Connect with us

Featured

"הייתי יושב ברכב, שומע אריק איינשטיין ופורץ בבכי"

Published

on

אסף גורן זכה בעונת ה־ VIPשל "האח הגדול" ברשת 13 • דווקא המתמודד הכי פחות מפורסם שהגיע אחרי שנות גלות בלוס אנג'לס, חזר הביתה עם רבע מיליון שקלים • נדמה שחיי הרחוב האלימים בעיר המלאכים רק הכינו אותו להתמודדות בבית • רגע אחרי שזכה, מספר הרקדן בן ה-27 בווידוי חושפני על החיים הקשים בעיר הסרטים שהכינו אותו לאתגר הגדול

בין אלפי הרקדנים הטובים בעולם, שהוזמנו לנסות להגשים את החלום ולהצטרף ללהקת המלווים של מדונה על הבמה בסיבוב ההופעות העולמי שלה לפני שלוש שנים, היה גם ישראלי אחד. הוא בא מפתח תקווה, רקדן מקצועי בן 24, אלמוני לגמרי, שחי בלוס אנג'לס כשהוא כמעט חסר כל, וחסך דולר לדולר כדי לממן את הטיסה לניו יורק, שבה התקיימו האודישנים. קראו לו אסף גורן.

"ביום הראשון של האודישנים ניפו חצי מהמועמדים", נזכר גורן. "בסוף היום השני נשארנו 20 רקדנים בלבד, אני ביניהם. ביום השלישי והמכריע, אמרו לנו פתאום שמדונה באה כדי להחליט בעצמה מי עובר. כולם היו בהלם.

"כשהיא נכנסה לחדר, לא האמנתי שזה קורה. כל אחד מאיתנו היה צריך לרקוד בפניה, ומי שלא עבר, נשאר בחוץ.

"כשהגיע תורי, הלכתי להביא את הטלית והשופר, שאני תמיד מופיע איתם באודישנים, ובאותו רגע הבמאי הודיע לי שאני לא עושה את הקטע וביקש שאצא החוצה. שתבין – הוא זה שזימן אותי לאודישנים, אחרי שראה אותי בפרסומת".

ויצאת?

"נראה לך? עד שהגעתי לשלב הזה, לא ייתנו לי לעשות את הקטע שלי? אמרתי שאני מבקש להישאר, כי באתי במיוחד מלוס אנג'לס, ושרק ייתנו לי להראות את הקטע. אבל הבמאי הזעיק את המאבטח, והוציאו אותי. הוא אפילו לא נתן לי הסבר. כשממש התעקשתי לדעת, הוא אמר 'אין לנו זמן'.

"ניסיתי להיכנס בכוח וחזרתי מהדלת האחורית. אבל המאבטח שוב הוציא אותי.

"התרגלתי שכל דבר טוב שכמעט היה לי בחיים, נלקח ממני. תמיד הייתי ליד הדבר עצמו, ומשהו התפקשש. גם עם מדונה, הרגשתי שאני כבר עולה על מסלול טוב – ושוב
פספסתי. אני תמיד ליד הניצחון, ואז מחמיץ אותו".

בחודש שעבר ניצח גורן את הסטטיסטיקה השלילית של עצמו, כשזכה בעונת ה־VIP של "האח הגדול" ברשת 13 דווקא המתמודד הכי פחות מפורסם והכי פחות מורכב, חזר הביתה עם רבע מיליון שקלים.

• • •

גורן (27) נולד וגדל בפתח תקווה. במציאות הוא האח הגדול של עומר (23), בקרוב סטודנטית, שמלווה אותו ביום שאחרי, ונועם, תלמידת תיכון בת 18. כשהיה בן 4 התגרשו הוריו, אבל הוא מספר על ילדות שמחה, "עם אמא שהיא מורה למחול ועושה כוריאוגרפיות בסלון ולא מורידה את החיוך מהפנים, ואבא שהיה איש צבא, גיבור".

בילדותו התחבר דווקא לג'ודו. למד בווינגייט וזכה חמש פעמים בתואר אלוף הארץ לילדים, אבל בגיל 15, על סף מימוש ההבטחה, החליט לעזוב. "במשך כמה שנים היה לי ברור שג'ודו זה מה שאעשה בחיים, אבל בשלב מסוים, בגלל שאבא שלי היה בחו"ל, קצת ירד לי מהתחום, כי זה משהו שהיינו עושים תמיד ביחד".

במקביל, כבר מגיל 12 רקד ברייקדאנס. "רגע אחרי כיבוי אורות בבית הייתי בורח לסשן ריקודים בדיזנגוף סנטר", הוא נזכר. "אבא העדיף שאשאר בג'ודו, שזה ענף אולימפי, אבל כשהתחלתי לקטוף תארים בתחרויות ריקוד ולהיות מוזמן לפסטיבלים בעולם, הוא הבין שזה מעבר לתחביב ובידור".

כשעזב את וינגייט השלים בגרות אקסטרנית. יומיים לפני הגיוס לצה"ל נפצע במהלך ריקוד, הובהל לניתוח ויציא ממנו עם תשע פלטינות בכף הרגל. בגלל הפרופיל הנמוך שובץ ביחידה לקשרי חוץ. אחרי חודשים ספורים נפצע שוב במהלך ריקוד, הפעם בברך, ושוחרר מצה"ל בתום שנת שירות אחת.

"באותו רגע הבנתי שאת התרומה שלי למדינה אני אתן באמצעות הריקוד. מאז, בכל הופעה פומבית שלי, אני דואג להופיע עם דגל ישראל".

בגיל 21 לוהק לריאליטי "TLV" של ערוץ הבידור הישראלי, על צעירים שמנסים להשתלב בתעשייה, ובעקבותיו הוזמן להופיע באירועים, עד שנעלם שוב מהתודעה. בגיל 23 ארז מזוודות ונסע ללוס אנג'לס, לנסות להגשים את החלום האמריקני.

"בימים הראשונים גרתי אצל ידידה, עד שקניתי אוטו משומש, פורד פיאסטה יד תשיעית, שבדיעבד הבנתי שמכרו לי אותו בסכום של פי ארבעה מהשווי שלו. עברתי לגור בו. ישנתי ברכב בכל מיני חניונים קבועים, שהייתי מחליף ביניהם.

"בשלב מסוים כבר התרגלתי שבתוך הלא נוח יהיה לי נוח. היתה לי היגיינה מינימלית, ורק הבגדים שהייתי צריך. עשיתי מינוי למכון כושר, כדי שאוכל להתקלח.

"השנה הראשונה בארה"ב היתה הקשה ביותר, ואני מבין למה רבים חוזרים לארץ מהר. זה פשוט היה סיוט".

למה לא ביקשת עזרה מההורים?

"הם היו שולחים לי עזרה אם הייתי מבקש. אבל בשביל מה? היה נגמר שוב".

ממה התפרנסת?

"עבודות מזדמנות. במקביל נפגשתי עם מלהקים והלכתי לאודישנים, ארבעה־חמישה ביום לפחות. במקרה הטוב לקחו אותי לתפקידים של ניצב בפרסומות, עבור תשעה דולרים לשעה. עשיתי איזה 30 פרסומות".

איך הרגשת באודישנים?

"לאודישנים מגיעים אנשים מושלמים מכל העולם, ואני תמיד הייתי הכי מכוער והכי נמוך שם. אם לא הייתי פותח את הפה ומדבר גם כשלא צריך – לא היו שמים לב אלי. אז קודם כל הייתי מעיר משהו. ברוב המקרים לא ספרו אותי בכלל, מי אני בשבילם? סתם דרעק מישראל.

"בשלב מסוים הגעתי לאודישן ל'נולד לרקוד' האמריקאי בלוס אנג'לס, והתייצבתי ראשון. הגעתי לשם עם האוטו שישנתי בו, ופתאום אני מוצא את עצמי על הבמה מול פאולה עבדול וג'ייסון דרולו. באולם היו אלפי אנשים, וכולם מריעים לי ועומדים על הרגליים.

"רקדתי קטע ברייקדאנס, והתקבלתי. בהמשך האודישן הגעתי לשמינייה האחרונה, אבל דקה אחרי, כבר עשיתי את הדרך בחזרה לרכב שלי, לבדידות שלי, עם כמה תפוחים שלקחתי משולחן הכיבוד, כדי שיהיה לי משהו לאכול בהמשך היום".

לא היה לך סוכן?

"לא. עד שיום אחד התייצבתי בסוכנות אמנים, בלי לקבוע תור. באתי עם אייפד ועליו כל העבודות שלי. אמרתי להם, 'זה אני, תרצו לייצג אותי או לא?' אז הם לקחו אותי.

"באותם ימים חייתי מהיד לפה. רעב לאוכל וחי על חטיפי חלבון או סנדוויצ'ים ב־1.99 דולר. שרתי והופעתי ברחוב, הייתי ברמן, הכנתי פנקייקים באירועים, לימדתי עברית, הייתי ליצן בבר מצוות והייתי מרקיד. בכל עבודה תרצה, עבדתי".

חווית היתקלויות אלימות?

"כן, לא מעטות. כשאתה מופיע ברחוב, אתה תמיד חייב להראות נוכחות ולהוכיח שאתה חזק ולא מפחד. כשאתה נלחם על המקום שלך, אתה מוכן להרים אגרופים בכל
רגע נתון.

"השיא היה כשניגש אלי בחור וביקש את המקום שהופעתי בו ואת הכסף שעשיתי. היה לו אקדח ביד. נתתי לו את ה־25 דולר שהיו עלי וברחתי משם. במקרה אחר, אחרי שכבר אספתי קהל סביבי, הגיע שיכור ואמר 'אני פה ולא זז'. עכשיו בוא נראה אותך מעיף אותו. היו כמה מקרים שזה נגמר באלימות. אסור לך להראות חולשה".

מאיפה כוח הרצון?

"אולי מהחלום שיבוא יום ואשב ולספר את זה. ואולי כי חשבתי שאייצג את המדינה כמו שעוד לא עשו לפניי".

היו רגעי ייאוש?

"ברור. מינואר ועד מרץ מאוד קר בלוס אנג'לס בלילות, והייתי מפעיל באוטו את החימום בלי הפסקה כדי שאוכל לישון. כל כמה חודשים נאלצתי להחליף מצבר ב־300 דולר, שלא היו לי. הייתי יושב ברכב, שומע אריק איינשטיין ופורץ בבכי.

"חוץ מזה, קיבלתי את ההצעות הכי נוראיות שאתה יכול לחשוב עליהן. הצעות מאנשים גדולים מאוד בתעשייה. אני זוכר שהשתתפתי בתצוגת אופנה של בגדי ים בלוס אנג'לס, וראה אותי מנכ"ל גדול מאוד של חברת תקליטים. הוא אמר שהוא אוהב את הסטייל והמראה שלי, והציע לי הצעה שאם הייתי נענה לה, כנראה לא היינו יושבים פה עכשיו".

כמה כסף?

"100 אלף דולר. ואפילו לא בשביל סקס, אלא רק כדי שהוא יסתכל עלי. התלבטתי כמה דקות, אבל ידעתי שאם אקח את ההצעה הזאת פעם אחת, אאבד את עצמי. חברים אמרו לי, 'איך אתה לא לוקח את זה? במקומך היינו לוקחים וקוברים את זה כסוד'. ובאמת, היו כאלה שלקחו".

למה החלטת לסרב?

"כשעברתי לאמריקה, קבעתי לעצמי שלושה עקרונות: שאני לא מוכן למכור את הדת שלי, שאני לא מוכן למכור את שם המשפחה שלי, ושאני לא מוכן למכור את התחת שלי. לשמחתי, עמדתי בכולם. בשבילי אין קיצורי דרך. היו לי חברים שנכנעו לזה והלכו עם גברים, אבל אתה לא יכול להישאר שפוי. גם אם באותו הרגע זה עוזר לך, בשלב מסוים זה יצוף".

• • •

אילו הצעות נוספות קיבלת?

"היו דברים הרבה יותר מגעילים. מה שהעיניים שלי ראו שם, שורט אותך לכל החיים. אנשים חושבים שהם יכולים לקנות אותך בכסף, במיוחד בלוס אנג'לס, שם אתה עושה הכל בשביל להגשים את החלום, ומאוד קל ליפול לדבר הזה.

"מישהו ביקש שאתן לו מכות תמורת כמה אלפי דולרים. אחר ביקש ממני תמונה של בית השחי שלי, בשביל כמה מאות דולרים. היו רגעים שאמרתי לעצמי, 'וואלה, זה יכול לסדר אותי לתקופה'. אבל אתה צריך להיות חזק. הייתי מעדיף ללכת מכות ברחוב מאשר למכור את הנשמה שלי".

הוטרדת מינית ממש?

"ברור, הרבה פעמים. הייתי ברמן בבר של גייז באל.איי, ומישהו ממש נגע בי בישבן. מרוב בהלה נתתי לו אגרוף, ולמחרת העיפו אותי משם. בהפקת אופנה בתחילת הדרך, הסטייליסט הכניס לי ידיים הרבה יותר ממה שהיה צריך – וקיבל כאפה.

"בהתחלה חשבתי שזה נורמלי ושזה עובד ככה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה ניצול של תמימות או חוסר ניסיון".

בבוקר אחד של ייאוש בשנת 2016 קיבל גורן מייל עם הצעה להתייצב ל"אודישן לצילומי קליפ של כוכבת פופ גדולה".

"בלי לדעת למי הקליפ, באודישן היינו צריכים 'לפתות' מישהי, כל אחד בדרכו. אחד ניסה להצחיק, אחר ניסה לרקוד, ואני הרמתי את הבחורה שגילמה אותה על הכתפיים – ויצאתי. זכיתי באודישן במקום.

"זה היה אחד הרגעים שחיכיתי להם. הרגשתי שיש תמורה לסבל שעברתי".

בבוקר הצילומים גילה שמדובר בקליפ לשיר "Make Me" של בריטני ספירס. "בריטני היא בחורה מדהימה. זה היה הרבה יותר מלרקוד איתה. אבל אני חתום על הסכם סודיות, אז עדיף שאשתוק".

הסודיות לא תקפה בארץ.

"הסוכן שלה הוא חבר טוב של חבר שלי, אז היא הצטלמה איתי המון ועשינו צחוקים. קבענו לארוחת שבת, אבל זה לא יצא לפועל. היא אדם מאוד פרטי, בן אדם טוב מאוד. רק דברים טובים יש לי להגיד עליה".

• • •

לפני חודשים אחדים הגיע הטלפון שהחזיר אותו לארץ. "הייתי אז בפיליפינים, השתתפתי בריאליטי ריקודים מקומי והגעתי עד רבע הגמר. פתאום צלצלו מההפקה של 'האח הגדול VIP'. חשבתי לעצמי, אני לא מישהו שמצליח באודישנים, אולי פעם באלף ניסיונות. מרוב שהאמנתי שהסיכויים שלי נמוכים, הצטלמתי לאודישן
בסקייפ, כשאני לובש בוקסר".

לתדהמתו, התשובה היתה חיובית. "אתה לא מבין כמה שמחתי, כי בארץ מי סופר אותי. במשך שנים לא קיבלתי פה כלום. גם אחרי שהופעתי ב'TLV', הדבר היחיד שקיבלתי היה פרסומת לקרמיקה, וגם לזה הגעתי דרך חבר".

לבית האח נכנס בלי להכיר את רוב המשתתפים, בתחושה שאין לו מה להפסיד. "אני יכול להיות מי שאני רוצה, להתנהג איך שאני רוצה ולהגיד מה שאני רוצה. הדיירים לא ידעו איך להגיב אלי ועשו שרירים, הפסד שלהם".

בתוך ימים אחדים הפך גורן לאור של הבית. השטותניקיות, האותנטיות, שמחת החיים, וגם הקוביות בבטן – לצד טוּב הלב והאכפתיות הפכו אותו לפייבוריט על פני כל מי שניסה לדכא אותו. גם בחוץ, הפער בין המראה החיצוני והנתונים הנדירים לבין חוסר הביטחון שהוא מפגין כמעט לא נתפס. "אחותי תמיד אומרת לי שאין קשר בין איך שאני נראה לבין האופי שלי", "הוא צוחק. היא אומרת שאני פשוט מוזר".

אתה אוהב את המראה שלך?

"כן, ואני מטפח את זה. זו לא רק טיקה".

אז מאיפה ההערכה העצמית הנמוכה?

"נראה לי שנתתי לכישלונות להגדיר אותי, והיו הרבה כישלונות. כשאתה גר באוטו, זה שם אותך ברצפה. גם אם פיזית אתה שורד, זה דופק אותך לכל החיים.

"נכון, אני לא מאלה שמאמינים בעצמם. תמיד התבדחו איתי שאני תימני שרוקד ברייקדאנס, ושאני חייב לאינסטגרם עוקבים, כי אני מבריח את כולם".

מתי בתוכנית הבנת שבחוץ אוהבים אותך?

"בהדחה שהמציאו, והודיעו לי שקיבלתי הכי הרבה קולות. זה היה שוק, כי אני לא בטוח בעצמי, וגם עכשיו, כשאני יושב פה, יש לי ספקות בעצמי. זה תמיד היה ככה, וכנראה גם לא ישתנה. הייתי מתעורר כל בוקר ומשנן מנטרות. אומר לעצמי, אלוהים רוצה בטובתי, ויהיה בסדר".

תאר לי את הדקות האחרונות בבית.

"בשום שלב לא חשבתי על ניצחון, כי היו שם כרישים. היה עדי, שהוא מוכר, ובן זיני, ושי עם הטלנובלה שהוא יצר סביב 'סגירת המעגל' שלו. היה נראה לי מאוד הגיוני שהוא ינצח, אבל הוא חסם את עצמו, ולדעתי זה מה שהרס לו. נראה לך הגיוני שחודש וחצי לא יעלה חיוך? לא הגיוני.

"אבל כשישבתי איתו בסוף, הייתי בטוח שזה שלו. יותר מזה: כל שבוע שהייתי מועמד להדחה. הייתי מוכן כבר ללכת הביתה, וחשבתי על המפגש שלי עם המשפחה".

"זה היה יותר מלרקוד איתה". בקליפ עם בריטני

יש לך הסבר למה בחרו דווקא בך?

"אולי כי לא שיחקתי את המשחק, אולי כי לא היה לי מה להפסיד, אולי כי לא נגררתי למריבות, לרכילות ולאסטרטגיה, ואולי כי באמת אין לי אגו".

כמה הודעות היו לך בטלפון?

"זה מטורף. במונית בדרך לפגישה הזאת נהג המונית העלה על הקו את הגננת שלי תמי, שסיפרה לי שהיא צופה בי עם הנכדים שלה".

מה הלאה?

"אמשיך לעשות את המוזיקה שלי להופעות, שילוב של היפ הופ וראפ. לא מיינסטרים. אני אוהב להופיע, ואם תבוא הצעה טובה לעשות מוזיקה, ריקודים, קמפיין – אני שמח".

למעריצות שקוראות עכשיו: אתה פנוי?

״לגמרי".

נשים מתחילות איתך?

"כן, בעיקר באינסטגרם. אבל שם זה לא רציני. שולחות לי סמיילי עם הלשון בחוץ, או שאהבו אותי איפשהו. מזל שאין לי חבילת גלישה עכשיו".

אז אתה לא נענה להן?

"לפעמים כן".

Featured

״אני מרגישה כבר חצי שנה שאני מאוהבת ולא יודעת במי"

Published

on

מורן רוף, אחת התגליות המרעננות בהצגה "מבקר המדינה", מחדשת נעוריה ככקדם ומשתזפת באורות הבמה אחרי עבודה סיזיפית בקונסטרקשן ראיון חשוף

בכל שנה, התיאטרון הישראלי בלוס אנג׳לס מקבל אליו כישרונות חדשים ומעניק להם במה נאה ליצירה ולחשיפה. מי שצדה את עינינו היא השחקנית הישראלית מורן רוף. גילוי נאות: את מורן הכרתי הרבה לפני הכתבה הזו; נפגשנו לראשונה לפני קצת יותר משנתיים במסיבה מקומית באיסט הוליווד במהלכה הייתה מוקפת בעדת גברים, סטרייטיים וגייז, ששיחרו לחברתה. היא הייתה מצחיקה ואנרגטית, נראתה והתלבשה מעולה כשהיא מצויידת בזוג עיניים כחולות ועמוקות שסייעו לה לקבל המון תשומת לב.

היא סיפרה לי אז שהיא שחקנית וזמרת, אך מורן שהכרתי באותה תקופה בעיקר עבדה בחברת קונסטרקשן והייתה עסוקה בשיגור אנשי מכירות ישראלים לצוד לקוחות פוטנציאלים.

יותר משמונה שנים חלפו מאז שאותה סטודנטית מבטיחה למשחק מ׳בית צבי׳ עמדה על במה בפעם אחרונה. לארצות הברית, סיפרה לי, הגיעה לאחר שהתאכזבה ממלהקי תאטרון וטלוויזיה ישראלים שחיפשו בעיקר שחקניות עם גוף מושלם, כשהכישרון והנסיון הבמתי הוא משנה במעלה.

מורן (35), נולדה וגדלה בראשון לציון. בת בכורה לחלי מורה וגדי מנהל מכירות בחברת להנדסת חשמל. את הניסיון הראשון במשחק רכשה במגמת התיאטרון של

התיכון בעיר מגוריה. בהמשך התגייסה לצה״ל ושירתה כמורה חיילת במעון ׳מסילה׳ לנערות במצוקה שאליו מגיעים המקרים הכי קשים. עבור חלק גדול מהנערות והנשים בו מדובר בתחנה האחרונה לפני הכלא. החוויה הזו, היא משתפת, הייתה מהחזקות והמשמעותיות בחייה. טילטלה אותה אך גם ביגרה אותה מאוד.

לאחר הצבא תיכננה את המעבר לארצות הברית. זה היה חלום ילדות ששיתפה בו את אמה כבר בכיתה א', אז בישרה באופן רישמי שיום אחד תעבור לגור באמריקה הגדולה. מורן אכן עברה לאמריקה ובמשך שמונה שנים החלום לשחק שבק חיים עד שיום אחד קיבלה טלפון מאורי דינור במאית, מפיקה והדמות הראשית מאחורי ה- JEWISH" HEBREW STAGE אורי הזמינה אותה לאודישן להצגה החדשה״מבקר המדינה״ הרץ בימים אלו ב׳תיאטר ווסט׳ ביונבריסל סטודיוס.

מורן הרזומה שלך משדר כולו משחק. אך ניתן לומר שזו הופעת הבכורה שלך באל-איי.

״כן, אני מתעסקת בתחום המשחק מגיל 16. הייתי במגמת תיאטרון בתיכון, למדתי בבית צבי וסיימתי שלוש שנים מלאות עם משמעת מאוד קשוחה ומאוד אינטנסיבית- מי שמאחר לא נכנס לבית ספר. התחלנו 143 תלמידים וסיימנו 52 תלמידים בלבד. החוויה שם הייתה מאוד טובה ועשיתי תפקידים מאוד נוכחותיים, שיחקתי נשים חזקות כמו: סרסורית שמרביצים לה, שיחקתי את מלכת אנגליה וגם סבתא על כיסא גלגלים.

״אני גם זמרת, הופעתי בכל מיני ערבים בבית צבי ופעיליות בראשון לציון. הייתי גם במשלחת דרך בית צבי והופענו מולי קהל גדול ב-JCC ושרנו משירי גרשווין. בארץ לא רצו אותי לכל מיני הפקות כי לא הייתי 60-90-60 ולא היה לי כוח לדחוף ולריב עם המלהקים על כמה שאני מוכשרת למרות שאני שמנמנה.

״אז אמרתי נטוס לארצות הברית, נעשה כסף, נחזור ונתייצב לאודישנים בארץ ברגוע בלי לחץ כלכלי. בארצות הברית הכרתי בן זוג והחלטתי להישאר כאן. גם אחרי שנפרדנו הבנתי שאני צריכה להישאר באל-איי. עבדתי פה בכל מיני עבודות והיו לי עוד מערכות יחסים".

אחרי כמעט שלוש שנים בוואלי, מורן עברה להוליווד אך נראה שהייתה עסוקה קודם כל בלפרנס את עצמה ולהשיג יציבות כלכלית כזו שתאפשר לה להישאר בארצות הברית. היא שמה את קריירת המשחק והשירה בצד. עד שביולי האחרון פגשה במסיבה בלונג ביץ' את מוטי סוויסה, חבר שלמד כמה שכבות מעליה בבית צבי. סוויסה הוא הכוכב הראשי בהצגה ׳מבקר המדינה׳, וגם עזר רבות בבימויה.

מורן: ״מוטי דיבר איתי על ההצגה, סיפר לי על אורי וחיבר ביננו. הגעתי אליה לאודישן לקרוא את התפקיד של לונה, אשת ראש העיר. כבר באותו היום נשארתי לקריאה עם שאר השחקנים ומאז אני בהצגה. האמת שבהתחלה אורי התלבטה אם לתת לי את התפקיד, היא אמרה שהיא חושבת שאני צעירה מידי לשחק אשת ראש עיר וגם רזה מידי. ובכלל אשת ראש העיר בהצגה היא אישה מזרחית. אבל מוטי שכנע אותה לתת לי הזדמנות ואמר לה שאני יכולה להיכנס לנעלים של כל תפקיד. אורי האמינה בי ונתנה לי הזדמנות לשחק ואני מאוד מודה לה".

איך התחושה להיות שוב על הבמה?

״ההצגה הזו היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי מאז שהגעתי ללוס אנג׳לס. זה ללא תמורה כספית אבל הנשמה שלי מלאה ברמות ואני מרגישה כבר חצי שנה שאני מאוהבת ולא יודעת במי. אני מאוהבת במקצוע, בעשיה באהבה של הקהל, בצחוק שלו וגם בכפיים ובהתרגשות שלו".

איך התרשמת מהעבודה עם שאר הקאסט?

״היה מאוד מעניין ומאתגר. אנחנו קאסט שלא הרבה ממנו הם בוגרי בתי ספר למשחק. הופתעתי לטובה מאוד מאלו שלא למדו משחק. הם עושים את זה בשביל הכיף
והחוויה והם מאוד הרשימו אותי.

״העבודה עם הקאסט בחצי שנה הזו הייתה מאתגרת כי זה להוציא מאנשים דברים שהם לא ידעו או פחדו להוציא אותם. אני באמת חושבת שההצגה מעולה ומצחיקה ואנשים עושים עבודה טובה מאוד. את רוב העבודה הגדולה עשו אורי דינור ומוטי סויסה שיש לו חלק ונגיעה גדולים, במשחק ובבימוי הוא הוציא מהשחקנים ומהצוות דברים שהפתיעו את כולנו".

עד כמה את מזדהה עם הדמות של לונה?

״אני משחקת את אשת ראש העיר לונה. אישה שתמיד חלמה להיות זמרת אופרה אבל בפועל היא התחתנה עם ראש העיר, נולדה להם בת אחת ולונה דואגת בעיקר לכל הצרכים של הבית. היא אישה חזקה ומאוד מצחיקה אבל אין לה הרבה ידע והעברית שלה לא ממש תיקנית. לונה אוהבת לאכול המון זה החיים שלה ויש לה תחת גדול בגלל זה. כשהבת שלה מעירה לה על המשקל שלה, לונה אומרת לה שגברים אוהבים נשים עסיסיות ומרופדות ושיש להם מה לתפוס הרבה יותר מנשים עם עצמות. החלום של לונה הוא שהבת שלה תצא מהבית ותגשים את עצמה ושלא תהיה כמותה. יש קווי דמיון עדינים ביננו כמו התשוקה לשירה, היא רוצה שיפתחו לה בית אופרה בעיר שהיא תוכל להופיע בו, למרות שבפועל היא לא זמרת טובה ומזייפת המון. אני מבצעת קטע שירה שלה בהצגה מזייפת על הבמה שזה באמת מדהים.

ויש כמובן את הקטע של המשקל שזה משהו שאני עברתי איתו תהליכים. אני גם חושבת שאישה כמובן לא צריכה להיות הר אדם, אבל נשים מלאות ושלמות עם עצמן ועם המיניות שלהם זה סקסי ואין בזה שום דבר רע. זה מחבר אותי עם לונה, כשהבת שלה יורדת עליה שהשמלה שלה לא מחמיאה ומבליטה לה את התחת, לונה עונה לה ׳אז מה, יש לי רגליים יפות׳״.

ובכל זאת ירדת המון במשקל. זה היה כדי לשפר את הסיכויים שלך לקבל תפקידים?

״לפני שבע או שמונה שנים נשים מלאות לא קיבלו תפקידים. היום זה כבר לא קורה. אני מאוד שלמה עם עצמי ואוהבת אותי כמו שאני. אני חושבת שאני סקסית
למרות שאני קצת מלאה.

״לפני ארבע וחצי שנים עברתי לטבעונות וזה היה ממקום של בריאות. זה שינה לי את החיים לגמרי. גם ירדתי במשקל וגם על הדרך התנקה לי המצפון. אבל הכי חשוב המצב הבריאותי שלי השתפר מאוד ואני מרגישה אנרגטית וחיונית. תמיד הרגשתי שאני אדם שאוהב בני אדם. אני מקבלת את האחר ולא איכפת לי מאיזה דת, גזע או מין. רזה, שמן שחור או לבן זה לא מעניין אותי. אני יכולה לומר לך שהאנשים המלאים שפגשתי בחיים היו גם אלו עם הרבה יותר שמחת חיים".

עכשיו, כשקיבלת את ההזדמנות לשחק שוב, את מתכננת להמשיך?

״כן! אני כבר עכשיו רוצה לראות מה אני עושה אחרי שכל ההצגות יסתיימו. אני רוצה להמשיך לשחק ועובדת מאוד קשה על זה. אני מקווה שאנשים עם השפעה ויכולת לעזור לי יראו את ההצגה. אני גם הולכת לעשות קורס לדיבוב ולשיפור המבטא למרות שהמבטא האמריקאי שלי טוב. אני מקווה שיהיה מישהו בקהל שיוכל לפתוח לי דלתות.

״לקח לי שמונה שנים לעלות שוב על הבמה בגלל שהחיים עוברים מהר מידי ולא היו לי הזדמנויות אמיתיות. כבר אחרי ההצגה הראשונה של ׳מבקר המדינה׳ הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי את לא נורמלית, 8 שנים לא שיחקת, תראי כמה כיף לך!״

אילו תפקידים היית רוצה לשחק?

״הייתי רוצה לשחק נערה בהפרעה או מישהי לא ממש נורמלית- מישהי משוגעת או עם תסמונות או משהו כזה. אלו תפקדים לא קלים אבל בשבילי זה אתגר. אני יכולה לגלם הרבה דברים כי אני גם קומיקאית וגם שחקנית דרמטית".

ולסיום, חייבים לשאול: מה עם זוגיות?

״שאלה טובה. אני כרגע סינגלית אבל מוכנה לזוגיות אמיתית ומחפשת עם מי לחלוק את החיים שלי. עד עכשיו לא מצאתי באמת משהו שטוב עבורי.

״אני חושבת שהקהילה הישראלית בלוס אנגלס היא הכי מפרגנת מכל ארצות הברית ויש פה המון אנשים מצליחים. אבל לא מעניין אותי איזה שעון או מכונית יש לך. ברור, אל תהיה עני, אבל יותר חשוב לי שתהיה בן אדם, שתהיה אבא טוב, שתוכל להכיל אותי ושנוכל לחלוק את החיים ביחד. אני מאמינה שעכשיו כשאני יודעת להקשיב לנפש שלי ולממש את עצמי, אז יגיעו גם דברים טובים בזוגיות״.

המשך לקרוא

Featured

לתפארת מדינת ישראל (והקהילה היהודית באל-איי)

Published

on

סיור בקמפוס הפסטורלי בבל אייר מאשר ששכר הלימוד בחטיבת הביניים ותיכון של בית הספר מילקן מצדיק את עצמו: התלמידים נהנים ממגמות רובוטיקה, אדריכלות, עבודה עם מדפסות 3D וגם חוגי תיאטרון וספורט ברמה גבוהה * שלא לדבר על סימסטר שלם בהם מבלים התלמידים בארץ, ועיסוק יסודי בהכנה שלהם לקראת העתיד * חוויות מביקור חינוכי מעורר השראה

מילקן הוא אחד מבתי הספר היהודים הפרטיים המוכרים והיוקרתיים בלוס אנג׳לס. שלושה עשורים חלפו מאז שהוקם (בפורמט הנוכחי שלו ב-1990)ומעמדו כאחד המוסדות החינוכים הנחשבים בעיר מלאכים ממשיך להתחזק. מיקומו האטרקטיבי על Mulholland drive באזור בל אייר, מאפשר הגעתם של תלמידים מאזורים רבים: סן פרנדדו וואלי, מאליבו וחלקה המערבי של העיר של לוס אנג׳לס. כיום הוא משמש בית חינוכי לכ-800 תלמידים. 

בגילגולו הקודם ב-1984 בית הספר היה ממוקם בוואן נייס, ונקרא על שם גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעית של ישראל. באותה תקופה נקרא גם באופן זמני 'איינשטיין אקדמי׳. לקראת סוף שנות ה-80 בית הספר פעל תחת בית הכנסת המקומי ונקרא על שמו: Stephen S Wise High School . רק בתחילת שנות ה-90,  לאחר תרומה ענקית של האחים לואל ומייקל מילקן ששינתה את זהותו והפכה אותו למוסד גדול, המאגד תלמידים מחטיבות הביינים והתיכון, שונה שם בית הספר לשמו הנוכחי – מילקן. 

לואל מילקן חבר פעיל בבורד של בית הספר. הוא נחשב פילנטרופ מוביל בתחום החינוך ותורם רבות בעיצוב האג׳נדה החינוכית של מה שהתחיל כבית ספר קטן והפך לאחד הקמפוסים המרשימים בדרום קליפורניה. בסיור שערכתי בקמפוס של מילקן התוודעתי לכמה מהדמויות החינוכיות המשפיעות בבית הספר, וגם ביקרתי בכיתות ובחוגים השונים שהוא מציע. כמעט כל התלמידים יודעים את השפה העברית ברמה כזו או אחרת, וכ-15% אחוז מהם בני ישראלים.  

הנסיעה למילקן היא לא פחות מפסטורלית – למרגלות ההרים המוריקים של בל אייר. תחת שמירה ואבטחה הדוקה נכנסתי למתחם. שם פגשתי את טל ברק – מנהלת התקשורות ויחסי הציבור של מילקן שליותה אותי במהלך הסיור.  

מבנה בית הספר הוא לא פחות ממרשים. רחבת הכניסה גדולה ומרווחת ומתפרסת על פני ארבע קומות של בניה פתוחה צופה לנוף הירוק, והכיתות נקיות ומתוחזקת היטב.  על קירות המבנה שזורים להם משפטי מפתח בעברית כמו: ״אהבת לרעך כמוך״ או ״כבד את אביך ואת אמך״. 

מילקן מעניק לתלמידיו שלל תחומי לימוד מגוונים שבתי ספר רבים יכולים רק להתקנא בהם. כך, פגשתי תלמידים בני 15 במגמת עיצוב ואדריכלות  שלומדים תכנון של  בתים חכמים  בטכנולוגיה ירוקה. במחלקת הרובוטיקה התלמידים בונים צעצועי הייטק מתקדמים, רובטים שמחקים פעולות אנושיות ושלל גדג׳ים מעניינים.  

היה מרשים לראות כיצד תלמידים בני 16 עובדים במומחיות עם מדפסות 3D  חדשניות ומכונות חיתוך לייזר. המעבדה מאובזרת היטב עם מכשירים מתקדמים שאושרו על ידי אוניברסיטת MIT – הטכניון של אמריקה.

מגמת התאטרון של בית הספר מתהדרת באולם מקצועי עם תפאורה, הגברה ותאורה ברמות הגבוהות ביותר. חדר ההתעמלות והכושר המאובזר כולל מגרש כדורסל משוכלל עם שלל מתקנים, והתלמידים מתאמנים בכל סוגי הספורט האפשרים: כדורגל, כדור עף, שחיה ואפילו מתאמנים על משטחי גולף מיוחדים. 

תוכנית תפארת  

מילקן יסד את תוכנית ׳תפארת׳ שמטיסה תלמידים ללימודי סמסטר מלא בישראל במה שמתואר כחוויה מעשירה ויוצאת דופן. על התוכנית אחראי גבריאל מאיירסון – מנהל המחלקה ללימודי ישראל של בית הספר.  

גבריאל: ״תוכנית תפארת מעניקה לתלמידים במילקן אפשרות מיוחדת לצאת וללמוד את הסימסטר השני של השנה בישראל, בסמינר התיכוני-האמריקאי ע״ש אלכסנדר מוס בהוד השרון. שם הם לוקחים את כל הקורסים והלימודים הרגילים אותם הם למדו בסימסטר הראשון כמו מתמטיקה, מדעים, אנגלית וכדומה ולומדים אותם בסימסטר השני יחד לימודים הדוקים של היסטורית מדינת ישראל ושל היהדות המודרנית. פעמיים-שלוש בשבוע התלמידים יוצאים לטיולים ברחבי הארץ שמתחברים לנושאים אותם למדו כמו מלחמות ישראל, או אירועים היסטורים חשובים וזוכים לראות את המקומות האלו במציאות ומקרוב".

גבריאל מספר על החוויות המיוחדות שהתלמידם עוברים כאשר הצוות החינוכי שולח אותם למעין סדנאות גדנ״ע וטירונות,  התנסות במשמעת צבאית ואפילו ירי בנשק,  ממש כמו חיילים. בנוסף, הוא מספר שאחת החוויות הכי אהובות על התלמידים הן החיבור עם הישראלים על ידי יציאה לתחרויות ספורט שונות עם בתי ספר ישראלים וביקור במסעדות ישראליות לנסות חומוס, פלאפל ושווארמה כמו שצריך. 

גבריאל: ״הרעיון מאחורי התוכנית הוא שכמה שיותר סטודנטים שלנו יבקרו בישראל, יחזרו עם ידע נרחב על מה שקורה שם ויהפכו להיות יותר מעורבים פה בקהילה. זה לא ׳תגלית׳ או כל  מיני טיולים קצרים, אלא  מדובר בתקופה ארוכה של 4 חודשים במהלכה  הם לומדים וחווים את ישראל בצורה הכי יסודית שאפשר".

תחום הלימודים שהכי הרשים אותי בבית הספר הוא הקורס לפסיכולוגיה חיובית. אותו מנהל ד״ר ניק הולטון. במהלכו התלמידים לומדים את הדברים החשובים הללו שלא ניתן לקרוא בספרים; איך לנהל את חייהם בצורה חיובית  בונה ומפרגנת, קודם כל לעצמם וכמובן לסביבה שלהם . התלמידים מספרים כיצד השיעורים הללו שינו את כל דרך החשיבה שלהם. הם מקבלים יעוץ ברמה היום יומית על איך להסתכל על דברים בפרספקטיבה נכונה בתחומים שונים בחייהם  וגם כיצד לקבל החלטות בצורה שקולה מבלי ״לאבד את זה״.

ד״ר שרה שולקינד, מנהלת בית הספר, הדגישה בפניי את חשיבות הקורס בעיניה באומרה: ״הדאגה שלי ושל קודמי הייתה הרצון שלתלמידים הללו יהיו יכולות להסתדר עם אתגרים וליצור לעצמם חיים מאוזנים. לבנות שורה של משמעויות עבור עצמם מלבד להוציא ציון גבוה או להתקבל לאוניברסיטה טובה. הקורס הזה הוא מאוד משמעותי וכולל תובנות בנושאי בריאות, עמידות ויכולות נפשיות איתנות״. 

אנטישמיות וחינוך  

בעולם בו אירגוני BDS פועלים להפצת שינאה נגד ישראל, אוניברסטאות ומוסדות אקדמיים רבים מהווים קרקע פוריה למיסוד האנטישמיות, ושנאה כלפי יהודים מרימה את ראש ברחובות. נראה כי חשיבותם של בתי הספר התיכונים היהודים גדלה והופכת משמעותית יותר מתמיד. 

גבריאל: ״הסטודנטים שלנו חיים ׳במציאות יהודית׳ כאן במילקן והם מוגנים גם פיזית על ידי אבטחה וגם מורלית בסביביתם. באותה נשימה כל הצוות המקצועי מסכים שאנחנו צריכים להשכיל את התלמידים בנושא ולהכין אותם להתמודד עם אנטישמיות, מפני שכשהם ילכו לקולג׳ הם יתקלו בה. במחלקה ללימודי ישראל, ישנן ותוכניות מיוחדות שעוסקות באנטשמיות; כיצד לזהות אותה ולהתמודד איתה. התלמידים לומדים גם על אירגוני ה- BDS. אנחנו מעניקים להם כלים איך להשתמש במשאבים של הקהילה היהודית כדי כדי להגן על עצמם".

טל: ״אנחנו מלמדים את הילדים שיש המון דרכי התבוננות בנושא. אפילו הקהילה שלנו היא מאוד מגוונת בנושאים פולטים וגם בנושאים הקשורים ישראל. אנחנו נותנים להם כלים לצאת החוצה לקמפוסים בקולג׳ ולא להיות בשוק כשהם יפגשו אנשים שיבואו עם מידע שונה לגמרי על ההיסטוריה של מדינת ישראל והמהות שלה.״ 

ד״ר שולקינד:  "אנחנו מאמינים שהדרך בה התלמידים מבלים את זמנם בבית הספר ומה שהם קולטים פה ישפיע על העולם שהם יבנו מחר. כלומר, אם הם יחוו מקום שמלמד אותם יחסים בין אנשים וקהילה, אחריות, אכפתיות והסתכלות רחבה על דברים. הם יצאו לעולם ויצרו אירגונים ומשפחות שתומכות בקהילה. אני חושבת שהעליה באנטישמיות כמו הרבה שנאות מונעת על ידי פחד, גזענות, דעות קדומות, הרגשה של חוסר פחד ותחושה של בדידות ולא של חלק ממשהו משמעותי. אלו דברים שמזינים את השנאה. יש לנו אחריות ליצור אנשים שיבינו את ההיסטוריה של האנטשימיות אבל ידעו גם כיצד ליצור מודלים טובים שהם רוצים להיות חלק מהם".

אייפון ומדיה חברית 

העשור האחרון נשלט כמעט לגמרי על ידי המדיה החברתית. יחד עם הטכנולגיה של הטלפונים החכמים הם שינו את חיינו אך בעיקר את חייהם של דור ה-Y  וה- Z . האייפון, כך נדמה, הפך לחברו הקרוב ביותר של כל ילד או נער מתבגר. אך הצוות החינוכי במילקן אינו מתרגש מהעובדה שהתלמידים דבוקים לטלפונים הניידים ונראה שהוא יודע כיצד להתמודד השפעתם עליהם. 

ד״ר ניק הולטון: ״הילדים חייבים להיות מעורבים בטכנולוגיה אבל זה תחום שונה  מהמדיה החברתית. יש לנו תוכנית סיוע והם לומדים גם פסיכולוגיה חיובית וגם כיצד להתמודד עם עולם המדיה החברתית והלחצים המגיעים איתו. בנוסף אנחנו מנסים ללמד אותם איך להשתמש בטכנולוגיה בצורה נכונה ומדודה.   

"לחלק מהמורים בבית הספר יש חוקים שאומרים אין טלפונים בכיתה והתלמידים נדרשים לשים את המכשירים בקופסא כאשר הם נכנסים לשיעור. מורים אחרים טיפה יותר רכים בנושא, לא מפני שהם חושבים שילד צריך להשתמש בטלפון הנייד שלו במהלך השיעור, אלא  מפני שהם רוצים שהתלמידים יקבלו את ההחלטה הבוגרת ויבינו בעצמם מתי הזמן להשתמש בטכנולוגיה הזו מבלי שאנחנו נכתיב זאת עבורם. 

ב'מידל סקול' אנחנו כן קובעים עבורם וזה חוק ידוע שאין שימוש בניידים במהלך שעות הלימודים. אבל בתיכון מדובר בתלמידים שכבר רשאיים לנהוג במכונית, אז אי אפשר לומר להם לא להשתמש בטלפונים שלהם".  

עברית קשה שפה

רוב התלמידים במילקן לומדים עברית. אך מה שהיה פעם קורס חובה הפך ללימודי בחירה. את הילדים להורים ההישראלים זהיתי עוד מרחוק לפי העברית המתגלגלת בפיהם. אך כך גם השפה הפרסית  של יהודי איראן המפגינים גם הם נוכחות במקום. 

גבריאל: ״מלבד הטיול הגדול לישראל עם ׳תפארת׳ שם הילדים באמת מדברים עברית המון. יש לנו פה לימודי ספרות  וסרטים ישראלים בעברית עם תרגום לאנגלית"..  

אז מהו למעשה החזון של מילקן?

טל: ״בית הספר מילקן הוא המנהיג ביצירת הנשמות היהודיות שישנו את העולם. אנחנו יוצרים מנהיגים שיעשו דברים הרבה יותר טובים ממה שאנחנו עושים. 

בעיקר היום כאנחנו רואים את החדשות, כל הדברים שקורים בעולם כמו: זיהום הסביבה והתחממות הגלובלית, טכנולוגית הנשק,הבריונות ברשת והאנטישמיות ברחובות. אנחנו רוצים לגדל דור שיפתור את הבעיות הללו וישים להם סוף״.

ד״ר שולקלינד: ״האתגר הוא לוודא שכל מי שרוצה חינוך יהודי יקבל אותו. יש לנו מספר נרשמים חזק ובריא בכל שנה ואני רואה זאת כאחריות גדולה וכבוד לוודא שיהיה לנו את כל התקציב והיכולת להעניק להם את החינוך הטוב ביותר. 

"המטרה היא לחנך את הילדים שלנו כדי שהם יוכלו לבנות קהילה יהודית טובה עם כוונות ומשמעויות, ושהם ירגישו שיש להם ערכים חיוביים להוסיף לדור שהיה פה לפניהם".

Milken Community Schools

15800 Zeldins' Way Los Angeles, CA 90049

310.440.3502

המשך לקרוא

Featured

גיסטריסט למרחקים ארוכים

Published

on

בגיל 40 מסכם רועי קריוק קריירה הוליוודית עשירה ונגינה על במה עם אמנים אמריקאים פופולריים כמו גם חיבור מפתיע עם דודו אהרון * ראיון חושפני על החיים אחרי שלב הסקס, סמים ורוקנ'רול

את הגיטריסט והמוזיקאי רועי קריוק אתם ודאי מזהים מהופעות רבות בהן ליווה זמרים ישראלים שהגיעו להופיע בלוס אנג׳לס. הוא והחשמלית שלו ניגנו עם ארקדי דוכין, יהורם גאון, דודו אהרון ואפילו דודו פישר. נכון, קצת קשה לדמיין את הרוקיסט השרירן עם הקעקועים על במה מנגן את ״בשדה ליד השוקת״, אחרי שברזומה שלו הופעות עם כוכבים כמו טוני ברקסטון, בייב פייס, ריטה אורה, פאולה עבדול ואפילו הבק סטרייט בוייס. אבל רוע,  עם הרגלים על הקרקע, מספר לי כמה אוהב את ההופעות עם האמנים הישראלים. 

אנחנו נפגשים בבית קפה במדרחוב של סנטה מוניקה. שעת בוקר מוקדמת, רועי לבוש בבגדי ספורט אופנתיים של נייקי (המסתירים את שלל הקעקועים על גופו), זה עתה חזר  מאימון כושר שהתחיל בחמש וחצי בבוקר.. הכי לא רוק סטאר סטייל.  

רועי, (40), נולד ברמת אביב, למד בתיכון אליאנס. בהמשך ויצו צרפת, אך לא ממש מצא עצמו במסגרות החינוכיות הללו והחליף תכופות בתי ספר. הוריו, הוא נזכר, תמכו בו ונתנו לו חופש יצירתי שהוביל אותו להסתובב בין מגמות מוזיקה של התיכונים השונים ולנגן.  

בגיל 16 שכל את אביו משה ז״ל: רועי: ״הופעתי עם להקת ׳אטרף׳ בקמלוט בתל אביב. כיוון שלאבא שלי היו חנויות אלקטרוניקה בארץ והוא היה יבואן קיבלתי פלאפון בגיל צעיר מאוד. אני זוכר שירדתי מהבמה ואמא שלי התקשרה ואמרה לי שאבא עבר התקף לב, נסענו מיד לבית חולים ושם הכל נגמר".

מאז החליט להתמסר למוזיקה בצורה טוטאלית: ״היינו קבוצה של מוזיקאים צעירים, התחברנו וכל היום היינו מנגנים, לא עושים שוב דבר חוץ מזה". בגיל 18 כבר ניגן בפסטיבל הג׳אז באילת. בתום ההופעה ניגשנו אליו מבית הספר הגבוה למוזיקה ׳רימון׳ והציעו לו הצטרף. רועי היה חלק ממחזור מפורסם שהוציא כוכבים כמו קרן פלס, מירי מסיקה, איה כורם ואיתי פרל. בשנה השלישית ללימודים החליט לעזוב ולנגן בהופעות ברחבי הארץ. במקביל הוא קיבל מילגה ללימודים בברקלי, בית הספר היוקרתי למוזיקה בבוסטון, מה שהביא אותו בפעם הראשונה לארצות הברית.  

איך החלפת את בוסטון הקרה בלוס אנג׳לס?  

״זה לא משהו שתכננתי. חשבתי לחזור לישראל אחרי שאסיים את הלימודים בבוסטון. אבל היה איזה בחור ישראלי שהכרתי עוד מהארץ, דני וויצפלד, הגיטריסיט של ׳בוטן מתוק בקרקס׳. הוא חי באל-איי וניגן עם קלי קלרקסון בדיוק כשהיא התפרסמה אחרי שזכתה ב׳אמריקן איידול הראשון. יום אחד דני התקשר אליי אחרי שלא דיברנו שנים, זה היה לפני פסח. הוא אמר שהוא מגיע להופיע עם קלי בבוסטון ואין לו איפה לעשות את ליל הסדר.  אמרתי לו – מה את משוגע, בוא תעשה אצלי. בהמשך הוא הזמין אותי להופעה של קלי,  הייתי בשורה רביעית בהופעה בארינה הענקי עם קהל של עשרות אלפים, וחשבתי לעצמי; מה עכשיו אני אחזור הבייתה. תנו לי לנסוע לאל-איי ולהיות רוק סטאר״.

״נחתתי באל-איי עם ויזת אמן, ומצחיק, אבל העבודה הראשונה שקיבלתי כאן הייתה סיבוב הופעות ארוך עם זמרת פולניה. טסנו לוורשה והייתי שם כמעט שנה. זו הייתה חוויה מיוחדת כי הופענו באיצטדיונים גדולים עם המון קהל. יום אחד קיבלתי טלפון וביקשו ממני להחליף את הגיטריסט של Back street boys. הסכמתי מייד וחזרתי לאל-איי. אני זוכר שכבר במטוס התחלתי להקשיב לחומרים שלהם. ואז היה לי עוד שבוע להתכונן ומשם יצאתי איתם לסיבוב. זה היה מדהים להופיע באצטדיון ענק של 100 אלף איש, אתה לא מאמין שאתה באמת שם״.  

ומכאן זה היה כדור שלג שהתגלגל ?

״כן פתאום הכל נפתח, הכרתי את טוני ברקסטון ובייבי פייס. הגיטריסט של טוני היה חולה ואני החלפתי אותו. למדתי את כל החומרים שלה. עשינו את הסיבוב הראשון ונשארתי לעבוד איתה 6 שנים. היא זו שחתמה לי על הגרין קארד. הייתי איתה בכל ארצות הברית, אוסטרליה, אסיה ואירופה. מכאן הדלת כבר פתוחה והתחלתי לנגן עם אמנים כמו: ריטה אורה, פאולה עבדול,  קישה קול וכאלה״.

מה עובר בראש של בחור ישראלי שמנגן עם טוני ברקסטון? 

״בפעם הראשונה שניגנתי את Un break my heart  עמדתי על הבמה וחשבתי לעצמי – וואיי, זה אני מנגן את הסולו גיטרה הזה שתמיד שמענו ברדיו. לא נתפס. אבל אני מאוד גאה בהיותי ישראלי. תמיד יש לי דגל ישראל על הגיטרות. אני אף פעם לא אגיד שאני ממקום אחר גם כשלפעמים הישראליות מכניסה אותך לכל מיני פינות לא נעימות. לא יכולתי, למשל להצטרף להופעה של טוני בלבנון או בדובאי. אני והפסנתרן שלה דייוי נתן שנינו היינו הישראלים היחידים בלהקה וגם הלבנים היחידים".

ואם כבר מדברים על ׳ישראליות׳: לא מזמן חזרת ממיאמי שם הופעת עם דודו אהרון.

״כן, וזה היה כיף לא נורמאלי. אני מודה שבאתי עם כל כך הרבה סטיגמות אבל זה  בגלל שלא הבנתי את הסטייל ולא הכרתי את החומרים שלו. הייתי בטוח שאני מגיע וזה הולך להיות נורא. אבל דודו היה מצויין ובכלל הוא בנאדם מקסים. אין לו דיסטנס עם הנגנים. הוא יצא מהחדר ומייד פגש וחיבק את כולם .זה היה מוזר  לראות את החום והפתיחות הזו. דודו באמת סופר-סטאר בז׳אנר שלו. גם הבנתי שהוא מוזיקאי לכל דבר, הוא באמת יודע מוזיקה. 

"אהבתי לגלות שהוא גם לוקח דברים מלהקות כמו ׳קולד פליי׳. הוא פורץ מהז׳אנר שלו ומחפש דברים חדשים. היה לי באמת שבוע מדהים במיאמי איתו והלהקה ואני מחכה להופעה הבאה שלנו".

אתה אוהב את סגנון החיים הזה? לרוץ מהופעה להופעה ברחבי ארצות הברית, לא פשוט. בעיקר כשמתבגרים.

״זה איפשר לי לחיות מעולה, אבל היום הורדתי את כמות ההופעות. אני בעיקר עושה הקלטות בסטודיו. בשנות העשרים של חיי זה היה הופעות, סמים, בחורות  אבל היום אני כבר ממש לא שם. לקחתי צעד אחורה וטוב לי להיות הרבה בבית. אני רווק  ובתקופה הזו של החיים אני מכוון לזוגיות ארוכה ולהקמת משפחה. 

למזלי אני מכיר הרבה אנשים ויש לי חברים בעולם המוזיקה. היום אני שותף יחד עם יוסי שקד שהיה הבעלים של ׳אולפני ברדו׳ (אחד האולפנים החשובים בישראל, א.מ.)  בחברה שעושה רשיונות לשימוש במוזיקה. יש לנו ספריה עם מוזיקה של  אלפי מלחינים ואנחנו עובדים המון עם תעשיית הסרטים".

מכל ההופעות שהיו לך – רגע אחד מרגש.

״קשה לבחור רגע אחד. תשמע, ראיתי ועשיתי דברים שלא חלמתי עליהם. הייתי על הבמות הכי גדולות. אחד הרגעים המרגשים היו כשחיממנו את סלין דיון בכמה הופעות בפארקים ענקיים בפולין, ואז חזר אלי כל הרקע ההיסטורי של המשפחה שלי שחצי ממנה הם ניצולי שואה. גדלתי על סיפורים מהשואה והנה אני, בחור ישראלי שכל הצד של אמא שלו נרצח בפולין, עומד מנגן כאן מוזיקה בפני עשרות אלפיים. זה מרגיש כמו – תראו, זיינתי את כולכם, חזרתי ואני כאן!" 

מהיכן הגיע האהבה שלך לספורט ולריצה?

״הייתי ילד שמן אבל לא דחוי חברתית. מעולם לא הציקו לי או התעללו בי. להפך, הייתי מקובל והיו לי תמיד מלא חברים וגם חברות שנראות מעולה. אני חושב שזה היה בגלל שהייתי מוזיקאי וניגנתי על גיטרה. 

"כשהגעתי לארצות הברית ב-2002 שקלתי 140 קילו. כסטודנט היה לי מלא זמן פנוי והתחלתי ללכת עם חבר לשחות ב -YMCA. היינו גם מתאמנים שם ולאט לאט החלפתי את ההתמכרות שלי לאוכל בהתמכרות לריצה והמשקל פשוט ירד. 

בביקור הראשון שלי בישראל אחרי חצי שנה כבר ירדתי 30 קילו ואנשים לא זיהו אותי. 

"היום אני שוקל פחות מ- 70 קילו, הורדתי משקל של עוד בן אדם. ריצה וכושר הפכו לחלק חשוב ומרכזי בחיים שלי. אני מתאמן המון בחדר כושר, רץ כל יום בסך הכל משהו כמו 150 ק״מ בשבוע ועושה שלושה מרתונים בשנה".

איך הספורט משתלב עם אורח חיים של מוזיקאי? 

אני לא חיי כמו פעם; לא עושה סמים ולא שותה אלכוהול. הולך לישון מוקדם וקם בארבע וחצי בבוקר להתאמן. בארבע השנים האחרונות עברתי לדיאטת קיטו. ( דיאטה שמתבססת בעיקר על שומן, חלבונים ומעט מאוד פחמימות). אני אוכל ערימות של שומן, בשבילי ארוחת צהרים זו חבילה של בייקון ועם השמן שנשאר ממנו אני מטגן פטריות או כרוב ניצנים".

שלוש פעמים בשבוע עושה רועי את הדרך ממקום מגוריו בסטודיו סיטי למגרש הריצה הסמוך לסנטה מוניקה קולג׳, שם הוא עורך אימוני ריצה קבוצתיים ואישיים עם Blue Benadum,  מאמן הריצה של Nike באזור החוף המערבי. המאמן הותיק השתתף ביותר מ- 60 מרתונים במהלך חייו ונחשב לגור של עולם הריצה בעיר המלאכים.

בלו: ״בהתחלה לא ידעתי מה היכולות של רועי, זרקתי אותו לאקווריום עם כולם ורציתי לראות איך הוא יתפקד. לחלק מהאנשים דבר כזה יכול היה לפגוע באגו אבל לרועי זה לא הפריע. הוא בא לעבוד קשה ולהשתפר".

רועי איך הפכת לפריק של ריצה ומרתונים? 

״פעם ממש שנאתי לרוץ. הסיבה שהתחלתי עם זה הייתה שהפסדתי בהתערבות. אז הייתי חייב להירשם לאל-איי מרתון. היה לי מאמן מישראל שאימן אותי און ליין ונתן לי עצות  זה עבד טוב. בהמשך חיפשתי את האספקט של הקבוצה והחברה בריצה ונמאס לי לרוץ לבד כל הזמן ובנוסף רציתי לשפר את הטכניקה שלי. חיפשתי  מאמן ומצאתי את האינסטגרם של בלו. שם, הוא מסביר על ריצה נכונה בצורה מפורטת ועל  איך הגוף שלנו עובד. בלו לימד אותי את הבסיס לריצה נכונה ומשם רק התקדמתי. 

"זה לא קל להתעורר בארבע וחצי בבוקר ולהתחיל לרוץ אבל כשזה חשוב לך מספיק אתה עושה זה. כולם פה בקבוצה הם רצים מעולים, הם ממש ׳עפים׳ פה. אבל ממש כמו במוזיקה אני תמיד מקיף את עצמי באנשים יותר טובים ממני כדי שאוכל ללמוד ולהשתפר".

איזה עצה תיתן לנגנים צעירים שמגיעים מישראל ורוצים להצליח באל איי?

״להיות צנועים. לזכור שלמרות שנראה להם שהם יודעים הכל הם ממש לא. זה עניין כזה בארץ שכולם אומרים לך 'וואיי, אתה הכי טוב' ואז אנשים מגיעים לכאן עם אובר בטחון עצמי והמון אגו. חשוב תמיד לדעת את המקום שלך ולהיות צנוע ופשוט לעשות את העבודה שלך. לרוב המקומות שהגעתי התחלתי בתור מחליף ומשם גדלתי. 

"אני בן 40 וכבר חוויתי המון, יותר מאנשים אחרים בגילי. לא בגלל שאני יותר טוב; יש אנשים שמנגנים הרבה יותר טוב ממני. אני חושב שזה היה שילוב של מזל, יכולות חברתיות וגם תמיד זכרתי שאני לא הדבר הכי חשוב בעולם. התפקיד של נגן הגיטרה הוא לשרת את המטרה שהיא ההופעה".

לפרטים ויצירת קשר:

www.paramusical.com  

Instagram.com/Rkariok 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות