Connect with us

לוס אנג'לס

הילדה השתגעה. מה זה הטירוף הזה?

Published

on

מפגש בשרמן אוקס עם אורלי טל ובתה ליאור, בוגרת תוכנית נעל"ה, שהמירה את לימודי התיכון במילקן לטובת כפר הנוער מוסנזון בהוד השרון ומתגייסת השבוע לחיל התותחנים בצה"ל ושיחה על חוסר אונים משווע בין תחושת הבטן והלב שרוצה ישראל לבין הקושי שבניתוק בין היבשות

הטלפון מצלצל ורשום על הצג אורלי טל. ברור שאני עונה, לא ככה? שמעתי את אורלי, הקשבתי, וקולה היה שלא כרגיל. הרגיל שלה הוא בטוח, עוצמתי, ממוקד ומכוון מטרה. באותו יום קיבלתי בטלפון את אורלי האחרת. אמא דואגת, מתלבטת, רוצה לשחרר, לתת לה ללכת אחרי הלב אבל לא רוצה שליאור תלך… רוצה את טובתה של הילדה, רוצה שהילדה תגשים את חלומותיה שלה, אבל מה פתאום שליאור תעבור לישראל?!

תיאמנו פגישה מיידית ומצאתי את עצמי למחרת נוסעת לבית משפחת טל. אני, טליה פריאל טאץ', מנהלת מערב ארה"ב של תוכנית נעל"ה, תוכנית מטעם מדינת ישראל המאפשרת לבני נוער יהודים בגילאי 14 עד 16 לעבור לפנימיות ותיכונים בארץ. ללמוד את שנות התיכון שלהם בישראל. התוכנית פתוחה להרשמה לתלמידים שעולים לכיתה ט' ולכיתה י'. כ-30 מסגרות חינוך בישראל מוצעות לנוער יהודי מהעולם המערבי. לפי שפות ולפי קירבה לדת, בוחרת כל משפחה את בית הספר בו הם היו רוצים שהילד שלהם ילמד.

אז חוזרים לכאן ולעכשיו, אוקטובר ,2019 צהריי היום בבית משפחת טל בשרמן אוקס. אורלי, האמא, במטבח במרץ רב מתקתקת עניינים וליאור הבת המקסימה יושבת לה ליד… וככה אנחנו מתחילות לשוחח.

נראה שהיו לה חיים רגילים, מאוד. רגילים ויפים. ליאור למדה במילקן, למדה נהיגה (ובמיידי התחיל ליס על רכב חדש). המון חברים וחברות, כדור-עף ומשפחה עוטפת בחום ואהבה. עד פה נשמע בהחלט די רגיל ולא מפתיע עד שליאור נסעה עם תפארת, אלכסנדר מוס לארץ. זה היה סימסטר שני של כיתה י'. תקופה ארוכה וטובה, בין ינואר למאי 2017. כמה חודשים שהתה בארץ והמשפחה שלה מגיעה לחגוג את פסח בארץ. אורלי מספרת על לוח הזמנים המטורף: ליאור חזרה מישראל ללוס אנגלס ב-25 במאי ובשביעי בחודש יוני כבר חגגה יומולדת. אפילו לא שבועיים ימים ובהם נערך מרתון ללימודי נהיגה. וככה ביום בהיר באמצע המקלחת שואלת ליאור את אמא שלה: " ומה אם אני אעבור לישראל?"

אורלי מספרת שבאופן מיידי ואוטומטי אמרה "לא" וחשבה לעצמה שהילדה השתגעה. מה זה הטירוף הזה? מה פתאום? ליאור כמו ילדה טובה, זרמה עם ה"לא" של אמא. הרי אמא אמרה. אבל במחשבה שלאחר מכן אצל אורלי משהו עבר בראש. לא סתם אומרים אמא מרגישה הכל. תחושת בטן. אורלי הבינה בתוך תוכה שמשהו קרה שם בארץ לילדה ונולד חיבור משמעותי.

אחותה של אורלי שבעבר גרה בטקסס שלחה את שתי בנותיה בזמנו ללמוד בארץ עם תוכנית נעל"ה. כך נחשפה משפחת טל לתוכנית. קצת בדיקות, שאלות, תובנות המון סימני שאלה והתלבטויות. ליאור כבר ידעה שהיא מתכוונת להתגייס לצה"ל, זה כבר ממש היה ברור לה. וככה בדיוק הציגה את זה בפניה אימה: "אני אתגייס, אני אלך לצבא. אז אם כבר זה הכיוון אז אולי אני כבר אעשה את התיכון בארץ". ימים של טירוף היו בבית. כן רוצה ולא בטוחה, ושוב כן ואז קצת לא. מן ימים שכאלה אצל הילדה. ובדיוק אותו דבר גם אצל האמא.

בזמן היקר הזה של הבלבול התקיים כבר יום המיונים האחרון בלוס אנגלס. יוני 17, ובדיוק ביום המחרת הודיעה לי אורלי שהן כן רוצות להתחיל בתהליך. ימים טעונים ריגשית של התלבטויות, בכי, שיכנועים. מצד אחד הייתה שיגרה מקסימה, כל הסיבות להישאר ושום סיבה לעזוב ומול זה עמד הרעיון של להגשים חלום. אורלי כבר הייתה יותר "מבושלת" עם הרעיון. תחושת הבטן שלה אמרה שליאור כבר החליטה בתוך תוכה אך מוצפת בחששות ואם לא תעשה את הצעד הזה היא תצטער עליו כל חייה. ליאורי מספרת שהגיעה ליום המיונים בניו יורק אחרי טיסת לילה באמצע החופשה המשפחתית. ממקסיקו לניו יורק. היא הייתה כל כך עייפה, העיניים רצו להעצם והיא רצתה שהיום הזה כבר יסתיים והיא תוכל לחזור לישון.

את המסע לניו יורק ליום המיונים אורלי וליאור עשו יחד עם חברים טובים, ליאת מדר והבן שלה סול. משפחת מדר המקסימה, אורן וליאת מדר מקלאבסס גם היו כאלה שזרמו עם רצונותיו של סול, בנם הבכור מבין ארבעת יליהם. שתי המשפחות טסו לניו יורק במיוחד ליום המיונים ואני שמחה וגאה לשתף אתכם שגם ליאור וגם סול, שני התלמידים הנהדרים האלה, התקבלו לנעל"ה ובהצלחה גדולה!

לאחר בדיקה של תוכנית הלימודים הבינה המשפחה שליאור תלמד מתמטיקה בתוכנית של 3 יחידות בגרות. והנה מגיעה בשיא תפארתה ההתנייה הבאה ליאור תטוס איתי ועם שאר הילדים שהתקבלו לנעל"ה מהחוף המערבי בראשון בספטמבר לארץ- רק אם היא תתקבל ל-4 יחידות במתמטיקה. ואני, כאחת שמכירה את ענייני תוכנית הלימודים מבינה שזה בכלל לא תלוי בנו, לא באורלי, לא בליאור ולא בי. חומר לימודי מהארץ במתמטיקה נישלח ארבעה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, ים של שיעורים פרטיים שהבית מימן וכנגד כל הסיכויים ליאור יושבת בכיתה של 4 יחידות במתמטיקה. לא יאומן!

החיים בכפר הנוער מוסנזון הם חיים אחרים. זה לא הבית וההורים. זה לא הרגיל והידוע. ליאור: "ההתחלה הייתה לי קשה. כיתה יא' היא הכיתה המורכבת והעמוסה מכולן. שנה קשה. אני ניכנסתי לכיתה שכולם כבר ביחד מכיתה ט' או משנה שעברה. יש נפילות בתחילת שנה, לחלק היה קשה לאחר חופשה ארוכה בארץ, קצת בכי וגעגועים ואני התלמידה החדשה, ראיתי געגוע ואתגרים מול העיניים והתבלבלתי שוב – האם קיבלתי החלטה נכונה, או לא. אמא הגיעה לעשרה ימים, היה לי טוב שהיא באה. אבל כשהיא טסה בחזרה ללוס אנגלס הייתי שבורה לגמרי. כל טלפון שלי היה נראה שהיא קונה כרטיס טיסה ומגיעה אליי עוד פעם.

"חנוכה הגיע, כיתה יא', ואני אורזת! אורזת כי רוצה לחזור הביתה. תחילת ינואר בפתח זוהי תחילתו של הסימסטר השני. אמא שלי מצד אחד מנסה לסדר לי את נושא החזרה ללימודים בלוס אנגלס – ואני עם לב חצוי! משוחחת עם אתי, המדריכה שלי במוסזנון וזו אומרת לי: לכי ליאור, סעי הביתה. תנוחי. כבר יש כרטיס טיסה, יש מועד. לכי לנוח ובואי נדבר בעוד שבוע/שבועיים. מועד הטיסה מתקרב ואני כבר מרגישה בלב שלי שאני בכלל לא רוצה לטוס לאל-איי. אי אפשר להבין מה שקרה איתי.

"הגעתי הביתה, לאמא, אבא ואחותי. מבולבלת מאד. המזוודה עומדת בחדר שלי, סגורה. אמא ניכנסת לחדר ומתחילה לפרוק את הציוד שלי. אני מסתכלת על אמא שלי ושואלת אותה: אמא מה את עושה? אל תיגעי, תשאירי ככה – כי אני חוזרת לישראל". חוסר אונים משווע בין תחושת הבטן והלב שרוצה ישראל, לבין הקושי שבניתוק. אורלי מספרת שהלב שלה בתור אמא נחמץ למראה הבת שלה שמתקשה לקבל החלטה. "אפילו הלכנו לסשן אצל פסיכולגית, לנסות להבין מה קורה, למה הקושי העצום הזה. יצאנו מהשיחה הזו עם המשפט: יש טוב ויש יותר טוב". מה אני אגיד לכם… אורלי יכלה לרכוש מניה באל על עם כמות הטיסות של זו או של זו.

בינואר – הופה על המטוס, החלטה התקבלה וליאורי בדרך לישראל, חזרה למוסנזון, שקיבל אותה באהבה גדולה. ממשיכים את כיתה י"א. וכך ליאור מספרת: "היה טוב, היה נהדר. כאילו נגמרו העניינים של תחילת השנה, סימסטר ראשון, השפעות כאלה ואחרות נעלמו מהשטח. מבחינה חברתית היה מצויין. היה לי חבר, תלמיד נעל"ה מאיטליה. היה סימסטר שני מעולה".

הסתיימה כיתה י"א. חופש גדול לפניינו וכל תלמידי נעלה נוסעים חזרה לבתים, למשפחות. ליאור: "הגעתי ללוס אנג׳לס והיה נחמד, אבל אני רציתי כבר לחזור לישראל. כל החברים שלי פה היו עסוקים, לא ממש הצלחתי לראות את כולם ומצד שני התגעגעתי מאד לחבר שלי."

כיתה יב' – שנה נהדרת! מבחינת חברתית היה מעולה וליאור עדיין עם החבר האיטלקי שלה. התחיל חיבור עם תלמידים ישראלים וזה יצר כמו משפחה. כולם ביחד. אפילו המדריכים היו משותפים. "היינו יחידה אחת, העולים והישראלים כמו משפחה אחת גדולה. היינו מחוברים מאוד". וככה עברה שנה מושלמת והילדה שלנו מסיימת בגרות מלאה עם 4 יחידות מתמטיקה, 5 יחידות באנגלית ו 5 יחידות נוספות באגרו-אקולוגיה. מרשים, הישגים נאים בכל קנה מידה. ליאור מסיימת את הבגרות שלה עם ממוצע 96. יש!

האמת היא שאורלי כבר אמרה לי בתחילת הדרך שבנושא הלימודי היא בכלל לא מודאגת. ליאור תצליח בענק בכל מה שתעשה. כך אמרה האמא – וכך עשתה הנערה. "יש לה ציפיות כל כך גבוהות מעצמה שאני בכלל לא צריכה להתערב בעניין. ילדה שמעולם לא איכזבה אותנו, אחראית ורצינית. מתנה לכל הורה".

אני פוגשת את ליאורי בבית המשפחה בשרמן אוקס. יושבת לה על הכיסא נערה מתוקה והחלטית, מצליחנית וחדורת מטרות ומספרת לי שעשתה מהפכה נוספת והפעם התקבלה להיות מדריכת תותחנים בצבא. ב-3 בנובמבר היא טסה לישראל [שוב!] ומתגייסת לצה"ל. אני, מלאת נחת וגאווה, מציצה בכל הנתונים: קב"א 56 פרופיל צבאי 97 ודפ"ר 90 – ושואלת את עצמי האם הילדה הזו אמיתית?!

והתוכניות אתם שואלים? אז ככה… הן שוכרות דירה, החיילות הבודדות האלה. שלוש בנות מנעל"ה, אחיות לחיים. אם הייתי צריכה בכל השיחה הזו להגיע לשלב של לזקוף כתפיים, הנה הוא הגיע.

הילדה סיימה בהצטיינות, אוהבת את מוסזנון ואת החוויה שעברה, קשרה את חייה עם ישראל, עם ישראלים, עם חברים וחברות מנעל"ה – וחוזרת להתגייס, לתותחנים. ומה החלום בעניין ההשכלה הגבוהה? ליאורי אומרת שברור שיהיו לימודים גבוהים. ברור לחלוטין. עוד יוחלט אם זה יהיה בארץ או באירופה. אבל יש עוד זמן לדבר על זה ליאור תטוס ארץ. כבוד לחיילת לעתיד! כבוד גדול!

ובנימה אישית: כל פעם שאני נפגשת עם תלמיד נעלה ו/או משפחתו אני נמסה מאושר. גיל מורכב הוא גיל הנעורים. אתגר אחד אחרי השני, לימודים, התבגרות, נושא החיבור החברתי שמקבל דגש ענק, בניית זהות עצמית וכו'. והילדים האלה שבוחרים בנעל"ה חווים את הקשיים של גיל ההתבגרות כמו כל נער ונערה אחרים. הם עושים זאת רחוק מהבית, בחברת בני גילם, במיטב הפנימיות וכפרי הנוער שיש בישראל ועם תוכנית לימודים חברתית מדהימה.

נעל"ה – כמעט 30 שנה. כ- 30 מסגרות חינוך לאורכה ולרוחבה של מדינתינו. כ-19,000 בוגרים והמון ציונות ואהבת ישראל. אני טליה פראל טאץ' ואני מנהלת נעל"ה- מערב ארה"ב . אשמח לסייע ולענות על כל שאלה. naale.westusa@gmail.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

השבוע בלוס אנג'לס

בפעם ה-33

Published

on

מאיר (פוגי) פניגשטיין מבטיח להמשיך ולהביא לאמריקה את מיטב היצירה הקולנועית מישראל גם במאה השנים הבאות רשמים מהערב הפותח של פסטיבל הקולנוע הישראל בארה"ב, בתיאטרון סבן בבוורלי הילס סי יו אט דה מוביז

פסטיבל הסרטים הישראלי ה-33 יצא לדרך בשבוע שעבר באירוע חגיגי בסבן תיאטר בבוורלי הילס. הערב, שהיה סולד אאוט כבר שבוע מראש, הביא למעלה מ-900 אורחים ומנהיגים מהקהילה היהודית בעיר המלאכים ומתעשיית הקולנוע ההוליוודית. כולם הגיעו לראות ולהיראות, אך גם לתמוך בפרוייקט הוותיק והמצליח של מאיר פניגשטיין, שאמר: ״כל שנה זה מלחיץ ומרגש מחדש. בכל פעם שאני רואה את האולמות מלאים אני לא מאמין. אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו״.

ואכן, כמו בכל שנה, רגע לפני תקופת החגים, על רחובות העיר והוואלי התנוססו בשלל דגלים על פנסי הרחוב הגבוהים שלטי חוצות שמבשרים על פסטיבל הסרטים הישראלי בעיר המלאכים. גם השנה הפסטיבל מחבק אלפי ישראלים ויהודים שיגיעו לצפות בשלל הסרטים תוצרת הארץ. בשנים האחרונות הפסטיבל הפך לגשר שמחבר בין דמויות מהקולנוע הישראלי למקבילו ההוליוודי. זאת לאחר שהפקות ישראליות רבות זכו להצלחה בין לאומיות והתברגו אחר כבוד בנטפליקס, בטלוויזיה האמריקאית ובפסטיבלי הקולנוע השונים בארצות הברית וברחבי בעולם.

ישראלים בכל מקום

את הערב פתח הרב דיויד בירן שבירך את האורחים וגם התייחס למצב הביטחוני הבעייתי בישראל. הקונסול הכללי החדש ד״ר הלל ניומן החמיא לפרוייקט חייו של פניגשטיין: ״אנחנו כל כך גאים לראות ישראלים מעורבים ומשפיעים על תעשיית הסרטים כאן במשחק, בבימוי ובהפקה. הישראלים נמצאים בכל מקום. כקונסול הישראלי בלוס אנג׳לס אני מתחייב שנעשה כל מה שנוכל כדי לסייע בשיתופי הפעולה עם כשרונות ישראלים בתעשיה ההוליוודית".

מאיר עלה לשאת מילים מרגשות והודה לקהל הרב שהגיע וגם לספוסנרים שתומכים בפסטיבל בכל שנה. ״נראה שאני הולך להמשיך לעשות את זה במאה השנים הבאות. אבל אני לא חושב שהייתי יכול לעשות את זה בלעדיכם״.

נראה כי לא משנה כמה פסטבילים מצליחים פניגשטיין יפיק, לעולם ישאר מוכר קודם כל כ ״פוגי״ המתופף האגדי של להקת ׳כוורת׳. הכינוי אותו קיבל בתקופת שירותו בלהקת הנח״ל שם גם פגש לראשונה את גידי גוב, דני סנדרסון, אלון אולארצ׳יק ואפרים שמיר, מי שלימים יהוו את הבסיס לאחת מלהקות הרוק האהובות בישראל.

יכולתם לשמוע 'פוגי' בכל מקום באולם אליו הגיעו שלל כוכבים ישראלים כמו השחקנים אלון אבוטבול ומורן אטיאס, כוכבי ויוצרי הסרט ״מחילה״ חנן סביון וגיא עמיר, יהודה נהרי כוכב ״ימים נוראים״, במאי הסרט ירון זילברמן ועוד רבים וטובים.

היכרות עם הרצל בבאזל

במהלך הערב הוענקו שני פרסי הוקרה מיוחדים. הראשון למפיקה שרון הראל (׳הלהקה׳ דיזנגוף 99 .) ומקימת חברת ההפקות הבין לאומית ׳קפיטול פילמס׳. מפיק הסרטים האנג'לוסי המצליח אבי לרנר העניק להראל את הפרס והתבדח : ״איך אני מזדקן והיא נעשית כל כך צעירה״. הוא סקר את עבודתה הקולנועית כולל הצלחותיה
בקולנוע הישראלי המוקדם.

הראל ציינה במהלך דבריה את ההצלחות האחרונות של הקולנוע וסדרות הטלוויזיה הישראליות בארצות הברית והוסיפה: ״הייתה לי הזכות לעבוד על המון סרטים עם מיטב הבמאים ההוליוודיים, ובכל זאת, הסרטים שהכי קרובים לליבי הם הסרטים הישראלים שהפקתי".

ה- IFF Lifetime Achievement Award הוענק למפיק סרטי התעודה היהודי-שוויצרי ארתור כהן בן ה-92 שזכה במהלך הקריירה שלו בלא פחות מ- 6 פרסי אוסקר אחד מסרטיו המפורסמים הוא ״יום אחד בספטמבר״ שמגולל את סיפור חטיפתם וריצחתם של הספורטאים הישראלים באולמפידת מינכן ב-1972 .

השחקנית האמריקאית הוותיקה רוזנה ארקט (ספרות זולה, קראש) העניקה לכהן את הפרס שאמר בין היתר: ״אני מחובר לישראל מההתחלה שלה. אני מחובר לציונות עוד מההיכרות של סבי עם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בבאזל, עיר מגוריי. אני מעריך את הפעילות המבורכת והחשובה של ידידי מאיר ומודה לכולכם, זהו כבוד עבורי".

ביקורות מימין ומשמאל

כמו בכל שנה הציג הפסטיבל את הסרט המרכזי בערב הפתיחה. הפעם היה זה ״ימים נוראים״, שנחשב לאחד ההצלחות הקולנעיות הגדולות של השנה. הסרט הדרמתי מגולל את שרשרת האירועים שהביאו לרצח ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בשנת 1995 מזווית עיניו של הרוצח יגאל עמיר (אותו משחק נפלא יהודה נהרי הלוי). ״ימים נוראים״ זכה להד ציבורי גדול, ראשית בעקבות תזמון יציאתו במהלך תקופת הבחירות בישראל. וגם, חטף ביקורת משני צדדי המתרס הפולטי: הימני שטען כי הסרט מציג את מפלגות הימין ואת הציבור הדתי כגזעני, ואת מנהיגי הליכוד באותה תקופה בראשם אריאל שרון ובנימין נתניהו כאילו לכאורה עודדו והסיתו לרצח. מאידך, הצד השמאלי של המפה הפולטית הרים קל צעקה על כך שהסרט מעוות את המציאות כי הוא מוצג בזווית ראיתו של הרוצח ולא כדמות הרשע ולכן קל להזדהות עימו.

אולי זה הסוד של ״ימים נוראים״- לא חייבים לאהוב אותו אך לא ניתן להתעלם ממנו. הסרט זכה השנה בפרס אופיר (האוסקר הישראלי) והוגדר על ידי מבקרי קולנוע רבים כסרט חובה עבור כל ישראלי. לטעמי, בהחלט בחירה נאה לפתיחתם של שבועיים מרתקים מלאים בסרטים ויוצרים ישראלים מוכשרים מכל התקופות ומכל הז׳אנרים הקולנועיים. תבלו.

לפרטים על מועדי הקרנות הסרטים: www.IsraelFilmFestival.com

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

זוכרים את רבין בשבט הראל

Published

on

ביום ראשון ה-10 בנובמבר, ציינו צופי שבט הראל של העיר את יום השנה להירצחו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל. המדריכים חשפו את חניכי השבט לסיפורו של רבין, למורשת ולערכים אוניברסליים עליהם אנו רוצים לחנך את הדור הבא. הדיונים בקבוצות השונות העשירו את ילדינו בשיעור חשוב ומשמעותי. אמירתו של רבין, "אני מאמין כי אנו אומה קטנה בעלת לב גדול" הוביל את פעילותינו. לאחר מכן, צפו חניכי השבט והוריהם בטקס מרגש שהועבר על ידי חניכי כיתות ח' וקורס המדריכים, חניכי כיתות ט'.

הטקס החל במצגת כרונולוגית על האיש ופועלו והסתיים בכך שנציג מכל שכבת גיל, מכיתות ג' ועד יב', הדליק נר זיכרון לציון אחד מהערכים שהם נר לרגלינו – חירות, דמוקרטיה, הקשבה, סבלנות, אחדות, צדק, אחווה ושלום. הקהל כולו התרגש והיו גם לא מעט דמעות גם מקטעי הקריאה שהוקראו בעברית ובאנגלית וגם מהשירים המרגשים "שלום חבר" ו"לבכות לך" ששרו חניכות השבט בעברית. את הטקס חתמה שירת "התקווה" של כל הקהל שהגיע.

רותם, המרכזת הנפלאה שהצטרפה לשבט השנה, המדריכים המסורים של השבט והשכבה הבוגרת שלנו, מעניקים לילדינו בכל מפגש חיבור משמעותי לישראל, ומעבירים בדרכים יצירתיות את הערכים היהודים והישראלים שעליהם אנו מגדלים את ילדינו.

אם חשוב לכם לחשוף את ילדכם לערכים, למנהיגות צעירה, לתרבות יהודית וישראלית ולחוויות שאין דומה להן בשום מסגרת אחרת, הצטרפו אלינו לפעילות שבועית בימי ראשון, בין השעות 4:00-6:00.

לפרטים נוספים – רותם SHVETHAREL1@GMAIL.COM SHEVETHAREL.COM. 310-579-7902

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

בין ג'נין ולבנון: מפגש מעורר השראה עם ראובן שלומי

Published

on

חניכי השכבה הבוגרת של הצופים למדו שיעור בחיים מסיפורם של של ראובן מגנוני ושלומי מזור, ששהו בלוס אנג'לס עם משלחת חיילי צה"ל משתקמים • על מורשת קרב והצלחה כנגד כל הסיכויים

בתחילת החודש התקיים סמינר הכשרה למרכזים הצעירים, הראשג״דים (ראשי הגדודים) ולמדריכי כיתה ט'- קורס ההדרכה של השבט. הסמינר התקיים בAmerican Jewish university והיה משותף לכלל השבטים בחוף המערבי. במהלך הסמינר חברי השכב״ג העמיקו בדרישות התפקיד שלהם, קיבלו השראה ורעיונות, שיתפו בעשייה, בהצלחות ובאתגרים שלהם ויצאו עם כלים נוספים להמשך השנה בשבט.

בנוסף, קיימנו מפגש של חניכי השכבה הבוגרת עם ראובן מגנוגי ושלומי מזור, נציגים ממשלחת פצועי צה״ל שהגיעה ללוס אנג׳לס, במטרה לשתף ולחלוק את הסיפורים האישיים מעוררי ההשראה שלהם. במפגש, שהתקיים בזמן שהמציאות בישראל לא נהייתה קלה יותר, שיתפו חברי המשלחת ברקע שלהם, שירותם הצבאי, רגעי הפציעה, איך הם התמודדו ולאיזו נקודה הגיעו היום.

ראובן מגנוני שירת בחיל ההנדסה ונפצע קשה בשנת 2001 במהלך קרב בג'נין. מבין 14 החיילים ממחלקתו שנכנסו לבניין במחנה הפליטים בג'נין הוא היה היחיד ששרד. שנתיים לאחר הפציעה, הוא חישב דרך מחדש ובחר לשנות כיוון בקריירה. הוא הפסיק לעבוד כמהנדס תעשיה וניהול, ומצא את עצמו עוסק בספורט הידוע כחתירה. ראובן זכה במקום הראשון באליפות ישראל וייצג את המדינה במשחקים הפראלימפיים בלונדון, בייג'ינג וריו. ראובן זכה במדליית כסף באליפות Word 2013 באנגליה.

שלומי מזור שירת בחטיבת הנח"ל. במלחמת לבנון השנייה הוא שירת כסגן אלוף והוביל כוח לוחם שנכנס לבית בכפר שהיה מלא בתחמושת. בכניסתם לבית, הכוח נתקל במארב, ושלומי נפצע באורח קשה בדו קרב קרב יריות שמצא את עצמו לבדו עד שפונה לבסוף. לאחר ניתוח להסרת רסיסים וכדורים מרגליו ומהאגן ותקופת שיקום ארוכה, החל את חזרתו לפעילות גופנית מלאה, כולל ריצה. כיום הוא משמש כמפקד בסיס צבאי גדול.

אין ספק שהחשיפה לסיפורים האישיים האלה נותנת פרופורציה ומראה איך אפשר להתגבר ולעלות גם מהנקודות הכי קשות. כחלק מהקהילה הישראלית רובינו מכירים בצורה כזו או אחרת חיילים וסיפורים ממקור ראשון; זה יכול להיות הבן שנמצא בצבא, האחיינת, הדוד, האחות. ובשיא המצב המתוח בישראל – חשוב לזכור ולתת מקום לסיפורים שקרו בהם עם כל ההתמודדויות והאתגרים, הלהט בעיניים והגאווה במה שהיה ובדרך שעברו לאחר המקרים קיימים בצורה הכי עוצמתית שיש.

תודה לשכב״ג שמגיע ולוקח חלק, נותן מעצמו הרבה מדי שבוע ובסופו של יום גם מקבל בחזרה. מקווה לעוד חודשים מלאים בעשייה והשראה!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות