Connect with us

הורים וילדים

הכל בראש

Published

on

למה ילדים מעדיפים לצייר קודם כל דמויות אנוש, ורק אחר כך בתים ועצים • וגם פענוח ציור של ראש – במיוחד לראש השנה • כתבה חמישית בסדרה

מאת: דיקלה גולסה-חליווה

ראש השנה הוא הזדמנות מצוינת להתחיל את השנה ״ברגל ימין״, לקבל החלטות מועילות יותר לחיינו ולהתקדם צעד אחד קדימה לעבר המטרות שלנו בחיים. ובעיקר, זו הזדמנות טובה עוד יותר לתת לילדינו דף חלק לבן וקופסת צבעים מלאה ולאפשר להם לצייר את תוככי נפשם בהנאה רבה.

ממחקרים נמצא כי ילדים מעדיפים לצייר קודם כל דמויות אנוש, אחר כך בתים ולבסוף עצים. וכמובן, הכל בהתאם לגילו של המצייר והתפתחותו הקוגני־טיבית. אנחנו נתמקד בסדרת המאמרים שלנו בפענוח של שלוש האלמנטים המע־ניינים האלה שמשקפים המון את עמדתו של הילד על סביבתו. כתבה זו תתמקד בציור הראש של הדמות, לכבוד ראש השנה!

הראש הוא, כידוע, החלק העליון בגוף האדם, ודרכו אפשר לראות את רמת הביטחון של אדם/הילד. הראש הוא בעל חשיבות ביצירת התקשורת והמגע עם העולם. חשיבותו מביאה להבלטתו ולהגדלתו בציור, בעיקר בגילאים הצעירים. הראש הוא גם המרכז הקוגניטיבי של התפיסה, עיבוד הנתונים, הזיכרון והחשיבה.

ככל שהראש יהיה גדול יותר, כך מרגיש המצייר שהוא בעל ביטחון גדול יותר, שהוא חכם יותר. למה? כי הראש מתקשר לשליטה ולאינטלקט ואילו הגוף מתקשר לרגשות, לעשייה, למיניות וליצרים. אולם, כאשר אין פרופורציה בין הראש לגוף בצורה משמעותית במיוחד, יכול להיות שישנם קשיים לילד/לאדם המצייר, למשל, כאשר הראש גדול מדי (לעומת הגוף) זה יכול להעיד על שאיפות גדולות מדי אפילו מעבר ליכולת, פנטזיה, חוסר שביעות רצון מהסביבה או אפילו הסתגלות חברתית ורגשית לא טובה, יהירות וחיפוש אחר תוצאות מידיות.

כאשר הראש יהיה בעל פרופורציה לגוף, אפשר בהחלט לומר שהמצייר מתנהג ע״פ מוסכמות חברתיות, הביטחון העצמי שלו מאוזן ויש לו יכולת לעמוד בפני לחצים שונים. יחד עם זאת, יש מקרים שבהם נראה פגיעות רגשית כלשהי. כאשר הראש יהיה קטן מדי זה יכול להעיד על כך שהמצייר חש תחושת נחיתות כלשהי אולי כי לא מסתכלים עליו מספיק (בד״כ אני רואה את זה בציורים של ילדים שנולד להם אח/אחות חדשים) אולי גם אגו חלש וחוסר יכולת להתמודד עם מה שקורה לי. כאשר בציור ישנה השמטה של הראש (כלומר, אין ראש – רק גוף), וראיתי כמה ציורים כאלה, הדבר יכול להעיד על פחדים כלשהם, על חרדות, רגשות אשם, הסתרה ובעיקר על הצורך לצמצם מחשבות לא נעימות. הכי חשוב כאן הוא לא לשאול את הילד ״מדוע לא ציירת ראש?!״, הרי ברור שיש סיבה לכך והוא לא בטוח רוצה שאתם תדעו אותה.

פיענוח ציור של נער בן 14.5, תלמיד שלי בכיתה ט׳

הוא צייר כאן דמות שלכאורה נראית שמחה, אך אם נתבונן היטב נראה כי יש כאן נער שרוצה לבטא את עצמו (צבע כחול), הוא סקרן מאוד (עיניים פקוחות עם אישונים) ומקפיד לבחון את הדברים שעוברים עליו (ציור מודגש של אף). כמו כן, הפה הגדול מעיד על כך שיש לו הרבה מה להגיד אבל הוא לא ממש מקבל את האפשרות הזו מהסביבה. השיניים מסמלות אגרסיות עצורות מחד, ואת הרצון שלו לשמור על הזכויות שלו ועל מקומו בחברה. עניין נוסף בולט הוא הזקן החום אשר מציין במפורש את היותו נער בגיל ההתבגרות עם כל הסממנים החיצוניים.

פנים:

הפנים הם מקורות סיפוק סנסורי, הם התקשורת הבין אישית שלנו, כאשר העיניים, אוזניים והאף מבטאים את הקשר הראשוני עם המציאות והסביבה, ואילו איברי החישה מייצגים ערנות וקשר לסביבה.

באופן כללי ניתן לראות כי, ציור מדויק של תווי פנים והשקעה בהם, מלמדים על מיומנות גבוהה ביחסים חברתיים ובתקשורת בין אישית. עם זאת, השמטת מאפייני פנים, אם השאר מצויר כרגיל, יכול להעיד על שטחיות ביחסים בי־נאישיים, קשר סביבתי לא תואם, ביישנות או שקילת מילים. ציור של פנים עגולות מבטא רגש של המצייר, הכלה, אופטימיות, רוך ונעימות. ואילו, ציור של פנים מאורכות מבטא מקום גדול של השימוש בשכל על חשבון הרגש.

פה:

הפה הוא המדבר, הוא התקשורת לעולם החיצון, פה מתחיל ונגמר במקום מסוים. מטרתו לאפשר לנו להוציא צלילים והוא משמש אותנו למקום של אהבה מיניות ותחושות. הפה מופיע מוקדם בציורי ילדים, והוא איבר בעל משמעויות ותפקודים רבים.

פה קטן מאוד יכול להעיד על איפוק, ולהיפך: פה גדול מאוד מעיד על כך שלמצייר יש המון מה להגיד. פה בצורת עיגול יכול להעיד על מצייר שיש לו הרבה מה לומר אבל הוא אינו מצליח לארגן את המילים, אולי מהמקום של קושי בשליפה לקות למידה כלשהי). השמטת הפה בציור הפנים יכולה לבטא קשיי תקשורת וביטוי, או בעיה פיזית כגון לקות בתקשורת וגם אסטמה. ציור שיניים בפה, יכול להעיד על תוקפנות ואגרסיביות, אך מצד שני, זהו מיתוס שכיח בציורי ילדים צעירים, שכן לפעמים זה דווקא קשור למודעות כלשהי בנושא השיניים.

עיניים

עיניים הן איבר חשוב מאוד וכמעט לא נראה ציור דמות עם השמטה של העיניים. כשזה קורה, יש לייחס לכך משמעות ולבדוק באופן מעמיק את מצבו של הילד. בכל מקרה, לא כדאי להסיק מסקנות נמהרות ללא צורך. בשלב הראשון כאשר הילד מצייר דמות הוא מצייר ראש ועיניים חלולות כי הוא מבין שרואים דרך העיניים ולכן הוא מצייר עיניים כי הוא רוצה לראות את העולם החיצון. הפרטים בעיניים נוספים בגיל מאוחר יותר.

עיניים עגולות מבטאות ״ראייה רגשית״ במשמעות של ״עיגול פינות״, ככל שנוסיף יותר פרטים אישונים, למשל) זה ממקום של סקרנות, למידה והבנה. עיניים בצורת שקד מגיעות בשלב הבא, כלומר מהמקום של השכל וההתבוננות על המציאות. המצייר מתחיל להיות מודע לצורת המחשבה שלו ושל האחרים סביבו, ושוב ככל שיש פרטים זה מהמקום של ההת־בוננות העמוקה בכל דבר. עיניים פקוחות, המצייר מוכן שייראו מה הוא מרגיש בפנים, ולהיפך, עיניים סגורות או ציור של משקפי שמש על העיניים זה מהמקום שבו המצייר לא מאפשר ראייה פנימה אלא רק כלפי חוץ.

גבות

הגבות הן המקום של ההבעה. הגבה עוזרת לעין להביע. הגבה היא הגנה ויוצרת משהו נינוח המשלים את העין. ילדים המציירים גבות מראה כי הם מודעים לסביבה, לעצמם. גבה זוויתית מצוירת מהמקום הביקורתי, החד והמחפש דיוק, גבה עגולה מעידה דווקא על הצורך להתגונן ולחפש הגנה, סגירות כלשהי. מה קורה כשרואים ציור של פנים ללא גבה? זה קורה לא מעט וזה יכול להעיד על משהו חסר, הבעה שלא נאמרה ולכן צריך לתת מקום לחלקים האחרים בפנים שיביעו את נפשו של המצייר.

אף

מגיל 4 מתחילים להוסיף פרטים כי הגננת אומרת/ כי ככה הילד למד מהסביבה. אף שמחובר לגבות יכול להעיד על עומס, ביקורת לא יכול להביע את עצמי כי תמיד היה למישהו מה לומר עליי בד״כ מכוון להורים) ולכן המצייר חש שהוא לא יכול להביע את עצמו. אף גדול ומודגש מלמד על עיסוק בגבריות, מאצ׳ואיזם, וגם תוקפנות כלשהי עם סימנים אחרים תומכים) בעיקר מופיע ורלוונטי בסביבות גיל ההתבגרות. לפעמים זה מהווה פיצוי על חולשה בתחום הזה, שוב, כל מקרה לגופו. השמטת האף מבטאת מגמה של מופנמות, ביישנות וחרדה כלשהי.

עם זאת, בגילאי 5-7 זה אופייני להשמיט את האף.

 

דיקלה גולסה-חליווה היא בעלת M.A בחינוך, מורה לעברית ויהדות, קואצ׳רית להעצמת בני נוער ויועצת להורים לטיפול בהפרעות קשב וריכוז באמצעות פענוח
ציורים וגרפולוגיה. ליצירת קשר: hebrewteacherla@gmail.com www.learningwithdikla.com

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

הורים וילדים

פיתה בטאבון וביקור בבית אבות: צופיות ומעשים טובים בשבט חן

Published

on

כתובת אש ציינה100 שנים לתנועת הצופים העבריים. המועד נחגג בישראל ובשבטי צבר בצפון אמריקה, קנדה ואירופה

אחרי יום ספורט ופורימון מוצלחים, הגיע תורם של "יום הצופה" ו"יום המעשים הטובים"! בימים שבת וראשון, 30-31 במרץ, בילו חניכי השבט את יום הצופה המסורתי, בסימן 100 שנים לצופים העבריים.

בשבת יצאו חניכי השכבה הבוגרת ליום גיבוש והכנה הכולל לינה באוהלים ובישול על מדורה. כחלק מחמשת שבילי הצופיות, חניכי השכב"ג היו צריכים ללמוד את מיקומם באמצעות מפה ונקודות ציון מסומנות, כאשר בכל נקודת ציון הייתה להם משימה לבצע. ביום ראשון הצטרפו החניכים הצעירים ליום שכולו צופיות, התבגרות ומעברי דרגה. החניכים נהנו מפעילות צופית לא שגרתית, פיתות בטאבון כבישול צופי ועוד.

את יום הצופה חתם טקס מעברי הדרגה המסורתי ובו הודלקה כתובת אש המציינת את מאה השנים בהן תנועת הצופים העבריים קיימת. את המועד מציינים בישראל ובשבטי צבר בצפון אמריקה, קנדה ואירופה. מזל טוב לצופים, ולעוד 100 שנים של עשייה ברוכה ומרובה בישראל ובעולם!

ובמעבר חד לשאלה – מתי בפעם האחרונה עשינו משהו בשביל מישהו ? ומכאן אל יום המעשים הטובים, ביום ראשון, 4/7 התקיים "יום המעשים הטובים" העולמי. את היום התחיל השכב"ג בהכנה של תיקים מלאי ציוד שהוכנו עבור דרי רחוב (הומלסים) שידם אינה משגת. התיקים כללו בקבוקי מים לשימוש רב בפעמי, מגבונים, דאורנט, כובע, חטיפים ועוד. לאחר ההכנה יצאו לחלק את התיקים עבור מי שצריך.

מאוחר יותר, הצטרפו החניכים. חניכי כיתה ב-ג הלכו להתנדב בחווה הביתית והמשגעת של משפחת נס, לימור נס האלופה הדריכה את הילדים, הסבירה להם על כל בעל חיים ומהו סיפור חייו. לבסוף הילדים שיחקו עם החיות, אספו את הביצים של התרנגולות ונהנו מקרטיבים מתוקים ליום שמשי וחם באביב.

חניכי כיתה ד-ה הכינו עוגיות שוקולד צ'יפס מתוקות, טעימות, ומלאות אהבה עבור דיירי השיקום הרפואי המתגוררים בסמוך לשטח השבט. לאחר שהכינו את העוגיות וכתבו לדיירים מכתבי החלמה מהירה הלכו אל בית השיקום ונתנו לדיירים את העוגיות שאפו עבורם במלוא האהבה.

חניכי כיתות ו-ח התנדבו בבית אבות שבאגורה הילס. החניכים הגיעו ובמרץ רב שיחקו עם המבוגרים, דיברו איתם ואירחו להם חברה נהדרת! בנוסף, קישטו עימם מסגרות לתמונה.

תודה רבה ללימור נס שפתחה את הבית שלה והפעילה את החניכים הקטנטנים, ולשושי סטריקובסקי על האירוח בבית האבות והאירגון של המקום.

היה לנו יום גדוש ומלא בעשייה – היה לנו כיף לתת מעצמנו עבור הסובבים אותנו!

המשך לקרוא

הורים וילדים

ברבי: לא רק פרצוף יפה

Published

on

ל־ 92%מהילדות האמריקאיות בטווח הגילים 3־ 12הייתה מתישהו בובת ברבי • תנועות פמיניסטיות טענו שהיא משחיתה את נפשן של בנות בכל העולם • אבל הבובה המפורסמת מציינת 60 שנות קיום, ולא נראית דקה מעל30

הבובה חוגגת ברבי 60, והיא נראית נהדר לגילה. בעיקר כי המייקאובר החדש הוסיף לה כמה קילוגרמים, אך לא ביגר אותה ולו ביום אחד.

המותג מוכר בסביבות מיליארד דולר בשנה ב־150 מדינות, ועל פי סקר שנערך בשנים האחרונות, ל־92% מהילדות האמריקאיות בטווח הגילים 3־12 הייתה בובת ברבי מתישהו. נתונים מרהיבים כמו, "בכל שנייה נמכרות שתי בובות ברבי ברחבי העולם" ו"שיעור הזיהוי של המותג עומד על 98%", מתפרסמים תדיר בהקשר של הבובה האייקונית, שכולנו אהבנו להלביש ולהפשיט או לפחות להתעלל בה ולגזור לה את השיער.

את בובת הפלסטיק החתיכית והזקופה, בעלת המותניים הצרים והבויפרנד העשיר, הגתה רות הנדלר, אשתו של אחד ממייסדי חברת הצעצועים האמריקאית מאטל, בהשראת בובה גרמנית בשם "בילד לילי". הבובה של לילי נוצרה בתור מתנה למבוגרים – בעיקר כמזכרת היתולית ממסיבות רווקים – אך נהייתה פופולרית גם אצל ילדות. הנדלר גילתה את לילי במהלך חופשה בגרמניה, הראתה את הבובה הבוגרת לבעלה, והשניים החליטו לייצר לה גרסה אמריקאית ולקרוא לה ברבי, על שם בתם ברברה.

ברבי הוצגה לראשונה ביריד צעצועים בניו יורק ב־9 במרץ 1959, תאריך שהפך ליום הולדתה הרשמי. ברבי האמריקאית, שהוגדרה כ"בובת אופנה", הייתה פחות סקסית מלילי הקונטיננטלית, אך גם היא הייתה רזה וחטובה, יש שיאמרו שבאופן מוגזם. ב־1987 התרחבה ברבי לכדי זיכיון מדיה רווחי, המפיק תוכן לקולנוע ולטלוויזיה, משחקי וידיאו, מוזיקה ועוד. בשנות ה־80 הופקו סדרות וסרטי אנימציה קצרים של ברבי וב־2001 הושקה סדרת סרטים חדשה שלה, שעד 2017 הופקו בה 36 סרטים באורך מלא. כולם באנימציה, אך יש גם סרט לייב־אקשן בדרך. בימים אלו עובדים בהוליווד על סרט ברבי בכיכובה של השחקנית האוסטרלית מרגו רובי. שהחליפה שתי שחקניות אחרות שהיו מקושרות לפרויקט: אן האתוויי והקומיקאית איימי שומר.

דורות של ילדות גדלו על ברבי, אך קשה להחזיק בטופ במשך כל כך הרבה שנים. עם עלייתם של צעצועים אלקטרוניים ושלל מותגים חדשים, מטבע הדברים הפופולריות של ברבי ירדה בשנים האחרונות. בין 2012 ל־2014 רשמה חברת מאטל ירידה של 20% במכירות של ברבי, ומאז הירידה חדה אף יותר.

ברבי לא הייתה יכולה לקפוא על השמרים. משהו היה צריך להשתנות, ובמאטל לקחו את העניינים לידיים. לצורך כך הכניסו בברבי לא מעט שינויים המותאמים לרוח הזמן. במשך הזמן נוספו ברביות שחורות וחומות, ב־2003 יצאה לשוק ברבי מוסלמית, ב־2011 יצאה ברבי אלטרנטיבית מכוסה קעקועים ולבושה באופנה יפנית, וב־2014 ברבי יזמית, המחזיקה לפטופ וסמארטפון.

Photographer Jeff O'Brien Stylist Jennifer Shaw

ואחרי אין ספור מחאות, ב־1997 הורחבו במעט מותניה של הבובה. ועתה, בעידן שמקדם "בודי פוזיטיביטי" וסוגד לאלילות המייצגות גוף שונה מאוד משל ברבי אם זאת קים קרדשיאן, ניקי מינאז' או לינה דנהאם ב־2016 הוציאה חברת מאטל ליין של ברביות בעלות מבני גוף שונים. בנוסף לברבי הרגילה יש כיום גם ברבי גבוהה", ברבי "פטיט" וברבי curvy (כלומר, בעלת קימורים). מאטל עושים השנה מאמצים ליישר קו עם הרוחות הפמיניסטיות בעזרת קו חדש של בובות קריירה שאפתניות, והם מוסיפים כי הבובות הללו יהיו מגוונות מבחינת מבנה גוף, גון עור, צבע עיניים וסוג שיער. לכבוד יום הולדתה ה־60, הוציאה מאטל שש ברביות חדשות: אסטרונאוטית, כבאית, קריינית חדשות, טייסת, פוליטיקאית ושחקנית כדורגל. בנוסף, בסתיו הקרוב תצא לשוק ברבי מיוחדת שפותחה ביחד עם חברת נשיונל ג'יאוגרפיק: ברבי אסטרופיזיקאית, שמטרה לעניין ילדים (טוב, ילדות) במדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה. הברבי האסטרופיזיקאית מצוידת בטלסקופ ולובשת חולצה עם הדפס של ערפילית – ענן בין־כוכבי של גז ואבק המורכב מיסודות – כי זה מה שאסטרופיזיקאים לובשים.

מלבד מקצועות שונים, במשך השנים יצאו לא מעט ברביות של כוכבות או דמויות מפורסמות מסרטים, כגון היידי קלום, מדונה, מרילין מונרו, פרידה קאלו, אלקסיס וקריסטל מ"שושלת", רקדניות "רוקדים עם כוכבים", שר (בתקופות שונות), ברברה סטרייסנד ואודרי הפבורן. ויש גם ברביות בהוצאה מוגבלת, המבוססות על גיבורות אמיתיות מהזן הרציני יותר, המפגינות שאפתנות יוצאת דופן וכמובן גיוון אתני.

המשך לקרוא

הורים וילדים

אני לא שק החבטות שלכם. אני מורה בכיתה של הילד שלכם

Published

on

אני צוחקת על ההורים שמאשימים אותי על הזמן בו הם מבלים בתוך המרחבים הווירטואליים ובים המכשירים הטכנולוגיים שאותם ההורים קנו להם במיטב כספם. ובא בעת אני בוכה על הילדים, שלא מבינים את הנזק העצום והבלתי הפיך של מעשיהם ואת כל הימים והשעות שלא יחזרו בחזרה

גילוי נאות: אני אוהבת ללמד ובחרתי במקצוע הזה מכל המקצועות בעולם. אני בוחרת בזה בכל בוקר מחדש ובכל פעם כשאני נכנסת לכיתה ועומדת מול התלמידים. בתוך תוכי אני יודעת שאני במקום הנכון ביותר בחיי ואני בטוחה שגם הם, התלמידים שלי, יודעים זאת.

איך אני יודעת? כי רוב הזמן הם יושבים בשקט בכיתה, מקשיבים לדבריי, מנהלים איתי דיון פורה, שואלים שאלות. אני עוקבת אחריהם כל הזמן, הם מתפתחים ומתקדמים יפה בלימודים; אני מסבירה ומשתפת, מחנכת ומכוונת אותם להציב מטרה קצת יותר גבוהה ממה שהם מבקשים להציב לעצמם.

אני מאמינה בהם. מאמינה שיש ביכולתם להגיע רחוק יותר מהיכן שהם נמצאים היום ורוצה לגרום להם להעז, לנסוק והאמין בעצמם.

כמובן שלא הכל ורוד בכיתה, ממש לא. לפעמים אני מתאמצת להעביר שיעור, אך הרעש מסביב מאלץ אותי להפסיק שוב ושוב. אני משתדלת שלא להעלות את טון הדיבור ולחשב מסלול מחדש, אבל לעיתים כך נראה, הקול עולה מעצמו כמו מבקש לעצמו שלווה לכמה רגעים.

כשאני שואלת מה פשר העניין, הם מוציאים את הטלפונים הסלולריים שלהם מהתיק ומבקשים לשתף אותי בהתרחשויות האחרונות שצצות בכל רגע של נשימה. הם חייבים לבדוק מה קורה בפרופיל שלהם וכמה לייקים הם קיבלו על איזה פוסט שהם העלו ממש לפני שהתחיל השיעור; לרגע נחה דעתי שכמות הלייקים מגדירה את זהות הדור שלהם ותורמת לעלייה או ירידה במצבי הרוח, קצב הלמידה ואפילו ליכולת שלהם להיות מרוכזים בחיים שמחוץ לפייסבוק והרשתות החברתיות.

אני עומדת בכיתה, מולם, מתקשה להאמין למשמע אוזניי ולמראה עיניי, מוצאת את עצמי מתאמצת להבין מה עובר עליהם והלב שלי מתפוצץ מדאגה. הם כל כך רציניים וכל שטות שעולה בלי רגע של מחשבה תחילה בסביבה הווירטואלית שלהם, קובעת אצלם את המשך החיים שלהם ברגע נתון. כמה עצוב לראות את המראה הזה בכיתה, לראות את העיניים התמימות שלהם מרצדות על המכשיר הקטן שפוצע להם את הלב.

ומה עם הלימודים?

את מי זה מעניין עכשיו?! ולכי תסבירי להורים שבאים להתלונן ובוחרים באופן אבסורדי עד גיחוך להאשים את מערכת החינוך בכלל ואותי בפרט, כמורה בכיתה, בהתנהלות המעוותת של ילדיהם, בירידה בציונים שלהם ובקשייהם לרכוש השכלה.

ומה אני עושה עם זה? אני צוחקת ובוכה, לסירוגין… אני צוחקת על ההורים שמאשימים אותי כאילו אני אחראית על שעות הפנאי הכמעט אינסופיות של ילדיהם; אותן שעות שבהן הם מבלים בתוך המרחבים הווירטואליים הסוחפים וטובעים בים המכשירים הטכנולוגיים המשוכללים שאותם ההורים, המאשימים, קנו להם במיטב כספם. ובא בעת אני בוכה על הילדים, שלא מבינים את הנזק העצום והבלתי הפיך של מעשיהם, תפישתם ואת כל הימים והשעות שלא יחזרו בחזרה. הורים יקרים, זה המקום וקצת אחרי הזמן לעשות, לקחת אחריות ולהיות הורים!

בזמן הלימוד בכיתה נעשים כלל המאמצים למגר את התופעה, אנחנו משתדלים להסביר את ההשלכות של הדברים שנזרקים כלאחר יד לחלל הפייסבוק, בלי הבחנה או שיקול דעת כזה או אחר, על ידי ילד שלא אכפת לו מכלום, כי אולי הוא בעצמו כבר תוצאה של ההרס שהביא על עצמו הדור הזה.

גם אני אמא וזה בכלל לא פשוט אבל זו היתה הבחירה שלי, בכל ליבי ונשמתי. ואת ההחלטה שלי להיות אמא מלווה "נורת אזהרה" שאינה משתמעת לשני פנים – "זה לכל החיים אז תהיי בטוחה שאת מוכנה להתמודד". כי להיות אמא זה בראש ובראשונה לדאוג לצרכים הגשמיים והרוחניים של הילד שלנו, זה לתת לו בכל גיל את הכלים הנכונים כדי להתמודד בחיים הסבוכים ממילא וזה גם להתוות לו את הדרך ולא פחות (אם לא יותר!( גם את הדרך ארץ, כי חינוך בא מהבית, לא מבית הספר, לא מהשכנים, לא מהטלוויזיה ולא מהמידע הבלתי נגמר בעולם הוירטואלי המתעתע והממכר.

וכנראה, רק כנראה, לא כולם רואים את הנורה הזו מהבהבת בחוזקה או שבוחרים במודע או שלא במודע להתעלם ולהאשים את מי שלטענתם, "ממונים על חינוך ילדיהם".

אתם הורים יקרים, אתם המחנכים הראשיים של ילדיכם, הרבה לפני שאני מגיעה לכיתה והרבה אחרי שאני הולכת ממנה.

אתם הוריהם מהרגע הראשון שהם הגיחו לאוויר העולם ותהיו כאלו עד נשימתכם האחרונה, ועליכם להקנות להם ערכים חינוכיים, לפי ראות עיניכם מעתה ועד עולם. עליכם להיות נוכחים בחייהם פיסית ולא "בשלט רחוק", עליכם להיות קשובים לדבריהם, גם ובמיוחד לאלו שנאמרים בין השורות, להסתכל להם כל הזמן בעיניים ולנסות להבין מה עובר עליהם.

עליכם לחנך אותם לדרך ארץ לפני שאתם מספקים להם "על אוטומט" את כל מה שהם מבקשים, לשמש להם דוגמה אישית, לטעת בליבם אמונה וערכים, לסלק פחדים ולתמוך רגשית. למה? כי אתם ההורים שלהם! אתם הבית, אבל גם המקלט שאליו הם יחזרו תמיד.

אז כשאני פוגשת הורים כאלה, שמכוונים אליי אצבע מאשימה, אני מופתעת מהעיוורון שלהם ומגייסת את כל החמלה ששוכנת לי עמוק בלב שרק רוצה לצרוח להם: תסתכלו על עצמכם מה הילד שלכם לומד מכם?!" אבל במקביל הודפת בנועם את טענותיהם באבחה חדה, אני לא שק החבטות שלהם. אני מורה בכיתה של הילד שלהם, אותו הילד ששגה אך לא מסוגל לקחת אחריות, ממש כמותם. כי מסתבר שהילדים שלנו הם בדיוק אנחנו (טוב נו, ברוב המקרים). הם יונקים מאתנו הכל: את הטוב אבל לא פחות גם את הרע, את ההתנהגויות, את הלך הרוח, מה מותר ובעיקר מה אסור ולכל אלו הם נותנים פירושים משלהם וככה הם מתחילים את חייהם ואת זה הם ינחילו לילדיהם שלהם. ואת זה רק אתם יכולים לתקן. חייבים, בעצם. כי זה לא התפקיד שלי.

דיקלה גולסה – חליווה הא בעלתM.A בחינוך, מורה לעברית ויהדות, מרצה לתואר ראשון, מדריכת כתיבת עבודות אקדמאיות ומאמנת הורים לשינוי התנהגותי באמצעות פיענוח ציורים וגרפולוגיה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות