Connect with us

חדשות ואקטואליה

המאבק על הרחם

Published

on

המלחמה הציבורית סביב סוגיית ההפלות מתחולל בארה"ב כבר שנים ארוכות מהן התפתחויות בציבור האמריקאי ובחקיקה שהביאו את הסוגייה לקידמת הבמה העולמית בתקופה האחרונה?

לאחרונה עלה לכותרות חוק חדש באלבמה, שמטרתו היא הגבלה משמעותית של ההפלות המתוכננות במדינה. החוק שעליו חתמה מושלת אלבמה ב-15 במאי 2019 – אוסר הפלות, "למעט כאשר הפלה נדרשת למניעת סיכון בריאותי משמעותי" או כאשר "לעובר יש אנומליה קטלנית", והוא אינו מבדיל בין מקרים של גילוי עריות או אונס לבין מקרים אחרים. רופא שיבצע הפלות עלול, תיאורטית, לספוג עונש מקסימלי של עד 99 שנות מאסר. הדיווחים נעו בין זעם צדקני (טראמפ!) לדיווחים ענייניים, אבל הקורא הישראלי עדיין מתקשה להבין מה קורה כרגע בארה"ב: כיצד הפך ויכוח ההפלות הקבוע האמריקאי – לנושא חם דווקא עכשיו?

ההפלות בארה"ב הן חוקיות מתוקף פסק דין, ולא מתוקף חוק של הקונגרס, ובוודאי לא מתוקף חוקים של כל חמישים מדינות ארה"ב. לפני 1973, כל אחת מהמדינות גיבשה מדיניות לעצמה. פסק הדין המפורסם רו נגד וייד', מינואר 1973, קבע בדעת רוב שחוקים למניעת הפלות אינם חוקתיים, וכי אפשר להגביל הפלות רק מן השליש השני של ההיריון, כדי להגן על בריאות האם; ומן השליש השלישי, שאז ניתן גם לאסור לחלוטין הפלות, בתנאי שהדבר לא יסכן את חיי האם. באופן אירוני, העותרת בפסק הדין הפכה לימים פעילה נגד
הפלות.

הדבר החשוב הוא שמה שניתן בפסק דין של בית המשפט העליון, יכול גם להתהפך בפסק דין שכזה. תולדותיה של ארה"ב רצופות בפסקי דין של בתי משפט עליונים שנהפכו על פיהם שנים או עשרות שנים לאחר מכן. הדוגמה המפורסמת ביותר היא העובדה שהיה זה בית משפט עליון שאישר כי הפרדה בין שחורים ולבנים היא חוקית – פסק הדין 'פלסי נגד פרגוסון' הידוע לשמצה, ופסקי דין אחרים שקיבעו את התפיסה 'נפרד אבל שווה' – עד שזו בוטלה כשישים שנה לאחר מכן פסק הדין 'בראון נגד מועצת החינוך' מ-1954.

לאור העובדה שבית המשפט העליון האמריקאי הוא במידה רבה פוליטי במוצהר, ובו אגף שמרני ואגף ליברלי התלויים בעיקר בזהות הנשיא שמינה כל שופט, ומשום שברוב הסוגיות ידוע מראש כיצד יפסוק כל אחד מהם, הדבר מבטיח כי פסקי דין הם הפיכים אם משתנה מאוד מאזן הכוחות. יש בעניין גם צד חיובי, כמובן, שכן הפיכות היא אחד מעקרונות היסוד המבטיחים שדמוקרטיה תישאר דמוקרטיה: ברגע שצד אחד חושב שהוא יכול לקבע את הצלחותיו ללא חשש שיבוטלו בעתיד, הפיתוי להשתמש לרעה בכל המערכות כדי לקבע ניצחון זמני גדל מאוד (מן העבר השני, הדבר גם מבטיח שכל סטטוס קוו שאינו מעוגן במפורש בחוקה הוא זמני בהחלט. הרוצה לשנות שינוי קבע יידרש לשינוי החוקה, ותיקון כזה נעשה בהליך מסורבל, שנועד במפורש להקשות על תיקונים ולמנוע שינוי החוקה במחטף מקרי שאיננו מגובה ברוב מובהק והסכמה נרחבת).

ידוע הוא ששופטים הם עצמאיים ובלתי ניתנים להדחה, ושלעיתים הם עוברים צד, מה שמבטיח כי לא תמיד יהיו העמדות ידועות מראש, אלא רק רוב הזמן. הנשיא אייזנהאואר אמר פעם כי שתי טעויותיו הגדולות יושבות בבית המשפט העליון השופטים ברנן ו-וורן, שהתגלו כהרבה פחות שמרנים ממה שרצה הנשיא שמינה אותם. בפסק הדין רו נגד וייד, חמישה מהשופטים מונו בידי נשיאים רפובליקנים, ביניהם השופט בלקמן שכתב את פסק הדין. רו נגד וייד שרד עד היום גם בבית משפט מפולג למדי, ואולי דווקא בשל כך.

נושא ההפלות המשיך להיות שנוי במחלוקת בציבור האמריקאי גם אחרי פסק הדין שהתיר אותן. מחקר מפורסם ושנוי במחלוקת ייחס את הירידה בפשיעה בשנות התשעים להפלתם של הילדים הלא-רצויים, שהיו בעלי סיכויים גדולים יותר להפוך לפושעים-לעתיד. מחקר אחר, לעומת זאת, טען שלמעבר לדלק נטול-עופרת הייתה השפעה רבה יותר, ואחרים תקפו את המתודה של המחקר המקורי ותוצאותיו. המחנות בוויכוח נודעים כ'בעד בחירה' ו'בעד חיים': הראשון, בהכללה גסה, טוען שזכותה של אישה לבצע הפלה גוברת; והשני, גם הוא בהכללה גסה, טוען שזכותו של עובר לחיים גוברת.

לאחרונה, בחירתו של השופט ברט קוואנו השמרן לבית המשפט העליון האמריקאי – שופט שאמנם הצהיר כי פסק הדין הוא "תקדים חשוב", אך מדעותיו עלה כי בית המשפט העליון יכול להפוך את הפסיקה – העניקה רוח גבית למבקשים להפוך את הפסיקה, והם לא מעטים, אם כי רק מיעוט מן האמריקאים מבקשים לבטל את החוק.

עם זאת, קשה למדי למדוד את התמיכה בהגבלות על הפלות, שאינה זהה לתמיכה בביטול פסק הדין רו נגד וייד. כך, למשל, באלבמה 70% מהרפובליקנים תמכו בהגבלות החמורות על הפלות, אך רק 43% בביטול פסק הדין גם אם ההגבלות בעצם מבטלות אותו כמעט לחלוטין. רק מיעוט מהאמריקאים בעד היתר הפלות ללא כל הגבלה, אם כי יחד עם התומכים בהפלה 'ברוב המקרים' מדובר כבר ברוב. אולם התמיכה מתנקזת למיעוט ואז למיעוט קטן כאשר מדובר בתמיכה מפורשת בהפלה בשליש השני והשלישי של ההיריון, וגם הסיבות להפלה משפיעות מאוד על התמיכה או על ההתנגדות. באופן מעניין, בסקר מספטמבר 2018 נמצא שיותר נשים רפובליקניות מגברים רפובליקנים תמכו בביטול פסק הדין. כמו כן, הדמוקרטים האמינו ברוב מוחץ כי הנשיא טראמפ ימנה שופט שיבטל את פסק הדין, אך רק שליש מהרפובליקנים חשבו כך.

בארה"ב, בית המשפט העליון מקבל מיעוט מן התיקים המגיעים לפתחו, וככלל ישנה חובה שיהיה עותר החש עצמו נפגע. לכן, משתדלים הצדדים למצוא עותר רלוונטי, אף על פי שבמקרים כגון הריון ברור שעד תום הדיון השאלה כבר לא תהיה רלוונטית. התינוק במוקד פסק הדין המפורסם, לדוגמה, נולד ונמסר לאימוץ זמן רב לפני מתן פסק הדין. המשמעות היא שהצדדים המעוניינים בפסיקה, ואשר מאמינים שיש להם סיכוי להשיג אותה, יגבירו את המאמצים להניח את השאלה לפתחו של בית המשפט העליון, אם בעתירה ואם בחקיקה שתביא בעקבותיה עתירות. השופט הארי בלקמן, שכתב את פסק הדין במשפט רו נגד וייד, קבע כי אם תתקבל טענת המתנגדים, לפיה העובר הוא יצור חי בעל Personhood אנושיות), אזי "טענת העותרת, כמובן, קורסת, מפני שזכות העובר לחיים תובטח אז באופן ספציפי" על ידי החוקה האמריקאית. המעוניינים בביטול פסק הדין רו נגד וייד שואפים להביא בדיוק לכך.

האשטאג Shoutyourabortion#

אבל מאזן הכוחות המשפטי של 2019 איננו מספיק כדי להסביר את ההתרחשויות; נדרשת גם הבנת השינוי בתפיסה החברתית ובמחלוקת עצמה. במשך זמן רב, הגישה של רוב האמריקאים הייתה, כפי שהגדיר זאת ביל קלינטון בזמן היותו נשיא והילארי קלינטון לאחר מכן, שהפלות צריכות להיות 'בטוחות, חוקיות אך נדירות'. עמדה זו כללה התנגדות לאיסור גורף על הפלות, אולם הסכמה להגבלות שונות ומשונות. כך, למשל, לאחרונה השתמש ראש ממשלת אירלנד באותן המילים של קלינטון ביחס למשאל העם שהתיר הפלות במדינה. גישה זו, מטבע הדברים, כוללת בתוכה את ההנחה שהפלה היא
מצב לא רצוי, אחרת מדוע יש צורך שתהיה 'נדירה'?

בעניין זה ניכר שינוי משמעותי אצל תומכי ההפלות בשנים האחרונות. ככל שהמתנגדים להפלות התמקדו בטיעונים לפיהם העובר הוא יצור חי לכל דבר – לכל הפחות משלב מסוים בהריון – ההתמודדות עם טיעוני המתנגדים הובילה לרצון לסלק כל הגבלה, שהרי הגבלות כאלה מוכיחות לכאורה את טיעוניהם בדבר היותו של העובר יצור חי, ועלולות להוביל להגבלות נוספות בשם
זכותו של העובר לחיים.

יותר מזה, הניסוח של 'חוקית… ונדירה' התפרש על ידי רבים כסותר את עצמו. אם, כפי שאמר הקומיקאי לואי סי.קיי, הפלה היא רצח, מה ההיגיון לאפשר אותה בצורה נדירה'? ובכן, מטבע הדברים מתנגדי הפלות שמחו גם הם לאמץ את הקושיה הזו. אקדמאים, מנגד, טענו שהפיכת הפלות ל'נדירות' פוגעת בנשים שעלולות להידרש להן, בשל הסטיגמה החברתית ובשל העדפת פתרון הקונפליקט החברתי בעניין הפלות על פני הצורך של האישה בהפלה", ויצירת היררכיה בין הפלות 'טובות' ל'רעות'. אחרים טענו שבמקום 'נדירות' על ההפלות להיות 'לא שיפוטיות' (כלומר, על החברה להיות לא שיפוטית כלפי המפילה).

אולי אפשר להאשים בכך גם את הנטייה האמריקאית לעמדות מוחלטות. בניגוד לאיחוד האירופי, למשל, בו ככלל הפלה מותרת כמעט ללא הגבלה עד שלב מסוים ומוגבלת מאוד החל מאותו שלב, בארה"ב הוויכוח נוטה להיות שחור-לבן. ככל שצד אחד הופך יותר 'שחור', השני הופך יותר 'לבן' וחוזר חלילה. שפת הזכויות מקשה על פשרות פרגמטיות.

בהתאם לכך, גם נושאים שרוב האמריקאים מתנגדים להם, כגון הפלות בשליש האחרון של ההיריון, הפכו נושאים לדיון עקרוני ול'זכות' – ומרגע שמשהו מוגדר כ'זכות', קשה לטעון בעד הגבלתו אם מקבלים את הרעיון. כותב אחד העיר ב-2012 שבמדינות רפובליקניות נוטים להגביל את ה'חוקי' בהפלות, ובמדינות דמוקרטיות ההפלות הופכות פחות 'נדירות'. מכון התומך בהפלות הציג נתונים לפיהם יותר ויותר מדינות מצד אחד הופכות עוינות' או 'עוינות מאוד' להפלות, ומן הצד השני יותר מדינות הופכות 'תומכות' או 'תומכות מאוד', בעוד
שהמרכז מצטמצם.

במצב זה, הפלות-שליש-שלישי, אף על נדירותן, הפכו לנושא לוויכוחים ולחקיקה; וב-2015 – על רקע ניסיון כושל בקונגרס להגביל מימון פדרלי לרשת מרפאות הפלות – אף החל קמפיין אינטרנטי תחת ההאשטאג #Shoutyourabortion, שבו הפלה הפכה לעניין להצהרה פומבית, אם לא לגאווה. ביום אקראי ניתן היה למצוא באתר הצהרות כגון "בזכות ההפלה שלי הפכתי למרפאת", "כל הדברים הללו הובילו אותנו לקבל את התינוקות שהיינו אמורים לקבל", "הבחירה הטובה ביותר לחיים שלי", "להיות אמיצה", וכמובן – "הפלה היא נורמלית. אוטונומיה היא משמחת. זה התכנות הפטריארכלי שגורם לזה להיראות כל דבר חוץ מזה".

באתר אפשר גם לקנות בשלושים וחמישה דולרים חולצות ועליהן רחם בצבעי ארצות הברית וכתובת הפלה היא חירות". לכך נוסף גם מאמץ עצום מצד תומכי ההפלות, כולל תרומות נכבדות מרשת מרפאות ההפלות 'הורות מתוכננת' הזוכה למימון פדרלי נכבד, אשר מממנת מערכות בחירות לטובת הדמוקרטים ונגד הרפובליקנים, דבר שמעצבן למדי את האחרונים.

על שינוי העמדות ניתן היה ללמוד מכך שבעימות בינה לבין טראמפ סירבה הילרי קלינטון להתנגד אפילו ל'הפלות לידה חלקית' – הפלות נדירות מאוד שבהן העובר מומת בתהליך הוצאתו מהרחם, ומתבצעות מאוחר בדרך-כלל – נושא שמסיבות מובנות נתון במחלוקת קשה (ומוגבל מאוד בחוק בארה"ב מאז 2003). שינוי עמדותיה ניכר גם במקומות אחרים.

״הפלה היא החירות״

הנושא הפך, במיוחד לאחר בחירתו של טראמפ, לסלע מחלוקת עצום בתוך המפלגה הדמוקרטית פנימה, כאשר היו כותבים ואנשי מפלגה שרמזו או טענו במפורש שלמתנגדי הפלות אין מקום במפלגה. מי שיוצא נגד הפלות, כתבה בעלת טור בניו-יורק טיימס, מתנגד ל"צדק כלכלי, צדק גזעי, צדק מגדרי וזכויות אדם", ועוד המשיכה וטענה ש"הפלה היא חירות".

עמיתתה בניו יורק אינטליג'נסר הרחיקה לכת עוד יותר, בעקבות החוק של אלבמה, באומרה שהפלה היא "טובה מוסרית", וכי עבור המתנגדים לה שום דבר שתעשה "לא מעלה את הסטטוס שלי מעבר לזה של רחם". נבחרי המפלגות נוטים לא פעם להיות נחרצים הרבה יותר מהבוחרים, והוא הדין גם כאן: כמעט מחצית מהציבור האמריקאי, כולל דמוקרטים רבים, חושב שהפלות הן שגויות מוסרית, גם אם אינו רוצה למנוע אותן חוקית, ורק חמישית מהדמוקרטים תומכים בהפלות שליש-שלישי. אך הקולות הנותנים את הטון אינם 'כלל המצביעים', אלא המצביעים האקטיביים – חברי מפלגה ופעילים פוליטיים, ועמדתם של אלה לעיתים קרובות שונה משל כלל המצביעים, ולא רק בנושא זה.

נוסף על כך, הדמוקרטים ספגו מכות בתחום מסגור הוויכוח. כלומר, למרות שהתמיכה וההתנגדות בפועל השתנו מעט בלבד, מתנגדי ההפלות הצליחו במידה לא מעטה למקד את הדיון בשאלה האם העובר הוא יצור חי, ובהתאם לכך – בשאלה האם הפלה, בפרט זו המאוחרת, היא הרג תינוקות. תומכי ההפלות לא היו מוכנים לוותר על הפלות מאוחרות, הגם שהקפידו להדגיש שכמעט ואינן מתרחשות, ובהתאם לכך השתדלו לא לחזור לימים של בטוח, חוקי ונדיר', אלא להאיץ את התהליך אל 'הפלה לפי דרישה וללא בושה'.

בהתאם לכך, גם מחוקקים דמוקרטיים האיצו ניסיונות לחקיקת חוקים מתירניים מאוד בנושאי הפלות, כולל כאלה שלא היו עולים על הדעת רק כמה שנים קודם לכן; אפשר לראות אותם גם כניסיון להקדים פסילה אפשרית של פסק הדין רו נגד וייד, וגם כמסמנים את השינוי החברתי. כך, למשל, בתחילת 2019 – במלאת 46 שנים בדיוק לפסק הדין, ולא במקרה – העבירה ניו-יורק חוק שאפשר כמעט ללא שום הגבלה הפלות עד שבוע 24 להריון, ובכמה תנאים אפשרה הפלות גם בשלב מאוחר יותר (לעיתים גם בידי לא-רופאים), וחגגה את העניין בהארת מגדל הסחר העולמי 1 ובניינים אחרים בצבע ורוד. מדינות אחרות העבירו או ניסו להעביר גם הן חוקים דומים. הדוגמה הקיצונית ביותר הייתה וירג'יניה. שם הציעה בתחילת 2019 חברת בית הנבחרים, קאטי טראן,
חוק שיבטל את חובת ההמתנה של 24 שעות להפלה.

המשך ההתפתחות בחוקים, והחוקים שכנגד, תלוי הן במצב הפוליטי והן במצב המשפטי. גם אם היה טראמפ יתפטר מחר ויעלה לשלטון מועמד האמצע של מפלגת הדרך השלישית האמריקאית, סביר שההסלמה הייתה ממשיכה, הן מפני ששטח-משוחרר-לא-יוחזר והן מפני שרבים, אם לא הרוב, בשני הצדדים מאמינים בלהט ברשעות מניעיהם של יריביהם. לכך יש להוסיף את הנטייה להתפשר פחות ולנסות להגיע להכרעה – בוודאי בעניין שבו שני הצדדים מאמינים שהצדק המוסרי איתם.

וכיוון שהמצב הנוכחי בסוגיית ההפלות מבטא הרבה יותר את הפיצול הפוליטי האמריקאי מאשר רק הזדמנות משפטית אקראית, הרי שגם הכרעה משפטית לא תשנה את המצב האידיאולוגי מיסודו – אם כי, כמובן, תשפיע מאוד על המתרחש בשטח.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

שבת אחים גם יחד

Published

on

נציגי תקשורת נוצרית מרחבי העולם הוזמנו לציון-ירושלים, כדי לשמוע את הבשורה (״החדשות הטובות״) של ישראל • יוזמה מבורכת

תהילים צ״ו פותח: ״שירו לה׳ שיר חדש, שירו לה׳ כל הארץ. שירו לה׳, ברכו שמו, בשרו מיום ליום ישועתו". אלפיים שנים רדפו אותנו והציקו לנו, וכך אנחנו חושדים בנוצרים. קשה לנו לעמוד חבוקים זה לזה כאחים. אך הגיע הזמן שהנוצרים והיהודים יבינו שזה גורלנו. העולם היהודי-נוצרי חייב להתייצב ביחד, גוש איתן, שכן קמו האיסלמיסטים והם נחושים בדעתם להשתלט עלינו ולהשליט כליפה על העולם כולו.

בניגוד לאויבינו, אופק הזמן שלנו קצר עד מאד, ואנו עסוקים: פה בחירות ובחירות חוזרות ומשא ומתן על המשך הדרך. בדחיפות רבה יותר טילים מהדרום, איומי הסלמה מהצפון, וילדים שאנו מעירים באמצע הלילה ויורדים אתם למקלט. ובמבט ציפור או לווין, הרי איראן כבר השתלטה על השטח כולו, ובזרועות התמנון חובקת היא את הים התיכון משני צדיו – עד מיצרי גיברלטר.

מסתכלים אנו מסביב: ״מי עומד לצדנו?״ הנוצרים. אך גם בין שורותיהם נופלים חללים, שכן אויבינו יודעים שבכדי להפיל את החומות יש לערער את הבטחון והאמונה. אם ״ישו הוא פלסטיני״ והוא ״עומד ניצב במחסומים״, וגלי מאמינים בזרמים שונים באירופה בארה״ב משוכנעים שהיהודים אשמים (כן, כמו באלפיים השנים האחרונות) ושהם החליפו אותנו כעם הנבחר בעיני אלוהים, הרי שמצבנו המעורער גם כך הולך
ומדרדר.

חזית ההסברה של מדינת ישראל פרוצה לחלוטין. ישראל נכשלת מבחינה הסברתית שבעה עשורים למרות הקמת משרד ההסברה והתפוצות והחטיבה למלחמה בתנועת החרם במשרד לעניינים אסטרטגים. התוצאות מעידות על כשלון נחרץ – האנטישמיות מתגברת, תנועת החרם מצליחה יותר מהמשוער ומצבנו בתפוצות גרוע משהיה מאז הקמת המדינה המודרנית. יהודי ונצואלה ויהודי צרפת חשו זאת כבר על בשרם, גם יהודי ארה״ב ירגישו זאת בקרוב. הקרקע הוכשרה, עתה עלינו להגן על עצם קיומנו.

היחידים המתייצבים לצדנו – ומניעיהם עמם – הם הנוצרים. ומה אנחנו עושים ״בתמורה?״ מזמן אנו מכירים בפופולריות של הנוצרים – בארה״ב, לדוגמא, האוונגליסטים ופסטור הייגי (״נוצרים מאוחדים למען ישראל״) מייצגים מיליונים רבים שקולם נשמע ברמה, עד לבית הלבן ויושבו הנוכחי. בארץ, בכנסת ובין השרים והנוסעים לחו״ל, הנוצרים הם גורם משיכה אדיר; תי יוצא למי מאתנו לשמוע שאוהבים אותנו אהבה כנה, שלמה, מלאה וללא סייגים? כך גם בין נציגי המדינה ברחבי העולם, שכן אין שגריר שלא מעדיף סביבה אוהדת מעוינת.

היום תמיכת הנוצרים בנו היא דבר מובן מאליו. התמיכה היא בתפילה כמו גם בצורות מוחשיות נוספות: פוליטית, תיירותית, כספית (ראה הזרמת מאות מיליוני דולרים דרך הקרן לידידות של הרב יחיאל אקשטיין ז״ל). תמיכה איתנה ובלתי מתפשרת. מדינת ישראל אסירת ומוקירת תודה לנוצרים על כל פועלם. למעט סנוניות פה ושם משך שלושת העשורים האחרונים דוגמאת ראש הממשלה שמיר בביקורו בנושא זה בלוס אנג׳לס, מינוי של ארל קוקס ושני אמריקאים נוספים ע״י ראש הממשלה נתניהו ופעולותיו של שמעון ארם ז״ל בארגון שהקים ועמד בראשו עד יום מותו – הנקסוס
הישראלי-נוצרי), מה עשתה ועושה מדינת ישראל?

יש שיקפצו ויאמרו שאין צורך לעשות דבר. ראשית, הנוצרים תומכים בנו שכן הדבר מזרז את ביאת סוף העולם וחזרתו של ישו שלהם. שנית, הנוצרים תומכים בנו בכדי להקל על מצפונם על אלפיים שנות רדיפות יהודים. שלישית, הנוצרים מנסים לנצר אותנו, ומה שלא עלה בידם בכוח ובעזרת האינקוויזיציה, עולה בידם בנועם. רביעית, הנוצרים יתמכו בנו ויהי מה, ואולי זה ישמע כפוי טובה, אך מדוע להתאמץ?

לפני שלוש שנים קם ניצן חן, ראש לשכת העתונות הממשלתית, ועשה מעשה. הוא זימן נציגי תקשורת נוצרית מ-45 מדינות ברחבי העולם לציון-ירושלים, ומשם השמיע את הבשורה (״החדשות הטובות״) של ישראל. התזמון לא היה מקרי. היה זה יובל לאיחוד ירושלים, לנס מלחמת ששת הימים. היו ציוני דרך נוספים – שבעים שנה לתוכנית החלוקה של האו״ם, 100 שנה להצהרת בלפור ו-120 שנה לקונגרס הציוני הראשון. כך במבט אחורה. כשעינינו נשואות קדימה, ההכרה בירושלים כבירת ישראל ומעבר השגרירות האמריקאית ושגרירויות נוספות שמה. העולם לא התמוטט, ומלחמת עולם שלישית לא פרצה. עובדות בשטח. עובדות שהנוצרים מכירים בהן, נעמדים כאחד, כשידיהם פרושות אל על והם מכריזים ״הללו-יה!״

שלוש פעמים חזר הכנס על עצמו. שלוש פעמים זומנו אנשי תקשורת מובילים בתקשורת נוצרית לירושלים הבירה, ודרכם הועברה הבשורה לפי מדינת ישראל למיליוני ועשרות מילוני המאזינים, הצופים והקוראים שלהם. שלוש פעמים הושיטה מדינת ישראל את ידיה בחיבוק עז – ראש הממשלה פתח את הכנס. נשיא המדינה סגר את הכנס וראש עירית ירושלים אירח את הבאים בערב מהלך הכנס. מדינת ישראל, דרך ראש לשכת העתונות הממשלתית במשרד ראש הממשלה, שלחה מסר לעולם הנוצרי, זו השנה השלישית ברציפות: אנחנו אוהבים ומכבדים ומוקירים אתכם.

ניצן חן (ראש לע״מ) הפך לנקודת הגישור והגישה הרשמיים של מדינת ישראל, שכן אין אחרת. לא עשה איש דבר מלבדו, וכשעובדים עם הנוצרים מעשה חייב להיות רשמי, אמיתי, מחוזק היטב ולא רק מהפה לחוץ. בשיגרה ולא רק בחרום. בקבע ולא רק כשצריכים.

מדינת ישראל הייתה המארחת. לא מפלגה פוליטית זו או אחרת. הממסד כולו – איתן – ניצב להודות לנוצרים ולחזק את הקשרים. בחירות, פוליטיקה, שיקולים זרים או קטנוניים, אפילו מלחמת קיום שאירן וגרורותיה שסעה בנו לא מסכלים את ההבנה והתמיכה האמיתית. הגיעו ימי אחרית הימים – עת הרודף והנרדף, השונא והשנוא, מי שרצח את המשיח ואלו שממנו הוא קם וניתן לעולם, מתנהגים כזוג נשוי, תומכים זה בזו; ויהי מה.

בשם כל באי הכנס, זו השנה השלישית, אנחנו מודים לניצן. הראית לנו את רצינות כוונותיך. זימנתם אותנו לירושלים הבירה, ואנו באנו. הגענו ונמשיך לבוא, ויהי מה. עד כמה מעריכים אנו את מעשה זה שלכם. עד כמה נעם לנו שבת אחים גם יחד!

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

תופסים טראמפ

Published

on

הדמוקרטים רואים בנשיאות טראמפ תאונה חד־פעמית ונחושים להפיל אותו • אבל עד כה הם לא מצליחים להציב מולו מועמד ממש משכנע • שנה לבחירות לנשיאות ארה"ב – תמונת מצב

בסניף רשת הספרים הנודעת "בארנס אנד נובל", הניצב במבנה קולנוע ישן בשדרות ונטורה בסטודיו סיטי, מכרו השבוע לוח שנה מיוחד שבו מככב דונלד טראמפ. לא, אין שם תמונות מלבבות של הנשיא ה־45 של ארה"ב ושל בני משפחתו המפארות כל חודש מחודשי 2020, אלא משפטים הזויים או גרוטסקיים שניפק במהלך שלוש שנות נשיאותו, בצירוף תמונות לא מחמיאות. כותרת לוח השנה הזה היא "הספירה לאחור לקראת היציאה מהתפקיד", והיא מיועדת לשונאי טראמפ המייחלים כבר ארבע שנים ל־3 בנובמבר 2020, היום שבו הם מקווים להביס אותו בבחירות ולסיים את מה שהם רואים כתאונה היסטורית איומה שהושיבה את המיליארדר הניו־יורקי (שהודיע כי הוא עובר לפלורידה) בבית הלבן. בשדה התעופה JFK, לעומת זאת, נחטפים כלחמניות טריות מארזי שוקולד טראמפ במגוון גדלים וצורות, החל מ־3.99 דולר לפני מס.

אמריקה, אם כן, כבר נמצאת עמוק בתוך מערכת הבחירות לנשיאות, שבעוד שנה פחות שבוע תקבע מי ישב בבית הלבן, והאם דונלד טראמפ ימשיך לכהונה שנייה, או שמא המועמד או המועמד/ת הדמוקרטיים יצליחו להדיחו בתום הכהונה הראשונה. המערכת הפוליטית האמריקאית מקוטבת ומפולגת ושני הצדדים שקולים ומחופרים היטב בעמדותיהם, מה שמקשה מאוד לראות את האופק ולנסות להעריך כרגע מי יזכה. ולמרות זאת, ננסה לנפק הערכה זהירה באמצעות פירוק והרכבה מחדש של הגורמים השונים בבחירות נובמבר 2020, וניתוח הסקרים והתמורות החברתיות והכלכליות
שרוחשות כיום בחברה האמריקנית.

ראשית, הסטטיסטיקה: עשרה נשיאים אמריקאים לא הצליחו להיבחר לכהונה שנייה, לעומת קצת יותר מכפול שכן. בנקודה הזו יש לטראמפ יתרון מובנה: רוב גדול של נשיאי העבר נבחרו לכהונה נוספת. מעבר לרצון בהמשכיות ורציפות שלטונית, הגובר אצל לא מעט מהבוחרים המתלבטים, לנשיא מכהן יש יתרון עצום. לא מדובר רק בכיסוי תקשורתי ללא הפסקה, המתחייב מתפקידו, אלא גם בכך שעד הבחירה הסופית במועמד המפלגה המתחרה – פחות מחצי שנה לפני הבחירות הוא – ניצב ללא מתחרים בראש מפלגת השלטון וזוכה לשקט תעשייתי מבחינה פנים־מפלגתית. המועמד הטוען לכתר, לעומת זאת, נאלץ להשקיע את זמנו ומרצו ואף לספוג רפש ובוץ מתוך ביתו שלו עד שהוא מגיע לנקודת המוצא כמתמודד יחיד מול הנשיא, ואז, בזמן לא רב, הוא נדרש להשלים את החסר כמועמד לנשיאות.

טראמפ שִיכלל את היתרון הזה עד הקצה, שכן כל מערכת הבחירות תעסוק בו, לטוב ולרע. מהבחינה הזו כמעט לא משנה מי יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית; בחירות 2020 הם קודם כול משאל עם על דונלד טראמפ. אגב, במפלגה הרפובליקנית יש כמה שהכריזו על התמודדות מול טראמפ על המועמדות לנשיאות. עד כמה הם רלוונטיים? בכמה מדינות בארה"ב כבר בוטלו הפריימריז הרפובליקניים מראש, ועימות בין שני המועמדים המרכזיים – מלבד טראמפ כמובן – שנערך בניו־יורק לפני כמה שבועות, אפילו לא שודר בטלוויזיה אלא נערך באולם קטן בפני פחות ממאה איש.

הקרב היחיד בעיר ניטש אפוא בצד הדמוקרטי, והוא נסוב סביב השאלה מי יזכה להתייצב מול טראמפ בבחירות הבאות, המוגדרות על ידי רבים כגורליות והחשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב. כרגע, מי שנראה כמועמד המוביל הוא ג'ו ביידן, סגן הנשיא לשעבר בממשל אובמה. למרות חריקות לא פשוטות בקמפיין והופעה מאוד לא מוצלחת בעימות הטלוויזיוני הראשון שנערך בקרב מועמדי המפלגה, ביידן שומר על פער יציב בראש הטבלה ועומד כיום לפי ממוצע האתר "Real Clear Politics" על כמעט 30 אחוזים. כשמדובר ברשימת מועמדים המונה נכון לעכשיו (אחרי פרישתו השבוע של בטו או'רורק מטקסס) 15 איש ואישה, יתרון שכזה נראה כמעט בלתי שביר.

במקום השני בסקרים הדמוקרטיים ניצבת הסנטורית אליזבת וורן ממסצ'וסטס, עם קצת מעל 20 אחוזים; במקום השלישי הסנטור היהודי הסוציאליסט ברני סנדרס עם כ־18 אחוזים, ובמקום הרביעי ראש עיריית סאות'־בנד באינדיאנה, פיט בוטיג'ג', עם כשבעה אחוזי תמיכה. מאחור משתרכים מועמדים שנראים כרגע חסרי סיכוי כמו קמלה האריס מקליפורניה – מי שלרגע אחד, אחרי הופעה טובה בעימות הראשון, כונתה "אובמה האישה" – ושמאז קמלה (סליחה על משחק המילים) .

וניצבת במקום החמישי עם פחות מארבעה אחוזים; אנדרו יאנג ואיימי קלובשר עם 2.7 אחוזים; וקורי בוקר הסנטור מניו־ג'רזי שלרגע אחד או שניים בשנה שעברה כונה "אובמה הבא" – עם שני אחוזים בודדים. על כל שאר המועמדים, שבעה במספר, לא שווה להרחיב את הדיבור.

רביעייה לבנה

לכאורה, הסיפור נראה גמור: ג'ו ביידן נגד דונלד טראמפ. אבל התמונה רחוקה מאוד מסיום. הבה נחזור לבחירות 2008, שהפכו את ברק אובמה לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב. בנקודה זו של מערכת הבחירות ההיא, כלומר נובמבר 2007, הובילה הילרי קלינטון על אובמה בסקרים ביותר מעשרים אחוזים. כמה מחקרי עומק אף העניקו לקלינטון יותר משלושים אחוזי יתרון על הסנטור הצעיר מאילינוי. למעשה, הסקר הראשון שהעניק יתרון לאובמה התפרסם רק בתחילת פברואר 2008. לאחר מכן כבר החל הסחף לתת את אותותיו, עד שבאמצע מאי פורסם סקר של רויטרס שהעניק לאובמה שיא של 26 אחוזי יתרון על קלינטון. אובמה זכה בסופו של דבר במועמדות המפלגה הדמוקרטית בקלות יחסית, וזאת אף שבנקודת הזמן המקבילה לזמננו ביחס לבחירות הנוכחיות מצבו היה בכי רע.

הסיבה העיקרית לשינויים הללו קשורה לתהליכי הפריימריז המפלגתיים. לא במקרה דווקא בפברואר החלו המספרים להשתנות; אייווה, המדינה הראשונה שבה נערכים באופן מסורתי פריימריז, עשתה זאת בינואר, ובהן ניצח אובמה את קלינטון ואת המתמודד הנוסף, ג'ון אדוארדס מצפון קרוליינה. שלוש מדינות נוספות ערכו באותו חודש פריימריז משלהן, ובכולן ניצח אובמה. המומנטום בשטח החל להטות את הכף לטובתו גם בקרב שאר הבוחרים הדמוקרטים ברחבי ארה"ב, והסקרים החלו לנטות יותר ויותר לכיוון ההפוך.

ג'ו ביידן מחזיק אמנם במקום הראשון בפער ניכר, אבל לא בטוח שלעולם חוסן. הקיטוב האידיאולוגי במפלגה הדמוקרטית בין אנשי המרכז המתונים לשמאל העמוק כלכלית ופוליטית – מציב את ביידן בעמדה לא נוחה כמי שבעיני רבים, בעיקר בקרב צעירי הדמוקרטים, שייך למחנה האתמול. בתקופה שבה הכוכבת הגדולה של המפלגה היא אלכסנדריה אוקסיו־קורטז – חברת קונגרס צעירה מקווינס שנתפסה כמה וכמה פעמים באמירות המעידות על בורות מביכה, ושאוחזת במשנה אידיאולוגית שמאלית קיצונית – ג'ו ביידן שיחגוג החודש 77 שנים נתפס כדינוזאור אפור ומקשיש. מתחת לפני השטח מעמדו הולך ונחלש, ורוב המומחים והפרשנים מעריכים כי הוא לא יצליח לשמור על מעמדו כמועמד המוביל לאורך זמן.

קריסה של ביידן בסקרים משמעותה חלוקה מחדש של הקלפים, ואז הכול יכול לקרות. הדבר הסביר ביותר שיקרה, למעט הופעה של כוכב חדש שאינו נמצא כרגע ברשימה, הוא זינוק של מי שממוקם כרגע במקום הרביעי, פיט בוטיג'ג'. זאת כיוון שבניגוד לשניים הבאים ברשימה אחרי ביידן אליזבת וורן וברני סנדרס – בוטיג'ג' מנסה לכוון למרכז הפוליטי של המפלגה ולהתרחק מהקיצוניות שמאפיינת את האחרים. בוחרי ביידן, שמזוהים עם המרכז, עשויים בהחלט לראות בראש העיר הצעיר מהמדינה הרפובליקנית אינדיאנה כתחנה הבאה של הקול שלהם.

בין וורן לסנדרס, ששניהם מזוהים עם הצד השמאלי של המפלגה, ניטש קרב שמתיש את שניהם ולא מועיל לאף אחד מהם. ביחד הם שווים כרגע כמעט ארבעים אחוזים, אבל ברור שמישהו יצטרך לפרוש בשלב מסוים כדי שהקו האידיאולוגי המשותף לשניהם ינצח במלחמה על דרכה של המפלגה כולה. אחרי התקף הלב שעבר סנדרס בחודש
שעבר, וגם בגלל העובדה שהוא מבוגר יותר מוורן למעשה, המועמד המבוגר ביותר אי־פעם שעשוי להיכנס לבית הלבן – ומפגר אחריה בסקרים, נראה שיהיה זה הסנטור היהודי שייאלץ לפנות בשלב כלשהו את הדרך. אם זה לא יקרה, הדרך לבחירת מועמד מהמרכז הפוליטי הדמוקרטי נראית סבירה הרבה יותר.

כך או כך, רביעיית המתמודדים המובילה של הדמוקרטים מציבה בפני המפלגה בעיה נוספת, הקשורה לפוליטיקת הזהויות: כל הארבעה לבנים (ניסיונה של וורן להוכיח כי יש לה עבר אינדיאני התרסק באופן מביך ביותר), ואילו מועמדים שחורים או היספנים נדחקו לתחתית הרשימה. זו בשורה לא טובה למפלגה שמזוהה כיום עם גיוון אתני, אבל בסופו של דבר לא הצליחה להציב ברביעייה הראשונה שלה מישהו שאינו לבן. גם זהותו היהודית של סנדרס לא ממש עוזרת; באקלים הפוליטי הנוכחי של השמאל האמריקני הפרוגרסיבי, יהודים מזוהים יותר כחלק מהפריבילגיה הלבנה השלטת מאשר כמיעוט אתני שצריך לטפח ולהגן עליו.

בסופו של דבר תכריז המפלגה הדמוקרטית על המועמד או המועמדת שלה בוועידה שתתקיים בוויסקונסין באמצע חודש יולי. ומה אז? בארה"ב הבחירות אינן מוכרעות על פי רוב המצביעים, אלא על פי אלקטורים. במילים פשוטות, המועמד הדמוקרטי יזכה בבחירות בקליפורניה ובניו־יורק בכל מקרה, וממש לא משנה באיזה רוב הדבר יקרה. הוא הדין במדינות "אדומות" שבהן ינצח טראמפ בכל מקרה. אי לכך, גם הבחירות שהתקיימו לאחרונה בשלוש מדינות – קנטאקי, וירג'יניה ומיסיסיפי – ושבשתיים מהן השיגו הדמוקרטים הישגים מקומיים נאים, לא באמת מבשרות יותר מדי על העתיד להתרחש בבחירות לנשיאות. הדבר היחיד שקובע הוא מה יקרה עם הבוחרים המתנדנדים במספר מצומצם של מדינות מתנדנדות.

בראש ובראשונה פלורידה ואוהיו הגדולות, אבל גם פנסילבניה, ויסקונסין, מישיגן וצפון־קרוליינה. במידה מסוימת נמצאות על הכוונת גם מינסוטה (שעשויה לעבור לידי הרפובליקנים) ואריזונה (שעשויה להפוך לכחולה לראשונה מזה רבע מאה). גם במדינות אלה רוב הבוחרים יודעים מראש לאיזו מפלגה יצביעו, כך שבסך הכול מדובר על כחצי מיליון בוחרים שיחליטו מי ייכנס לבית הלבן בינואר 2021, או מי יישאר בו לכהונה שנייה.

זו הכלכלה, טמבל

נהוג לומר שהבוחר האמריקTי המתלבט מצביע קודם כול לפי הכיס. כלומר, הוא מביט לאחור ושואל אם מצבו הכלכלי השתפר או הורע בארבע השנים האחרונות, ובהתאם לכך מחליט אם להותיר את הנשיא המכהן על כנו או לשלוח אותו הביתה. במובן זה, מצבו של טראמפ ממש לא רע; כמעט כל האינדיקטורים הכלכליים נמצאים בעלייה מאז כניסתו לתפקיד, כולל אחוזי אבטלה נמוכים בעיקר בקרב האוכלוסיה השחורה וההיספאנית ושוק מניות תוסס. גם הסכם הסחר החלקי שהושג לאחרונה בין ארה"ב לסין ומנע התפרצותה של מלחמה כלכלית בין שתי המעצמות, מוסיף לשקט התעשייתי שנשיא מכהן זקוק לו כדי להיבחר שוב.

במישור הפוליטי, באופן אבסורדי דווקא אופיו הסוער והחשש העצום מפני נשיאותו של טראמפ עשויים להועיל לו בקרב על הכהונה השנייה: מצד אחד, הציפיות מכוכב
הריאליטי היו נמוכות כל־כך מראש, שכל הצלחה שלו וכאמור יש כאלה – מקבלת משנה תוקף ועוצמה. מצד שני, החשש היה כל־כך כבד, שעצם העובדה שארה"ב לא נכנסה בתקופתו למלחמה כלשהי, ודאי עם מדינות בסדר גודל של איראן או קוריאה הצפונית, היא כשלעצמה הישג גדול של הנשיא המושמץ והמוקע מראש. טראמפ יבוא אל הבוחרים שהעניקו לו את הרוב הזעום במדינות המתנדנדות ויאמר להם: תראו כמה חששו ופחדו ממני, תראו כמה כלום בעצם לא קרה מלבד שיפור במצבכם הכלכלי, והצביעו לי שוב.

מהעבר השני, אי־אפשר להתעלם מכך שתקופת נשיאותו של טראמפ רצופה בשערוריות אינספור, ציוצים מביכים למכביר ורעש אינסופי שוושינגטון מייצרת למורת רוחם של אמריקאים רבים. הליך ההדחה שהחל להתגלגל בשבועות האחרונים, הוא אחד הביטויים של השנאה הרושפת כלפי טראמפ, אם כי הסיכויים למימוש התהליך שואפים לאפס כל עוד הסנאט מצוי בשליטה רפובליקנית (מצב שיימשך לפחות עד הבחירות לנשיאות).

טראמפ הוא נשיא שונה מכל מי שהכרנו לפניו, ובוודאי שונה ב־180 מעלות מקודמו, ברק אובמה. בתשובה לשאלת מיליון הדולר, באיזו דרך תבחר אמריקה ללכת בעוד שנה – המשך דרך טראמפ או חזרה לעידן אובמה בצורה כזו או אחרת – אפשר לסכם בזהירות ולומר כך: סיכוייו של דונלד טראמפ להמשיך ולהנהיג את המעצמה החשובה בעולם גם אחרי הבחירות הבאות נראים כרגע גבוהים יותר לא בהרבה, אבל עדיין גבוהים יותר מסיכוייו של מועמד או מועמדת דמוקרטיים כלשהם לנצח אותו.

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

סנטה קלריטה: רצח שניים ופצע שלושה לכבוד יום ההולדת 16

Published

on

חבריו של נתניאל ברהו תיארו אותו כשקט שלא היה מסוגל למעשה אלים כזה

לאחר הירי הקטלני בתיכון סוגוס בסנטה קלריטה בקליפורניה, הנער שירה למוות בשניים מבני כיתתו ופצע שלושה, מת מפצעיו במוצאי שבת בבית החולים. נתניאל ברהו בן ה-16 נכנס לתיכון שבו הוא לומד וירה בתלמידים. לברהו מלאו יום לאחר מכן 16 שנים ובסביבתו תיארו אותו כ"נער צופים" שקט. התקרית התרחשה בעיר סנטה קלריטה, צפונית ללוס אנג'לס. לאחר מכן ברהו ירה לעצמו בראש ופונה לבית חולים במצב אנוש.

הירי כולו התרחש במשך 16 שניות בלבד. בתיעוד ממצלמות האבטחה נראה כי החשוד שלף אקדח בקליבר 45 מ"מ מתרמילו וירה בתלמידים, בטרם היפנה את כלי הנשק וירה בעצמו. טרם ידוע מה המניע לירי או מערכת יחסים כלשהי בין החשוד לקורבנות. לפי המשטרה המקומית, אין סימן לכך שפעל בשם קבוצה אידאולוגית מסוימת. אנשים שהכירו את החשוד תיארו אותו כאדם שקט, ואמרו שלא תיארו כי יהיה מסוגל לפעול באלימות כזאת. לפי רשת CNN, חבריו נהגו לכנות אותו נייתן".

ברוק ריסלי, תלמידת תיכון סאוגוס שהכירה את החשוד מאז בית הספר היסודי, תיארה אותו כ"חכם באופן טבעי" ומופנם, אם כי פתוח לחבריו הקרובים. לדבריה לא התנהגו אליו בבריונות, הייתה לו חברה והוא היה פעיל בצוות הצופים.

בריציו דלרוסריו, חבר בנבחרת הקרוס קאנטרי יחד עם החשוד, סיפר גם הוא כי ברהו היה "נורמלי לגמרי" ולא ילד מוזר". חבר נוסף סיפר כי הייתה לו גישה לאקדחים, אך אף אחד בסביבתו לא היה מודאג מאחר והיה אחראי וידע איך להשתמש בהם. הוא תיאר את אמו של החשוד כ"אישה המתוקה ביותר שאי פעם פגשתי". שכן נוסף תיאר את המשפחה כ"אנשים ממש נפלאים".

אביו של החשוד מת מהתקף לב לפני שנתיים וברהו הצעיר הושפע מאוד ממותו. ב-2015 נעצר האב בחשד לניסיון תקיפה של בת זוגו, אך הרשויות ביטלו את האישום נגדו מחוסר ראיות.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות