Connect with us

ספורט

הטריק החדש של לברון ג'יימס

Published

on

גם אם זה נדמה שבשבילו המחוגים דווקא מאטים, אפילו לברון מתאים את עצמו לזמן שלא עוצר * השלשות הן דרכו של לברון להבהיר שלמרות הגיל, מקומו בהיררכיה עדיין גבוה מאוד  

בניגוד לקלישאה על כלבים מבוגרים, כוכבי NBA ותיקים דווקא נוטים ללמוד טריקים חדשים בערוב ימיהם במקצוע. מג'יק ג'ונסון שינה עמדה בקאמבק הקצר שלו ב-1996. מייקל ג'ורדן, ואחריו קובי בראיינט, הסתמכו על פוסט-אפ ממוקם היטב וזריקה בנפילה לאחור. 

וינס קרטר הפך ממרחף-על לשחקן המשלים האולטימטיבי, ואפילו דווייט הווארד הצליח להחליק בגרון את האגו בשביל לא לצאת לחל"ת מבלי לחזור.

גם אם זה נדמה שבשבילו המחוגים דווקא מאטים, אפילו לברון מתאים את עצמו לזמן שלא עוצר. במקביל לירידה בכמות זריקות העונשין שלו בשתי העונות האחרונות (מתחת ל-6 למשחק לראשונה מאז עונת הרוקי), הוא ממשיך להגביר את כמות זריקות השלוש. 

זה טבעי, בעיקר אם לוקחים בחשבון את הבלאי הפיזי שמייצרים קרוב ל-1,500 משחקי NBA, אבל זה גם מחושב. מי שצופה במשחקי הלייקרס העונה רואה שחקן שבאמת נחוש להוביל את השומר שלו לנקודה ממנה הוא רוצה לזרוק את השלשה. לפחות עד עכשיו, 

זה עובד באופן מרשים – 41% ב-6.8 ניסיונות למשחק. אם ימשיך כך, עד סיום העונה יחלוף על פני דירק נוביצקי וג'ייסון קיד וייכנס לעשירייה הראשונה בקלעי כל הזמנים משלוש (כמותית).

אם זיקנה היא דרכו של הטבע ליצור היררכיה חדשה, השלשות הן דרכו של לברון להבהיר שמקומו בהיררכיה עדיין גבוה מאוד – אפילו אם הוא מפלס את דרכו לסל בכוח קצת פחות מבעבר.

רק פעם אחת בקריירה, בעונת 2012/13 במדי מיאמי, הצליח לברון לטפס מעבר להרי החושך של קו השלוש (40% ומעלה). הוא קלע אז 1.4 שלשות למשחק ב-3.3 ניסיונות צנועים (40.6%), שהיוו תוספת נחמדה לרפרטואר. 

לעומת זאת, בעונה הנוכחית – כחלק ממגמה שמתעצמת אצלו בארבע העונות האחרונות – השלשות כבר הפכו למנה עיקרית לכל דבר: בפעם הראשונה בקריירה שלו מהווה כמות השלשות שהוא זורק מעל לשליש מסך הזריקות שלו במשחק (37%). זו כבר לא תוספת, אלא הצהרה: גם לי יש את הנשק הזה. 

אם זיקנה היא דרכו של הטבע ליצור היררכיה חדשה, השלשות הן דרכו של לברון להבהיר שמקומו בהיררכיה עדיין גבוה מאוד – אפילו אם הוא מפלס את דרכו לסל בכוח קצת פחות מבעבר. ואולי בכלל מקומו הכי גבוה, אם לוקחים בחשבון את ליין ההימורים הנוכחי על זהות ה-MVP הבא.

אז נכון שמאמנים יריבים עדיין יעדיפו לראות אותו זורק שלשות מאשר חודר לצבע או מכניע את השומר שלו עם הגב לסל, אבל הם בטח יחשבו פעמיים לפני שהם ינחו את השחקנים שלהם "לתת לו מטר", כאילו השנה היא 2007. 

עבור לברון, יש כאן גורם הרתעתי שהופך משמעותי אם יצליח לשמור על האחוזים הללו. הוא אמנם כבר לא יהיה סטף קרי, אבל הוא גם ממש לא צריך להיות; מה שהוא כן צריך להיות זה איום מספיק גדול בשביל להלחיץ את ההגנה שממול גם כשהוא נמצא מחוץ לקשת השלוש – אפילו כשהוא זורק מבלי לבדוק אם הכדור בכלל נכנס.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

ספורט

המג'יק החדש: שחקן-שחמט

Published

on

לוקה דונציץ' נבחר לחמישיה הראשונה של משחק האולסטאר הקרוב * יש לו את החיוך הזה, את הקליעה, את הראש להבין מה המהלך הנכון, את הבגרות, את הנתונים הפיזיים בגיל ממש צעיר, את היכולת לשחק פיק אנד רול ברמה מאוד גבוהה. אבל, יש אבל

את לוקה דונציץ' כבר כולם מכירים. בעידן אחר שבו המג'יק המקורי זכה באליפות בעונת הרוקי עם תצוגה בלתי נשכחת בגמר כדי לענוד את הטבעת, מעניין אם גם לוקה היה קוטף גם הוא את הטבעת בגמר של 80.  

מג'יק המקורי היה תופעת טבע במונחים של שנות ה-80. היום, במונחים של לברון, יאניס ודוראנט הוא יהיה בטופ של הליגה, אבל לא מעל הליגה. כן, האופי שלו מבדיל אותו מהמתחרים שלו, הכישרון שלו לתת שואו, לנהל את המגרש בריצה, במעבר וגם בסט למצוא ברוב הפעמים את השחקן עם הקליעה עם האחוזים הגבוהים ביותר באותה התקפה זה משהו שקשה למצוא עד היום. זה לקחת את סטוקטון ולשים אותו בגוף של לברון. זה מה שזה. כולם משווים את לברון לג'ורדן, מי יותר גדול, אבל לדעתי מג'יק הוא ההשוואה ההוגנת יותר ללברון. לברון הוא הכל מהכל על זה אין ויכוח. 

תשמעו משהו  – לברון בשוק כמו הלייקרס או שיקאגו כל הקריירה, והוא הגדול מכולם. הבן אדם הביא טבעת לקליבלנד, כנראה היחידה לעוד מאה שנה, אם בכלל, ובדיוק כמו אחרים הוא רצה לזכות בעוד. 

כנראה הוא ידע משהו שאנחנו לא יודעים. משהו בהנהלה שנטפליקס יגלו לנו עוד 20 שנה. אולי המעבר שלו הוא לאו דווקא לחברי קבוצה חדשים, אלא לאווירה מנצחת, לארגון שאפתן.

ואז מגיע לוקה. 

יש לו את החיוך הזה, את הקליעה, את הראש להבין מה המהלך הנכון, את הבגרות, את הנתונים הפיזיים בגיל נורא צעיר, את היכולת לשחק פיק אנד רול ברמה מאוד גבוהה. אבל יש אבל.

עוד לא ראינו את המג'יק החדש בפלייאוף עד הסוף. כדי להשוות אותו באמת לגדולים ביותר יש לו עוד לפחות 10 שנים להתחרות בפלייאוף. אבל מה שיפה אצל לוקה, בדיוק כמו במג'יק המקורי – אתה לא באמת יודע למה הוא מסוגל.

מלא תשוקה לנצח 

ויש את בעל הבית מארק קיובן ואת המאמן ריק קרלייל. הוא מוקף בארגון מנוסה ומלא בתשוקה לנצח. ג'רי קראוס המנוח אמר את המשפט האלמותי – ארגונים הם אלה שזוכים באליפויות. אפשר להתווכח על זה, בייחוד כשג'ורדן אצלך בקבוצה, אבל לארגון יש חלק עצום בזכייה באליפויות, עם זה לא מתווכחים. 

כארגון כרגע דאלאס מתנהלים מצויין, כבר בשנה הראשונה סמכו על הרוקי האירופאי (מה שלא כל כך מקובל אם אתה לא לברון ג'יימס) ונתנו לו להוביל את ההתקפה ולקבל החלטות שמחליטות על גורל המשחק. מה עשה המג'יק? קסמים. לוקה הוכיח שהוא יודע לשחק כדורסל, ואפילו עקץ את כולם כשאמר שקל לו יותר לשחק התקפה באן בי איי. לאו דווקא בגלל ההגנה הפחות צמודה מאירופה, אלא יותר בגלל הריווח של המשחק, והביטחון הזה ימשיך לנצח. 

על לברון גם סמכו, אבל היה אחד בשם ריקי, שהתעצבן כשהילד מקבל יותר זריקות ממנו. בקליבלנד העיפו את דייוייס בדצמבר אותה שנה בדיוק מה שעשו בדאלאס עם דניס סמית'. רק שדאלאס קיבלו את פורזינגיס. אז כנראה שקיובן יודע לעשות עסקים ולנצל מצבים.

בדיוק כמו השילוב של מג'יק וקארים יהיה מעניין לראות האם פורזינגיס, כמו לוקה, יממש את הפוטנציאל שלו בצורה עקבית ערב ערב, ואז השמיים הם הגבול. לשניהם יש עוד שנים מאוד יפות ביחד. נותנים ללוקה מעטפת של כבוד – אבל זה גם בגלל שהוא ילד מדהים וצנוע שיודע לכבד בחזרה. 

רק שישאר בריא

מארק קיובן וקרלייל מבינים שיש להם שחקן שבונים רק במשחק מחשב. קליעה מטורפת, יוצר מצבים לעצמו ולאחרים, גבוה מאוד ביחס ליכולות השליטה בכדור, רחב כתפיים, וכל זה עם שכל. מעבר למכירת הכרטיסים, מארק קיובן הוא ווינר, מלא בתשוקה לנצח, אבל הוא גם מאוד חד וחכם. מעניין מי יגיע בחורף (הזוי אה?) לדאלאס.

נורא מעניין מה לוקה יעשה בקריירה שלו, אפשר לצאת בהצהרות חסרות בסיס ולהגיד שהוא יהיה הכי טוב ודברים מן הסוג הזה. אי אפשר לדעת, אבל מה שבטוח, רק שישאר בריא, ואנחנו נהנה מעוד אגדה שהמשחק הזה יוצר לנו מול העיניים. באירופה הוא הוכיח שהוא הווינר האולטימטיבי, באן בי איי היו לו רגעים של ווינר שאף אחד לא ישכח, עכשיו הזמן להוכיח את זה בפלייאוף. במידה והוא עובר את הסיבוב הראשון, מאוד קלוש לנצח בסדרה את אחת מהאחיות מאל-איי, אבל עם הילד הזה אי אפשר לדעת. אפשר רק לצפות.

רק שלא ירד לו החיוך מהפנים.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות