במרכז התרבות הישראלי של לוס אנג'לס שוקדים על פיתוח תוכניות חינוכיות כדי להביא למודעות את הסכנות הטמונות בגזענות ובשנאה והנצחת סיפורם של ניצולי השואה לאור העובדה שמספּרם הולך וקטן

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום אבל לאומי החל בתאריך כ"ז בניסן. בעוד ביום זה נסגרים כל מרכזי הבילוי בישראל, הציבור כולו מתייחד בטקסים עם קורבנות השואה, ואזרחי ישראל עוצרים ממלאכתם ועומדים דום !בצפירה, הרי שכאן, מחוץ לגבולות מדינת ישראל, לא כך הדבר. מת"י, הרואה עצמו כארגון מחנך, דואג לפתח תוכניות חינוכיות כדי להביא למודעות הקהילה את הסכנות הטמונות בגזענות ובשנאה ולהנציח את סיפורם של ניצולי השואה לאור העובדה שמספּרם הולך וקטן. טקסי יום השואה בלוס אנג'לס הם דוגמא אחת מרבות להצלחת הארגון.

כ-800 משתתפים מהקהילה היהודית בלוס אנג׳לס, ישראלים ואמריקאים, דוברי עברית ואנגלית, בחרו להשתתף ביום ראשון האחרון, ה־7 באפריל, בטקסים המציינים את ״יום השואה״ בניצוחו של מת״י, מרכז תרבות ישראלי, בוואלי ובעיר.

מת״י התמקד השנה בטקסי יום השואה בזיכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. ילדים שהופרדו מהוריהם, חיו בגטו, עבדו עבודה פיזית קשה וסבלו מרעב ומתת תזונה, ולמרות הכל הם שמרו על אופטימיות ותום השמורים אך ורק לילדים.

מת״י בוואלי קיים טקס מסורתי ובו השתתפו תלמידים מבתי הספר ״קדימה״, ״עמי״, ״ניו ג׳ו״, בית הספר לעברית של חב״ד בקונהו וואלי, וכן שבט ״חן״ של הצופים. מקהלת הילדים של מת״י, בניצוחו  של אבי אבליאב  ובני נוער וילדים מהקהילה, השתתפו בקטעי שירה ומוסיקה, וניצולת השואה, הגברת סבינה הלר, סיפרה את  סיפור חייה המרתק: ארבעים דקות של סיפּור חיים שהותיר חותם חזק על הקהילה.

סבינה הלר

סגן הקונסול הכללי, אורי רזניק, נשא דברים בשם הקונסוליה ולסיום, הוקראו שלושה קטעים מרגשים שנכתבו ע"י טל פיטלוביץ', בר גבאי וליהי עינב על החוויה העוצמתית שחוו במסע שלהן לפולין במסגרת "מצעד החיים"

התוכנית ״הם נותרו ילדים״ שהופקה על ידי מת״י בעיר והתקיים ב״טמפל סיני״ שילבה פעילות לילדים, הרצאה מרתקת על מוסיקה בטרזין וטקס זכרון שהוקדש כולו לזכרם של הילדים מגטו טרזינשטט וליצירותיהם. את הטקס פתח זמר האופרה, מייקל פאר, לאחר מכן נשא דברים הקונסול הכללי דוד סיגל. כמו כן השתתפו בטקס שבט ״הראל״ של הצופים, מקהלת הילדים של ״טמפל סיני״, וילדי כיתה ח׳ מבית הספר קראו .שירים, שכתבו בהשראת שיריהם של הילדים מגטו טרזין.

מתוך 15,000 ילדים שעברו במחנה טרזנשטט,100  נותרו בחיים ושלושה מהם לקחו חלק בתוכנית שנערכה בעיר. אחד מהם, פיטר דניאלס, סיפר את סיפור חייו וילדותו בגטו אליו הובאו הוא ואמו בהיותו בן שש. הטקס ״הם נותרו ילדים״ נוצר בהשראתה של יצירתה המוסיקלית המקורית של איילה אשרוב-קאלו. היצירה, שנוגנה בטקס, היא סדרה של שירים המבוססים על קטעי שירה וסיפורת, שנכתבו על ידי ילדי גטו טרזינשטט, והיא מציגה תמונה של החיים בגטו, זכרונות מהחיים שקדמו לחיים בגטו, ותקווה לעתיד.

 אכן, גאווה

דבריה של ליהי עינב, משתתפת צעירה ב"מצעד החיים" בפולין, שהוקראו לזכר סבה אהרון כהנא בטקס יום השואה בוואלי

לא בכיתי. עמדתי שם, בין שרידי הזוועות, ולא בכיתי. אני חושבת שכשההיגיון והרגש רבים בניהם, המוח מטיל וטו ומשתיק את שניהם. לפחות ככה הרגשתי שם, בין שרידי הזוועות… זוועות שלעולם לא אבין את גודלן.

אז עמדתי שם, על המדרכה בורשה, ופתאום הבנתי; איפה שאני עומדת כרגע, חופשייה, אנשים קפאו מקור, גססו, התחננו על חייהם… אנשים מתו, ממש מתחת לרגליי. לפחות ככה זה הרגיש לי שם, בין שרידי הזוועות…ז וועות שלעולם לא אבין את גודלן.

היום השני למסע. מולי מחנה ההשמדה אוושוויץ-בירקנאו ועל גבי דגל ישראל. לידינו קבוצת תיירים שבין הסמלים המוכרים של המחנה המצלמה שלהם נוחתת עלינו, הנוער הישראלי, החבר'ה עם דגלי ישראל. אם יכולתי להגדיר מחדש את המילה"גאווה" , כך הייתי מתארת אותה. לעמוד שם, על אדמת שונאינו, מחפשי רעתנו, כיהודים חופשיים, כנוער ישראלי, כדור השלישי ליהודי השואה… אכן – גאווה.

אפשר לנצל את המכתב הזה כהוקרת תודה. לכל אלו שכבר אינם ובעיקר לאלו שעדיין איתנו ועוד יישארו. תודה על שחייתם ימים כלילות בפחד. תודה על שהצלחתם להתקדם בזהירות בלילות ולהסתתר בחכמה בימים. תודה על שנלחמתם על פיסת אוויר מתחת לאדמה במסתור. תודה שהסתכלתם לאותה האמא בעיניים. האמא שחנקה את תינוקה בכדי שתוכלו להמשיך לחיות במחבוא. תודה על אלו כי כך נלחמתם על לעלות לישראל, ארץ הקודש.

תודה שעמלתם על בנייתה והקמתה כמדינה יהודית. תודה שעשיתם את דור ההמשך. תודה שנתתם לנו את הביטחון לחיות בחופש, ללא גבולות. תודה שהנחלתם בנו, הצאצאים, את זיכרון השואה ואת זיכרון הגבורה והתקומה, שערכו לא נופל חלילה. תודה שזכיתם לראות את הדורות הבאים מתבגרים, מתקדמים, מתפתחים. תודה לכם גיבורים – על עצם היותכם.

המסע לפולין הוא מסע של צמרמורות. מסע של רגשות מעורבים.מסע אל עבר הבגרות. 8  ימים הפכו אותי לאדם אחר, בוגר יותר, רגיש יותר, מלומד יותר וכואב יותר. כואב על היסטוריה אינסופית של רדיפות. אך יותר מכל, המסע לפולין הפך אותי לאדם גאה בעצם קיומו כיהודי. למדתי להבדיל בין עיקר לטפל, למדתי לשמוח מהבנאלי, למדתי להעריך את שורשיי.

עליתי על המטוס לישראל, כחול לבן על הכנף, ובאותו הרגע, שוב צמרמורת. שוב, ההיגיון מנסה להבין, הרגש מנסה להכיל, אבל המוח? הוא שוב מטיל וטו.