Connect with us

מצב הרוח

המגזר החרד

Published

on

היום אם אין לך פוביה עסיסית שאפשר לנופף בה, משהו אצלך לא בסדר • קבלו רשימה מעודכנת

הפחד של אנשים מחיות הוא לא תמיד פרופורציונלי. אני יכול להבין אדם שבורח בבהלה מפיל שדוהר לעברו ומאיים להביא לו לאטמה עם החדק, מאריה שעשוי להשתמש בו כקינוח, או מנחש שעלול להרוג אותו אם הוא לא מצויד בחליל הודי שיגרום לו לרקוד. אבל האימה של אנשים מחיות זעירות כמו עכברים או ג׳וקים נראית לי קצת מוגזמת. העכברים די מפחדים מאיתנו, ולא ממש בעניין של לנגוס בבני אדם (אלא אם כן יש לכם ברגל אצבעות מוצרלה), והנזק הכי גדול שג'וק יכול לגרום לנו זה לשלם יותר מדי כסף למדביר.

אבל כל אחד והחרדות שלו. יש לי חבר שנלחם בכמה מלחמות, שירת ביחידה מובחרת והביט לאויב בלבן של העיניים, וכשהוא רואה ג׳וק, הוא עולה על כיסא וצורח לאשתו שתהרוג אותו.

מבחינתי, כל עכבר בחצר הוא לא פחות חביב ממיקי מאוס, ושום ג'וק לא יגרום לי לטפס על השולחן. גם בגלל שאני לא מפחד משטויות כמו חרקים, וגם בגלל שאני סובל מפחד גבהים. בשנים האחרונות הפחד הזה מחריף: עמידה על מרפסת בבית עם יותר משלוש קומות עושה לי בחילה ומכניסה אותי לחרדה אטומית. לעומת זאת, אין לי שום בעיה לטוס במטוס או במסוק, למרות שאני לגמרי מבין את האנשים שמתקשים לסמוך על צינור ברזל גדול שאמור לרחף באוויר בלי ליפול, כשבתוכו 400 נוסעים וחלקם רבים עם הדיילת שתמכור להם שוקולד.

בני האדם פיתחו לעצמם במשך השנים מגוון רחב של פחדים וחרדות, הגיוניים יותר או פחות. לא בטוח שבימי הביניים היתה לאנשים, שחיו עם עשר נפשות בחדר, פריבילגיה לפתח פחד ממקומות צפופים. ספק גם אם האדם הקדמון התלונן במערה על פוביה מעכבישים. אבל היום נראה שאם אין לך פוביה עסיסית שאפשר לנופף בה, משהו אצלך לא בסדר. בלי פוביה אתה סתם איש סטנדרטי, וככזה תתקשה לבלוט בהמון. לכן, אם עוד לא אימצתם פוביה משלכם, אתם מוזמנים לבחור את הפריט המתאים לכם מתפריט החרדות שלנו.

פחד ממעליות (אפשר לקרוא לזה קומותופוביה) עניין לגמרי סביר. כל מי שנתקע פעם במעלית, נפל עם מעלית, או סתם עלה ארבעים קומות עם מישהו שלא מאמין בדאודורנט, יודע שהשהות בקופסת מתכת שתלויה על כבל עלולה להכניס אותך ללחץ ולהעלות לך את הדופק. מנגד, כשאני עולה במדרגות יותר משלוש קומות, עולה לי הדופק הרבה יותר.

ספקטרופוביה (פחד ממראות) – תופעה מוכרת, ובה אנשים מפחדים מההשתקפות של עצמם במראה. האמת, לא מפתיע במיוחד. אני יכול להעיד על עצמי שלא פעם, אחרי מקלחת, אני זורק מבט למראה ונבהל כהוגן מהקשיש העירום שמביט בי. אני מעדיף לחסוך מכם את התיאורים ואת הפרטים הקטנים והממש קטנים.

גָמופוביה (פחד מחתונה) – בניגוד למה שאפשר לחשוב, החרדה הנ"ל לא נובעת מהפחד למצוא את עצמך בריקוד רכבת עם דודה רבקה, אלא מפחד ממחויבות. גם כאן אני מזדהה לגמרי. טבעי שעם כל האהבה לפרטנר, אנשים יחושו פחד לפני חתונה. הרי אם הכלה המיועדת היתה מאתגרת את בחיר ליבה המיועד ומשאירה אותו במשך שעה עם תינוק בוכה או עם מכונת כביסה פועלת, הפחד היה הופך לאימה. מצד שני, גם אצל רווק, שהיה רגיל לחלוק את חייו עם בקבוק וויסקי ולהתעורר בכל בוקר כלומר, צהריים) לצד חברה אחרת, זה אך טבעי שיצוץ פחד ממוסד הנישואים – מוסד מפואר, שהזיכרון הבולט שלו ממנו היה לראות את אבא שלו מסתגר מדי יום במשך חצי שעה בשירותים עם עיתון רק כדי שיהיה לו קצת שקט.

טכנופוביה (פחד ממכשירים חדשים) – אנשים הלוקים בפוביה זו מוכרים גם בשמם העממי "קשישים". חלקם ממשיכים להתנהל עם טלפון נייד מתקפל משנות ה־90. אני כנראה שייך לזן מורכב יותר – טכנוטמבל: לא מפחד מטכנולוגיה, אבל אם אני מפרק מכשיר, לעולם לא אדע להרכיב אותו בחזרה. גם כשאני מקבל טלפון חדש אני בדרך כלל מקלקל אותו במהלך הכנסת הפרטים האישיים שלי ומתקשר לצוות התמיכה כמו אופידיופוב (פוחד מנחשים) שראה אנקונדה.

אורניתופוביה (פחד מציפורים) – הפוביה הזאת יכולה להופיע אצל מי שראה עורבים תוקפניים או צפה בסרטו של היצ'קוק "הציפורים". בכלל, סרטים יכולים לייצר פחדים, ולא סתם נכנס ללקסיקון הביטוי "אכל סרט".

עם כל הכבוד לפוביות עצמן, המצב הקשה ביותר הוא של מי שמשלב יותר מחרדה אחת. למשל, אם פיתחת אגרנות כפייתית ואתה גם חרד מעכברים וג׳וקים, יש לך באמת בעיה רצינית. אתה חייב לבחור מה פחות גרוע מבחינתך – פרידה מעיתונים ישנים או היכרות עם עכברים חדשים. הבעיה מחריפה אם אתה גם מפחד מעכברים וגם רגיש לחתולים. בנוסף, אם אתה גם מפחד מחתונות (ע"ע) וגם סובל מפחד גבהים, צפויים לך רגעים קשים במיוחד בשלב שבו החברים השיכורים שלך יניפו אותך על כיסא בזמן שהם רוקדים לצלילי עומר אדם. יש גם פוביות שלא מופיעות בספרות המקצועית, אבל כולכם נתקלתם בהן, והגיע הזמן להכיר בהן באופן רשמי ולתת להן שמות.

תרומופוביה – אנשים שחוששים ממבקשי תרומות. הם מנתקים שיחות טלפון של עמותות וסוגרים את החלון כשהם מזהים קבצן בצומת. במקרים קשים במיוחד, כשמתקשרים לאותם אנשים כדי לבקש תרומה למען חולים במחלה מסוימת, הם עונים שזה לא יסתייע, כי הם עצמם סובלים ממחלה קשה – תרומופוביה.

חמותופוביה – פחד מארוחת שישי אצל ההורים של בן הזוג. סיכוי טוב שהערב יסתיים בסכסוך משפחתי כלשהו ובנזק פסיכולוגי בלתי הפיך. ועדיין, מעטים הצליחו לקבל

ניצנופוביה – עניין פרטי שלי. אנשים שחוששים לפגוש אותי באקראי ברחוב ומנסים להתחמק ממני, בטענה שאני נודניק, הסיפורים שלי ארוכים מדי, או שהם חייבים לי כסף.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות