אני לא משוכנע שההחלטה לבשר על ההחלטה בפורמט של "מסיבת הפתעה, בלי לתאם מראש, היתה רעיון מוצלח (מזל שהשרה לא קפצה מתוך עוגה או מתוך נרתיק של גיטרה). הופעה מול קהל היא עניין מורכב, מתוזמן ומלחיץ גם ככה, ובסרטון רואים בבירור שבזמן המהלך פוליקר אוחז בחזהו, בהתרגשות שיכולה להתפרש גם כהכנה לצנתור ולשירת הלהיט "חופשי זה לגמרי שבץ". יכול להיות שאם הייתי נוכח במקום, לא הייתי מתאפק ומצלצל למד"א, רק ליתר ביטחון.

השימוש שהשרה עשתה בהודעה בציטוטים משיריו של האמן היה יצירתי, אם כי העלה בי זיכרונות רחוקים מאוד. בתחילת שנות ה־80, כשתיסלם פעלה ממש במקביל ללהקת בנזין של פוליקר, היינו מקבלים מכתבים מבני נוער יצירתיים במיוחד, שגם הם שילבו בקיאות פזמונאית בסגנון: "חברי תיסלם היקרים, היום היה לי בוקר של כיף, נסעתי באוטובוס ושמעתי רדיו חזק, ואז אמרתי לאמא שאני אוהב אותה ואשמח לראות אותה היום. אבא חזר עם נשק מהצבא ואמרתי לו תפסיק לכוון אלי. בת הזוג שלי נטע ביקשה שנקבע עוד פגישה. הסבים שאלו מה ארצה כמתנה ליום הולדת, ואמרתי להם: תנו לי רוקנרול".

לא חייבים לעצור כאן. היה נחמד, למשל, אם ישיבת הממשלה של יום ראשון היתה נפתחת בהצהרה ש"השבוע מתחיל מאוחר כרגיל, אין לי כוח לקום, אין לי חשק לכלום". בכל מקרה סביר שבמהלך המו"מ הקואליציוני כל אחד מראשי המפלגות יבהיר: "גם אני רוצה לרמוס את כל מי שעומד בדרכי, לעמוד על שלי בלי ליפול", "גם אני רוצה לשלם במזומן מתחת לשולחן לאיזה עבד נאמן פודלמן", "גם אני רוצה להיות בן של מי שרימה והונה וקיבל חנינה", "אני רוצה להיות ידיד בין ידידי המוזיאון", גם אני רוצה חבר בכנסת ובמס ההכנסה", "גם אני רוצה שומר ראש, נהג צמוד ולימוזינה גדולה" (מתוך "אני רוצה גם" של פוליקר וגלעד).

תיסלם ובנזין פילגו את העם לשני מחנות – מתוסלמים מול מבונזנים. כדי שהשסע הלאומי הנורא לא יחזור ולמען האחדות בעם, אני קורא לשרה לאזן את הבחירה בפוליקר עם הענקת משואה גם לנציגי המחנה השני, של חברי תיסלם. אני כמובן מתנגד לדילים פוליטיים, אבל במקרה כזה בהחלט נהיה מוכנים לוותר לשנה על ביצוע
פרצופה של המדינה".

עם כל הכבוד למסורת, אני חושב שכמדינה שחרטה על דגלה חדשנות ויצירתיות, אפשר להכניס רוח חדשה גם באירועי החג. השימוש בלפיד, למשל, הוא מעט מיושן ונדוש. למה לא לאפשר לכל מדליק להביא את הטאץ' הייחודי שלו? פוליקר הוא גיבור גיטרה ויוכל להדליק את המשואה עם בוזוקי, לתפארת מדינת ישראל והצלחות של יוון. גם את החלק של תרגילי הסדר בטקס בהר הרצל אפשר לרענן. הצורות שיוצרים החיילים על מגרש המסדרים אמורות לסמל את ההווי הישראלי, וכדי להיות נאמנים למציאות, לצד צורות של סמלי המדינה, אפשר להציג גם סמלים פחות רשמיים. נגיד: המסדר ייצור פקק תנועה בכניסה לירושלים; המסדר ייצור ערימת אשפה שמטיילים השאירו בכנרת בסוף חופשת הפסח; המסדר ייצור כתובת שצוירה על קיר בקולוסיאום ברומא; או המסדר ייצור נעל שבתוכה מוגש קינוח לראש ממשלת יפן.

במוצאי החג מחולקים פרסי ישראל, וגם שם, לצד הפרסים לכל נכבדי ומלומדי האומה, אפשר לגוון עם אנשים שביטאו גם הם את הרוח הישראלית הייחודית, רק מכיוונים אחרים. הפרס בתחום הביטחון מגיע לאפי נוה, יושב ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, שהיה מוכן להקריב את עצמו ואת תפקידו רק כדי לחשוף כשלי אבטחה חמורים במערך ביקורת הגבולות בנתב"ג. וזה עוד בלי שדיברנו על היצירתיות והחדשנות שהוא הפגין בתחום מינוי השופטים בישראל.

אמר מי שאמר שעם שלא מכבד את העבר, אין לו עתיד לא זוכר מי בדיוק אמר את זה, זה היה בעבר), ולכן הפרס בתחום מורשת ישראל מגיע לכוכבות "בוורלי הילס 90210", שעזבו הכל ועשו עלייה לכמה שעות של צילומי פרסומת – והזכירו לנו את ארץ ישראל היפה של פעם, בניינטיז, כשהיינו צעירים ועם פחות בוטוקס. הפרס בתחום החקלאות יוענק למשה פייגלין על תרומתו לקידום מורשת הקנאביס והפיכת ישראל מסטארט־אפ ניישן לסָ טלה ניישן. והפרס בתחום היחסים הבינלאומיים יוענק לעוקצי התיירים באשר הם, שדאגו להעניק לתיירים שהגיעו לארץ יחס מיוחד, ובעיקר מחיר מיוחד בערך כפול מהמחיר הרגיל), והבטיחו שגם הרבה אחרי שאותם תיירים יחזרו לארצות מוצאם, הם לא יפסיקו לדבר על החופשה בישראל.

המשך לקרוא

מצב הרוח

כאן בוחרים בכיף

Published

on

אם נבחרינו ימשיכו להתעלם מהדור הצעיר, ליאור סושרד יהיה רה"מ הבא

במערכת הבחירות הזאת מרבים המועמדים להבטיח שהם ידאגו לעתיד ילדינו, תוך שהם משמשים דוגמה נהדרת עבורם הם משמיצים אחד את השני ב"אתה
מושחת", "אתה לא שפוי" ו"הכל עובר עליך ואמוג'י של קקי בידיך". אבל האמת היא שעד לרגע זה לא נראה בסביבה הקרובה פוליטיקאי שבאמת אכפת לו מעתידן של בתי בת ה־15 והחברות שלה. ואם יש כזה, אני מחכה שישכנע אותי ברצינות כוונותיו, בכך שיתרום את הנהג שלו להחליף אותי כנהג ההסעות שלהן.

שלא ישתמע כאן שאני מתלונן, חלילה. אני נהנה מכל רגע ומשתדל לנצל את הנסיעות התכופות עם החבורה המכונה על ידיהן "הגאנג" כדי להתעדכן במה שמעסיק נערות בגילן, למה הן אוהבות את אריאנה גרנדה (זמרת פופ שהתפרסמה כשדאעש ביצעו פיגוע במהלך הופעה שלה) וסליים (חומר משחק דביק ומלכלך, שאני חושד שדאעש המציאו כדי לאמלל הורים בעולם המערבי), ומדוע הן מדברות כל כך מהר. השבוע, למשל, למדתי שהן מתייעצות זו עם זו בענייני סדרות בטלוויזיה ועושות את זה לא בטלפון, בווטסאפ או בפייסבוק (זה של זקנים), אלא באינסטגרם, מקום שבו אפילו אין לי מושג איך קוראים הודעות.

נראה שזה קצת מאוחר עבור הבחירות הקרובות, אבל כדאי שבמפלגות השונות יביטו קדימה לעבר הדור הזה, שאמנם משחק כרגע פורטנייט ומכור ליוטיוברים עילגים, אבל בעוד ארבע שנים כבר יוכל להצביע ויצטרך לבחור בין פוליטיקאים עילגים לא פחות. שמות הדמויות הנערצות על בני הנוער אמנם לא יגידו כלום לעמית סגל, אבל לדמויות הללו יש מיליוני עוקבים, ואל תתפלאו אם בעוד כמה שנים בחורה בשם אשלי וקסמן בקשי, היום יוטיוברית שמתמחה בליפסטיקים ובאייליינרים, תרוץ בבחירות ותקבל את תיק האיפור בממשלה. סטטיק ובן־אל ינהיגו את מפלגת כחול לבן ונצנצים, ונועה קירל והחבר שלה מרגי ימותגו כבנט וכשקד החדשים. עם כל הכבוד לאיילת שקד, כשהיא פרצה עם סרטון הבושם המדובר, לקירל כבר מזמן היה קמפיין לשמפו. כמו שזה נראה כרגע, הדור הזה לא יבין למה לא מצביעים לכנסת באמצעות אפליקציה, ואיך מצפים שהם ילכו להצביע כששמים את הקלפיות במקום שהם הכי חיכו לברוח ממנו – בית הספר.

בכלל, אם הרצון של כולנו הוא שגם בעתיד יהיו כאן שיעורי הצבעה גבוהים, כדאי לחשוב על כמה שדרוגים ועדכוני גרסה לשיטה הקיימת.

במקום המיקומים המבאסים של היום, הקלפיות צריכות להיות ממוקמות במקומות אטרקטיביים, שאנשים מבלים בהם ביום חופש – קניונים, מתקני ג'ימבורי, חדרי בריחה, פארקים עתירי מנגל, חומוסיות, פיצריות, המבורגריות. לא צריכה להיות בעיה אם בזמן שאתה יושב בארומה, המוכר יקרא בשמך, וליד הקופה יחכו לך סנדוויץ' חלוּמי וקלפי.

אם יום הבחירות יהיה שמשי, מומלץ להציב קלפיות בחופי הים, ואז נרוויח גם את קולות הימאים והמשתזפים, ובים המלח גם כמה קולות צפים. קופסת העץ של הבחור עם הארטיקים דומה בצורתה לקלפי, ואני בטוח שהוא יסכים לשנות את הייעוד שלה ליום אחד ולזרז את מי שעדיין לא הספיק להצביע בקריאות "אני הולך".

גם בנושא הפתקים אפשר לחדש קצת. לדור הצעיר, הפתקים בשחור לבן על נייר דק נראים כמו דפים שנתלשו מספר היסטוריה. שלוש אותיות עבור דור שקיצר את המילה כן ל"כֵ ה" ואת בסדר ל"בסה", הן ממש יותר מדי. צריך לעבור לפתקים צבעוניים, שבמקום אותיות עתיקות בעלות עיצוב מיושן יכללו אמוג'י. על הפתק של פייגלין, למשל, יתנוסס סמיילי מעשן צינגלה וקורץ לעבר הר הבית; האמוג'י של גנץ יחזיק טלפון ולידו דגל איראן; והאמוג'י של ביבי ישיט צוללת.

כדי להתחשב בדור הבא, שאינו החלטי במיוחד, וכמו שהוא לא ממהר לעזוב את בית ההורים גם נוטה לקחת את הזמן עם החלטות הרות גורל אחרות, כדאי לתת את האפשרות להתחרט ולתקן את ההצבעה במהלך יום הבחירות. אם אפשר לעשות undo במחשב או בטלפון, למה שלא יהיה אפשר להתחרט גם בקלפי? כדאי גם לשקול לאפשר להם לפצל את ההצבעה בין שתי מפלגות – חצי קול לכל אחת.

עבור דור הריאליטי, מלחמת המפלגות הלא סימפטית הזאת מזכירה תוכניות בסגנון "הישרדות" – רק קצת פחות מפורמטת, נוצצת וסקסית. מאחר שכך, אולי עדיף כבר ללכת צעד אחד קדימה ולקיים את מערכת הבחירות לכנסת על אי טרופי בודד. המועמדים ימשיכו לשקר, לכרות בריתות ולהפר אותן, ללכלך ולטנף אחד על השני – רק שעכשיו הם יעשו את זה בבגדי ים. הנשיא ריבלין ינצח על הכל כמו גיא זו־ ארץ.

שני השבטים באי ייצגו את שני הגושים, רק עם שמות מצחיקים יותר, ואי המתים יהיה שימושי במיוחד. הרי המפלגות כבר הטריחו עבור מערכת הבחירות הנוכחית מנוחים כמו מנחם בגין והרב עובדיה יוסף. המתמודדים יתחרו במשימות כמו הצלת מערכת הבריאות, טיפול בסוגיית עזה ושיקום מערכת התחבורה.

ולמי שמחפש משהו מעניין לעשות ביום השבתון, יש לי כמה רעיונות:

  • כדאי להתנתק מהחדשות, אלא אם כן אתה חובב פייק ניוז. ביום הזה צפויים שלל סרטוני הפחדות ולכלוכים של הרגע האחרון, כשבעצם שום דבר חשוב לא אמור לקרות עד למחרת בבוקר.
  • אפשר לנצל את היום לטיול. אם לא החלטתם למי להצביע, מומלץ לסייר באטרקציות הבולטות של מערכת הבחירות: להתחיל בפלאפל בקריית שמונה, שאין מנהיג מפלגה שהטחינה שלהם לא נזלה לו על החולצה; להמשיך לבסיס חיל הים שבו נמצאת צוללת של טיסנקרופ; לעבור בכפר הירוק ולחפש זיכרונות מגנץ; לבקר בחממה לגידול קנאביס ולמסור ד"ש לפייגלין; ולקנח בפרפומריה, שם אפשר לברר אם הגיע הבושם החדש "פאשיזם".
  • מכיוון שגם הפעם לא מסתמנת הכרעה לשום כיוון והפילוג בעם יימשך גם אחריהן, אני מציע שבבחירות הבאות ירוץ כמועמד יחיד המנטליסט ליאור סושרד. הוא בלאו הכי יודע מה אנחנו חושבים ומה אויבינו זוממים, מהיכן הם יתקיפו ואילו מספרים יזכו בלוטרי האמריקאי, מה שיפתור את כל בעיות התקציב של מדינת ישראל.

הוא גם יידע איפה יש גז ואיפה יהיו פקקים בבוקר, וידאג לכל מחסורנו, כי הוא יודע את מספרי האשראי של כולנו. עכשיו רק נותר לנו למצוא מנטליסט אחר, שיצליח לעבוד לו על המוח ולשכנע אותו להסכים.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות