Connect with us

חדשות ואקטואליה

המאבק על הרחם

Published

on

המלחמה הציבורית סביב סוגיית ההפלות מתחולל בארה"ב כבר שנים ארוכות מהן התפתחויות בציבור האמריקאי ובחקיקה שהביאו את הסוגייה לקידמת הבמה העולמית בתקופה האחרונה?

לאחרונה עלה לכותרות חוק חדש באלבמה, שמטרתו היא הגבלה משמעותית של ההפלות המתוכננות במדינה. החוק שעליו חתמה מושלת אלבמה ב-15 במאי 2019 – אוסר הפלות, "למעט כאשר הפלה נדרשת למניעת סיכון בריאותי משמעותי" או כאשר "לעובר יש אנומליה קטלנית", והוא אינו מבדיל בין מקרים של גילוי עריות או אונס לבין מקרים אחרים. רופא שיבצע הפלות עלול, תיאורטית, לספוג עונש מקסימלי של עד 99 שנות מאסר. הדיווחים נעו בין זעם צדקני (טראמפ!) לדיווחים ענייניים, אבל הקורא הישראלי עדיין מתקשה להבין מה קורה כרגע בארה"ב: כיצד הפך ויכוח ההפלות הקבוע האמריקאי – לנושא חם דווקא עכשיו?

ההפלות בארה"ב הן חוקיות מתוקף פסק דין, ולא מתוקף חוק של הקונגרס, ובוודאי לא מתוקף חוקים של כל חמישים מדינות ארה"ב. לפני 1973, כל אחת מהמדינות גיבשה מדיניות לעצמה. פסק הדין המפורסם רו נגד וייד', מינואר 1973, קבע בדעת רוב שחוקים למניעת הפלות אינם חוקתיים, וכי אפשר להגביל הפלות רק מן השליש השני של ההיריון, כדי להגן על בריאות האם; ומן השליש השלישי, שאז ניתן גם לאסור לחלוטין הפלות, בתנאי שהדבר לא יסכן את חיי האם. באופן אירוני, העותרת בפסק הדין הפכה לימים פעילה נגד
הפלות.

הדבר החשוב הוא שמה שניתן בפסק דין של בית המשפט העליון, יכול גם להתהפך בפסק דין שכזה. תולדותיה של ארה"ב רצופות בפסקי דין של בתי משפט עליונים שנהפכו על פיהם שנים או עשרות שנים לאחר מכן. הדוגמה המפורסמת ביותר היא העובדה שהיה זה בית משפט עליון שאישר כי הפרדה בין שחורים ולבנים היא חוקית – פסק הדין 'פלסי נגד פרגוסון' הידוע לשמצה, ופסקי דין אחרים שקיבעו את התפיסה 'נפרד אבל שווה' – עד שזו בוטלה כשישים שנה לאחר מכן פסק הדין 'בראון נגד מועצת החינוך' מ-1954.

לאור העובדה שבית המשפט העליון האמריקאי הוא במידה רבה פוליטי במוצהר, ובו אגף שמרני ואגף ליברלי התלויים בעיקר בזהות הנשיא שמינה כל שופט, ומשום שברוב הסוגיות ידוע מראש כיצד יפסוק כל אחד מהם, הדבר מבטיח כי פסקי דין הם הפיכים אם משתנה מאוד מאזן הכוחות. יש בעניין גם צד חיובי, כמובן, שכן הפיכות היא אחד מעקרונות היסוד המבטיחים שדמוקרטיה תישאר דמוקרטיה: ברגע שצד אחד חושב שהוא יכול לקבע את הצלחותיו ללא חשש שיבוטלו בעתיד, הפיתוי להשתמש לרעה בכל המערכות כדי לקבע ניצחון זמני גדל מאוד (מן העבר השני, הדבר גם מבטיח שכל סטטוס קוו שאינו מעוגן במפורש בחוקה הוא זמני בהחלט. הרוצה לשנות שינוי קבע יידרש לשינוי החוקה, ותיקון כזה נעשה בהליך מסורבל, שנועד במפורש להקשות על תיקונים ולמנוע שינוי החוקה במחטף מקרי שאיננו מגובה ברוב מובהק והסכמה נרחבת).

ידוע הוא ששופטים הם עצמאיים ובלתי ניתנים להדחה, ושלעיתים הם עוברים צד, מה שמבטיח כי לא תמיד יהיו העמדות ידועות מראש, אלא רק רוב הזמן. הנשיא אייזנהאואר אמר פעם כי שתי טעויותיו הגדולות יושבות בבית המשפט העליון השופטים ברנן ו-וורן, שהתגלו כהרבה פחות שמרנים ממה שרצה הנשיא שמינה אותם. בפסק הדין רו נגד וייד, חמישה מהשופטים מונו בידי נשיאים רפובליקנים, ביניהם השופט בלקמן שכתב את פסק הדין. רו נגד וייד שרד עד היום גם בבית משפט מפולג למדי, ואולי דווקא בשל כך.

נושא ההפלות המשיך להיות שנוי במחלוקת בציבור האמריקאי גם אחרי פסק הדין שהתיר אותן. מחקר מפורסם ושנוי במחלוקת ייחס את הירידה בפשיעה בשנות התשעים להפלתם של הילדים הלא-רצויים, שהיו בעלי סיכויים גדולים יותר להפוך לפושעים-לעתיד. מחקר אחר, לעומת זאת, טען שלמעבר לדלק נטול-עופרת הייתה השפעה רבה יותר, ואחרים תקפו את המתודה של המחקר המקורי ותוצאותיו. המחנות בוויכוח נודעים כ'בעד בחירה' ו'בעד חיים': הראשון, בהכללה גסה, טוען שזכותה של אישה לבצע הפלה גוברת; והשני, גם הוא בהכללה גסה, טוען שזכותו של עובר לחיים גוברת.

לאחרונה, בחירתו של השופט ברט קוואנו השמרן לבית המשפט העליון האמריקאי – שופט שאמנם הצהיר כי פסק הדין הוא "תקדים חשוב", אך מדעותיו עלה כי בית המשפט העליון יכול להפוך את הפסיקה – העניקה רוח גבית למבקשים להפוך את הפסיקה, והם לא מעטים, אם כי רק מיעוט מן האמריקאים מבקשים לבטל את החוק.

עם זאת, קשה למדי למדוד את התמיכה בהגבלות על הפלות, שאינה זהה לתמיכה בביטול פסק הדין רו נגד וייד. כך, למשל, באלבמה 70% מהרפובליקנים תמכו בהגבלות החמורות על הפלות, אך רק 43% בביטול פסק הדין גם אם ההגבלות בעצם מבטלות אותו כמעט לחלוטין. רק מיעוט מהאמריקאים בעד היתר הפלות ללא כל הגבלה, אם כי יחד עם התומכים בהפלה 'ברוב המקרים' מדובר כבר ברוב. אולם התמיכה מתנקזת למיעוט ואז למיעוט קטן כאשר מדובר בתמיכה מפורשת בהפלה בשליש השני והשלישי של ההיריון, וגם הסיבות להפלה משפיעות מאוד על התמיכה או על ההתנגדות. באופן מעניין, בסקר מספטמבר 2018 נמצא שיותר נשים רפובליקניות מגברים רפובליקנים תמכו בביטול פסק הדין. כמו כן, הדמוקרטים האמינו ברוב מוחץ כי הנשיא טראמפ ימנה שופט שיבטל את פסק הדין, אך רק שליש מהרפובליקנים חשבו כך.

בארה"ב, בית המשפט העליון מקבל מיעוט מן התיקים המגיעים לפתחו, וככלל ישנה חובה שיהיה עותר החש עצמו נפגע. לכן, משתדלים הצדדים למצוא עותר רלוונטי, אף על פי שבמקרים כגון הריון ברור שעד תום הדיון השאלה כבר לא תהיה רלוונטית. התינוק במוקד פסק הדין המפורסם, לדוגמה, נולד ונמסר לאימוץ זמן רב לפני מתן פסק הדין. המשמעות היא שהצדדים המעוניינים בפסיקה, ואשר מאמינים שיש להם סיכוי להשיג אותה, יגבירו את המאמצים להניח את השאלה לפתחו של בית המשפט העליון, אם בעתירה ואם בחקיקה שתביא בעקבותיה עתירות. השופט הארי בלקמן, שכתב את פסק הדין במשפט רו נגד וייד, קבע כי אם תתקבל טענת המתנגדים, לפיה העובר הוא יצור חי בעל Personhood אנושיות), אזי "טענת העותרת, כמובן, קורסת, מפני שזכות העובר לחיים תובטח אז באופן ספציפי" על ידי החוקה האמריקאית. המעוניינים בביטול פסק הדין רו נגד וייד שואפים להביא בדיוק לכך.

האשטאג Shoutyourabortion#

אבל מאזן הכוחות המשפטי של 2019 איננו מספיק כדי להסביר את ההתרחשויות; נדרשת גם הבנת השינוי בתפיסה החברתית ובמחלוקת עצמה. במשך זמן רב, הגישה של רוב האמריקאים הייתה, כפי שהגדיר זאת ביל קלינטון בזמן היותו נשיא והילארי קלינטון לאחר מכן, שהפלות צריכות להיות 'בטוחות, חוקיות אך נדירות'. עמדה זו כללה התנגדות לאיסור גורף על הפלות, אולם הסכמה להגבלות שונות ומשונות. כך, למשל, לאחרונה השתמש ראש ממשלת אירלנד באותן המילים של קלינטון ביחס למשאל העם שהתיר הפלות במדינה. גישה זו, מטבע הדברים, כוללת בתוכה את ההנחה שהפלה היא
מצב לא רצוי, אחרת מדוע יש צורך שתהיה 'נדירה'?

בעניין זה ניכר שינוי משמעותי אצל תומכי ההפלות בשנים האחרונות. ככל שהמתנגדים להפלות התמקדו בטיעונים לפיהם העובר הוא יצור חי לכל דבר – לכל הפחות משלב מסוים בהריון – ההתמודדות עם טיעוני המתנגדים הובילה לרצון לסלק כל הגבלה, שהרי הגבלות כאלה מוכיחות לכאורה את טיעוניהם בדבר היותו של העובר יצור חי, ועלולות להוביל להגבלות נוספות בשם
זכותו של העובר לחיים.

יותר מזה, הניסוח של 'חוקית… ונדירה' התפרש על ידי רבים כסותר את עצמו. אם, כפי שאמר הקומיקאי לואי סי.קיי, הפלה היא רצח, מה ההיגיון לאפשר אותה בצורה נדירה'? ובכן, מטבע הדברים מתנגדי הפלות שמחו גם הם לאמץ את הקושיה הזו. אקדמאים, מנגד, טענו שהפיכת הפלות ל'נדירות' פוגעת בנשים שעלולות להידרש להן, בשל הסטיגמה החברתית ובשל העדפת פתרון הקונפליקט החברתי בעניין הפלות על פני הצורך של האישה בהפלה", ויצירת היררכיה בין הפלות 'טובות' ל'רעות'. אחרים טענו שבמקום 'נדירות' על ההפלות להיות 'לא שיפוטיות' (כלומר, על החברה להיות לא שיפוטית כלפי המפילה).

אולי אפשר להאשים בכך גם את הנטייה האמריקאית לעמדות מוחלטות. בניגוד לאיחוד האירופי, למשל, בו ככלל הפלה מותרת כמעט ללא הגבלה עד שלב מסוים ומוגבלת מאוד החל מאותו שלב, בארה"ב הוויכוח נוטה להיות שחור-לבן. ככל שצד אחד הופך יותר 'שחור', השני הופך יותר 'לבן' וחוזר חלילה. שפת הזכויות מקשה על פשרות פרגמטיות.

בהתאם לכך, גם נושאים שרוב האמריקאים מתנגדים להם, כגון הפלות בשליש האחרון של ההיריון, הפכו נושאים לדיון עקרוני ול'זכות' – ומרגע שמשהו מוגדר כ'זכות', קשה לטעון בעד הגבלתו אם מקבלים את הרעיון. כותב אחד העיר ב-2012 שבמדינות רפובליקניות נוטים להגביל את ה'חוקי' בהפלות, ובמדינות דמוקרטיות ההפלות הופכות פחות 'נדירות'. מכון התומך בהפלות הציג נתונים לפיהם יותר ויותר מדינות מצד אחד הופכות עוינות' או 'עוינות מאוד' להפלות, ומן הצד השני יותר מדינות הופכות 'תומכות' או 'תומכות מאוד', בעוד
שהמרכז מצטמצם.

במצב זה, הפלות-שליש-שלישי, אף על נדירותן, הפכו לנושא לוויכוחים ולחקיקה; וב-2015 – על רקע ניסיון כושל בקונגרס להגביל מימון פדרלי לרשת מרפאות הפלות – אף החל קמפיין אינטרנטי תחת ההאשטאג #Shoutyourabortion, שבו הפלה הפכה לעניין להצהרה פומבית, אם לא לגאווה. ביום אקראי ניתן היה למצוא באתר הצהרות כגון "בזכות ההפלה שלי הפכתי למרפאת", "כל הדברים הללו הובילו אותנו לקבל את התינוקות שהיינו אמורים לקבל", "הבחירה הטובה ביותר לחיים שלי", "להיות אמיצה", וכמובן – "הפלה היא נורמלית. אוטונומיה היא משמחת. זה התכנות הפטריארכלי שגורם לזה להיראות כל דבר חוץ מזה".

באתר אפשר גם לקנות בשלושים וחמישה דולרים חולצות ועליהן רחם בצבעי ארצות הברית וכתובת הפלה היא חירות". לכך נוסף גם מאמץ עצום מצד תומכי ההפלות, כולל תרומות נכבדות מרשת מרפאות ההפלות 'הורות מתוכננת' הזוכה למימון פדרלי נכבד, אשר מממנת מערכות בחירות לטובת הדמוקרטים ונגד הרפובליקנים, דבר שמעצבן למדי את האחרונים.

על שינוי העמדות ניתן היה ללמוד מכך שבעימות בינה לבין טראמפ סירבה הילרי קלינטון להתנגד אפילו ל'הפלות לידה חלקית' – הפלות נדירות מאוד שבהן העובר מומת בתהליך הוצאתו מהרחם, ומתבצעות מאוחר בדרך-כלל – נושא שמסיבות מובנות נתון במחלוקת קשה (ומוגבל מאוד בחוק בארה"ב מאז 2003). שינוי עמדותיה ניכר גם במקומות אחרים.

״הפלה היא החירות״

הנושא הפך, במיוחד לאחר בחירתו של טראמפ, לסלע מחלוקת עצום בתוך המפלגה הדמוקרטית פנימה, כאשר היו כותבים ואנשי מפלגה שרמזו או טענו במפורש שלמתנגדי הפלות אין מקום במפלגה. מי שיוצא נגד הפלות, כתבה בעלת טור בניו-יורק טיימס, מתנגד ל"צדק כלכלי, צדק גזעי, צדק מגדרי וזכויות אדם", ועוד המשיכה וטענה ש"הפלה היא חירות".

עמיתתה בניו יורק אינטליג'נסר הרחיקה לכת עוד יותר, בעקבות החוק של אלבמה, באומרה שהפלה היא "טובה מוסרית", וכי עבור המתנגדים לה שום דבר שתעשה "לא מעלה את הסטטוס שלי מעבר לזה של רחם". נבחרי המפלגות נוטים לא פעם להיות נחרצים הרבה יותר מהבוחרים, והוא הדין גם כאן: כמעט מחצית מהציבור האמריקאי, כולל דמוקרטים רבים, חושב שהפלות הן שגויות מוסרית, גם אם אינו רוצה למנוע אותן חוקית, ורק חמישית מהדמוקרטים תומכים בהפלות שליש-שלישי. אך הקולות הנותנים את הטון אינם 'כלל המצביעים', אלא המצביעים האקטיביים – חברי מפלגה ופעילים פוליטיים, ועמדתם של אלה לעיתים קרובות שונה משל כלל המצביעים, ולא רק בנושא זה.

נוסף על כך, הדמוקרטים ספגו מכות בתחום מסגור הוויכוח. כלומר, למרות שהתמיכה וההתנגדות בפועל השתנו מעט בלבד, מתנגדי ההפלות הצליחו במידה לא מעטה למקד את הדיון בשאלה האם העובר הוא יצור חי, ובהתאם לכך – בשאלה האם הפלה, בפרט זו המאוחרת, היא הרג תינוקות. תומכי ההפלות לא היו מוכנים לוותר על הפלות מאוחרות, הגם שהקפידו להדגיש שכמעט ואינן מתרחשות, ובהתאם לכך השתדלו לא לחזור לימים של בטוח, חוקי ונדיר', אלא להאיץ את התהליך אל 'הפלה לפי דרישה וללא בושה'.

בהתאם לכך, גם מחוקקים דמוקרטיים האיצו ניסיונות לחקיקת חוקים מתירניים מאוד בנושאי הפלות, כולל כאלה שלא היו עולים על הדעת רק כמה שנים קודם לכן; אפשר לראות אותם גם כניסיון להקדים פסילה אפשרית של פסק הדין רו נגד וייד, וגם כמסמנים את השינוי החברתי. כך, למשל, בתחילת 2019 – במלאת 46 שנים בדיוק לפסק הדין, ולא במקרה – העבירה ניו-יורק חוק שאפשר כמעט ללא שום הגבלה הפלות עד שבוע 24 להריון, ובכמה תנאים אפשרה הפלות גם בשלב מאוחר יותר (לעיתים גם בידי לא-רופאים), וחגגה את העניין בהארת מגדל הסחר העולמי 1 ובניינים אחרים בצבע ורוד. מדינות אחרות העבירו או ניסו להעביר גם הן חוקים דומים. הדוגמה הקיצונית ביותר הייתה וירג'יניה. שם הציעה בתחילת 2019 חברת בית הנבחרים, קאטי טראן,
חוק שיבטל את חובת ההמתנה של 24 שעות להפלה.

המשך ההתפתחות בחוקים, והחוקים שכנגד, תלוי הן במצב הפוליטי והן במצב המשפטי. גם אם היה טראמפ יתפטר מחר ויעלה לשלטון מועמד האמצע של מפלגת הדרך השלישית האמריקאית, סביר שההסלמה הייתה ממשיכה, הן מפני ששטח-משוחרר-לא-יוחזר והן מפני שרבים, אם לא הרוב, בשני הצדדים מאמינים בלהט ברשעות מניעיהם של יריביהם. לכך יש להוסיף את הנטייה להתפשר פחות ולנסות להגיע להכרעה – בוודאי בעניין שבו שני הצדדים מאמינים שהצדק המוסרי איתם.

וכיוון שהמצב הנוכחי בסוגיית ההפלות מבטא הרבה יותר את הפיצול הפוליטי האמריקאי מאשר רק הזדמנות משפטית אקראית, הרי שגם הכרעה משפטית לא תשנה את המצב האידיאולוגי מיסודו – אם כי, כמובן, תשפיע מאוד על המתרחש בשטח.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

״החיים הטבעיים של היהודי הם רק בישראל"

Published

on

יאיר לפיד, מועמד בפונטציה לראשות הממשלה, מקפיד לקרוא לישראלים שעברו לגור בארה"ב "יורדים" הוא מתנגד לתרומת כספים מישראל לארגונים יהודיים בחו"ל וחושב שנתניהו הפסיק מזמן להיות ראש ממשלת העם היהודי ראיון ערב בחירות

אם תשאלו את ח"כ יאיר לפיד, לישראלים יש הרבה מה ללמוד מיהדות ארה"ב, אך גם ליהודי ארה"ב יש מה ללמוד ממדינת ישראל. יש להם מה ללמוד מאיתנו על זהות נינוחה בפני עצמה", הוא מסביר לי, "הזהות שלי למשל במצב נוח. אני אדם במקומו. אני חי את החיים הטבעיים של היהודים, וזה כאן בישראל".

שם, בתפוצות, זה לא טבעי?

״אני אומר להם (ליהודי התפוצות) שלא. הם מתווכחים איתי, אבל אני אומר להם שכשאני נוסע לכנסת בכביש 443 זה הנתיב ששאול המלך צעד בו. אני אדם במקומו".

איך זה בא לידי ביטוי?

״זהות היא דבר פנימי. אבל הזהות שלי כיהודי היא נינוחה, טבעית ועוצמתית בעצם החיים שלי בארץ ישראל. יש פה דואליות. מצד אחד כשאני פוגש אותם אני תמיד זוכר שיכולתי להיות הם והם יכלו להיות אני, אבל מתוך זה אני אומר להם – אם אתם רוצים לחיות חיים של זהות
שלמה, אתם צריכים לחיות בישראל".

כילד שנולד וגדל בישראל, הייתה לך בכלל מודעות לכך שישנן קהילות יהודיות מעבר לים – או שמא הכול הסתכם בזיכרון השואה?

״לסבי מצד אמי היו 12 אחים. שבעה מהם מתו בשואה, ארבעה מהם הגיעו לכאן. דודי ברי קליין היה רב קונסרבטיבי בפלורידה. אבא שלי הכיר היטב את הגולה והתפוצות. בניגוד לרוב הישראלים הצעירים, הוא הסתובב יחסית מוקדם בקרב יהדות אמריקה". לפיד מספר כי אביו, העיתונאי והפוליטיקאי טומי לפיד ז"ל, ראיין בצעירותו את הסנאטור ממדינת מינסוטה יוברט האמפרי, שאף כיהן לאחר מכן כסגן נשיא ארה"ב. הוא יזם תוכנית לקחת צעירים מכל העולם כדי שיכירו את ארה"ב. אבי ואמי גרו בשנת נישואיהם הראשונה בארה"ב והיו חלק מהתוכנית הזו.

אבא עבד בעיתון מקומי בווירג'יניה, הסתובב בין קהילות, התיידד מאוד עם בכירים יהודים. מאז שאני ילד אני זוכר את הקשר עם הגולה. מעין דיאלוג שכזה, שהוא מורכב. בתור ניצול שואה, אבא שלי כעס עליהם שהם לא באו לארץ. בעיניו, כל יהודי היה צריך להבין מהשואה שהוא היה צריך להגיע לישראל. זה המקום היחיד שיש לנו באמת בעולם הזה, שהיהודים יכולים באמת להיות בו בטוחים.

״זו עמדתו של טומי לפיד, אך גם של יאיר לפיד. תראה, עם השנים התחושה השתנתה. הרי בשנות ה־50 בוודאי, אך גם עד שנות ה־80, ישראל הייתה המקלט הבטוח ליהודים. נוכל להתווכח היום עם יהודים אמריקאים שאומרים לך: סליחה, ניו יורק יותר בטוחה ליהודים מאשר עוטף עזה או חברון. אבל אני אומר להם שבראייה היסטורית, ההגדרה העצמית שלהם לא שלמה אלא בישראל. נכון שאדם יכול לבחור לחיות עם הגדרה עצמית לא שלמה, אך אני מעדיף לחיות עם הגדרה עצמית שלמה. יותר קשה לי עם ישראלים שיורדים מהארץ. אני אגב עדיין אומר 'יורדים מהארץ', בניגוד לאחרים".

אתה גם מזדהה עם הכינוי שטבע בזמנו רבין, "נפולת של נמושות"?

״זה ביטוי מעליב ואני לא בעד להעליב. אני עדיין לא אוהב את הרעיון הזה של ירידה. אני לא אוהב את ההתלהבות הגדולה מישראלים שמצליחים בחו"ל. זה מרגיז אותי".

אבל אנחנו בעולם גלובלי. מה הבעיה להאמין שישראל היא המקום הטבעי ליהודים, אך באותו הזמן הם גם יכולים לחיות בחו"ל כמה שנים ולממש עצמם שם. לעיתים זה גם לטובת המדינה.

״אני לא בטוח שאנחנו בעולם גלובלי, אלא בעולם עם כלי תחבורה מצוינים ואמצעי תקשורת מצוינים. אתה יכול כיום לטייל בעולם מהכורסה שלך, אבל אם תסתכל על השנים האחרונות, אנחנו בעיצומה של תנועת נגד לרעיון של אזרח העולם הרחב. אמרה את זה יפה ראשת הממשלה הבריטית לשעבר תרזה מיי אם אתה אזרח העולם הרחב, אתה בעצם אזרח של שום מקום. אני רוצה להיות אזרח ישראלי, ואני לא יכול להיות אזרח ישראלי שלם בלי היהדות. כל יהודי שאני פוגש באמריקה חי חיים אלטרנטיביים לאלו שלי. חיים שהיו יכולים להיות שלי".

מה צריך אם כך להיות היחס של יהדות ארה"ב אלינו כמדינת ישראל?

״קודם כול יש לנו מחויבות אליהם, שלא תלויה בשום דבר. יש לנו כמדינה מחויבות לכל יהודי בעולם שסכנה מרחפת מעל ראשו. בין אם זה סיוע של ישראל באתיופיה או של שני צעירים ישראלים שרואים בריונים אנטישמים מתעללים ביהודי באוקראינה. בעיניי אותם צעירים ישראלים צריכים להרים מקל מהרצפה וללכת להרביץ להם. הם הרי המשפחה המורחבת שלנו.

״אני אגב בעד חוק הלאום, אבל לא זה שעבר, אלא זה שחיבר ח"כ בני בגין. אין ספק שיש לחוק הזה השפעה על היהדות האמריקאית, שלקחה את זה קשה. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג מתמיד, וזה המעגל השני של המחויבות שיש לנו אליהם. המעגל השני אומר: למרות שהם חלק מאיתנו, אתה לא יכול לשבת בלוס אנג'לס ולנהל את מדיניות הביטחון של ישראל מול סוריה. במקביל, אתה לא יכול לשבת בירושלים ולהגיד שלא מעניין אותך יהודי בלוס אנג'לס, כי אז אתה לא מעניין את עצמך. הם עתידנו ועברנו. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג".

נדבך נוסף לדברי לפיד הוא התרומה שלהם לביטחון הלאומי". הוא מסביר: זה מהותי. אני ראיתי זאת כחבר קבינט וגם כיום כחבר כנסת; ידענו תמיד להפעיל את יהדות ארה"ב כמנוף מול הקונגרס, הסנאט והבית הלבן. זה דבר אמיתי בתפיסת הביטחון הישראלית. אנחנו רואים כבר כיום פגיעה בביטחון הלאומי בגלל הדרך שבה מתייחסים אל יהודי ארה"ב. ראש הממשלה המנוח אריק שרון היה מדבר על כך שהוא לא ראש ממשלת ישראל אלא ראש ממשלת העם היהודי".

גם נתניהו מדבר כך.

״אבל נתניהו הפסיק להיות ראש הממשלה של העם היהודי. כי אם רוב העם היהודי אומר 'אנחנו מצטערים, אנחנו לא חושבים שאתה ראש הממשלה שלנו' או 'אנחנו לא חושבים שאכפת לך מאיתנו, הרי אנחנו רואים פעם אחר פעם איך אתה זורק אותנו בשולי הדרך כי אתה צריך לתחזק את הקואליציה שלך' – אלה דברים שראש ממשלת העם היהודי לא היה צריך לעשות. אם שר בממשלה עומד על בימת הכנסת ואומר שרוב מוחלט של יהודי ארה"ב הם אנטישמים, וראש הממשלה לא זורק אותו ואומר 'אצלי דבר כזה לא יקרה' – זה מצער אותי, כי לפני שאני יריב פוליטי אני אזרח ישראל, ונתניהו כיום הוא לא ראש ממשלת העם היהודי".

לפני שלפיד נבחר לראשונה בבחירות 2013, הוא היה המתמודד הצבעוני והמעניין בסביבה; איש תקשורת מרכזי ומתוקשר שהחליט לחצות את הקווים ולנסות לשנות את המציאות הישראלית שאחרי מחאת האוהלים. ״טסתי לאטלנטה לכנס של 1,500 רבנים קונסרבטיבים, וכשנחתּ י חיכו לי 300 סמסים ונאלצתי לנהל את המשבר הקואליציוני משם", מספר לפיד. רק מעטים שמו לב שהוא היה אז כאמור בכנס של בכירים מהתנועה הקונסרבטיבית, דבר שלא כל פוליטיקאי ישראלי היה עושה, בטח כזה שמתיימר לגייס קולות גם מימין. "כל יהודי בעולם הוא המשפחה שלי", הוא מסביר את העובדה שהשתתף בכנס שכזה.

"מדהימה אותי הבורות הגמורה לגבי מה זה רפורמי או קונסרבטיבי מצד אנשים שמדברים בביטחון עצמי אינסופי על עמדתם בנושא. זה נכון לגבי חברי כנסת מיהדות התורה ומש"ס וגם בקרב גורמים בציונות הדתית. רובם בכלל לא מבינים על מה הם מדברים. הרי בסקאלה שבה אנחנו מציבים כל ישראלי לפי רמת הדתיות שלו, הקונסרבטיבים יותר שמרנים אולי מרוב הציונות הדתית בישראל. הם הרי שומרים מצוות ושבת, חובשים כיפה ועוד. מאידך, אנשים מדברים עליהם בידענות גדולה כמי שהם שונאים, מבלי לחקור את הנושא וללמוד אותו לעומק. בל נשכח שהם מחזיקים את רוב רובה של יהדות ארה"ב. לקונסרבטיבים יש כמיליון עד מיליון וחצי ולרפורמים יש שניים עד שניים וחצי מיליון חברים. זה המון אנשים בשביל שמדינת ישראל תוותר עליהם, או שהיא תעסוק באופן רשמי
בלהעליב אותם כל הזמן".

מה יש לנו כמדינה יהודית ללמוד מיהדות ארה"ב כקהילה היהודית הגדולה מחוץ לישראל?

לפיד לוקח רגע לחשוב. "יש משהו שהם מכירים ואנחנו לא, וזה החיים בתור מיעוט במדינה. בארה"ב חיים לא מעט אנשים שעוד זוכרים שהיו 'קאנטרי קלאבים' או מועדונים שבהם לא קיבלו יהודים. היום זה אמנם פחות חמור אבל אני יכול למשל להיכנס לחדר שבו יושבים מאה איש, ואם יש יהודי בחדר אני יודע מי הוא מיד. בעיניים שלו אני אראה את זה. כשאני מדבר איתו, הוא מדגיש את היותו יהודי בחברה עוינת. חלק מכך שיהודים צעדו ביחד עם מרטין לותר קינג, זה מתוך התפיסה של מיעוט שצריך לשמור על עצמו ועל הזהות שלו בנסיבות לא פשוטות. דבר שני שיש לנו ללמוד מהם קשור לעובדה שהזכרתי, שיהדות ארה"ב היא כנראה הקבוצה המשכילה עלי אדמות. היות שאתה ואני חיים במדינה שנמצאת ברמת המתמטיקה והבנת הנקרא מתחת איראן ובחריין, הייתי שמח שיהיה מעט מזה גם פה".

לסיום, מה יהודי בעיניך?

״החיים בישראל", הוא אומר מבלי למצמץ. "בסוף הביטוי העליון של היהדות הוא חיים בישראל. דבר נוסף הוא האקטואליה של העבר. אנחנו, היהודים בישראל, אנשים שהעבר הוא אקטואלי עבורם. הייתי בתיקון חצות בצוותא ודיברנו שם על משה רבנו. לא מדובר רק בדמות מהעבר, אלא בדמות מההווה; דמות שההחלטה שלו לבוא הנה גרמה לכך שאני ואתה יושבים בבית קפה מתחת לקופת חולים כללית. האקטואליה של העבר היא גם בהווה שלנו כאן בישראל".


המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

מה יקרה ב-18 בספטמבר

Published

on

מאז ומתמיד נמנעו המפלגות הגדולות מהמתכונת של ממשלת אחדות
שכן ממשלות כאלה, טבען שלא להאריך ימים

אם לא יחול שינוי דרסטי עד יום שלישי הבא, ייתכן שלא תהיה הכרעה מובהקת בין מה שקרוי הגושים ימין ושמאל) בבחירות לכנסת ה-22 בישראל. משמעות הדבר היא שהקרב המרכזי יתנהל ביום הדין בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וכחול-לבן, ואם התוצאות יתקרבו לשוויון בין הגושים ובין המפלגות גם יחד – אזרחי ישראל עלולים להתעורר בבוקר לשאלה מי מהן תקבל את המנדט להרכבת ממשלת אחדות.

במקרה כזה לשאלת הבכורה חשיבות גורלית, בעיקר אם המבוי הסתום כופה רוטציה, שכן רק הראשון בתור יכהן כראש ממשלה. עד שיגיע תורו של השני, הכנסת עלולה להתפזר שוב.

פעם אחת בלבד הוציאה ממשלת אחדות בישראל את ימיה. בחירות 1984 לא הסתיימו בהכרעה ברורה בין הגושים. שתי המפלגות הגדולות הגיעו יחד ל־85 מנדטים: העבודה – 44, הליכוד – 41. שמעון פרס היה הראשון בתור לראשות הממשלה, ובשנת 1986 פינה את מקומו כמוסכם ליצחק שמיר. זו היתה הפעם האחרונה שבה זה הצליח עד הסוף. בבחירות 1988 עבר הליכוד עבר את העבודה במנדט אחד בלבד (39-40). שמיר העדיף להמשיך בממשלת האחדות, שהחזיקה מעמד פחות משנתיים, ונפלה בעקבות "התרגיל המסריח". חודשיים שהתה המערכת הפוליטית במצב של תוהו ובוהו, ובסופו של דבר הוקמה ממשלה צרה בראשות שמיר.

מאז נמנעו בדרך כלל שתי המפלגות הגדולות מהמתכונת של ממשלת אחדות. רבין העדיף ב־1992 ממשלה צרה מאוד. נתניהו, כראש ממשלה צעיר, העדיף ב־1996 שלא לחלוק את השלטון עם מפלגת העבודה. ברק, שמצא את עצמו ב־1999 מול כנסת לעומתית, פסל את הליכוד כשותפה. שרון, שהחליף אותו ב־2001, הקים אמנם ממשלת אחדות עם ישראל אחת (היא "העבודה"), אך כבר בנובמבר 2002 פרשו שריה מממשלת האחדות; שכן ממשלות כאלה, כבר נאמר, טבען שלא להאריך ימים.

אי אפשר לקבוע אם תוקם אחרי הבחירות ממשלת אחדות, ובאיזה הרכב. עם ליברמן או בלי ליברמן, עם הסיעות החרדיות או בלעדיהן. תיאורטית, קיימת גם אפשרות לקואליציה בלי ליברמן והחרדים, אבל עם "ימין חדש" (ללא סמוטריץ') או עמיר פרץ (ללא שפם). כששתי הסיעות עוברות בוודאות את ה־60, השותפות האחרות הן בגדר דובדבן על קצפת. זה כבר משני.

השאלה העיקרית היא מי ירכיב את הממשלה: הליכוד או כחול לבן. ממשלות האחדות לא קיבלו עד כה הכרעות מדיניות או צבאיות גורליות. כל ההכרעות רשומות על שמות ראשי ממשלות צרות. הנסיגה מסיני, מלחמת לבנון הראשונה (וגם השנייה), הסכם אוסלו, היציאה מלבנון, ההתנתקות. ועדיין קיימת חשיבות לא מבוטלת לאישיותו ולשייכותו המפלגתית של ראש ממשלה גם בעידן שבו לא מתקבלות הכרעות. מי ינהל מגעים עם הנשיא טראמפ על התוכנית המדינית המשוערת שלו, או בנושא הסוגיה האיראנית?

נכון, לא תמיד יתרון של מנדט קובע. ציפי לבני התעקשה ב-2009 להוכיח ש־28 המנדטים של קדימה היו יותר מ־27 של הליכוד. היא כשלה, משום שהיתה הכרעה בין־גושית ברורה. אך הפעם לא מסתמנת הכרעה בין־גושית ברורה. ייתכן מאוד שזאת ההכרעה שתיפול ב־17 בספטמבר; יתרון לליכוד או לכחול לבן בהרכבת ממשלת אחדות, עם או בלי רוטציה.

לשבוע שנותר עד הבחירות מגיעות המפלגות עם סכומים גדולים של כסף ועם ארסנל מלא וגדוש, לקרב האחרון לקראת ההכרעה. בליכוד מעצימים את תחושת הפאניקה, והפעם יש לה על מה להסתמך: באף סקר עד כה לא ניצח גוש הימין את השמאל, ואם כך יהיו תוצאות האמת, שלטונו של נתניהו בסכנה ממשית. בכחול לבן עסוקים בקרבות פנימיים, אבל מצליחים לשמור על מעמדה כמפלגה הגדולה השווה לליכוד, וכאלטרנטיבה היחידה להחלפת השלטון. יאיר לפיד ובני גנץ מצליחים לנקז אליהם את מרבית מתנגדי נתניהו, בעוד שלמפלגות האחרות בגוש השמאל נותרים רק הפירורים.

העובדה שמפלגת העבודה לא מתרוממת מעידה על קמפיין בעייתי שלא מספק את הסחורה. בעוד שבמפלגה שניצבת משמאלה, המחנה הדמוקרטי, נראים המועמדים רעבים ואגרסיביים, בכחול לבן ובעבודה מנומנמים ומעבירים מסרים שלא מצליחים לחדור. כחול לבן קיימת בעיקר בזכות האינרציה, ואילו העבודה מדשדשת בחוסר הצלחה בולט לקצור את מפלגת כחול לבן, המנהלת את הקמפיין השלומיאלי ביותר במערכת הבחירות הנוכחית.

אבל בשבוע האחרון, כך למדנו מהעבר, הכל יכול להשתנות. סדר היום יהיה זה שנתניהו יכתיב (מצלמות בקלפיות, האיום האיראני, ברית הגנה עם ארה"ב) והקרב בין המפלגות הגדולות יהיה קשה יותר וצמוד יותר. זוהי בשורה רעה למדי למפלגות הלוויין: העבודה והמחנה הדמוקרטי משמאל, וימינה מימין. כולם יצטרכו להעניק מנדטים יקרים, בעל כורחם, למפלגות הגדולות, ולא נראה שיהיה בכוחם לעצור זאת, אלא אם יתרחש נס.

וחודש אלול הוא הרי זמן לא רע להתחיל להתפלל…

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

לקראת הבחירות: ירידה בשיעור ההצבעה בנציגויות בחו"ל

Published

on

סיכום ההצבעה לכנסת ה- 22 בשגרירויות ובקונסוליות ברחבי העולם: שיעור המשתתפים עמד על 69% – ירידה של 6% לעומת הבחירות באפריל לשבעה שינשינים" של הסוכנות היהודית ניתן אישור חריג להצביע לפני גיל

אחת השאלות המסקרנות לקראת הבחירות לכנסת ה-22 שייערכו השבוע עוסקת בסוגיית שיעור המצביעים. אלה שטוענים כי מניין המצביעים ב-17 בספטמבר עשוי להיות נמוך יותר מאשר בבחירות הקודמות באפריל השנה, יכולים לקבל אינדיקציה להערכתם משיעורי ההצבעה בנציגויות ישראל בחו"ל. בתום ההצבעה בשגרירויות ובקונסוליות ישראל ברחבי העולם התברר כי שיעור המשתתפים עמד על 69% בבחירות הקודמות עמד שיעור ההצבעה בנציגויות ישראל בעולם על 75%.

מנהל הבחירות, השגריר יצחק בחמן, אמר כי זו "הרגשה נהדרת" ששליחיה של מדינת ישראל יכולים להצביע במהלך שליחותם. בחמן עוד זוכר את הימים בהם לא ניתנה זכות ההצבעה "למי שעובד עבור המדינה ומגן עליה" מעבר לים. הראשון להצביע היה שגריר ישראל בוולינגטון, בירת ניו זילנד, יצחק גרברג, ומיד אחריו הצביעו עובדי השגרירות בקנברה, אוסטרליה. ההצבעה הסתיימה בנציגות ישראל בסן פרנסיסקו בחוף המערבי של ארה"ב ביום שישי. בקונסוליה הישראלית בניו יורק הוצבו שתי קלפיות שבהן צפויים להצביע 776 בעלי זכות בחירה -המספר הגבוה ביותר של מצביעים בנציגות בחו"ל. השנה נפתחה לראשונה קלפי בקיגאלי, בירת רואנדה, זאת לאחר פתיחת שגרירות ישראל במדינה באפריל האחרון.

משרד החוץ הפעיל חדר מצב במתכונת מיוחדת ביום הבחירות לניהול, ליווי, וביצוע בקרה על תהליך הבחירות, ובכל אחת מהנציגות תהליך ההצבעה נוהל על ידי ועדת בחירות מקומית בראשות הקונסול הישראלי. במקביל, שבעה ישראלים זכו להצביע בקלפיות בחו"ל אף שטרם מלאו להם 18 שנים. התאריך הקובע להשתתפות בהליך הדמוקרטי הוא אמנם מועד ההצבעה בישראל, אולם לשבעת הצעירים התאפשר לשלשל פתקים לקלפיות מאחר שיום ההולדת שלהם יחול בימים שנותרו לתאריך הקובע. האישור החריג ניתן לשבעה "שינשינים" (שליחי שנת שירות) של הסוכנות היהודית. הם יצאו עם כ-200 בני גילם לשנת שירות בקהילות היהודיות לפני גיוסם לצה"ל, ופועלים לחזק את הקשר של הנוער בתפוצות עם ישראל.

אביגיל הדר, "שינשינית" של הסוכנות היהודית בקליבלנד, יצאה לשליחות לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון מקיף יהוד. יום הולדתה יחול ב-12 בספטמבר, ולכן היתה זכאית להצביע בבחירות בקונסוליה הישראלית בשיקגו. "אני ממש מתרגשת להצביע", אמרה הדר. חשוב לי להיות מעורבת ולהשפיע. זו גם הסיבה שיצאתי לשליחות שנת שירות של הסוכנות היהודית, כדי לחזק את הקשר האסטרטגי בין יהודי התפוצות לבין ישראל".

יותר מ-5,000 שליחי המדינה והמוסדות הציוניים ברחבי העולם היו רשאים להשתתף בהליך ההצבעה המקדים.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות